"המטרה של הספר הזה: לפתח את הדנ"א של האישה החרדית, לא כדי לשפוט אותה, אלא כדי שהיא ומי שקורא עליה יבינו איך המנגנון עובד ומי מושך בחוטים".
כך כותבת מירב עלמה סבר באחרית הדבר של ספרה המאלף, שהוא ספק פרוזה ספק עיון, איך היא אוחזת.
במירב עלמה סבר נתקלתי לראשונה בתוכניתו של קובי מידן, "סוכן תרבות". היא התראיינה אצלו, הרשימה אותי מאוד ועוררה בי סקרנות. ראיתי אישה צעירה אינטליגנטית מאוד, רהוטה, שיודעת היטב איך להציג את מצוקתן של נשים חרדיות, את הקשים שהן מתמודדות אתם בעולם ההפוך והמבולבל שבו מגדלים אותן. עלמה סבר היטיבה בין היתר להסביר באותו ריאיון מדוע אי אפשר לצפות מצעירים חרדים שיהיו נכונים בגיל שמונה עשרה לתרום את עצמם, "את גופם", לשירות הכלל, כלומר – להתגייס לצבא, אחרי שעד אז המדינה בעצם הפקירה אותם ומעלה בתפקידה הבסיסי ביותר: להעניק להם שוויון הזדמנויות.
למה אפשר לצפות מילד שלא זכה ללימודי ליבה – היא תהתה (זוהי פרפרזה של דבריה, לא ציטוט מדויק).
מיהרתי לקנות את ספרה, ולא הצטערתי. הוא מרתק, נוגע ללב ומחריד.
הספר כתוב באופן מתוחכם: תערובת של עדויות אישיות עטופות בסיפורים בגוף שלישי.
כל אחד מהסיפורים משקף פן אחר בחייהן של נשים חרדיות: אישה שמגלה שהיא הרה שוב, בפעם העשירית, והיא מאוכזבת מגופה שמתמוטט תחת העול. הרופא שלה הסביר לה שכך לא תוכל להמשיך. בעלה מטיף לה מוסר בשם מה שהיא מקדשת באמצעות הלידות המרובות – כל ילד נוסף הוא ניצחון על הצורר הנאצי שביקש להכחיד את העם היהודי ולכן יש לה תפקיד קדוש, אבל הגוף, הגוף מתמוטט. מאגרי הברזל התרוקנו. היא חלשה. איך תמשיך ללדת? איך תמשיך לגדל את הילדים? בעלה מבטיח לה שיעזור לה מעכשיו עם ההשכבות (!), היא יודעת שההבטחות ריקות, ונוכחת בכך כבר בתום השיחה: הוא משאיר בכיור, לטיפולה, את הכוס שממנה שתה (האישה אינה מציינת זאת לעצמה. נדמה לי שרק אני שמתי לב לדקוּת הזאת, שהסופרת הוסיפה בחוכמתה, לכאורה כלאחר יד). כן, אפילו לשטוף כוס אחת הוא לא מעלה בדעתו, אבל מה אכפת לו לדרבן אותה להמשיך, ללדת, לגדל את הילדים, לטפל בכל ענייני החיים ולאפשר לו ללמוד בשקט…?
סיפור אחר עוסק באישה ממורמרת מהציפייה של אחיותיה לקבל מהוריהן "סידור מלא", כלומר – דירות, ואפילו מטבחים משוכללים. את כל אלה אמור לממן אביהן המזדקן, שהולך וקורס תחת הנטל. היא מנסה לדבר עם הרבנים, להבין מדוע זכותיותיהם של הבעלים הצעירים עולות על אלה של אביה שלא יודע את נפשו, שוקע בדיכאון, כי אין לו מושג איך יעמוד בנטל הכבד.
ואחת אחרת בסיפור נוסף הרוסה מכך שהיא נאלצת לגלח, למחרת החתונה שלה, את כל שערה היפה, הבלונדיני. אין לה ברירה, היא יודעת. היא משלימה. אבל בליבה היא מקוננת ואבלה. מרגישה אנוסה (היא אנוסה!) לציית לכללים.
ועוד אישה מאלצת את עצמה לוותר על אחת מבנותיה, שהחליטה להתיר את הרסן ולהתנהג כחילונית. אותה אימא לא שלמה עם האובדן של הבת, אבל הרב מטיף לה מוסר: אם לא תרחיק את ה"ריקבון", סופו שיפגע גם בילדים האחרים.
ואחת אחרת מתקוממת נגד הנכונות של הגברים להקריב את הבנים על מזבח ההפגנות, בקריאה "נמות ולא נתגייס". ילד אחד כבר נפגע באחת ההפגנות הללו. בעלה תומך בכך שגם בנם הרך יצא להפגין. מעודד אותו להמשיך. אז מה אם הוא חוזר מצחין מהבואש? אז מה אם הוא מסכן את שלמות גופו ואולי אפילו את חייו? העקרונות הרבה יותר חשובים מהפרט. המון יצחקים מוכנים להוביל את בניהם אל הר המוריה.
