הטעויות, ספרה החדש של נעה ידלין, קריא מאוד. יותר מקריא: הוא מושך לקריאה. קשה להניח אותו, כי הוא מותח, חכם, רב הפתעות ומדויק.

סיפור העלילה פשוט ומרתק: בתחרות שעורכים עיתון ובנק, בשיתוף עם משרד החינוך זכתה דפנה שמיר, מורה ללשון, בתואר הנכסף "המורה של המדינה". לקראת הטקס החגיגי דפנה מתחילה פתאום לקבל הודעות אנונימיות, הראשונה כתובה על גבה של ההזמנה לטקס שנשלחה אל תלמידיה. מישהו כתב שם שדפנה לא ראויה לפרס, כי היא הרסה את חייו.

היא מבינה מיד שמדובר בתלמיד לשעבר, ונבהלת: מה בדיוק עוללה לו? השמחה המשכרת מעצם העובדה שהכירו בה, בפועלה רב השנים כמורה וכמחנכת, התחושה הפנימית שהיא אכן ראויה לתשואות, נפגעת באחת. ייתכן שבאמת הרסה למישהו את החיים? אבל – למי?

היא יוצאת למסע של חיפוש אחרי התלמיד לשעבר שמטיל עליה אשמה כל כך כבדה.

דפנה מתחילה להיפגש בשיטתיות עם תלמידי הכיתה הראשונה שהייתה המחנכת שלהם מזמן, כשהיו בי"ב, לפני שלושים שנה. כיום הם בני חמישים. כבר לא ילדים. בתחילת הרומן, אחרי "דבר המחנכת" מספר המחזור, מופיעה רשימה של תלמידי אותה, כיתה י"ב 5 בבית הספר התיכון "ראשוני המושבות" בראשון לציון, משנת 1994, שרק אותם הזמינו לטקס. עשרים ושמונה שמות. במי מהם פגעה? מי מהם זוכר אותה לטובה? במפגשים אתם מתעוררים יצרים וטינות נושנים, ועולות בדפנה שאלות קיומיות לגבי עצמה: איזו מין מורה הייתה באמת? ואיזו מין אימא?

האם גם בנותיה בעצם כועסות עליה מאוד? אבל על מה בדיוק?

אחת ממעלותיו הרבות של הרומן נובעת מיכולת הכתיבה המופלאה של נעה ידלין, שיש לה עיניים שמיטיבות לראות, ואוזניים שמיטיבות לשמוע.

זה מתבטא, בין היתר, ביכולתה לחקות את מה שכולנו מכירים היטב: החמשירים או התיאורים המבדחים־בכוח שמלווים את כל אחד מהבוגרים בספרי המחזור המסורתיים של בתי הספר.

בתחילת כל פרק בספר מקדים את תיאור הפגישה של דפנה עם תלמיד לשעבר חמשיר קצר ש"מתאר" את אחת הדמויות ברומן, תלמידי הכיתה לשעבר, או דמות אחרת. אלה עשויים כמלאכת מחשבת של פארודיה מדויקת להפליא: כך בדיוק נראים החמישירים בספרי המחזור. הנה דוגמה: "אם הכיסא שלו ריק, חפשו אותו בתל אביב / האוזן השלישית זה כבר יותר מתחביב / עם עומר ואסף את הבנות משגע / אם היא לא גודאר – לו זה לא נוגע / ורק אמא תוהה (היא הרי פסיכולוגית) / איך אומן שכמותו במגמה ביולוגית?!

ועוד אחת: "בסוברו כחולה וקארה הורס / לציונים של מיכל אין לאן לטפס / אם פעם תקבל תשעים ותשע / תעורר מרבצם את כוחות הרשע / יצירתית ומוכשרת, כותבת שירה / מיכל שלנו פשוט אדירה".

כך בדיוק הם נראים ונשמעים: חריזה מגוחכת, "ירידות" של בני השכבה על חבריהם (שהרי התלמידים הם מי שכותבים את ספרי המחזור), ו"איפיונים" של הדמויות, כפי שבני גילם רואים אותם.

כל מי שמכיר היטב את מערכת החינוך הישראלית, מהצד של המורה או מהצד של התלמיד (כלומר: כולנו, פחות או יותר…) מסוגל להעריך את הכישרון של ידלין לייצר את הפסטישים הללו.

אוזנה הכרויה של ידלין מאפשרת לה לנסח דיאלוגים שנשמעים כמו הקלטות מהחיים. כך בדיוק אנחנו מדברים: "והראל אמר, אני גם עזרתי לו להגיע לרבין. להגיע, בואי, נתתי לו את הפקס של הדובר ועשיתי מזה את האייטם": במשפט אחד קצר אפשר להיווכח שהטקסט הזה של ידלין מתעד היטב נימות דיבור שאוזן ישראלית מזהה מיד, עם ה"להגיע, בואי," הזה, שאנחנו מיד יכולים לשמוע בו את החתירה של הדובר תחת דברי עצמו… אני מאמינה שכל אחד מאתנו היה מצטיין בהקראה של הדברים בקול: הם כתובים כמעט כמו פרטיטורה.

לא מפתיע שאת ספריה של ידלין אוהבים לעבד לבמה או למסכים: שטוקהולם עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה וזוכת פרסים ב"כאן 11", ובעלת הבית, שזיכה את ידלין בפרס ספיר, עובד למחזה שעלה בתיאטרון ירושלים.

לא קשה לדמיין גם את הטעויות מעובד לסדרת טלוויזיה מרתקת. הרומן ממש קורא לעיבוד כזה!

כמו כן, ידלין מצטיינת בתיאור נימות קול ומחוות גוף "מה קרה בסוף עם המכתב שקיבלנו עליה? ורוני שאל, איזה מכתב, את שאלותיו ירה אופקיות, לא מתרוממות לכדי שאלה". או: "קרן הביטה אל האופק וכיסתה את שפתה העליונה בזו התחתונה, כממחיזה היזכרות בתרגילי תיאטרון". הדוגמאות ליכולת התיאורית הזאת רבות.

אבל הצד החזק ביותר בספר הוא החריש העמוק שעושה ידלין לתוך דמותה של המורה, דפנה שמיר, לתוך עולמה והעולמות של הסובבים אותה, שמשקפים פנים רבות כל כך בחברה הישראלית. הדמויות השונות שהיא פוגשת ב"מסע" שלה לחיפוש התלמיד לשעבר שאת חייו הרסה לכאורה הן אשנבים למציאות שלנו כאן ועכשיו: מי שאחיה ואשתו נרצחו בשבעה באוקטובר והיא מגדלת את ילדתם הקטנה; מי שהצליח בגדול ונעשה מליארדר (אבל לא חי בישראל); מי שחזרה בתשובה; מי שנהפך לסטנדאפיסט שנון – כל דמות ועולמה, ספציפית מאוד, ועם זאת מאפיינת פן במציאות חיינו. לא רק תלמידיה לשעבר משקפים פנים במציאות הישראלית. כך למשל אחד המחזרים שלה (היא גרושה) שמטיף לה מוסר בגלל השם של בית הספר שבו היא עובדת: "רחבעם זאבי", והיא אכן מתביישת בעצמה, כי אמנם נאבקה כשהחליטו לשנות אותו מ־"ראשוני המושבות" ולהנציח את דמותו השנויה במחלוקת של מי שהטיף לטרנספר של ערבים, והיה בעל מוניטין של אדם אלים עם קשרים עם העולם התחתון, אבל השם בכל זאת נקבע, כלומר, היא ויתרה.

הרומן, כאמור, מושך עד מותח, ויש בו אלמנטים של ספר בלשים. דפנה, כך אנחנו לומדים, חובבת סדרות מתח שמכונות "פשע אמיתי": כאלה שעוקבות אחרי פענוחים של מקרים אמיתיים שקרו. האם תצליח לפענח גם את הסוד שמלווה אותה מאז שנודע על זכייתה בתחרות?

כמו בספרי מתח שכתובים כהלכה, הסיום וההתרה מפתיעים מצד אחד, אבל מצד שני בעצם מתבררים כמובנים מאליהם: הרמזים היו טמונים לאורך כל הדרך, וברגע שהם נחשפים, הכול מסתדר במקום.

כמי שלימדה במשך עשרות שנים במערכת החינוך ושימשה גם כמחנכת, אני יכולה להעיד שספרה של ידלין מדויק מאוד, בתיאור יחסי הכוחות בין מורים לתלמידים ובינם לבין עצמם, והסוגיות שמטרידות מורים. את מי אני זוכרת ומדוע? האם היו לי תלמידים מועדפים? האם האחרים הרגישו בכך? מה זה אומר עלי? האם למורה יש זכות להתערב בחיים של בני הנוער הללו, להטות אותם לכיוון שנראה לה נכון להם? הכול מוכר מאוד!

ועכשיו אני רוצה לספר, אם יורשה לי, גם משהו קטן, אישי, על הקשר שלי עם הספר: ב־2023 נפגשו כל המועמדים ברשימה הקצרה של פרס ספיר עם מראיינים, ששוחחו אתם על ספריהם. כל הראיונות הללו שודרו במהלך הטקס. אחד המועמדים היה מה קרה להגר באילת? שלי, והשיחה שנקבעה לי הייתה עם נעה ידלין, מראיינת רגישה, קשובה ומעניינת.

מאחר שנעה ידלין זכתה בפרס ספיר כמה שנים לפני כן, התייעצתי אתה, לפני השיחה ה"רשמית", כאישה עם אישה: מה דעתך? איך להתלבש? יפה? רגיל? וגם: להפציר בבני משפחתי הקרובים, בבני, בבתי, בנכדים, שיגיעו, גם אם קשה להם (הטקס "שלנו" נערך באופקים)?

נעה יעצה לי – ברור. תתלבשי ממש יפה! ואל תוותרי להם. מה זאת אומרת? אין שאלה! תדרשי מהם להגיע. (נהגתי על פי שתי עצותיה, ושמחתי שעשיתי את זה!)

ברומן שתי ההתלבטויות הללו שגם נעה התחבטה בהן כנראה, לפני זמני, ופתרה אותן גם לעצמה, מופיעות, ובגדול: דפנה אכן הולכת לחפש לעצמה שמלה יפה, ולא סתם, אלא – עם בתה (כל כך שמחתי ש – גם אני…), וגם לא מוותרת לבנותיה ומסבירה להן שהיא מצפה שיגיעו.

