השיר "לונדון", גם הוא נוצר בהפתעה. שוב הבהייה בספרייה. הפעם הוצאתי את אחד מספרי המחזות של חנוך לוין ונתקלתי בשורות: "שלום, אני נוסעת". תוך כדי קריאה התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לשיר. כיוון שירוסלב לא גדל על השירים שלי הוא היה חף מדעות קדומות. הוא פשוט זרם איתי בלי לומר, "זה לא את" ו"זה כן את".
לא הייתי יכולה לשיר שירים כמו "לונדון" או "חד גדיא" בלי ירוסלב. עבדנו בתחושת חופש מוחלט. בחברת התקליטים החליטו לתת לנו תקציב קטן במיוחד כי החומרים לא נראו להם. התקליט הקודם, "הצורך במילה, הצורך בשתיקה", לא הצליח, וזאת הייתה תקופה שבחברה ביקשו לשמוע את השירים שהאומן שלהם עמד להקליט. הם נתנו ציון לכל שיר אחרי שהשמענו להם אותו. "לונדון" קיבל ציון חמש מתוך עשר.
השיר "חד גדיא" עורר מהומות (תודה לאל שעדיין לא היו הרשתות החברתיות האלימות כל כך). הייתה אווירה מתוחה מאוד וליד הבית עמדה ניידת משטרה בעקבות האיומים שקיבלתי.
באותו זמן בדיוק הציעו לי להדליק משואה ביום העצמאות. הנושא של הטקס היה העליות השונות, ואני הייתי אמורה לדבר בשם האומנים שעלו לארץ מרחבי העולם. במקהלה שהייתה אמורה לשיר בטקס התגלעו חילוקי דעות אם לרדת מהבמה כשאני אעלה. היה לי שומר ראש שלא זז ממני. הדלקתי את המשואה לכבוד הוריי וכל אנשי מעברת "שָׁרָלֵייה" והחברים ששיחקו בקלפים עם הוריי על המרפסת.
בקבלת הפנים שנערכה אחרי הטקס במשכן הכנסת, סירב יושב ראש הכנסת דב שילנסקי ללחוץ את ידי. היה גם איסור להשמיע את השיר ברדיו. אבל המציאות הראתה אחרת ולצערי השיר עדיין חי וקיים, כואב ומכאיב.
בתחילת שנת 2007 הודיעו פתאום שאחרי הפסקה שנמשכה כמה שנים, חוה אלברשטיין חוזרת להופיע. ממש בו ברגע עטתי על האתר שמכר את הכרטיסים להופעה, וקניתי עשרה – עוד לפני ששאלתי את חברי מי מהם מעוניין. היה לי ברור שכל הכרטיסים שהשגתי ייחטפו.
אכן, כעבור כמה דקות כל הכרטיסים להופעה אזלו והרגשתי בת מזל! הצלחתי!
הגענו להופעה, חבורה של מכורים, ומצאתי את עצמי יושבת באולם, ועוד לפני שחוה (אני מרשה לעצמי לכתוב עליה בשמה הפרטי, בלשון של קרבה יתרה כזאת, בזכות אהבתי אותה…) עלתה לבמה, האולם עוד היה חשוך(!) וגיליתי שהפנים שלי שטופות בדמעות. (אותה השפעה הייתה לה עלי גם כשהתראיינה לאחרונה אצל קובי מידן ב"סוכן תרבות" בערוץ 11. אני רואה את חוה, ומתחילה לבכות: ההזדהות אתה, ההתפעלות ממנה, האהבה אליה, ההתרגשות, מציפות אותי!)
אז, באולם, הבכי, ההתרגשות העצומה, רק הלכו וגברו מהרגע שהיא נראתה, נוגהת אור, היא והגיטרה והקול היקר שלה. היה ברור שהיא נרגשת לא פחות מהקהל שקידם את פניה בתשואות רמות, עוד לפני שפתחה את הפה.
כי שם, בהופעה הבלתי נשכחת, אחרי "צום" ארוך של חוה שהתרחקה במשך שנים מהבמה בישראל, כולנו ידענו למה לצפות. כולנו אהבנו כל תו וכל מילה בשיריה, וכולנו שמחנו כל כך על ההזדמנות לראות אותה, חיה ונושמת ושרה ומחייכת, שמחה, מצחיקה, ומרגשת תמיד!
