בקרוב מסיבת עיתונאים של דונלד טראמפ. זה תמיד נכון. בכל שעת צפייה. היא תידון בכובד ראש ובאריכות. ייעשה מאמץ קדחתני לפרש את דבריו, משל היה הרמב"ם. לאתר בהם סדר, היגיון, רציונל עקבי, מטרה קוהרנטית. מאמץ הרואי אך עקר. המשטר האיראני לא רציונלי בשל פונדמנטליזם דתי. טראמפ לא רציונלי מפני שהוא לא כשיר. מדי יום, בכל מסיבת עיתונאים, ובאחרונה יש יותר מאחת ביום, הוא מציג לראווה את מוגבלותו האישיותית והקוגניטיבית.
ייתכן שהייתה זו גאווה לשמש כעורף של צ'רצ'יל או רוזוולט. להיות העורף של טראמפ זו חוויה מפוקפקת. בכל אזעקה, בכל פיצוץ שמרעיד את הקירות, אני חש את ההשפלה הצורבת שכרוכה בלהיות אזרח העולם שמשלם מחיר ישיר על טמטומו. בכל פעם שהוא פותח את פיו וסותר את עצמו (המלחמה תכף תסתיים ותימשך עוד שבועות ארוכים), משפריץ בולשיט בסיטונות ומתמסטל מלמצוץ לעצמו את האגו בשידור חי אני חש שהוא מסתלבט עליי. כמה חסר חשיבות אני בעיניו, ישוב באיזה מקלט תקני למחצה, שכוב על הבטן בשולי כביש מהיר, מקפץ בבהלה בחדר מדרגות.
הצרה היא שפיקוד העורף יצא מ"שיר הטלפון" של הגשש. הוא כמו ההודעה המוקלטת במרפאת דוקטור אייזן. "אם אתה פוגש שבר יירוט בגינה". טוב בסדר, תודה, כבר אמרת. "אל תיקח אותו הביתה". כן, הבנתי, תודה. "אם אתה שומע אזעקה". שמעתי אותך. "כנס למרחב המוגן". אבל אני במרחב המוגן. "כנס למרחב המוגן". כבר בפנים, תודה רבה. "על לא דבר".
זוהו שיגורים מאיראן. חשד לחדירת כלי טיס עוין. "עם קבלת ההתרעה"… אשפר את מיקומי בקרבת המרחב המוגן… "שפר את מיקומך"… אבל שיפרתי, ינעל אבוק! תסתכל בלוויינים… "אין עדיין צורך להיכנס למרחב המוגן"… הבנתי! "לא הבנת. אתה מזלזל. אנחנו יודעים". הבנתי, נשבע, אני רוצה לעלות הקבצה. "כולנו ביחד הקבצה אחת". אבל רק טיפשים לא מבינים את החומר הזה. תשדרו בבקשה משהו אחר. "ההודעה הראשונה דורכת אותנו". די, דרכו עליי מספיק. "ערב טוב, כאן מרפאת דוקטור אייזן". באמת? "לא. סתם. זה עדיין פיקוד העורף". כן? "עם הישמע אזעקה". כן, מה באמת לעשות עם הישמע אזעקה? "היכנס למרחב המוגן". תודה. "בלי ארוחת ערב". אבל מה עשיתי?
