ספרה של אורית רוזין, חוקרת מהחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב מתמקד בשנים הראשונות של מדינת ישראל. הוא מתחיל בהקמתה, ומסתיים ב"תקופת ההמתנה" שקדמה למלחמת ששת הימים. הווי אומר – הוא עוסק בעבר הרחוק של מדינתנו: סופו כמעט לפני שישים שנה.
אבל מחקרה של רוזין רלוונטי מתמיד. אני כותבת את הטור הזה אחרי הבחירות של 2026, אחרי שהכנסת הושבעה, אבל עדיין לא ברור אם גדי אייזנקוט, שזכה ל־67 ממליצים, יצליח להקים ממשלה, או שמא פנינו למערכת בחירות נוספת.
לכאורה המנדט שקיבל מחברי הכנסת הנבחרים פשוט: גוש השינוי, כולל 19 חברי מפלגות רע"ם והמשותפת, יכולים בקלות להקים ממשלה. יש לאייזנקוט 67 ח"כים. רוב נאה. אבל שוב אנחנו נוכחים במה שרוזין מתאר בספרה בפרוטרוט, וברהיטות רבה: הרתיעה של חלקים בציבור הישראלי מפני הערבים. הפעם מבטא אותה בנחרצות אביגדור ליברמן, שמסרב (בינתיים?) להקים קואליציה "עם הערבים" (שהם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל!), ומעדיף אפילו את המפלגות החרדיות, אף על פי שאחד העקרונות החשובים שהכריז עליהם לפני הבחירות היה הצורך בשוויון בנטל בין חילונים וחרדים. ליברמן דיבר על חוק הגיוס הנחוץ, על הקצאת משאבים הוגנת, כדי שמי שלא תורם לחברה לא יזכה לתמיכתה. והנה בהגיע רגע האמת מתברר שהמחויבות שלו ליהודים, גם אם השקפת עולמם מנוגדת לגמרי לזאת שלו, גבוהה יותר.
הוא מוכן להתפשר על עקרונות. אחד מהם היה – להקים ממשלה רק עם מי שמצהירים על היותם ציונים. הערבים לא יכולים להיות ציונים, והחרדים לא רוצים. אלה שני פלחים באוכלוסיה שאחד מהם אמנם אינו ציוני, אבל הוא פרודוקטיבי, חותר להקנות השכלה מתקדמת לילדיו ולשיתוף מלא בשוק העבודה, בעוד שהחרדים מסרבים להקנות לילדיהם את לימודי הליבה שהם כרטיס כניסה בסיסי לעבודה ופרנסה בכבוד.
ממה נובעת הרתיעה הזאת מהערבים של ליברמן ושכמותו?
יש מי שיתלו זאת בטבח שבעה באוקטובר. הם שוכחים כמה עובדות: ערביי ישראל הוכיחו במעשים, אם לא בדיבורים, שהם מתנגדים למה שזוועות שחמאס חולל; היו גם קורבנות ערביים, שבויים ונרצחים, והחשוב מכול: לא ערביי ישראל היו אלה שעודדו את חמאס, דאגו לו למזוודות של כסף מזומן, ולא הם אלה שהתרברבו בשיתוף פעולה וקשר של הבנה עם סינואר.
רק לאחרונה סיפר יו"ר רע"ם על מפגש מדהים שהיה לו עם נתניהו לפני שבעה באוקטובר, מפגש שבו סיפר לו ראש ממשלת ישראל על הפתק שסינואר העביר לו, עם המילים "סיכון מחושב".
עבאס ציין בזעזוע שהוא, בניגוד לנתניהו, לא האמין בסינואר ולא האמין לו.
ובכל זאת ליברמן, ולא מעט ישראלים נוספים, חשדן מאוד כלפי "הערבים" כמכלול, כגוש אחד, ואינם מבחינים בין עמדות, גישות והלכי רוח.
כאמור, אותם חשדות, מלווים בפחד, היו שכיחים גם לפני עשרות שנים.
אורית רוזין מחלקת את ספרה לשני חלקים עיקריים: שנות החמישים ושנות השישים, וכל אחד מהחלקים הללו מחולק לפרקים. בחלק הראשון יש פרק על "אימת המסתננים", פרק על "כעס ותאוות נקם: בין פעולות גמול למשפט", פרק על התגובות על עסקת הנשק בין צ'כוסלובקיה ומצרים, ובהמשך, בשנות השישים, פרקים על קיבוצי הספר, על המיעוט הערבי בישראל ועל "עבודת הרגשות בתקופת ההמתנה".