כשנודע לי שחוה הוציאה ספר, ממואר, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. חיכיתי לספר בכליון נפש, כי מה, הרי חוה כמעט לא מתראיינת. ומי לא רוצה לשמוע אותה, לדעת מה עוד היא חושבת, מלבד מילות השירים שבחרה בהם, ואלה שכתבה אותם.
על חלקם כתבתי כאן בבלוג, וב־X net (אתר־בת של ynet שנסגר לפני כמה שנים, למרבה הצער). כתבתי על "קחי אותי אתך" ששמעתי לראשונה כשחברה הגיעה אלי בהתלהבות אין קץ, כדי לחלוק אתי את ההתרגשות; על "רקמה אנושית חיה" שנהפך לנס ולמטבע לשון, בזכות מוטי המר שכתב את המילים והלחין אותן וחוה אלברשטיין שהגישה לו ביצוע מופתי; על "הקיסרית הלבנה" שרחל שפירא כתבה את מילותיו ומוני אמריליו הלחין; על "אחותי חיה", שבינם הלר כתב וחוה אלברשטיין הלחינה; על "חד גדיא" שהיא כתבה והלחינה – שיר מחאה רב עוצמה שנכתב בזמן האנתיפאדה הראשונה, כתגובה לכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית; ועל "דימוי" שט' כרמי כתב והיא העניקה לו לחן וביצוע מופלאים.
השיר "קחי אותי אתך" מוזכר אפילו ברומן שכתבתי, שירה והירושימה (ידיעות ספרים, 2003):
שורות שלה כמו "אני לא בוכה / רק מתגעגעת" ו"כל כך הרבה פנים / כל כך הרבה אוזניים / ואין למי לשיר / שרים תמיד לשניים / וכשהשניים מסתלקים / שרים אל השמים" נוגעות כל כך לליבי, ומעוררות בי תחושה של געגוע אל מה שהייתי רוצה, אבל מעולם לא היה לי, ולכן אני מאמצת את הגעגועים שלה…; ועל השיר "מרתיחים מים" אני חושבת בכל פעם שזה קורה גם אצלנו: "ואנחנו ממהרים למטבח / נפגשים ליד הכיריים, / נדחקים מתחככים, / מסבכים ידיים, דורכים / זה לזה על הרגליים / כמו דרורים בבוקר ליד מקווה מים"; ובכל פעם שאני עומדת בתור לביקורת דרכונים אני מחייכת לעצמי: "הוא לא סובל אותי / הוא מסתכל בי בחשד / הוא הופך את הדרכון שלי / מצד אל צד"; וכשאוכלים פאלפל איך אפשר לא להיזכר בצחוק הרם שהתגלגל באולם כשחוה שרה את "ספר הזכרונות": "אתמול פגשתי אותו ברחוב, / שמן ומקריח בסוודר צהוב; / הוא הלך עם שלוש ילדות שמנמנות / וילד אחד רזה ואשה שמנמנה, והוא והיא אכלו פלאפל והביטו זו בזה. / והטחינה טפטפה להם על הבגדים, / והם היו כאלה, די זקנים ולא נחמדים, / והם לא קנו פלאפל לילדים. / למרות שהם צרחו שגם הם רוצים פלאפל / הם קנו רק לעצמם. / והטחינה טפטפה להם על הבגדים לקול צריחות הילדים…"
כל כך הרבה שירים שכתבה, וכאלה שאחרים כתבו והיא שרה, מצטלצלים באוזניי ומלווים אותי כבר שנים רבות. איך אפשר לא לרצות "לתפוס" עוד קצת מחוה, לנכס אותה לעצמי…?
עטתי, אם כן, על הממואר של חוה, כמוצאת שלל רב. בסקרנות, ברצון להבין אותה יותר, להתקרב אל מי ששיריה מתנגנים תמיד בתודעתי.
ואכן, הספר מעניק לנו הצצה קרובה (אבל לא יותר מדי! כמה היא נזהרת שלא לחשוף מה שעלול להפוך לרכילותי וצהבהב!), מרגשת, אל חייה של חוה אלברשטיין. אל – מה שעניין אותי במיוחד – הדרך שהובילה אותה להיות מי שהיא: הצעדים הראשונים שלה כזמרת. נדהמתי לגלות שכבר בכיתה א' או ב' ניגנה באקורדיון בפני תלמידי כיתתה; שזכתה בתחרויות שירה מגיל צעיר מאוד. לא הופתעתי לקרוא שכבר בתחילת דרכה סירבה להצעות גרנדיונזיות של חוזים והופעות בארצות הברית. שמחתי לגלות איך נוצרו כל מיני שירים, חלקם כמעט בדרך מקרה, למשל, את "שרליה" ואת השיר על חבורת משחקי הקלפים של הוריה כתבה אחרי שנתקלה במקרה בצילום שלה מילדותה בשער עלייה, ונזכרה בתקופה ההיא, והבינה עד כמה הייתה ההגירה נדבך חשוב ומשמעותי בחייה, כזה שראוי לספר עליו.