כנרת, זמורה, 2026
עורכת: נועה מנהיים
320 עמ'

ערב הבחירות הבעתי משאלה שנהיה כולנו למופת בהתנהגותנו האחראית והמכובדת ביום-הבחירות. זו היתה, כנראה, המשאלה של העם כולו – ולשמחת כולנו היא נתקיימה במלואה. לאחר שחלפה ההמולה הקולנית והמנופחת של המנצחים על התעמולה והגיע תורו של הבוחר עצמו – נתגלתה האחריות, החגיגיות והמשמעת הפנימית הצפונה בעם. בשקט, בסדר, ובהכרת חשיבות המעשה הלך העם לקלפי בהמוניו, כאשר יעשה הדבר רק בארצות מועטות בעולם, מהמתוקנות שבהן. גברים ונשים, אזרחים וחיילים, יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים נהרו לקלפי למלא חובתם למדינה, באחוז גבוה שאינו שכיח בבחירות של ארצות אחרות.

ההשתתפות העצומה בבחירות, שהיתה כללית בכל רחבי המדינה, בכפר ובעיר, במשלטים ובעמדות-הספָר, והטוהר הבלתי-מפוקפק של הבחירות בכללן, – הם סימן של בגרות מדינית ומוסרית. יש להצטער צער רב על שאלפי אזרחים בעלי זכות-בחירה לא קיבלו או לא מצאו את פנקסי-הזהות ולא יכלו על אף רצונם להשתתף בבחירות היסטוריות אלו. אבל אין להאשים איש בכך. אלו היו בחירות ראשונות, זמן ההכנה היה קצר, השעה שעת-חירום, חלק גדול של הצבא נמצא בתנועה, וגם חלק לא-קטן של האזרחים, וביחוד העולים החדשים, עברו ממקום למקום, ויש להתפלא אולי על שהמקרים המצערים היו כל-כך מעטים.

ואנו כולנו חייבים הכרת-תודה עמוקה לשר-הפנים יצחק גרינבוים שניצח על מלאכה קשה ומסובכת זו וביצע את הבחירות במועדן ובסדר מכסימלי. יש להודות למשרד-הרישום ולכל עובדיו הנאמנים ששקדו על המלאכה יומם ולילה וגילו חריצות ומסירות יוצאת מן הכלל; ויש לשבח את ועדת-הבחירות המרכזית והיו״ר שלה, השופט העליון מר דונקלבלום, וכן גם ועדות-המשנה, שלא חסכו כל מאמץ למען הַסדר הבחירות לפי החוק ובסדר הרצוי.

כמה שבועות נמשכה ההתגוששות בין הרשימות המרובות. ברור שלא כולן יכלו לנצח, כמה רשימות גם נחלו אכזבה קשה ומרה, – אבל נדמה לי שרק מעטים לא יסכימו אתי אם אומר שבבחירות אלו ניצחה – מדינת-ישראל.

בחירות אלו הרימו קרן ישראל בעולם, העמיקו בקרב אומות העולם האמת בחיוניותה, יציבותה ורצינותה השקולה של מדינתנו, הגדילו בפנים הבטחון בכוח-עצמה ובידיעת-דרכה, צמצמו וקיצצו במידת-מה את הנטיה החולנית להתפצלות ולהתפלגות יתירה, הקימו בסיס דימוקרטי איתן לממשל ולתחוקה, נתנו תוקף ואישור למעשים הגדולים שנעשו השנה בדרך מהפכנית, ללא סמכות פורמלית, בשטח הצבאי, הבינלאומי והפנימי, והתוו דרך, פחות או יותר ברורה, לבאות.

רק האסיפה המכוננת מוסמכת לפרש הלכה למעשה מסקנות הבחירות ולתרגם אותן לשפת חוקים וקווי מדיניות, פנימית וחיצונית. שום יחיד או קבוצה של יחידים אינם רשאים לקחת לעצמם זכות זו – בטרם הוסמכו לכך מטעם האסיפה הריבונית. לכל אחד מאתנו מותר רק להביע לפי-שעה משאלות, סיכויים. ותביעות, אם נראה לו שיש בדבר זה תועלת לציבור. כאחד מאלה אשתמש בזכותי להעלות ברבים כמה הגיגים על הרכב הממשלה החדשה, ודרכה בימים הבאים.

אם אינני טועה טעות גסה ביותר, נדמה לי שבחירות אלו הטילו עלי להקים ממשלה ולעמוד בראשה. זוהי זכות לא-קטנה – אבל גדולה הימנה האחריות והמעמסה, ואם דבר זה באמת יוטל עלי, אני תפילה שימָצאו לי הכוחות והתבונה למלא שליחות זו כראוי. ודאי שיהיה צורך לבוא בדברים עם נציגי כל הרשימות הבאות בחשבון – ובחשבון באות כל הרשימות הנאמנות לעקרונות הציונות והדימוקרטיה. אולם נראה לי שהדבר יהיה לתועלת הציבור אם אבהיר בפומבי, ועוד לפני התחלת השיחות, מספר תביעות עקרוניות שיוצגו על-ידי חברי ועל-יָדי לכל אלה שירצו לשתף אתנו בממשלה. התביעות שאעמוד עליהן הפעם הן ארבע:

1. אחריות משותפת על קו מדיניותה של הממשלה מצד כל הרשימות והאישים שישתתפו בה.
2. מדיניות-החוץ שמגמתה: ידידות וקואופרציה עם ארצות-הברית באמריקה וברית-המועצות ברוסיה; ברית יהודית-ערבית; תמיכה נאמנה באו״ם; חיזוק השלום בעולם.
3. רוב פועלי בממשלת ריכוז קונסטרוקטיבי.
4. שוויון אזרחי גמור לאשה – היהודית, הנוצרית והמוסלמית, וביטול כל הפליה שקיימת עדיין בחוקים התורכיים והמנדטוריים השליטים בארץ ביחס לאשה.

אנו עומדים, למעשה, בראשית עיצוב פני המדינה וביצורה. אנו מתכוננים לעליה המונית ומתרחבת ולמפעלי בנין והתישבות רחבי-מידות, ותידָרש מאת הממשלה יזמה מתכננת לכמה שנים. נעמוד בפני בעיות-יסוד במדיניות החיצונית והפנימית שלנו. ניתקל בקשיים עצומים ובמכשולים רבי-סכנה. ודרושה לנו ממשלה יציבה, היודעת דרכה וחותרת לקראת מחוז-חפצה ללא רתיעה, ויש לה התמיכה הנאמנה והמתמדת של בוחריה ושולחיה. זה מחייב שותפות בהכרעה ושותפות בעול ובאחריות. וכל רשימה שנתבעת להשתתף בממשלה חייבת להכריע ולבחור באחת משתי אלה: או שהיא משתתפת בממשלה – ובאחריות קולקטיבית, או שהיא עומדת בחוץ ומשאירה לה חופש להתנגד ולתקוף הממשלה בלי-הרף. האחיזה בשני הראשים לא תיתכן.

מדיניות-החוץ של הממשלה תכריע במידה רבה את גורל הבטחון, המלחמה והשלום, ואפשרויות העליה והבניה הגדולות. והגופים העומדים להשתתף בממשלה צריכים לדעת מראש מה הם קווי-היסוד של מדיניות זו, ואם הם מוכנים לתמוך בקווים אלה בתוך הממשלה ומחוצה לה.

המאמץ הקונסטרוקטיבי לקיבוץ גלויות ומפעלי פיתוח ובנין בחקלאות, חרושת וימאות, מחייב שיתוף של כל הכוחות החלוציים והבונים בממשלה. כל ממשלה ישראלית הנאמנה לשליחותה תראה הכרח לגייס ולעודד זרם הון פרטי מחו"ל ולהפעיל היזמה הפרטית והקואופרטיבית למען פיתוח מהיר של הארץ, שיאפשר קליטה מתרחבת של עליית המונים. כשם שעלינו להציל שארית-ישראל בגולה, כך עלינו להציל שארית ההון היהודי; בלי שניהם לא נבנה הארץ. עם הגברת ההון הלאומי והממלכתי, עלינו ליצור תנאים רצויים לזרם ההון הפרטי והבינלאומי, שעוד שנים לא-מעטות ימצא בארץ שדה-פעולה נרחב ופורה, אבל כל זה יש לעשות במסגרת תכנון ופיקוח ממלכתי. אסור לשכוח אף לרגע שאנו בונים ארץ זו מתוך חזון היסטורי, חזון משיחי לגאולה שלמה ומלאה, יהודית ואנושית, לאומית וסוציאלית, חזון אחרית-הימים של נביאי ישראל בימי-קדם ושל חוזינו הגדולים בכל דור ודור, שאנו קוראים לו בשם חזון ציוני-סוציאליסטי. גם הרצל חזה מדינת-היהודים כחברה שיתופית; הוא רצה לבנות לא רק חברה חדשה אלא גם חברה מתוקנת.

לא בוצע עדיין כל החזון, והגאולה השלמה טרם באה, אולם אנו מאמינים שיקום החזון במלואו, אם גם לא בבת-אחת ומיד, ופעמי הגאולה כבר נשמעו. החזון בהתגשמות החלקית כבר הוליד תמורה עמוקה במבנה-הישוב הכלכלי והחברתי, וסימנה המובהק ביותר של תמורה זו – שאין כמוהו בשום ישוב יהודי אחר בעולם – היא העובדה רבת-המשמעות, שהעובדים בכפר ובעיר, ביבשה ובים, הם רוב הישוב ועומדים בראש הישוב. וזו אינה עובדה סטטית אלא דינמית. ולא מקרה הוא הדבר שרוב נבחרי המדינה הצעירה הם פועלים.

ובממשלה של ריכוז קונסטרוקטיבי, הבנויה על כל הכוחות היוצרים במדינה, מן ההכרח שיהא בתוכה רוב של פועלים. ולא רק למען שקף את המציאות הקיימת אלא למען הבטיח והגביר את מגמת התפתחותה – עיצוב העם היהודי בארצו כעם עובד בן-חורין ושווה-זכויות, ללא מעמדות וללא שעבוד וקיפוח של אדם על-ידי אדם.