והנשים שותקות. כי כל מי שמתמרדת מסתכנת לא רק בנידוי, אלא גם בכך שילדיה יסבלו, לא יזכו לשידוך, לא יוכלו ללמוד במקומות ראויים, חייהם יהרסו אם היא תתקומם.
כל אחד מהסיפורים הוא קפסולה של סבל קשה מנשוא שמירב עלמה סבר מכירה היטב, מקרוב. והיא יודעת גם ש"הפנמת הדיכוי כל כך עמוקה, עד שבדיוק כפי שהייתי אני, הנשים הופכות לסוכנות הדיכוי של עצמן. מתארות את הסגירות במילים יפות של טוהר, נסיכות, אצילות", וזה מה שמאפשר למנהיגי הציבור, ולפעמים גם לאנשים ליברלים ונאורים, לטעון כי "האישה החרדית בוחרת בזה. זה לא ליברלי להחליט עבורה".
והיא מסבירה שהיא עצמה הייתה "אומרת בדיוק את אותם המשפטים" עד לפני כמה שנים. "זאת הזדהות עם התוקף", היא מסבירה, "שחזור פוגענות כלפי עצמך, לא כלפי מי שאחראי לכאב". אישה במגזר "הפנימה את הדיכוי עמוק כל כך, עד שהיא מחקה מבלי משים את האלימות שהופנתה כלפיה ומצדיקה אותה כלפי אחרות".
נדרש זמן – לרוב זה לא קורה בכלל! – עד שנשים אוזרות את "היכולת הנפשית לחבר את מה שאת רואה", כלומר – להבין לאשורן את העובדות הידועות להן.
מגדלים ילדות בידיעה שהן "חטא מהלך". שהן "אובייקט מיני שעליו להיזהר שלא להכשיל גברים". שכל טיפת זיעה שהיא מזיעה בבגדים הארוכים, המכסים מדי במזג האוויר הישראלי, היא "מחיר הצניעות", והיא "תהיה התחיה בימות המשיח"; או שמפחידים אותה "בסיפורים על גיהנום ששורף את מי שלא כיסתה עצמה כהלכה". מלמדים אותה לאבד את היכולת "להיות הריבון של מחשבותיה".
עלמה סבר חושפת גם את מנגנוני הצביעות. כך למשל בסיפור האחרון, שבו יש דין אחד לנעמה, הבת של אפי, הדמות הראשית בסיפור: נעמה זוכה ללמוד באוניברסיטה. "אם נעמה שלי צריכה ללכת לאוניברסיטה ולשבת בקמפוס חילוני כדי לקבל את המסלול הקליני האמיתי, זה מפני שהיא נולדה עם חוסן אחר", היא מסבירה לעצמה. לא כך הייתה שרה פרקש, שאפי מנעה ממנה מסלול דומה. והיא מסבירה לעצמה ש"בשביל שרה פרקש היציאה הזאת החוצה אל המרחב החילוני היא מעבר קיצוני מדי". לשרה פרקש נועדו חיי נישואים בגיל צעיר, להתחיל ללדת תינוק אחרי תינוק, ולעבוד "במקום שיכבד את הצרכים והרגישויות שלה" (כחרדית!), מקום עבודה שלא תוכל להתפתח בו, אלא רק לפרנס את בעלה, התלמיד החכם. "איפה היא תמצא מקום שיקבל לעבודה מישהי שיולדת כל שנה ולוקחת יומיים חופש בחודש כי הילד בוכה, או כי הקטנה פתחה את הראש", אפי מצדיקה את עצמה.
ומצדיקה גם את את זה ששכנעה משגיחה מטעם משרד החינוך להתעלם מחטאן של תלמידות שהעתיקו בבחינה, כי "לפעמים עדיף לפעול בשכל. הדוח שלך יישאר נקי, הבת תטופל אצלי, והשקט שלך יישמר", היא מבטיחה לאותה משגיחה.
שהרי הערך העליון הוא "שהבנות האלה ישתלבו"; שהסטטוס קוו יישמר. שהגברים ילמדו, והנשים יעבדו, ילדו, יטפלו בילדים, יישאו בעול.
בימים אלה, כשאני כותבת את הדברים, מתנהלים מגעים בין מפלגת ישר לבין החרדים, בניסיון ליצור אתם קואליציה.
אם המהלך יצליח, הבגידה המתמשכת בנשים ובילדים החרדים תונצח. הם לא יזכו להשכלה. הן ימשיכו לסחוב את העגלה הכבדה מנשוא. כמה מאכזב, ומקומם!
הספר שלפנינו חשוב מאוד. הוא מאפשר לציבור החילוני להבין סוף סוף את ההיבטים השונים של המצוקה של מי שברובם חפים מפשע, ואנחנו נוהגים להדחיק ולהכחיש את העוול שנעשה להם יום יום, שעה שעה.
ידיעות ספרים, 2026
עורכת: חיה פרידמן
מספר עמודים: 245