ברור מאוד מי היא: צנועה, אבל לא מצטנעת. היא מכירה בהחלט בערך עצמה, אבל לא מתרברבת, רק מספרת דברים כהווייתם, ולא מהססת לחשוף את פגיעותה: למשל – כשהיא מחליפה בגדים בסוף ההופעה ושומעת את הקהל יוצא מהאולם, מדבר, מצחקק, "כל צחקוק מתפרש מיד כאיזה לגלוג, כל שבריר משפט כתלונה או ביקורת. כן, ככה זה עד היום, כאילו אנשים שילמו כסף לבוא ללעוג לי" והיא מוסיפה: "פרדוקס האמנים המופיעים". אוי חוה! אף אחד בקהל שלך לא לועג לך. אוהבים אותך!
היא מזכירה אנשים רבים שליוו אותה, עזרו לה, תרמו לה מכישרונותיהם – צדי צרפתי, תרצה אתר, רחל שפירא, שלומי שבן, דפנה אילת, נעמי שמר, מתי כספי, עדנה שביט, נורית הירש, מוני אמריליו – רבים ומוכשרים כל כך היו אתה, השתתפו והלכו אתה בדרכה האמנותית ובעיקר – אהבו אותה מאוד, והיא אותם.
היא מספרת אנקדוטות קטנות, חלקן נוגעות ללב, למשל – איך במהלך הופעה בצוותא הבחינה בבחור צעיר, כנראה חייל בחופשה קצרה, שהולך ונרדם שם, בקהל, ולמענו שינתה את סדר השירים והוסיפה שירים שקטים "כדי לא להפריע לחייל לישון, וליבי יוצא אליו"… וחלקן משעשעות, למשל, בפרק "איך התנצרתי" היא מספרת שנקלעה לבית מלון באוסטרליה אחרי טיסה ממושכת, "מתעלפת מרעב", והכול סגור, עד שהגיעה מכונית של מיסיונרים שחילקו אוכל לחסרי בית, והיא בלי היסוס הצטרפה לתור וקיבלה "צלחת מרק ופרוסה טרייה"… או איך נוסע שישב לידה בטיסה ביקש ממנה בזעף שתפסיק לזמזם לעצמה, והיא אמרה בליבה – אנשים משלמים כדי לשמוע את הזמזומים שלי (אבל הפסיקה, ומאז היא נזהרת…)
בכל כמה עמודים היא כותבת שורה או שתיים של תובנות שקראה, או שמעה, או הגיעה אליהן בעצמה, למשל: "יש הסכם בלתי כתוב בין הקורא והסופר: לקורא מותר לבגוד בסופר, אבל לסופר אסור לבגוד בקהלו. כך גם לזמרים מסתבר"… או, כשהיא תוהה בעקבות פיט סיגר אם יש בכוחה של שירת מחאה לשנות את העולם: "כיוון שאני חלק מהעולם, ואותי היא שינתה מאוד, אז נראה שמשהו קטן בעולם משתנה"…
תודה לך, חוה אלברשטיין, על השינויים שעשית ואת עושה בעולם. על עמדותייך הברורות והלא מתפשרות. על היופי, העדינות, הכנות, החן, ועל רגעי האושר הרבים שהענקת לי!
הוצאת אפרסמון, 2025 226 עמ' עורך: חיים וייס
בשולי הדברים אני מבקשת עכשיו לספר על משהו שהתלבטתי אם להתעלם ממנו, והחלטתי שלא. אין שום סיבה שאשתוק.
לצערי הבחנתי כבר בתחילת הקריאה שיש פה ושם בעיות שכל עורך מנוסה וראוי לשמו היה אמור לתקן וללטש.