לבסוף: מוטלת עלינו חובת-כבוד למחות הכתם המוסרי והמשפטי שהנחיל לנו החוק התורכי והמנדטורי, בשללו מהאשה שוויון מלא וגמור בזכויותיה האזרחיות. ביום הקמת המדינה הכרזנו שמדינת-ישראל תקיים שוויון-זכויות גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. נהיה נאמנים להכרזה זו.

ההסתדרות הציונית העניקה עוד לפני חמישים שנה, לפני כל שאר ארצות-התרבות, זכות-בחירה שווה לאשה כלגבר. זכות זו קיימת גם במדינת-ישראל. אולם עוד קיימות הפליות ביחס לזכויות האזרחיות של האשה – בחוקים שהנחילה לנו ממשלת-המנדט. וממשלת-ישראל הקבועה תידרש להבטיח שוויון גמור ומוחלט לפי החוק לאשה – בין היא יהודיה, נוצריה או מוסלמיה, על רקע של שוויון-זכויות כללי, לכל איש ואשה ללא הבדל גזע, דת לאום ומין.

נדמה לי שארבע תביעות אלו הן תביעותיו של הרוב הגדול והמכריע במדינת-ישראל, והן מחייבות כל ממשלה שתקום מעכשיו. אולם ברור: האסיפה המכוננת היא שתקבע ותכריע – ודברה הריבוני יקום.

כ״ח בטבת תש״ט – 29.1.1949

אני לא יודעת את נפשי! כך הרגשתי כשסיימתי לקרוא את הנובלה כמו בהמות, מאת סופרת צרפתייה, שחיה בחווה מבודדת למרגלות הרי הפירנאים, עובדת כרועת צאן, וכותבת.

כי מדובר בספר מופת, גאוני, חד־פעמי, יוצא דופן, בלתי נתפש!

האם יש לי עוד סופרלטיבים לקשור אליו? כן, בשפע, אבל אנסה, בזהירות רבה, להסביר מה בו כל כך מסעיר לי את הנפש ואת הלב, ובה בעת לא להסגיר שום דבר מסודותיו.

קודם כל, מדובר בנובלה ייחודית ביותר.

היא מורכבת כולה ממונולוגים של דמויות שונות, שכל אחת מהן בתורה תורמת עוד זווית ראייה לסיפור המסתורי והמוזר שמתגלה בו, עד – כך אפשר להבין – הפענוח הבלתי נמנע שמגיע לקראת סופו. (אם יותר לי, אזכיר בלי להצטנע כי ב־2003 ניסיתי לעשות מהלך דומה בספרי שירה והירושימה, "כרוניקה של מוות ידוע מראש, סיפור שהמוות הוא ראשיתו והמשכו ברשומון ייחודי, המאיר גם פינות חשוכות בחייהם של אלו שסבבו אותה", ספר שזכה באחת הביקורות לכותרת "מסע ספרותי מהפנט"…)

אחרי אקורד השיא הרגשי של כמו בהמות, אחרי שחשבתי שזהו, זה הסוף, מגיע עוד פרק קטן, עוד מנגינת סיום מרעישה ששוברת את הלב.

הדמות הראשונה שהמונולוג שלה נמסר היא זאת של מורה. הסיפור מתחיל במילים "הוא היה תלמיד שלי. בטח עברו עשרים שנה מאז. בכיתה של כמה שכבות גיל. ביסודי".

המורה נחרצת מאוד. קולה נשמע בבירור, ואלה בעצם תשובותיה, כמו של כל שאר הדוברים שיגיעו בהמשך, לחוקרים מהמשטרה שמתשאלים אותם על אותו תלמיד לשעבר שלה. היא מנסה שוב ושוב להסביר שדעתה על אותו אדם הייתה ברורה כבר אז, ועכשיו כולם יכולים רק להיווכח שצדקה. אף על פי שאימו סירבה לשמוע בקולה של המורה.

התלמיד "לא סיים את היסודי", היא אומרת, ומוסיפה, "זה – איך לומר – זה הסתבך".

חשוב לה להסביר: "לא בגללו, לא, איתו בסופו של דבר היה די קל. אבל עם אמא שלו… היא פשוט לא הסכימה לקבל את מה שהמלצנו. היא לא רצתה. סירבה למסלול המוצע, מה שנהוג במקרים כאלה. היא נסגרה, נאטמה לחלוטין, מאותו רגע הוא לא הגיע יותר לשיעורים".

מה הציעה המורה?

התערבות של הרשויות, כי "לבחור הזה – זה שקוראים לו הדוב – תמיד הייתה מוגבלות שכלית חמורה מאוד. ובגלל המוגבלות הזו הוא היה לחלוטין א־סוציאלי".

אבל האמא שלו סירבה להפקיד אותו "בידי מטפלים מוסמכים בזמן" כפי שיעצה לה המורה.

רק לקראת סופה של הנובלה נבין את עמדתה של האימא. מה היא חשבה על הצעותיה של המורה, ומדוע.

ובכן, יש לנו כאן גבר (בוגר, לפני עשרים שנה היה תלמיד בבית הספר היסודי!), ש – כך נודע לנו כבר מהפרק הראשון, מדבריה של המורה – גידל איזו ילדה קטנה שהסתיר במערה. מי הילדה הזאת? האם הוא אביה? אז מי בעצם האמא שלה, והיכן היא? אולי היא בתה של האם, כלומר בעצם – אחותו?

מה פתאום החזיק אותה במשך כמה שנים במערה, בלי שמישהו ידע על קיומה? האם גנב אותה? אבל מתי ואיך? הרי הוא גר עם אמו על ראש ההר, מבודד, לא יוצא ולא בא בין הבריות…

מה פשר הסיפור המוזר הזה?

בין הפרקים, בין העדויות של האנשים השונים שראו את "הדוב" ואת אמו, מארייט, יש פרקונים קצרים. הנה הראשון שבהם:

רק לקראת הסוף אפשר להבין את הקשר העז, החשוב, שיש בין הקטעים הללו על הפיות לבין שאר הסיפור, והקשר הופך את הקרביים.

כי מה שנראה כמו אגדה ילדותית, חסרת פשר ולא ברורה מתגלה כמפתח שאתו אפשר להבין את הסיפור כולו.

מדהימה החוכמה והכישרון הסיפורי של ויולן ברו, מפעימה יכולתה ליצור עלילה שלמה, עוצרת נשימה, שפתרונה מזעזע, וכל זאת – באמצעים פשוטים כל כך, לכאורה. אנחנו מכירים את כל אחת מהדמויות המעידות על האיש המכונה "הדוב", לומדים עליו מנקודות המבט השונות של אנשים שכל אחד מהם מכיר פן אחר שלו, ולאט לאט מבינים מי הוא, מי הם, מה קרה בעצם.

והתשובה, שפתאום נעשית כמעט מובנת מאליה, מפלחת את הלב. ועושה את זה בפשטות מינימליסטית. יש בסיפור הזה גם אמירה חברתית נוקבת וחשובה.

זוהי יצירה גאונית. לא פחות!

הוצאת תשע נשמות, 2026
מצרפתית: אריקה מחיה
131 עמ' (כולל אחרית דבר של המתרגמת, שמבארת סוגיות שונות בתרגום).

Bérot, Violaine
Comme des bêtes

ספרה החדש של איילת צברי נושא אותנו אתו אל שני מחוזות בהיסטוריה של מדינת ישראל: העלייה מתימן של שנות החמישים, והימים שקדמו לרצח רבין.

הוא עושה זאת, כדרכה של ספרות חשובה, לא בתיאורי עובדות, אלא באמצעות הדמויות שהכותבת, איילת צברי, בראה והפיחה בהן רוח חיים, עד שאנחנו מרגישים שקיומן ממשי, רב רבדים, משמעותי, ושהם נעשים חשובים לנו, כמו בני משפחה קרובים שאנחנו מלווים אותם, את קורותיהם, מחשבותיהם, רצונותיהם, באכפתיות, בהזדהות עמוקה וברצון לראות אותם מוצאים את דרכם ואת המשמעות האמיתית של חייהם.

אותן דמויות שצברי הביאה לעולם יוצרות מציאות מפורטת ובעיקר מרתקת, כי הם צופנים סודות שאני כקוראת לא ציפיתי לפענח, אבל הרומן הזה, רב ההפתעות, סיפק תשובות רבות ולגמרי לא צפויות, ולא הפסיק לטלטל את ליבי ברגעים של השתוממות, תדהמה, עצב גדול ושמחה עמוקה.

הדמויות העיקריות בספר הן זהרה, שמספרת את חלקה בגוף ראשון, אמה סעידה, אחיינה יוני, אמו – אחותה הגדולה ממנה בכמה שנים – ועוד כמה דמויות משנה מעניינות, למשל, חברת משפחה קרובה, ברוריה, ידידתה הקרובה והאינטימית של אמה, שסיפור חייה המדהים והקשר שלה למשפחה מתגלה לנו לקראת השליש האחרון של הרומן, והוא שופך אור חדש על כל מה שהיה ידוע לנו (ולדמויות האחרות!) עד אז. זה לא הסוד היחיד שייחשף, וכמעט כמו בעלילת ספר מתח, כל פרט חדש שנודע לנו מעוגן היטב במציאות המוכרת לנו, עד שהוא נהיה מובן מאליו: אהה, אז זה טיב היחסים בין השניים הללו! וזאת המשמעות של הקשר האחר! ו – לכן פרץ השמחה המתמשך שהתעורר פתאום? וזה פשר ההתפתחות ההיא, שהייתה, ולא עמדנו על טיבה!

העלילה מתפתחת לאט לאט, ובליבה מצויה הפרשה הבלתי נתפשת המכונה "העלמת ילדי תימן". אמה של זהרה איבדה כך את בנה הבכור, פעוט בריא בשם רפאל שאולצה למסור לבית התינוקות במעברה, ויום אחד נעלם משם: הודיעו לה שחלה, נשלח לבית חולים, ושם נפטר, אך סירבו להראות לה את גופתו, ואפילו "ניחמו" אותה: את עוד צעירה, תלדי עוד ילדים.

איילת צברי מיטיבה לתאר את ההשפעה העמוקה, ארוכת הטווח, שהייתה לאובדן כזה על הורים שילדם הועלם, את הכאב שעובר מההורים לבנותיהם, ואחרי כן גם לבני דור השלישי.