ב"אימת המסתננים" רוזין מתארת את הסיבות לתופעה שרווחה מאוד. תושבים שסולקו מבתיהם ניסו להגיע אליהם. "פליטים פלסטינים התקשו להישאר מעבר לגבול בשעה ששדותיהם ומטעיהם נותרו מאחור. מצוקת רעב ומחסור, געגועים לנוף מולדתם ולקרוביהם דחפו אותם לשוב ולחצות את הקווים לעבר המקום שהיה ביתם זה לא כבר למרות הסכנה שנשקפה להם מחיילי צה"ל, מן המוקשים ומן האזרחים המזוינים ששכנו מעתה מעברו האחר של הגבול הלא מסומן". והיא מוסיפה: "היו שחזרו כדי לקחת רכוש שנותר מאחור, לעבד שדה ולאסוף יבול, להשיב עדרי בקר וצאן או לצורכי מרעה, לבקר קרובי משפחה ואף כדי לחזור ולהתיישב על אדמתם".
בישראל קראו להם "מסתננים" שלדברי רוזין אינו אלא "כינוי גנאי שמשמעותו אדם החודר למקום שאינו שלו".
קשה מאוד לקרוא את זה. לחשוב על בני אדם שיום אחד איבדו את כל מה שיש להם, אבל נשארו קרובים, כמעט במרחק נגיעה, בלי שום יכולת להחזיר לעצמם את כל מה שהיה להם.
אפשר בכלל להתפלא אם חלק מהם הסתננו, לא כדי לקחת את מה ששייך להם, אלא כדי לפגוע במי שגזלו זאת מהם?
נכון שגם התושבים היהודים היו פליטים חסרי כול. בכל זאת, העוול והגזל זועקים לשמים.
תופעת המסתננים המתוארת (שהייתה הרבה יותר נפוצה מכפי שידעתי, בשנת 1953 למשל הועמדו לדין 602 מסתננים שנעצרו, והם מן הסתם היו המיעוט, את הרוב לא תפסו) עוררה באופן טבעי חששות ופחדים בקרב המתיישבים היהודים. רוזין מתארת את את התחושה ש"בחוץ" מסוכן באמצעות סיפורה של ילדת קיבוץ שערבי, כנראה מעורער בנפשו, תקף אותה כשיצאה עם חבריה לטיול. התחושה הזאת הייתה נפוצה מאוד. והיא מובילה אותנו אל הפרק העוסק ביישובי הספר ואל הדרך שעשו. בתחילת דרכה של המדינה הם זכו להערכה רבה.
המתיישבים הוותיקים, בעיקר קיבוצניקים, שבחרו מרצונם באורח החיים המסוכן ליד קו הגבול, הרגישו שהבחירה הזאת מעניקה להם משמעות בחיים. אבל עולים חדשים ש"נזרקו" למקומות היישוב המרוחקים ההם כעסו, התמרמרו, ולא ידעו את נפשם מרוב פחד. (אני נזכרת בסדרת הטלוויזיה התיעודית "סאלח פה זה ארץ ישראל" שמיטיבה כל כך לתאר את הכאב והזעם של אותם מתיישבים באילוץ).
ההנהגה וסוכני התרבות, למשל – עיתונאים או סופרים – סברו שתפקידם הוא לכוונן את תחושות הציבור, ללמד אותו להשקיט את המתח הפנימי ולכונן מערכים רגשיים חדשים.
כך למשל ניסו לייצר הנחת יסוד תרבותית שלפיה דבקות בקרקע תשמש "שריון החוסם רגשות בלתי רצויים כמו פחד". ציפו מהתושבים שילמדו "להתחשל". גינו את מי ש"איבדו שליטה" והחצינו כאב, ובזו להם (ואפילו בלוויות! אני זוכרת את ההתפעלות מכך שבלוויה של עלי בן צבי, בנו של נשיא המדינה שנפל זמן קצר לפני חתונתו, אחת האימהות השכולות אמרה: ״נשים, לא לבכות, הבנים שלנו לא רוצים שנבכה").
גם סולידריות חברתית נתפשה כמה שתורם ליכולת העמידה של תושבי הספר.
אני חושבת על השינוי שחל כאן. איך ארגונים כמו "אחים לנשק" שנהגו בדיוק כך: הפגינו סולידריות ורוח התנדבות, זכו לגינויים מצד חלק מהציבור (דווקא יותר מצד אלה שנזקקו ל לסיוע וזכו לו!).
במרוצת הזמן, מראה רוזין, גם בשנות ה־60 הציבור כבר התנער במידה מסוימת מהעמדה החיובית שרווחה לפני כן בכל הנוגע להקרבה העצמית של תושבי הספר. גבורתם כבר לא "נחשבה" עד כדי כך שהורים יהיו מוכנים לשלוח לקיבוצים המאוימים את ילדיהם, בני הנוער שבעבר הגיעו לקיבוצים וסייעו להם.
