המחשבה הראשונה בעקבות המפגש עם הספר מסכת יציאה, שראה אור לאחרונה בידיעות ספרים הייתה – שיש תקווה.

הספר כולל סדרת מונולוגים בגוף ראשון שבכל אחד מהם מספר הדובר או הדוברת על תהליך "היציאה" שלו מתוך המסגרת החרדית. את המונולוגים אספו וערכו שני יוצאים, יהודה שוחט ויוסי קלאר, שפותחים את הספר בסיפוריהם האישיים.

חלק מהדוברים בספר יצאו לגמרי, והם חיים כיום כחילונים לכל דבר; אחרים יצאו, אבל הם ממשיכים להיות דתיים, שומרי מסורת, מאמינים. ויש גם כאלה שמכונים "אנוסים": אלה שפגשנו בסדרת הטלוויזיה הלא־תיעודית המרתקת "בְּהַסְתּוּרֶה", ששודרה בכאן 11: אנשי הקהילה שקצו באורח החיים החרדי, ומנהלים חיים כפולים. את סודם הם מסתירים מבני המשפחה והקהילה, וחלקם משלמים מחיר כבד כשהעולמות מתנגשים והשקרים נחשפים.

אותי כחילונית גמורה עודד תחילה לקרוא כל כך הרבה סיפורים של חרדים שמתנערים מאורח החיים שנכפה עליהם, רק משום שנולדו לחברה מסוימת.

שהרי בשנים האחרונות, במיוחד מאז שבעה באוקטובר 2023, הפערים בין אזרחי המדינה לבין החרדים נעשו בלתי נסבלים בעליל: הצעירים שמסרבים להתגייס ולשאת על עצמם את העול הכבד של הגנה על קיומנו, קריאות ה"נמות ולא נתגייס" המקוממות, בשעה שהצבא משווע לכוח אדם, ההפגנות האלימות לא רק נגד הגיוס לצה"ל אלא בכלל נגד אורח החיים החילוני (לאחרונה למשל ההפגנות המקוממות בשבתות כנגד פעילותו של בית קפה "בסמטה" בירושלים, שמנסות לשבש את אורח החיים החילוני), תקציבי העתק שמוזרמים אל המגזר החרדי בצורת "כספים קואליציוניים", שנועדו כולם לשמר את הקואליציה – כל אלה "מתנגנים" ברקע כשקוראים את הספר מסכת יציאה.

ריבוי הסיפורים המופיעם בו מעורר את התחושה שמדובר במגמה נפוצה ומעוררת תקווה.

סיפוריהם האישיים של חלק מהדוברים מעוררים חלחלה. למשל – יותר מקורבן אחד, גברים ונשים, שעברו התעללות מינית אלימה ובני המשפחה שלהם עשו הכול כל להשתיק אותם כשהעזו לספר מה עבר עליהם. כשהתעקשו הנפגעים לעמוד על שלהם – נידו אותם. הם נזרקו מהבית למלחמת קיום בלתי אפשרית, בלי שום הגנה: צעירים נטולי כל השכלה שמאפשרת להתפרנס (מאחר שלימודי הליבה נשללו מהם) וחסרי כישורים שיאפשרו להם לשרוד מחוץ למערכת שבה גדלו.

הפער בין אורח החיים הטפילי המושרש כל כך בחברה החרדית בישראל לבין מה שאמור ויכול להתקיים, נגלה כבר במונולוג הראשון, בפרק 1 שכותרתו: "נעים להכיר: יוסי קלאר". האיש מספר שאחרי שהוריו החליטו להגר לארצות הברית גילה שחרדים יכולים גם לעבוד, לא רק להקדיש את כל זמנם ללימודים. "בארץ אבא שלי, שעבר כמנהל חשבונות בחברה בתל אביב, היה חריג מהנורמה וגרם לי לאי־נעימות מול החברים, והנה בבורו פארק שבברוקלין אני לומד ומדבר ביידיש, וכל ההורים של חברי לכיתה עובדים במקצועות חופשיים! היו שם רופאים, בעלי חברות, סוחרים בבורסה, שכירים ועורכי דין. כולם חסידים, יראי שמים ומפרנסים". בחיידר האמריקני הוא גם למד מקצועות חול. פתאום הגיע לידיו – ברשות! – "ספר עב כרס, יפה ומושקע, עם הכותרת Science!" בברוקלין שיחק, בנוכחות ההורים של חבריו, במשחקי מחשב, "והעולם על מכונו עומד, ואנחנו אף לא מנסים להסתיר מהם, יהודים חסידים, כשרים ויראי שמים, את העובדה שאנחנו משחקים במשחק של גויים"!

דוברים אחרים מספרים על תחילת דרכם "החוצה" – אל העולם שבו אפשר לצפות בגניבה בטלוויזיה במשחק כדורגל מרתק (בעמדה של חיילים שממוקמת בפאתי היישוב), עד להבנה שאפשר "לטעום גם מהחיים שמחוץ לחומות – טעמם של החיים".

רבים מספרים על תדהמתם מכך שכאשר חיללו שבת, תחילה במעשים קטנים מאוד, כמו – לחתוך בשבת את נייר הטואלט בזמן ביקור בשירותים, או להדליק את האור, לא ספגו מיד את העונש שציפו לו מידי שמים… ("הברקים אינם מופיעים, ומי שמלמד אותנו על העונש המיידי, אינו אלא מסייע בידי היציאה. עדיף כבר לספר על עונש בעולם הבא, על כרת ושאר איומים").