וגם את ההתנכרות וההכחשה הבלתי נתפסות של הסביבה: מורה שזועמת על ילד שכותב חיבור על מה שקרה במשפחתו. מרצה שמתרעמת על "חוסר האיזון" שבעדוּת. תגובות חסרות רגישות והבנה באקדמיה, בארץ ובעולם.

אולי כדי לשכנע גם אותנו, הקוראים, מציינת צברי באחרית הדבר של הרומן ומסבירה כי "דבריהן המטרידים של האחיות הראשיות במחנות העולים המוזכרים בעמוד 55 הם ציטוטים אמיתיים שנלקחו מראיונות שניתנו לשושנה מדמוני גרבר ומעדויותי שניתנו בוועדה. אפשר למצוא אותם במאמרה, 'מה אם שמו של הילד לא היה יחיא?'" שפורסם ב־11 ביולי 2011 באתר העוקץ".

ומה הם אותם דברים המצוטטים ברומן מפיה של אחות ראשית שהעידה בוועדה שניסתה לכאורה לברר מה קרה לכל הילדים שנעלמו כך? "אולי עשינו להם טובה"(!) עדה אחרת "התייחסה לילדים כאל חבילות. 'ההורים התימנים לא התעניינו בילדים שלהם,' אמרה. 'אני הייתי שמחה לדעת שהילדים שלי קיבלו חינוך טוב יותר'".

כמו במשפחות אחרות שילדיהן נגזלו מהם, גם אל בית הוריה של זהרה הגיע במועדו צו גיוס לרפאל, שמת, לכאורה. הצווים הללו הכאיבו כמובן מאוד למי שקיבלו אותם, ורק חיזקו את חשדותיהם (הבלתי נמנעים).

מעניין במיוחד לקרוא את הרומן בסמיכות זמנים לספרה של נעמי קהתי ברונר, מתימן אל ציון – זיכרון אישי קולקטיבי, שמתמקד בסיפורה האישי של הכותבת, ושל בני משפחתה. קהתי ברונר מתמקדת בו בעיקר בדמות של אמה, אישה שלא ידעה קרוא וכתוב את כלכלה את מעשיה בתבונה ואיפשרה לבתה לרכוש השכלה ולהפוך לאשת אקדמיה. ממש כמו הדמות הבדויה של זהרה, שאמה שלחה אותה בנעוריה לפנימייה למחוננים, הרחק מהבית. זהרה מספרת על הכעס והעלבון שחשה אז. בדיעבד מבינה שההשכלה שרכשה סללה בפניה את הדרך לחיים אחרים, מחוץ לסביבת הוריה, אבל ברומן שלפנינו היא בעצם חוזרת אל המקורות שלה, אל המקום שלא ממש הכירה. היא מגלה יופי ותבונה שלא ידעה עליהם, בעיקר תופעה שהיא נחשפת לה לראשונה: שירת הנשים התימניות, שמצאו לעצמן דרך ביטוי משלהן בשירים ששרו, שאת מילותיהם חיברו בעצמן. הפרקים נפתחים בשירים הללו. הנה למשל:

השירים הללו יעניקו לזהרה את המשך דרכה בחיים!

מוטיב נוסף, אב משמעות, רצח רבין, מצוי גם הוא במוקד הרומן, והוא מתואר מנקודת מבט מפתיעה: זאת של הנער יוני, אחיינה של זהרה, שנסחף (כמו יגאל עמיר, גם הוא ממוצא תימני!) להפגנות נגד רבין ונגד הסכמי אוסלו.

ההבדל הוא שיוני מזדעזע מהרצח, ומתנער לא רק ממנו אלא גם מהפעילות שאחריה נהה בימים שקדמו לו. מעניין לראות ולהבין "מבפנים" מה הרגישו אותם מפגינים, מה הניע אותם, ואיך ההפגנות האלימות הללו נראו מנקודת המבט שלהם.

הרומן מקומי מאוד. חגי ישראל מתקיימים בו; יש בו תיאורי נוף, מזג אוויר ואווירה שמופיעים כמו צילום קולנועי שנע מאתר לאתר, פיזי ונפשי, והכול מתגבש לתמונה רבת פנים, מפורטת, מלהיבה ומרגשת.

עם עובד, 2026
429 עמ'

איך לפתוח את תגובתי לספר המופלא הזה, עליך להתיצב בפקודה שתרגומו לעברית ראה אור לאחרונה?

באזכור ההתייפחות שלי, שליוותה את קריאת העמודים האחרונים?

בהתרגשות שחשתי כשקרוב לסוף קריאתו ראיתי את הכתבה עליו בגלריה של הארץ, ושמחתי כל כך?

נזהרתי, כמובן, שלא לקרוא את הכתבה במלואה, מחשש לספוילרים, אבל לא יכולתי שלא לראות פרט שחשדתי בו מלכתחילה: מדובר אמנם בפיקשן, אבל הוא מבוסס על אמת לאמיתה: על סיפור חייו של סבה של הסופרת.

ובכל זאת נדהמתי כשהבנתי ששמו במציאות, כמו בספר, היה יֶפים שולמן!

והתרגשתי במיוחד לראות את תצלומו של הגיבור בצעירותו – כמה נאה היה! ואיך, בעצם, הבינו רבים ממי שנתקלו בו במהלך המלחמה שהוא יהודי?

טוב, כבר מזמן הבנתי שלנו, ילידי מדינת ישראל, אין יכולת כזאת. היא מאפיינת – אנטישמים? או יהודים שנולדו "שם"?

אז כן, רבים מאוד קלטו את זהותו האמיתית של יֶפים שולמן, אף על פי שלא היה בינו לבין יהדותו שום קשר, חוץ מכמה זיכרונות ילדות עמומים, והאימה שהיותו נימול הטילה עליו. ובצדק. כי בשנים ההן באירופה אחת היה דינו של מי שחטא בחטא הנורא ונולד יהודי: מוות. בשלב מאוחר בחייו מתגלה ליפים השם שעמו נולד: חיים. והוא אומר לעצמו: "השם הזה – אותו שם מוזר וזר – אינו הסיבה לכך ששרד. אילו מישהו ידע ששמו חיים, הוא כבר מזמן היה הופך לערימת אפר שמכסה שדה כלשהו בגרמניה".

כי כן, סבא שולמן, שהיה מגויס לצבא האדום והגיע "עד ברלין" כפי שהיה ידוע היטב לכל מכריו ולבני משפחתו, בכל זאת ניצל. איך זה קרה?

התשובה חושפת תופעה שידעתי עליה במעורפל, אבל מעולם לא העליתי בדעתי שהייתה עד כדי כך משמעותית והרת גורל, שיכלה לשנות את החיים, גם את אלה של מי ששרדו במלחמה האיומה ההיא: יפים שולמן נפל בשבי הגרמני, ובשלב מסוים, אחרי שהצליח לברוח ממחנה השבויים, הצליח להציג את עצמו כאוֹסְטאַרְבַּייטֶר: אחד מעובדי הכפייה שהובאו לגרמניה משטחי ברית המועצות הכבושים, בעיקר מאוקראינה, בלארוס ורוסיה.

כך למעשה ניצל: הוא לא נלחם נגד הגרמנים. רק לקראת הסוף הצליח לחבור שוב לצבא האדום, וממש בימים האחרונים של המלחמה "הגיע עד ברלין".

ידעתי תמיד שהרוסים התייחסו בבוז, אפילו ברצחנות, לחיילים שלהם שנפלו בשבי. בסרט "מכת שמש" של ניקיטה מיכלקוב מראה הבמאי מה חשבו בברית המועצות על שבויים. באחת מסצינות השיא בסרט, שבויים כאלה (שהשתחררו) מגלים שלאחד מהם יש מצלמה. הוא מעמיד אותם, עשרות גברים, על גרם מדרגות ארוך, וכשהם ניצבים מולו דוממים, במעין פוזה היסטורית, מגיעה הפוליטרוקית במכונית שנעצרת בחריקת בלמים וחוצצת בין הצלם למצולמים. היא נוזפת בחיילים ומטיפה להם מוסר: איך הם מעזים בכלל להצטלם, חיילים כושלים שכמותם?

גם בספר שישה חודשים ב-1945 של מייקל דובס קראתי על השוני העצום ביחס של הסובייטים והאמריקנים לשבויי מלחמה בני ארצם. אצל סטלין, מי שנפל בשבי נחשב מוג לב שיש להוציאו להורג או לפחות לשלוח אותו לגלות בסיביר, עם שובו הביתה. אפילו כשבנו היחיד (הייתה לו גם בת), נפל בשבי, סירב סטלין לפדות אותו, והיה גאה כשנודע על התאבדותו של הבן. שבויים רוסיים לא רצו לשוב לארצם. שבויים אמריקנים עשו הכול כדי לחזור הביתה. (ובכלל – את הצבא האדום אפיינו "הלהט, האכזריות, וההתעלמות המוחלטת מהמחיר בחיי אדם", לעומת האמריקנים שעיכבו למשל את הנחיתה בנורמדי בשל החשש משיעור האבדות הגבוה הצפוי).

אבל לא ידעתי שגם אותם אומללים רוסים או אוקראינים, שהיו בעצם עבדים של האדונים הגרמנים שקנו אותם בכסף(!) נחשבו בזויים כל כך, עד שרבים מהם, יפים שולמן ביניהם, שמרו על הסוד המביש לאורך כל חייהם!

מזעזע להבין עד כמה המשיכה המלחמה לשבש את חייהם. כמה נורא היה הסוד שעיוות אותם. שהשליך על היחסים בין בני המשפחה. שהעיב כל כך: הפחד הנורא שיתגלה, הצורך המתמיד להסתיר, הידיעה שאם חס וחלילה יתגלה, בני המשפחה לא רק יבוזו לו, אלא גם ישלמו מחיר על ההסתרה: יאבדו מקומות עבודה, הזדמנות להתקדם באקדמיה, לא יוכלו להתפרנס על פי כישוריהם.

ההכרח הכפוי הזה להסתיר, שעליו מעידה הסופרת גם בריאיון במוסף גלריה, נפסק אחרי עשרות שנים של חיים בהסתרה ובהכחשה. רק כשברית המועצות קרסה התאפשר להם לספר את האמת. עד אז הסוד פשוט הרס משפחות.