כתבתי על כך (בעדינות!) לבעלי ההוצאה, יואב רייס, וגם הבטחתי לו שבשל אהבתי את חוה ואותו, לא אכתוב אף מילה רעה אחת על הספר! יש לי עם יואב רייס קשר רב שנים. יואב מעריך כנראה את דעתי ככותבת וכקוראת, כי לאורך הזמן שלח לי לקריאה ספרים רבים שהוציא לאור. על כל ספר שמצא חן בעיני כתבתי תמיד בהתלהבות, שיבחתי אותם, ושמחתי לעשות את זה. כשהיו ספרים שפחות אהבתי, פשוט התעלמתי מהם. מעולם לא עלה בדעתי לכתוב רעות או לקטול.
הקשר הידידותי – כך האמנתי – ביני לבין יואב רייס הגיע עד לידי כך שהצעתי לו את הגרסה הראשונה, אז שמה היה עדיין "מה השואה מלמדת" – של הממואר שלי, בדולח וסכינים, שבסופו של דבר ראה אור בעם עובד. כשהעברתי את כתב היד לעם עובד התנצלתי בפני יואב וביקשתי ממנו את ברכת הדרך, שהוא העניק לי מיד, בנדיבות ובהבנה.
והנה, מצאתי לנכון לכתוב לו על מה שראיתי בספרה של חוה אלברשטיין, וגם ציינתי דוגמה קונקרטית: טעות מובהקת שעורך היה אמור לתקן: ברור לגמרי שכשמדובר על תקליטים ובהם "קונצרטים לכינור של מנדלסון" (ושל מלחינים נוספים) המילה הנכונה היא "קונצ'רטי": רבים של קונצ'רטו.
הייתי בטוחה שיואב רייס יודה לי על התיקון, ושאם תצא מהדורה נוספת של הספר, יתקן את הטעות, כפי שהצעתי לו.
אבל במקום "תודה" זכיתי להתקפה שהשאירה אותי המומה.
יואב הודיע לי שמבחינתו "אין לנו מה לשוחח".
תגובתי הייתה כנראה עדינה מדי. כתבתי לו (אני תוהה אם עלי להתחרט על כך שהייתי מנומסת ורודפת שלום…) שאני מצטערת שעצבנתי אותו, ושחבל.
על מה יש לי בעצם להצטער?
ואז קיבלתי מיואב רייס הודעה: "את לא תכתבי ככה על חיים, לא על השיקול המקצועי שלי…" וכן הלאה, להלן – צילום מסך של ההתכתבות בוואצאפ.
איך מגיבים על הנחיה כזאת? על פקודה: "את לא תכתבי ככה"?
בסופו של דבר עוררו בי דבריו את הרצון להתנגד! הניסיון הזה לסתום לי את הפה. דרבן אותי לעשות את ההפך: לחשוף את ההתנהגות הבריונית של יואב רייס ולספר עליה.
באהבתי ובהתפעלותי מחוה אלברשטיין רייס לא פגע כהוא זה. אני ממשיכה כאמור להודות לה מעומק ליבי.
בסיכומו של דבר – גם בי יואב לא באמת פגע. בעיני תוקפנות כזאת רק מעידה על בעיות שלו עם עצמו ומשליכה בעיקר עליו. אני הרי כבר חוויתי אלימות חמורה יותר בחיי, וגם עליה, אחרי ההלם ההתחלתי, לא עברתי בשתיקה (למגינת לבם של אחדים, ולשמחתם של אחרים)…
לעתים קורה הנס: יוצר – משורר, פזמונאי, סופר – טובע שורה שנהפכת לציון דרך, כי היא מבטאת באמירה אחת קצרה רעיון או עיקרון יסודיים ורבי משמעות. כך קרה כשפזמונאי בשם מוטי המר כתב שיר שמרבים להשמיעו בימי זיכרון: "רקמה אנושית אחת" (שאותו כבר הזכרתי בעבר בטור קודם, בשל הקשר שלו עם השיר "למי צלצלו הפעמונים" של ג'ון דאן).
המר, יליד 1949, כתב את השיר בעקבות חוויה שעבר כשהיה רק בן עשר, והיה עד לאירועים שהתרחשו בחיפה, העיר שבה נולד, מה שכונה "אירועי ואדי סאליב".
בשכונת ואדי סאליב גרו בעבר ערבים. אחרי שנסו ממנה, במהלך מלחמת העצמאות, הופקעו בתיהם והועברו לידי דייריהם החדשים, ברובם עולים מצפון אפריקה. הללו סבלו מעוני ומאבטלה.