יש מי שמספר שספקותיו החלו לערער את אמונתו כשעלו בדעתו סתירות אמוניות שאיש לא היה מסוגל ליישבן למענו: "חיפשתי את הנוקאאוט, את ההוכחה הניצחת. התחלתי להרגיש שמישהו כאן מחרטט, וזה לא אני."

סיפורים קשים מנשוא היו אלה של נשים שתיארו איך נאלצו להינשא לגבר שלא הכירו, שפגשו רק פעם אחת במשך דקות אחדות, גבר שהתגלה כמתעלל ואכזר; סיפרו על הלחץ של בני המשפחה שתשלים עם גזירת הגורל, שתעשה הכול כדי לרצות אותו (אבל שום דבר לא עוזר! הוא תמיד כועס, בא בטענות, לא מוכן או מסוגל לשום אינטימיות או קרבה, רואה בה רק רחם שאמור להביא למענו לעולם ילדים, שאפילו לא התעניין בהם). ייעודה בעולם, כך הבינה כבר בליל הכלולות, הוא "להפוך לאמא בישראל, לעוד חוליה בשרשרת הדורות, המעבירה את מסורת אבותינו מדור־לדור".

קשים מאוד היו גם סיפוריהן של נשים על איך כולם, כל הסובבים אותן, לא רק בני המשפחה, גם יועצות בבית הספר ומורות, מעלו באמונן ושלחו אותן להמשיך לעבור התעללות מינית של גברים שמעמדם אִפשר להם לעשות מעשים פליליים ולא לשלם שום מחיר, כי החברה כולה מתגייסת להגן על הפוגע ולגנות ילדה (בת תשע!) ש"פיתתה אותו".

מזעזעים גם הסיפורים על עוצמת הגזענות והאפליה ששוררים בחברה החסידית: על מעמדם הנחות של מי שאינם אשכנזים, "יפי הבלורית בהירי התואר והעיניים", ולהבין שיש מי שאין להם שום סיכוי לעלות בסולם המעמדות החברתי, כי לא נולדו לעדה הנכונה.

נגעו לליבי, עד דמעות, סיפוריהם של מי שנאבקו כדי לצאת מהחברה הדכאנית הזאת, שלמרות כל הסיכויים פגשו למזלם אנשים טובים שהצילו אותם ממוות, לא פחות, אחרי שבני המשפחה שלהם זרקו אותם מהבית, רק כי התקוממו נגד עוול או פגיעה.

ובכל זאת, סיימתי לקרוא את הספר בתחושה של הסתייגות, צער ודאגה. כי אמנם שפע המונולוגים המובאים בו מעודד, אבל במחשבה נוספת הבנתי: בסופו של דבר הם מעטים מדי.

כמה ממשיכים לסבול שם, ולא מעזים לעשות מעשה? כמה ממשיכות להיפגע, לעבור התעללות, והן חסרות אונים, אומללות? כמה עוד שרויים באפלת הבורות וחוסר התקווה, שלנו ושל החברה הישראלית כולה, שממשיכה לשאת על עצמה ציבור הולך וגדל שאינו שותף לחייה, אבל זוכה לתקציבים מופלגים?

האם הבחירות באוקטובר ישנו את המשוואה? יטו את הכף? יאפשרו לנו (ולהם!) חיים הגונים והגיוניים יותר?

קשה להיות אופטימית; במיוחד לנוכח הדברים הללו:

"באשר למשתתפי הזיץ הקבועים בביתי, ובכן, רק שניים מהם בחרו לצאת לבסוף לגמרי, לבנות בית חדש בקהילה חדשה. אחד עשה זאת עם כל משפחתו, ביחד. שני לבדו, אך בהסכמה והבנה של גרושתו. כל השאר נותרו כפי שהיו, חרדים לשם שמים, בעיקר חרדים לשמם הטוב.

מתכנסים בסתר, עוברים על כל לאו אפשרי, חוטאים בכל חטא, ואחר כך מתעטפים היטב במלבושים השחורים־לבנים, מסלסלים את פאותיהם בידיהם, מנופפים באגרופיהם לשם שמים בתפילה, משתתפים בטישים השגרתיים. דבר בהם לא מסגיר את ההסתרה.

כשלעצמי, אף שאני מחבבת כל אחת ואחד מהם, הצביעות הזו הגדישה עבורי את הסאה בשלב מסוים. היה זה לאחר ויכוח פוליטי, כשהם הסכימו איתי לחלוטין שנדרש שינוי אבל כאשר שאלתי אותם למי יצביעו, ענו: 'למי שיורונו רבותינו'.

אבל רבותיכם בוודאי לא היו מורים לכם לאכול אצלי שרצים ורמשים, התעצבנתי, ובטח שלא לחלל לפעמים שבת בסתר, או לשכב עם אשת איש, נתתי את מבטי בשנורר, שמיד הסמיק.

'אבל בפוליטיקה זה משהו אחר', הוא אמר. 'עושים מה שהרבנים רוצים. זה לא בדלת אמות, שאנחנו בוחרים איך לחיות. […] צריך להקשיב לרבנים'.

התייאשתי. הבנתי שחשיבה עצמאית כוחה יפה, כל עוד אף אחד לא רואה. אבל בקלפי, מתברר, ובסוגיית הלאומיות, החשובות, האנוסים שלי אינם יכולים ואינם מתכוונים לשנות דבר, כי 'יראו שיש לנו בקלפי קולות למפלגה אחרת, ומהר מאוד יחשדו בנו'".

הספר שלפנינו חשוב. את מה שנכתב בו על כולנו לדעת. עם זאת, קשה לומר שהדברים עודדו אותי, בסיכומו של דבר.

ידיעות ספרים, 2026
עורכים: יהודה שוחט, יוסי קלאר
223 עמ'