בני זוג לא ידעו את האמת זה על זה. ליפים ולנינה, גיבורי הסיפור, יש לא מעט אי הבנות. דוגמה קטנה: כשהוא לא מגיע בזמן למסיבת יום ההולדת שלה, היא לא מעלה בדעתה שנאלץ להגיע למשרדי הקג"ב, כדי לתת גרסה לפער הזמנים שקיים בקורות החיים שלו במהלך המלחמה בין השירות, הנפילה בשבי והגעתו לברלין.

הוא מוכן אפילו להודות באמת הנוראית, ולהתחנן רק לדבר אחד: שהחוקר שלו לא יסגיר אותה בפני בני משפחתו!

הוא חושש שאמו, שרק היא שרדה ממשפחת המקור שלו, תגלה ותתבייש בו: "אני לא יכול להביא את עצמי לספר לה, שישבתי בצד בגרמניה כל המלחמה."

בערוב ימיו, פעם אחת בלבד, כשהוא מרגיש שהוא כבר עולה על גדותיו, שכן אין אף עדות "לכך שהוא חי את החיים שחי", הוא מספר לנכדתו הקטנה, שלא מבינה את גודל הגילוי. פתאום מתחוור ליפים "שבעיניה, התגלית שסבא שלה היה אסיר ולא גיבור מלחמה תהיה… הוא לא ידע בדיוק מה, אבל משהו הרבה פחות חזק מהבושה שילדיו היו מרגישים". הנכדה שומעת אותו, אבל לא שואלת כלום, ואפילו שוכחת שסיפר לה (אבל כשהאמת מתגלה, אחרי מותו, היא היחידה בין בני המשפחה שאינה מופתעת, ואין לה מושג מדוע…). כשבנו ובתו היו ילדים, הם השתתפו באדיקות בפולחן ההאדרה של גיבורי המלחמה, ה"וטרנים", ומעולם לא הבינו מדוע אביהם מסרב לדבר על גבורתו. היכן המדליות שלו? נגנבו ברכבת, בדרך חזרה הביתה, כך סיפר. רק לקראת סוף הספר נגלה מניין נולד הסיפור הזה.

הפער בין הגרלוריפיקציה לאמת שובר את הלב. כי יפים רואה בדיוק מה משמעות המלחמה, כמה היא מכוערת, ברוטלית ואכזרית. הוא נוכח בכך אפילו בימי הקרב המעטים שבהם השתתף, בתחילת המלחמה וביומה האחרון, כשמצא את עצמו הורג את מי שאמורים להיות אויביו, אבל הוא רואה בהם את מה שהם: בני אדם כמוהו, מפוחדים, כאובים, חסרי אונים, פגיעים. באחת הסצנות המזעזעות ביותר הוא מציל ילד גרמני (כבר בגיל הזה שולחים אותם להילחם? הוא נחרד), ואז קורה משהו שקשה לשאת אותו: לו, אבל גם לנו, הקוראים.

מדהים עד כמה הצליחה הסופרת לרדת לעומקי נשמתו של יפים. לראות אותו ולהבין מה עבר עליו ומה חש.

התרגשתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, כי ראיתי שסשה וסיליוק הקדישה אותו "לסבא וסבתא". לקראת סופו של הרומן אנחנו מתוודעים לקשר בין הנכדה לסבתא ולסבא. כמה אהבה הדדית יש בתיאורים הללו! כמה שהם נוגעים ללב, במיוחד מאחר שרק אנחנו יודעים את הכול על כולם.

ובעצם, גם הם יודעים לא מעט. יפים למשל מבין את ההתאהבות הנושנה שהייתה לנינה במי שהיה המרצה שלה באוניברסיטה. נינה יודעת שיפים נוהג לחמוק אל חבר שלו "מהמלחמה" שגר בעיירה סמוכה, אבל אין לה מושג מי האיש ומה מחבר בינו לבין יפים האהוב שלה.

כי כן, השניים הללו אוהבים זה את זה באמת. מאוד.

סופו של הרומן מתרחש בתחילת המלחמה באוקראינה, ושוב אנחנו קוראים על מהלכים שפוגעים במרקם העדין של משפחות. בנם של יפים ונינה, שהוא יליד אוקראינה ובן לאב יהודי, עובר בצעירותו לרוסיה, ובשלב מסוים נעשה נוצרי אדוק, למורת רוחם של הוריו. כשהתחיל העימות הרוסי האוקראיני, "נינה לא הבינה איך בנה לא רואה שמשתמשים במלחמה הפטריוטית הגדולה [כלומר – במלחמת העולם השנייה] כדי להצדיק את האג'נדה של רוסיה". כי "עכשיו, בני עמה היו האויב"…

ב"הערת הסופרת" שמגיעה בתום הסיפור היא מאירה את עינינו: "התחלתי לכתוב את הספר הזה בשנת 2017, שלוש שנים אחרי שהסכסוך בין רוסיה ואוקראינה הרס את עיר הולדת הסבים שלי, דונצק, אבל הרבה לפני שנשיא רוסיה פתח במתקפה כוללת כנגד אוקראינה בפברואר 2022. העובדה שמלחמה מתרחשת באותו המקום ולאותם האנשים שעוד נושאים את צלקות המלחמה הקודמת, מדרבנת אותנו להביט על העבר ולחפש סימנים שהתפספסו או לקחים שלא נלמדו. במקרה שלי, הסימן שהתפספס היה סיפור חייו של סבי – איש טוב לב, שמח ונדיב, שהכין את הלביבות הכי טובות בעולם, ואף פעם לא דיבר על שנותיו כחייל במלחמת העולם השנייה".

כאן כבר מיררתי בבכי, ממש.

כי חשבתי על נינה שמודה לגורל שחסך מאהובה את המלחמה הנוספת הזאת, שוב, בתוך אוקראינה.

וחשבתי על בני דורי שחשים הקלה, כי הוריהם לא היו כאן בשנים האחרונות, לא היו עדים לניסיונות להרוס את הדמוקרטיה הישראלית, וכמובן גם לא לשבעה באוקטובר ולשלוש השנים שחלפו מאז, עם כל המוראות שעברו (ועוברות) כאן על כולנו.

וחשבתי גם על ההתעמרות שספגו ניצולי השואה, שנשאלו מדוע הלכו "כצאן לטבח": גם אותם לא הבינו כאן, כמו שלא הבינו את יפים שולמן, והאשימו אותו, לא ברמזים, אלא במפורש, על כך ששרד, מתוך חשד שעשה יד אחת עם הגרמנים. שבגד. (גם על ניצולי שואה היו רינונים מרושעים כאלה: איך קרה שניצלת? מה עשית לשם כך…?)

נדהמתי כשקראתי את הספר מיכולתה של וסיליוק לשחזר אירועים ומקומות בתקופות קודמות בהרבה לזמנה. התיאורים שלה כל כך מדויקים, כל כך משכנעים וכל כך מפורטים.

על ברלין שנחרבה כבר קראתי בעבר, למשל, בספר ברלין, סוף של היינץ ריין, אבל שוב ושוב אני משתוממת לנוכח היכולת לתאר כך, לראות כך בעיני הרוח את מה שקרה שם ואז.

וסיליוק עושה את זה בווירטואוזיות, לא פחות.

וכמובן, שאלת השאלות שמרחפת כל הזמן היא – מדוע? מדוע בעצם?

כשיפים מגיע לראשונה לגרמניה כחייל בצבא האדום הוא מתקשה להבין – מדוע החליטו הגרמנים לפלוש לארצו? מה היה חסר להם? הרי הכול אצלם כל כך יפה, מסודר, אסתטי, נקי, רחב ידיים, נעים – מה הם רצו מאתנו? בשביל מה כל הסבל וההרס הללו?

נזכרתי בדבריו של סופיאן אבו זיידה, שכונה "עיני פחם" בספרם של שלומי אלדר ורות יובל חטופים – 843 ימים של הפקרה כשהתראיין בטלוויזיה הישראלית בעקבות החשיפה שהוא היה המקור שהזהיר את נתניהו מפני רעידת האדמה הצפויה, לפי בקשתו של סינוואר. אבו זיידה סיפר שבשבעה באוקטובר 2023, בשהותו בעזה, ריחם על ההמונים הפלסטינים שהריעו משמחה למראה החטופים הישראלים. הוא, כך העיד, כבר חזה את הסבל, ההרס והייאוש הצפויים לכל ההמונים הללו.

הלוואי שמישהו היה מצליח לשכנע את כל מי שפותחים במלחמה לעצור רגע לפני כן. למנוע את מה שיקרה בוודאות בהמשך.

ואם נשוב אל הספר, יופיו עוצר הנשימה נובע בין היתר מכך שהוא נע בין הזמנים: הוא מתחיל ב־2007, עובר ל–1941, וכך נע מתקופה לתקופה ובכל פעם נסגרים פערים בעלילה, ואנחנו לאט לאט מבינים את הדמויות, את אי ההבנות שיש ביניהן, ואת מצוקותיהן. כך למשל באפיזודה הקצרה של ריחוק בין בני הזוג (בהמשך נראה אותם מתקרבים, מלאי חום וחיבה זה אל זה!), כשנינה חשה מצוקה עמוקה כי בעלה מנהל, כך היא חושבת, רומן לוהט עם אחת השכנות, אבל משתדלת לנהוג באיפוק, הוא מצידו לא מבין מדוע היא כל כך אדישה, ובעצם הוא מחפש אצל האישה האחרת נחמה והבנה.

כל מיני פרטים קטנים שבני משפחה עדים להם – הסיפור שיפים מספר לנכדתו על "מר וולף", או ספל הנחושת הקטן שהביא אתו כשחזר מהמלחמה – מקבלים נפח רגשי עצום, כי אנחנו יודעים את מלוא משמעותם: בפרקים של העבר אנחנו חווים ביחד עם יפים את כל מה שעבר עליו, ומה הרקע העמוק לפרטים הקטנים הללו, שלבני המשפחה אין מושג מה עומד מאחוריהם.

אני מבקשת לשבח גם את התרגום המצוין של תם פררו, ואת ההוצאה לאור שהזדרזה להוציא אותו בעברית, שנתיים בלבד אחרי שראה אור לראשונה באנגלית.