בתחילת יולי 1959, התפתחה תגרה בקרבת בית קפה בשכונה, ובעליו הזמין את המשטרה כדי שתרסן את תושב השכונה, סבל בשם עקיבא אלקדיף שהשתכר אחרי יום עבודה קשה בשוק הסיטונאי, והחל להשתולל. השוטרים ירו בו. מה בדיוק קרה שם לא ידוע. יש הטוענים כי השוטר כלל לא התכוון לפגוע באלקדיף, ובעצם ירה באוויר כדי להרתיעו ולהרגיעו. אחרים חשו שהירי, תהא כוונתו אשר תהא, רק חיזק את התחושה שדמם של התושבים קשי היום של השכונה מותר. מכל מקום, דמו הניגר של אלקדיף, כמו גם שמועות השווא שלפיהן נהרג, הציתו סערת רגשות והחל גל של מהומות אלימות. אלה חרגו מגבולות השכונה, שדייריה הגיעו אל מרכז חיפה, ושם יידו אבנים, התפרעו, והרסו חנויות ובזזו אותן, ואף הציתו מכוניות בשכונות הוותיקות והמבוססות יותר של חיפה.
כאמור, הילד מוטי היה עד לכל אלה. חלפו כעשרים שנה לפני שביטא את מה שחש אז בשיר שכתב והלחין, "רקמה אנושית אחת":
כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט) על אף עלבוננו, לומר סליחה. אם נדע להתחיל מהתחלה.
כי כולנו…
ב-1983 הקליט מוטי המר את השיר, אבל זה לא זכה לתשומת לב. שנתיים אחרי כן שמעה אותו חוה אלברשטיין והחליטה להקליט אותו באלבומה "הצורך במילה – הצורך בשתיקה". המבקר יוסי חרסונקי מעיתון מעריב קטל אמנם במרס 1988 את השיר: הוא טען כי "אמירותיו פשטניות"; ש"חוה מנסה להיות אישית, אך לא נוגעת ללב"; שהיא שרה "בהכללות" וכי השיר "נפתח בהגות פילוסופית על רגע שחולף ואיננו", ונמשך "בהטפה פדגוגית", אבל נראה כי הציבור לא הסכים אתו, שכן מדובר באחד מהשירים האהובים ביותר שאלברשטיין ביצעה.
מוטי המר, ואתו הזמרת שבחרה בשירו, מספרים לנו על הקשר שלא יינתק בין כולנו. כל אחד מאתנו שאיבד נפש אהובה יודע כי "משהו מת בו" ביחד עם אותו אדם, כי כמה נכון ומדויק: כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
ביטוי עז לקשרי הגומלין המתמידים הללו אפשר לחוש במיוחד בימים כמו אלה שבהם אנו חיים עתה: ימי מגיפת הקורונה שמאלצים כל אחד מאתנו לחשוב לא רק על עצמו, אלא להתחשב בזולתו. וכך נכדים וילדים בוגרים נמנעים ממגע קרוב עם הורים ועם סבים, שמא מגע כזה יזיק להם. דווקא ימים אלה של "ריחוק חברתי" מאולץ מביעים לא ריחוק, אלא קרבה: אלה ימים של ערבות הדדית ואחריות הכרחית. אנשים שחוששים שמא הם נשאים לוקחים על עצמם את הקושי שבבידוד מיקיריהם, כדי לשמור על בריאותם ולהגן עליהם, והציווי להתבודד ולהתרחק נועד למנוע מהנגיף להתפשט מאדם לאדם, שכן "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".
יתר על כן: המדען הבריטי ד"ר ג'יימס לאבלוק פיתח בספרו The Ages of Gaia את התיאוריה שלפיה לא רק בני האדם קשורים זה אל זה בערבות הדדית, אלא שכל היצורים החיים על פני כדור הארץ נמצאים באינטראקציה מתמדת עם סביבתם ויוצרים ביחד מערכת סגורה, כדי לשמר את התנאים המאפשרים כאן חיים. "גאיה" הוא שמה של אלת האדמה, או "אימא אדמה", במיתולוגיה היוונית. האם אימא אדמה מאותתת לנו שמשהו צריף סוף סוף להשתנות ביחס שלנו אליה?
לאחרונה דווח כי בעקבות הבידוד והסגר חלה ירידה בזיהום האוויר, חיות הבר חשות בטוחות יותר, שונית האלמוגים במפרץ אילת משתקמת, החופים נקיים יותר.