פעולות ה"גמול" (אני זוכרת שבשעתו כינו אותן "פעולות התגמול") עוררו שאלות רבות על התנהגות נוקמת. האם נקמה היא תופעה מוצדקת? האם היא מועילה, כי היא משרתת את מטרותיו של מי שנוקט אותן: הרתעה של האויבים, או שהן רק משמשות מוצא לכעס ומספקות את השמחה לאיד של הנוקמים?
האם הן הותרו כדי שההנהגה לא תיחשב חלשה מדי? האם שימשו רק כעונש, או שנועדו גם להרתיע?
האם ביקש הציבור הישראלי להפגין עליונות מוסרית לעומת אויביו צמאי הדם?
האם הצדק מחייב ריסון? מה אם כן עושים עם חיילים שנהגו בניגוד לחוק ופגעו באזרחים, בנשים, בילדים? (ומה קרה לאמות המוסר הללו, אני שואלת, וחושבת על המלחמה האחרונה, כשרבים לא רק אמרו ש"אין חפים מפשע בעזה", אלא גם נהגו על פי האמירה הזאת?). ומה על התפיסה שלפיה יש לנקוט במדיניות של "עין תחת עין", כי "זוהי השפה היחידה המובנת להם", כפי שאמר שר המשטרה, בכור שלום שטרית?
בן גוריון השתדל "להבנות את האלימות שנוקטת המדינה כמונחית היגיון וצדק", לשפוט אשמים, להתנגד לאלימות משולחת רסן (והיום? יש בכלל מישהו שמנסה לרסן פורעים כמו אלה שתוקפים אזרחים באלימות בשטחי הגדה המערבית?)
הטיפו אז ל"טוהר הנשק": עיקרון מוסרי האמור להשתחרר על הנפש המשתוקקת לנקמה". דיברו על הכפפת ההשתוקקות הזאת לנקמה "למרותו של הסדר המתרבת". (וכיום…?).
אפשר להמשיך כך לאורך הספר ולשאול עוד ועוד שאלות שהן בעצם רטוריות. התשובות להן מחרידות.
למשל: איך משתמשת הממשלה במנגנון ההפחדה כדי לעורר את הציבור לפעולה הרצויה לה?
ב־1955 חתמו מצרים וצ'כוסלובקיה על עסקת נשק גדולה מאוד. קובעי המדיניות ראו בעצמם אחראים ל"ניהול רגשותיו של הציבור הישראלי והיהודי-אמריקני" וביקשו "לחלץ את הציבור מתחושת השגרה ולהנחיל לו מערך תודעתי ורגשי אחר", כלומר – "לעורר את הציבור (ובכלל זאת את יהודי ארצות הברית) לפעולה". חברי כנסת השוו בנאומיהם בין נאצר והיטלר, ולמעשה "הדריכו את אזרחי המדינה כיצד עליהם להרגיש לנוכח הסכנה". אכן, הנאומים "עוררו הד ציבורי" שהביא לכך ש"החשש של הישראלים מפני הבאות רק התעצם", וכשנפתח מסע תרומות של קרן המגן, הוא תרם בהמוניו: "במסע התרומות השתתפו אנשים וילדים מכל שכבות העם". (אגב, ואגב חשוב: "גם אזרחי ישראל הערבים ובהם אלה שחיו באזורי הממשל הצבאי, תרמו לקרן המגן"!).
לא רק תרומת כסף נדרשה. הממשלה עודדה את הציבור להתנדב לעזרת יישובי הספר, ואכן הייתה התגייסות המונית כזאת.
כאמור, ב־2023 כש"אחים לנשק" ניצלו את המערך המאורגן שלהם כדי להיחלץ לעזרת תושבים הערים שאיבדו את בתיהם, לא רק שהממשלה לא עודדה אותם, הם זכו גם לקיתונות של ביקורת מזעזעת ולא מובנת. כך למשל ביוני 2024, כשהנשיא הרצוג ביקש להעניק לחמ״ל שלהם אות התנדבות על פעילותו במלחמה, שמונים וחמש משפחות שכולות חתמו על מכתב בדרישה לבטל את ההחלטה, וביום הטקס התקיימה הפגנה מחוץ לבית הנשיא!
אפשר אם כן להיווכח שעשרות שנים אחרי קום המדינה פעל "משטר הרגשות" של ההנהגה באופן שונה לגמרי: לא כדי לאחד, אלא כדי לפלג.
כאמור – המחקר רלוונטי מאוד לימינו אלה ממש.
עם עובד, 2026
עורך: אבי שילון
439 עמ' (כולל הערות סיום ואינדקס)
מרתק!