כנרת, זמורה דביר, 2026
תרגום: תם פררו
352 עמ'

YOUR PRESENCE IS MANDATORY Sasha Vasilyuk

שני ספריה הקודמים של איריס קאופמן, הרומן טעם של מלח והממואר להיות או לא האהיבו עלי את כתיבתה. בשניהם הייתה בי תחושה שקאופמן מספרת אמת, גם כאשר מדובר בפיקשן וגם כאשר תיעדה זוויות מסוימות בחייה.

גם את ספרה השלישי, הצד של המים, קראתי בעניין שהלך וגבר עד סופו.

הרומן מחולק לשני קולות ראשיים. באחד מהם, זה שפותח את הספר, יש אישה שכותבת מכתבים מתוארכים, הם מתחילים במארס 2001 והאחרון שבהם נכתב חמישה חודשים אחרי כן. כל המכתבים מופנים אל אדם אחד: איזו אישה שתפקידה בחיי הכותבת מתברר ממש במשפטים הראשונים: "אני חושבת שמה שהעיר אותי היה הטריקה של הדלת. כמעט אחת עשרה וחצי בלילה. זה רק עניין של השבועות האחרונים שהוא חוזר כל כך מאוחר. איפה הוא הסתובב עד עכשיו? הרי לפי הטריקה לא שכבתם. כשאתם לא שוכבים הוא חוזר עצבני וטורק את הדלת. הוא בטח לא קולט את זה שאני כבר יודעת להבחין. אם הוא נכנס כמו גנב בלילה, סוגר אחריו את דלת הכניסה בשקט וצועד על קצות האצבעות ישר למקלחת – זה סימן שכן שכבתם", וכן הלאה.

די מהר מתבררת התמונה: הנמענת היא האישה שעמה בוחר בן זוג של הדוברת לבגוד בה.

במכתבים אל האישה האחרת היא כותבת איך נודע לה על קיומה, מה דעתה על האישה, ומה דעתה על מה שגרם לו לבגוד.

לאט לאט נפרש סיפור חייהם של השניים, ענת ושגיא. והשאלה הבסיסית שנשאלת בסיפור, במידה רבה כמו בספרה הראשון של קאופמן, טעם המלח, היא – האם בית הגידול שלנו קובע את גורלנו? האם מי שאביו בגד באמו מועד לבגוד גם הוא? האם מי שגדלה בבית שבו האימא לא תפקדה בחלק גדול מהזמן, כי הייתה שקועה בדיכאון קשה, תצליח לחיות חיים שונים?

האם אפילו עקרות חלקית היא צו גורל שתעבור אל הדור הבא, ותהפוך לעקרות מלאה?

איך בעצם נראה דיכאון חריף וקשה? מה הוא מעולל למי שאוהבים את האדם המדוכא?

האם קיומו של אדם חיוני אחד בחייה של ילדה שאמה מדוכאת יוכל לגאול אותה מהעתיד שהותווה לה לכאורה?

בין פרקי המכתבים המופנים אל המאהבת יש פרקים שנכתבו בגוף שלישי. הם מוסיפים נדבכים לאלה שאנחנו לומדים מהמכתבים, הם מעניקים לנו את הרקע המקיף את הדמויות, את מה שמספר כל יודע יכול לגלות לנו, את מה שדמות אחת, זאת שכותבת את המכתבים, לא יכולה לדעת על עצמה ועל זולתה.

כך הולך הספר ומתפתח, ואתו – הסקרנות הגוברת. מה יקרה הלאה? זהו כמובן השלד שתומך בכל סיפור ראוי לשמו, כפי שניסח זאת א"מ פורסטר בספרו Aspects of a Novel, מסה על אמנות הרומן. בפרק השני, "הסיפור”, מופיעה הגדרה של אבן היסוד בעלילה: השאלה "מה יקרה הלאה". הסקרנות היא זאת שמחזיקה אותנו קשובים.

ובספר שלפנינו אנחנו ממש רוצים לדעת איך זה ייגמר. ענת תסתפק בזה שהיא מוציאה קיטור, כותבת לעצמה, ותישאר ממורמרת, צודקת וכועסת, או שהיא תעשה משהו עם הידיעה, האכזבה, מפח הנפש? היא תדבר עם שגיא? תגלה לו שהיא יודעת? איך הוא יגיב? איך תגיב המאהבת? מה יקרה להם?

הסוף לא צפוי, ומפתיע (ולא מאכזב!)

באחרית הדבר לספר, בחלק שכותרתו "תודות", כתבה קאופמן שהספר "החל להיכתב בקיץ 2023 ופסק מלהיכתב באוקטובר. שבתי אליו מאות ימים מאוחר יותר, כשיכולתי לכתוב שוב. גם אם מעשה הכתיבה היה נגוע מאז באובדן שלא ידעתי שיכול להיות".

הדברים הללו הבהילו אותי. כולנו השתנינו בשבעה באוקטובר 2023, אבל אין ספק שאחרת לגמרי ממי שהטבח פגע בו ישירות. אני מרגישה שהכרתי אותה מקרוב, במיוחד אחרי הממואר שלה שקראתי, ולא יכולתי שלא להתכווץ בדאגה כשקראתי אותם.

אני מקווה ששלום לך, איריס!

הוצאת שתיים, 2026
עורכת: מירי רוזובסקי
157 עמ'

תרגום: רונן סוניס

תרגום: שיר פלד

תרגום: יונתן גפן

גרסה של חוה אלברשטיין, תרגום, ביצוע והלחנה

לא קל לקרוא את הספר שכתבו שלומי אלדר ורות יובל על הימים הארוכים – שנתיים, שלושה חודשים ושלושה שבועות – שבהם הופקרו החטופים הישראלים, רובם המכריע מאז טבח שמחת תורה, בשבעה באוקטובר 2023. אמנם חייתי כאן בשנים הללו ועקבתי, כמו כולם, אחרי אותם מהלכים שנודעו ברבים, אלה שנגעו בחטיפה, בשחרורם האיטי מאוד של החטופים, ובידיעות על הנרצחים, אבל הספר מפרט גם את כל מה שלא יכולתי לדעת: את מה שקרה מאחורי הקלעים.

שלומי אלדר ורות יובל עשו בספרם משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי: הם ליקטו ראיות ממקורות רבים ושונים, ויצרו כרונולוגיה מדויקת, מפורטת מאוד, של כל מה שקרה, עד לשחרורם של החטופים האחרונים, באוקטובר 2025 (למעשה – בינואר 2026, כשגם החלל האחרון הוחזר לקבורה בישראל).

קודם כול, מופיע בספר הגילוי המרעיש של אלדר ויובל, זה שהתפרסם בתקשורת בד בבד עם צאת ספרם לאור, ולפיו יש ראיות חותכות לכך שנתניהו הוזהר מראש, די בסמוך לשבעה באוקטובר: נשיא האמירויות, מוחמד בן זאיד, הזהיר אותו כשבוע וחצי לפני המתקפה מפני מהלך משמעותי של סינוואר. נתניהו לא העביר את המידע לראשי מערכת הביטחון.

עוד ידיעה מזעזעת שמופיעה בספר: חמאס הציע באמצעות קטאר לשחרר אזרחים, זמן קצר אחרי הטבח, אבל ממשלת ישראל סירבה.

מעבר לכך, הספר משחזר את תהליך קבלת ההחלטות לאורך כל תקופת השבי: המחלוקות בין הדרג המדיני לביטחוני, ההתנהלות בתוך צוותי המשא ומתן ובמטה המשפחות, פעולת המתווכים והקשר בין המשא ומתן לתנאי השבי. כאמור, הוא מבוסס על מקורות רבים: מאות עדויות, מסמכים והתכתבויות פנימיות.

מה שמתגלה לאורכו של הספר מעורר פלצות. שוב ושוב רואים שהייתה החלטה נחרצת, ברורה, לא לשחרר את החטופים, אלא אדרבא – לעשות הכול כדי למשוך זמן, בשיטות ובאמצעים שונים. לסרב. להאריך את המשא ומתן בשלל שיטות, אמצעים ותירוצים. להמציא שוב ושוב דרישות שיביאו בפועל לטרפוד של הסכמים שכמעט הושלמו. לעשות הכול כדי שהמלחמה תימשך, והחטופים יישארו שם.

מתעוררת ממש התחושה שהייתה אפילו תקווה שככל שהזמן יעבור כל החטופים ימותו שם, והבעיה של הצורך לשחרר אותם תיפתר.

אבל, מראים אלדר ויובל, ההפקרה התחילה עוד הרבה לפני שבעה באוקטובר. נתניהו כיוון ל"ניהול הסכסוך" ול"הכלה", ולשם כך השקיע כסף רב בפרויקט הנדסי וטכנולוגי עצום "שנבנה בעלות של כ־3.5 מיליארד שקלים" ונועד למנוע חדירה קרקעית המונית, בעיקר בתת־קרקע. לכך נוסף "מנגנון 'הכסף הקטארי' – במקום פתרון שורש, מדיני וצבאי לעזה, יזמה ישראל בסוף 2018 הסדר, שבמסגרתו העבירה קטאר מדי חודש עשרות מיליוני דולרים במזומן ישירות לרצועת עזה באישור, בתיאום ובליווי ביטחוני ישראלי מלא."

דא עקא שהכסף לא שימש למניעת פיצוץ הומניטרי בעזה. "ראש הממשלה לא התרגש גם כשמערכת הביטחון הזהירה שרוב הכספים האלה מופנים להתחמשות חמאס ולבניית מנהרות."

בד בבד הכריזה ממשלת נתניהו על "הרפורמה המשפטית" שנועדה לרסק את הדמוקרטיה הישראלית, לפגוע בהפרדת הרשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת. נתניהו התעלם מהתגובה הציבורית רבת העוצמה ש"חילקה את המדינה לשני מחנות שהתעמתו על דמותה", וגם מאזהרות ראשי מערכת הביטחון ש"ניסו לשקף לדרג המדיני את הפגיעה החמורה בלכידות היחידתית, לדווח על היחלשות יכולת ההרתעה בכל הגזרות ועל ההידרדרות במצבה האזורי של ישראל".

