בתוך כעשרה שבועות כבר יכולתי להבין את רוב שאלותיו, ובתוך שלושה חודשים יכולתי להשיב לו תשובות מניחות את הדעת במידת־מה. הוא היה סקרן מאוד להבין "מאיזה חבל ארץ באתי, וכיצד לימדו אותי לחקות יצור תבוני".
הוא הבחין בכך שבראשי, ידיי, פניי, אני דומה מאוד ליָהוּ (אם כי רק פני היו גלויות לעיניו). והיָהוּ התאפיינו בעורמה רבה, ובנטייה עזה מאוד להרע. […].
סיפרתי לו ש"באתי מעבר לים, ממקום רחוק, בחברת כמה וכמה מבני מיני; שהגענו בכלי חלול גדול, העשוי מגזעי עצים". אמרתי לו שחבריי אילצו אותי לרדת אל החוף, והניחו לי להסתדר בכוחות עצמי.
רק בקושי, ובעזרת סימנים רבים, הצלחתי להבהיר לו את דבריי.
הוא השיב שאין ספק: טעיתי, או שאמרתי דבר אשר איננו.
בשפתם של ההוינהנמים[1] לא קיימת מילה שמבטאת שקר או כזב.
הוא היה בטוח שלא ייתכן שיש ארץ מעבר לים, או שחבורה של חיות תוכל להניע כלי עץ על פני המים לכל מקום שתרצה. הוא היה בטוח ששום הוינהנם חי לא היה יכול לבנות כלי כזה, ואף אחד לא היה מפקיד בידי יָהו [כמוני] את השטתו.
[…]
לעיתים קרובות כששוחחתי עם אדוני על טבעם של בני האדם בחלקים אחרים של העולם, והזדמן לי לדבר על שקרים ועל הצגה כוזבת של הדברים, הוא התקשׁה מאוד להבין למה התכוונתי, אף שבכל עניין אחר הייתה הבחנתו חדה ביותר, שכן, כך טען, "תכלית הדיבור היא לאפשר לנו להבין זה את זה ולקבל מידע על העובדות; אך אם מישהו אומר דבר אשר איננו, הוא מסכל את התכלית הזאת, כי לא אבין אותו כראוי, וכך, לא רק שלא אקבל ממנו מידע, אלא שהוא גם יותיר אותי במצב שהוא חמור יותר מחוסר ידיעה: הוא יגרום לי להאמין שדבר־מה שחור בשעה שהוא לבן; ושהוא קצר, בשעה שהוא ארוך".
זה היה כל מה שתפס בנוגע ליכולֶת לשקר, אותה יכולֶת שבני האדם מיטיבים כל כך להבינה, ומרבים כל כך להשתמש בה.
[1] יצורים תבוניים דמויי סוס ששוכנים בארץ הרביעית שאליה נקלע גוליבר במסעותיו
(תרגום: עע"א)