מה יקרה כשהאנושות תתגבר על הנגיף? האם נדע "להתחיל מההתחלה"?
לאחרונה עלתה הזמרת
חוה אלברשטיין לכותרות ולאו דווקא בזכות שיריה, אלא מכיוון שנעתרה לראשונה להצעה להשתתף
בפרסומת שבה היא שבה אל אחד משיריה המפורסמים ביותר, "לונדון", שאת
מילותיו כתב חנוך לוין. בפרסומת משתמשת אלברשטיין בכישרונה הרב וביכולותיה הדרמטיות
והקומיות. היו מי שנזעקו כנגד נכונותה לשתף פעולה עם הפרסומאים וראו בכך כמעט "חילול
הקודש". אחרים הגנו על זכותה של חוה אלברשטיין להתפרנס, ובכל מקרה, כך נטען – הקליפ שבו היא משתתפת הוא בעצם פרודיה מוצלחת ומשעשעת,
לא פחות מאלה המוצגות בתוכניות כמו "ארץ נהדרת".
בסוף שנות ה-70 זכתה
אלברשטיין לכותרות מסוג אחר. היא הייתה אז הזמרת האהובה ביותר בישראל. ב-1978 הוכתרה
בתואר "זמרת השנה" על אלבומה "התבהרות", שכלל את אחד משיריה
המוכרים ביותר, "פרח משוגע", שאת מילותיו כתבה רחל שפירא:
היא הייתה הקיסרית הלבנה של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה היא הייתה הקיסרית של האובדים והתוהים הנודדים במרחבים של אלוהים.
היא הייתה הקיסרית היחפה ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה היא הייתה הנערה המקבצת נחמה במיתרים הניחרים שבגרונה
היא כמו מי שנלחם על חייו היא שרה כמו מי שמסיר את פצעיו היא שרה כמו מי שזקוק למגע אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע
היא הייתה הקיסרית האומללה ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה היא הייתה הקיסרית של המוכים והכמהים הנבלעים במרחבים של אלוהים.
היא הייתה אולי רק פרח משוגע אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה היא חייתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה המוות שתמיד ביקש לנסותה
היא שרה כמו מי שנטש את ביתו היא שרה כמו מי שמפיל תחינתו היא שרה כמו מי שזקוק למגע אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע.
זהו שיר על מי שמכונה בו "הקיסרית הלבנה", או אולי, כמו בכותרתו "פרח משוגע": זמרת אומללה ומקוללה, קיסרית לא של המצליחים אלא של המוכים, ששרה "כמו מי שנטש את ביתו".
מי היא אותה זמרת ששרה "בגרון ניחר", זאת שהשיר מוקדש לה ומתאר אותה, את עוצמתה, את התמכרותה המוחלטת לשירה, עד שנהפכה לאגדה, לאחר שמתה בטרם עת?
זוהי ג'ניס ג'ופלין זמרת בלוז ורוק אמריקנית שמתה שמונה שנים לפני כן בשל נטילת מנת יתר של הרואין. גופתה נמצאה בחדר בבית מלון. ג'ופלין הייתה בת 27 במותה, והספיקה להוציא רק חמישה סינגלים, אבל זכתה להצלחה כבירה, במיוחד אחרי פסטיבל וודסטוק שבו השתתפה. שנים רבות אחרי מותה היא ממשיכה להופיע ברשימות "האמנים הטובים ביותר של כל הזמנים", ושיריה – ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים.
שירתה של ג'ופלין התאפיינה בעוצמתה, בתחושה שאכן גרונה ניחר בתחינה, בקולה שנשמע כאילו הוא בוקע מנשמתה ולא מגופה.
דמותה העניקה השראה לשתיים מהיוצרות החשובות ביותר בזמר העברי: רחל שפירא, שכתבה את מילות השיר, וחוה אלברשטיין, שהפליאה לבצע אותו. (את הלחן כתב מוני אמריליו, ששיתף פעולה עם שתי היוצרות גם בשיר "הגן הבלעדי" והלחין עוד רבים משיריה של שפירא).