האזהרות מפני "רעידת אדמה" שמתכנן חמאס הגיעו לא רק ממוחמד בן זאיד, אלא גם ממי שמכונה בספר "עיני פחם". לאחרונה חשף סופיאן אבו זיידה, לשעבר בכיר פת״ח, שכיהן כשר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, עסק בקשרים ובתיאום עם ישראל, והוא דובר עברית רהוטה, שמדובר בו. את האזהרות הללו העביר לשב"כ, אבל במערכת הביטחון "התפתח מה שנקרא בשפה האירגונית 'סינדרום החמנייה', תופעה בוטנית שבה עוקבים פרחי החמנייה הגדלים אחרי תנועת השמש במהלך היום. רבים במערכות הביטחון הבכירות התאימו את כיוון ההערכות המקצועיות שלהם למה שנתניהו שידר להם שהם רוצה."

ההפקרה נמשכה גם בכך שלא שעו לאזהרות של התצפיתניות, שהבחינו בפעילות חריגה בימים הראשונים של אוקטובר.

בכך שברשימת מטרות המלחמה שניסח נתניהו כלל לא הופיע עניין שחרור החטופים.

בכך שראש הממשלה סירב בעקביות לפגוש את בני משפחות החטופים, בניגוד לביידן שכבר ב־13 באוקטובר 2023 קיים שיחת זום ממושכת, סבלנית ורגישה, עם בני המשפחות בעלי האזרחות האמריקנית. כשאנשי הצוות שלו ניסו לקצר אותה, כי חרגה ממסגרת הזמן שהוקצב לה, נזף בהם הנשיא, "אני אקבע מתי מסיימים. אני רוצה לשמוע את כולם. אני אשמע כל מי שיושב פה על הקו. אני אקבע מתי מסיימים", אמר, וגם, כשבני משפחה שהתפרקו מכאב התנצלו על כך בפני הנשיא, הוא הרגיע אותם: "אני פה כדי להקשיב", אמר.

בכך שבגלל "משחק פוליטי ציני" עיכב נתניהו את ההסכמות שיכלו להגיע אליהן: "נתניהו רצה כל הזמן לדבר עם ביידן ולבדוק גבולות, והימים עוברים והנשים והילדים נמקים." גם כשהיו אינדיקציות ברורות ש"חמאס מעוניין ללכת לעסקה מהירה של שחרור ילדים, נשים וזקנים", כבר ב־16 בנובמבר 2023. סיפר על כך אייזנקוט, "ששימש באותם ימים כמשקיף בקבינט המלחמה", ש"איבדנו את הסבלנות ואמרנו לראש הממשלה: 'יש בשבי ילדים בני שלוש, חמש, תשע שעבורם כל יום זה גיהנום. או שאתה רוצה עסקה, ומקדם אותה, או שאנחנו קמים והולכים."

וכך זה נמשך, עוד ועוד, בכל השלבים – נתניהו מושך זמן, חטופים מעונים ומתים.

בשבעה באוקטובר, במקומות שבהם הופעל "נוהל חניבעל" – "הנחיה לסכל חטיפות גם במחיר חיי הנחטפים" – שהוצאה רשמית משימוש בצה"ל! "לכולם היה ברור מה המשמעות של 'אף רכב לא חוזר לעזה'", סיפר, לדברי הספר, "מקור בפיקוד דרום. אמנם היו טייסים שנזהרו ולא ירו על כלי רכב, שמא יושבים בהם גם חטופים, אבל ידוע בוודאות על מקרה אחד לפחות של חטופה ישראלית שנהרגה מאש של מסק"ר ישראלי: אפרת כץ, שנחטפה מביתה בניר עוז עם בתה ונכדותיה.

על התנהלות הטייסים באותו יום אי אפשר לבוא בטענות, שהרי תמונת הקרב הייתה לגמרי לא ברורה: "איך תסביר מה קורה לטייסי מסק"ר שרואים עשרה טנדרים עמוסים? אני שומע אותם בקשר מתלבטים אם לתקוף או לא לתקוף. אין אף אחד על הקרקע שאומר להם: זה אויב, ומבחינתם, בשעות האלה, עשרה טנדרים של חמאס על ציר 232 זה דבר לא הגיוני בעליל". (אל הטייסים – לא. אבל אל מי שהביא לאנדרלמוסיה הזאת? אל מי שזלזל בהתרעות ולא העביר אותן למי שהיו אמורים למנוע אותה?)

מעבר לכך, כשקוראים על כל מה שהתרחש מאז ואילך, במשך 843 יום, אי אפשר לחמוק מהתחושה שאת "נוהל חניבעל" האסור על פי חוק, הפעילה ממשלת ישראל הלכה למעשה.

כבר בשבעה באוקטובר "שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', לא התעסק במספרים או באנשים: 'חטופים, בני ערובה, שבויים – להתעלם!'" הוא פסק. "אי אפשר להתנהל במחשבה כזו".

וכך בעצם התנהלה הממשלה לאורך כל הדרך (וזאת בלי להזכיר את חוסר התפקוד שלה בימים הראשונים, את "אין־האונים של הדרג הממשלתי הממונה". את העובדה שלתוך הוואקום שנוצר נכנסו אזרחים ש"ניסו להפעיל יוזמות עצמאיות כדי להכניס מעט סדר בכאוס"). אם מדברים רק על החטופים, אפשר להיווכח, לאורך הספר הזה, איך שוב ושוב, במכוון, עשתה הממשלה הכול כדי למנוע, כך ממש, את שחרורם!

אלדר ויובל מתארים את שלבי ההפקרה השונים, ולצידם שוזרים עדויות של חטופים על הסבל שעברו, לפעמים כתוצאה ישירה מפעולות הממשלה. למשל, כשבן גביר החליט להחמיר את תנאי הכליאה של אסירים פלסטינים, חטופים סבלו הרעבה ועינויים. ברור לגמרי שרק ההחלטה לפנות אל טראמפ (שנבחר לנשיא 395 ימים אחרי שבעה באוקטובר!) הועילה וקידמה את שחרורם של כל החטופים, חיים ומתים.

כמה קשה להבין את הפער בין האכזריות שבה נהג נתניהו כלפי החטופים ובני המשפחות שלהם, לבין הנכונות של חלק גדול מהציבור להמשיך לתמוך בו.

את הספר יקראו מן הסתם רק מי שכבר משוכנעים במסר שלו: שהייתה כאן הפקרה פושעת; שרבים שקיפדו את חייהם יכלו (והיו צריכים!) להיות כאן כיום בינינו; שהמחיר ששילמה מדינת ישראל בסופו של דבר כדי לשחרר את החטופים יכול היה להיות נמוך בהרבה, אילו הגיעו להסכמות הרבה לפני שזה קרה; שהממשלה הזאת לא תפקדה כיאות בשום שלב; שראש הממשלה אינו ראוי לאמון.

למרבה הצער, למדתי מספרו של עודד אדומי לשם מהפכת התקווה שאי אפשר לשכנע בעזרת בטיעונים רציונליים.

ובכל זאת, אני עדיין מקווה שרוב מספיק גדול בציבור יפטור אותנו סוף סוף מהמפקיר.

כנרת, זמורה דביר, 2026
עורך: דורון גלעזר
511 עמ'

היא אומרת לי: אני אומרת לך, אנשים הם כמו נמלים, או חלזונות, או זברות, ואני לא מבין למה היא מתכוונת, אבל מהנהן. ואז היא שואלת אם באמת הבנתי או שסתם אני מהנהן, ואני אומר לה שלא הבנתי, אבל שאני לא מהנהן סתם. אני מהנהן כי אני אוהב אותה. וכשאין לי משהו לתת לה, אני יכול לפחות להנהן.

אני אנסה להסביר לך, היא אומרת לי ושוקעת במחשבות. ואני יודע שכל המחשבות שלה נאספות משדה של כלניות מתות. כשאני אומרת נמלים או חלזונות או זברות, אני לא מתכוונת שאנשים הם דווקא כאלה. יכולתי להגיד שממיות או יתושים או אריות. הכוונה שלי שכלום לא מבדיל אותנו מהחיות. אנחנו בשר ועצמות ושרירים וגידים ואיברים פנימיים. וכמה שניסינו לעקור את עצמנו מתוך הטבע, אנחנו משועבדים לטבע, ואני לא מתכוונת לטבע האנושי, למזג. אני מתכוונת לטבע במובן
הכי רחב ואכזרי של המילה.

אני לא יודע למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על הטבע במובן הרחב של המילה. אני כבר יודע שלא אדע כלום ולא אבין כלום. מספיק לי להביט בה. היא כל כך יפה זכה וטהורה. ולא משנה לי מה היא אומרת כל זמן שאני יכול להביט בה ולחשוב עליה ולחלום עליה. היא אומרת לי שאם הכול כבר נאמר על ידי אחרים, פשוט צריך לשתוק. היא אומרת לי שבמסיבה בנובה קרה משהו שהיא לא יכולה לתאר במילים. ואני אומר לה שגם את זה כבר אמרו. ואז היא מדברת אליי בשפות זרות. שפות שאף אחד לא מכיר. שפות שהיא ממציאה. וכשהיא מספרת לי את הדברים בשפה שאף אחד לא מבין, אפילו לא היא, הדמעות מתגלגלות על לחייה ונושרות על הצלחת, אם באותו זמן אנחנו אוכלים. ואם אנחנו שוכבים במיטה על הגב, הן זולגות לצדעיים ומשם מטפטפות על הכרית.

הבנת את מה שאמרתי? היא שואלת אותי, ואני מהנהן, כי הבנתי את הדמעות. ואני מכבה את כל מקלטי הטלוויזיה בעיר. משתיק את הכתבים ומשתיק את הפרשנים ומשתיק את הפוליטיקאים. ומבקש מכולם להקשיב לדמעות הזולגות ופשוט לשתוק, עד שתימצא שפה אחרת שתתאים לדברים אחרים. כאלה שמעולם לא ידענו.

"בחוג הארקטי", מזכירה לנו נעה חוברה בפרולוג לספר שכתבה, "12 ביוני הוא התאריך המסמן את תחילתו של הקיץ. בקיץ אין אור השמש כבה במשך כמה חודשים. תופעת הטבע הזו נקראת 'שמש חצות'. העונה החמה מגיעה אחרי חורף ארוך וחשוך במיוחד, הפוך לחלוטין מ'שמש חצות'. מעגל חיים כזה מביא עימו אתגרים שונים, גם בתחום הנפשי. בחושך מרים הדיכאון העונתי את ראשו המכוער. באור המצב לא בהכרח טוב יותר, ויש הטוענים שישנו קשר עקיף בין עודף האור להיפומאניה. בני אדם רבים חיים בצורת החיים הזו – שבה חושך ואור מתמשכים ומתחלפים – שישה חודשים רצופים של חושך ומיד אחריהם מתחילים שישה חודשים רצופים של אור. כך למשל חיים באזורים מסוימים בקנדה, גרינלנד, נורווגיה, פינלנד.

וכעת,
במובן מסוים,
גם אני".

המילה "אני" מופיעה כאן בפעם הראשונה והאחרונה. מכאן ואילך מי שהיא בעליל בת דמותה של הכותבת תיקרא שוב ושוב "עמר אטיאס". גם שם הגוף "היא" לא מופיע. רק חזרה, שוב ושוב, על השם ושם המשפחה שבדתה, שמזכירים את שמה של הכותבת. כך למשל אפשר להבין ש"עמר אטיאס" מאוד לא אוהבת שכותבים את שמה בחולם מלא, והדעת נותנת שלא במקרה הכותבת בחרה שם דומה מאוד לזה שלה, נעה, שגם בו אפשר לטעות בכתיב.

עם זאת, בהווה שבו הסיפור מתרחש, העמידה העקבית הזאת על פרט שמכירה כל מי ששונאת שמשבשים את שמה ("עופרה! לא עפרה!" אני מתמידה להעיר לטועים…) נראית לה פתאום לא לעניין. מיותרת. אולי אפילו מוזרה.

כי עמר אטיאס (כמו נעה חוברה), מתמודדת עם אובדן קיצוני כל כך, כואב ובלתי נסבל כל כך, שפתאום מה שפעם הפריע לה נראה שולי, לא חשוב.

עמר אטיאס, כמו הכותבת, איבדה את בעלה האהוב, החבר הכי טוב שלה, שנהרג בשבעה באוקטובר 2023 במתקפה על הקיבוץ שבו נולד ובו גרה גם היא עם ילדיהם.

עדו חוברה חבר אל אנשי כיתת הכוננות של קיבוצם, סופה, ונהרג בקרב ההגנה על הקיבוץ.

עמר אטיאס (בעצם – נעה), כותבת על החיים החדשים שלה כאלמנה. היא מתארת בפרטי פרטים את התהליכים הנפשיים (והמעשיים) שנאלצה להתמודד אתם במשך השנה שחלפה מאז נפילתו של בעלה.

והיא עושה את זה בכתיבה צינית וחכמה.

עמר אטיאס כועסת מאוד, ובה בעת גם יודעת לאבחן בעצמה את שלבי האבל שהיא עוברת. לא רק עצב עמוק, חולשה, רצון להיעלם, אלא גם מה שמתואר בספרות. אחרי הכעס, או בד בבד אתו, אמור להגיע שלב ההכחשה, אבל אצלה, היא מסבירה, השלב הזה לא יכול כמעט להתקיים, אחרי מה שהיא עצמה חוותה באותו יום בקיבוץ, ואחרי שראתה את אהוב לבה בארון, לפני שנקבר. היא לא יכולה לספר לעצמה שאולי זה לא קרה.

אבל גם את השלבים האחרים היא עוברת. את ההתמקחות: מה היה קורה אילו? איך הייתה יכולה להשיב את הגלגל לאחור?

היא מנהלת עם האהוב המת שלה שיחות, לא מונולוגים, אלא דיאלוגים, הם היו קרובים כל כך עד שהיא יכולה בלי קושי לשמוע את קולו, את דבריו, את תגובותיו אליה, את כול מה שהיה אומר לה, והיא ממשיכה לשמוע, בנסיבות החיים השונות ובכל מה שעובר עליה. את התמיכה הרגשית. את העידוד. את ההומור המיוחד לשניהם.

עמר אטיאס, ביחד עם יתר חברי הקיבוץ, פונתה ממנו עם ילדיה לבית מלון באילת. היא מתארת את הקשיים של חיים במקום שכל בני המשפחה לנים באותו חדר, את הגעגועים למנהגי היומיום, במקום שיש לך מכונת כביסה שרק את משתמשת בה ומטבח שבו אפשר להכין אוכל ביתי. עמר אטיאס, כנראה כמו נעה חוברה, לוחצת מאוד להגיע לדירה במגורים הזמניים־קבועים לפחות לזמן מה באחד הבניינים הגבוהים שנמסרו לחברי סופה כמה חודשים אחרי היום הנורא ההוא. (אני זוכרת את היום שהם עברו לשם, השכונה קרובה מאוד למקום מגורי. את המבטים שנהגנו לנעוץ במרפסות, בחלונות, בכל פעם שעברנו ליד הבתים הללו, שבנייתם הסתיימה זמן קצר לפני כן, את המחשבה עליהם, על דיירי המקום החדשים, הזמניים־קבועים ואת ההבנה שלעולם לא נוכל להבין מה באמת עובר עליהם). עכשיו יש פרטיות, אבל נפגשים עם החברים במעלית, במקום בשבילים הקיבוץ. והדירה מלאה בחפצים שנמסרו לה, שלוקטו ממקורות שונים. חלקם אפילו מוצאים חן בעיניה. עד כדי כך שהיא שוקלת לקחת אותם בחזרה לבית האמיתי שלה, אם וכאשר תשוב אליו.

עמר אטיאס (בעצם – נעה חוברה) שנונה מאוד. היא יודעת להביע את כאבה כך שהוא נוקב, ובה בעת גם כמעט משעשע. למשל: "לצורך העניין", היא מספרת איך עמר אטיאס "נאלצה להתחייב שלא תדרוש להיקבר לידו, כי מתברר שמדובר במקום אקסטרה פרימיום למתים – הגינדי של עולם הקבורה".

או – היא חושבת עליו, על כך ש"הפנים השלווים שלו ירדפו אותה בכל פעם שתעצום עיניים. בכל פעולה יום יומית שתעשה הן יבואו, להזכיר לה שהוא איננו. היא באמת חשבה שתוכל לשכוח את פניו בארון?

"'את מתקלחת? דינג, אני מת!' פרצופו עולה מולה.

"'את רואה סדרה? דינג! אני מת!' שוב, ושוב, ושוב."

או – היא מכינה לעצמה רשימת מטלות – לקנות כל מה ששכחה להביא מהבית, להודות לכל החברים והחמ"לים שסיפקו לה דברים, גם אם זה רק זוג נעליים שפלסטר משומש דבוק לסוליה שלהן, לשנן איזו חנות מקבלת איזה כרטיס מתנה שקיבלה, לחשוב "איפה לעזאזל" תגור, והמשימה האחרונה, החמישית, במקרה הזה, "לא להילחץ". והיא מוסיפה בסוגריים, בציניות, במרירות מפוכחת: "(בהצלחה עם זה)". מהמעשי והפשוט: רשימת מטלות ומשימות, עד לבלתי אפשרית: לשלוט ברגשותיה…

לאורך כל הספר עמר אטיאס רומזת על אירוע דרמטי מאוד שהתרחש בסמוך למפגש שלה עם איזו שיננית, או במהלכו? האם קרה משהו – בגללו? או – בקשר אליו? הוא קשור לאהובה המת.

שוב ושוב היא מזכירה את המפגש עם השיננית כרגע מכונן ומשמעותי מאוד, אבל אפילו בעמודים האחרונים של הספר נראה שהיא מסרבת, מסתייגת, לא מסוגלת לחשוף את מלוא המשמעות של האירוע הזה, אפילו לא את פרטיו, ורק רומזת עליו במעורפל מאוד.

אפשר בהחלט לנחש על מה מדובר, אבל העמימות בכל זאת נותרת, במכוון מן הסתם. אפשר להבין את הבחירה שלה, ואפשר להבין את השתדלותה לגמד את האירוע, למרות כל בניית המתח לקראתו.

כך או אחרת, הספר הזה, גם בלי ההבהרה על מה בעצם נודע לה, ואיך, הוא מסמך אנושי נוגע ללב, מכאיב וחשוב.

במהלך חודשי ההתחזקות־בלית־ברירה של עמר אטיאס מהמהלומה שנפלה עליה ועל ילדיה, היא שוקלת כל מיני מהלכים שיאפשרו לה להתחיל להתאושש. אחד מהם הוא – חוג יצירה שהיא מנסה, אבל די מהר דוחה. היא יודעת שזה לא הכיוון שמתאים לה. אבל היא שוקלת את האפשרות לכתוב, כי את זה, היא מרגישה שהיא מסוגלת לעשות.

נראה שהספר שלפנינו הוא התוצאה החשובה והמעניינת של אותה החלטה.

קראתי את הספר, ואני כותבת את הטור, ימים אחדים אחרי שהתפרסמה החשיפה של שלומי אלדר ורות יובל לפיה נתניהו, האיש שמגלם את תפקיד ראש הממשלה אבל לא לוקח על עצמו שום אחריות למה שקורה במדינה, קיבל התרעה מנשיא איחוד האמירויות על כוונותיו של יחיא סינוואר כשבוע וחצי לפני מתקפת שבעה באוקטובר, אך לא עדכן את ראשי מערכת הביטחון.

הובהר אם כן עד כמה לא בלתי־נמנע היה מה שהחל לקרות בשבעה באוקטובר.

אני לא יודעת איך אפשר לשאת את הזעם. מה גם שאותו אדם המכונה "ראש הממשלה" בולם בעוז את הקמתה של ועדת החקירה שאמורה לבחון (גם) את החלק הזה של חוסר התפקוד שלו. איך מתמודדים עם המידע הזה הנפגעים הישירים, האלמנות, היתומים, ההורים השכולים, האחים שאיבדו אחים ואחיות, הפצועים הרבים כל כך? כל אלה שחייהם נחרבו, או לפחות נפגעו קשה? איך אפשר לשאת את הידיעה גם על הפקרת החטופים שעליהם הוא אמר, ברשעות שלא תיאמן, שהם "סובלים, לא מתים" (עד שרבים מהם, ארבעים ושלושה, גם נרצחו)? איך?

הספר שלפנינו מתארת את הסבל של אלמנה אחת שיודעת לספר. "רק" על מקרה אחד מתוך אחרים רבים כל כך.

איך מתמודדים עם העוול, הזוועה, הכאב, עם מה שיכול היה לא לקרות?

הוצאת שתיים 2026
עורכת: מוריה דיין קודיש
173 עמ'