מעניין לתהות איך קרה שחוה אלברשטיין חשה זיקה כלפי ג'ניס ג'ופלין, זמרת שסגנון שירתה שונה כל כך מזה שלה. אלברשטיין מהוקצעת ומדויקת, מקפידה לבטא כל הברה, מגישה את שיריה ביכולת דרמטית מובהקת ובגיוון רב. פעם היא היתולית ומצחיקה, כמו למשל בשיר "ספר זיכרונות", פעם היא מסתירה את הביקורת שלה בחיוך, כמו בשיר "ביקורת דרכונים". היא כאובה ואבלה: ב-"המראות", נוסטלגית: ב-"געגועים", מספרת סיפור: ב-"בלדה על סוס עם כתם על המצח", פילוסופית: ב-"דימוי". היא שופעת, מעניינת, מרגשת ומגוונת מאוד. ג'ניס ג'ופלין צרודה ומיוסרת. אלברשטיין מאופקת, לא פעם – אירונית. ג'ופלין זועקת מרה.
למרבה הצער, ג'ופלין מתה צעירה מדי, ולא הספקנו לשמוע את כל קשת האפשרויות שהיו ודאי מתגלות בה.
חרף ההבדלים הניכרים – ג'ופלין הייתה
רוקיסטית, אלברשטיין היא בעיקרה שנסונרית – יש ביניהן מכנה
משותף שאי אפשר להחמיץ אותו: שתיהן שרות ממעמקי הווייתן. אין ספק שחוה אלברשטיין
יכולה להזדהות עם השורה המדברת על "הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה".
הן שונות – ג'ניס ג'ופלין הייתה
פרועה, נואשת, צעירה שפסעה על פי התהום ונפלה לתוכה. חוה אלברשטיין מצטיירת כאדם
מתון ומיושב בדעתו. לאחרונה סיפרה בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות עד כמה היא אוהבת
את השקט שלה, "ולא רוצה שייכנסו לי לחיים", כך אמרה. היא מלאה בהומור:
כשנשאלה על גילה (היא בת 72), השיבה ופרצה בצחוק, "אני חיה בשלום עם הגיל
שלי, מה אני יכולה לעשות, לריב אתו?" דבריה רוויים בשלוות הנפש שהתברכה בה,
כך נראה.
ג'ניס ג'ופלין לעומתה
הייתה סוערת, אבל אין ספק שרבים רואים בשתיהן מעין קיסרית-זמר יקרה ללב והשיר
המצליח "פרח משוגע" מנציח את התחושה.
חוה אלברשטיין סיפרה
כי כשהיא שרה את השיר, היא חושבת לא רק על ג'ניס ג'ופלין, אלא "על עוד כמה
זמרות גדולות שחיו את שיריהן, או יותר נכון לומר – שרו את חייהן שלהן, אולי גם שלנו?"
"במשך חודשיים לא דיבר אלי איש, ואני לא דיברתי אל איש," סיפר המשורר ט' כרמי על קיץ אחד, באמצע שנות ה-50, אז הסתגר לבדו בכפר צרפתי קטן בריוויירה. מי שהייתה באותם ימים אשתו הראשונה, האמנית שושנה היימן, עמה כתב את ספר הילדים המוכר והאהוב שמוליקיפוד, זכתה במלגת שהות בצרפת. תחילה התלווה אליה אל "העיר המסוכנת" – כך כינה את פריז – וספג את תרבותה, עד שהחליט שהוא זקוק לבדידות מוחלטת: "השקט הזה, אשר בארץ קשה להגיע אליו, טוב הוא ליצירה הדורשת קשב עמוק".
הכפר המרוחק, שם גר לבדו, אִפשר לו, כך סיפר בדיעבד, להתמכר לשקט הדרוש לו, להעמיק את הראייה, ולכתוב שירים. הדים מאותם ימים, מנופיו של הכפר הקטן, השוכן ליד הים, אפשר למצוא בכמה מהם:
לא קשה לדמיין את המשורר מתהלך על שפת הים כמו אותו שולה פנינים, רואה שתי קונכיות שנראות לו שקועות בעצמן מרוב האזנה לקולות הפנימיים שקונכיות נודעות בהן: מי לא הטה את אוזנו אל פתחה של קונכייה ושמע שם כביכול את הים ומלואו?
ובכן – מביט המשורר בקונכיות ורואה לא רק כיצד הן קשובות ומרוכזות רק במה שמתרחש בפנימיותן, אלא גם את הניתוק שלהן זו מזו. משמע: את בדידותן. הנה הן שוכנות זו לצד זו, ממש קרובות, אבל אינן מבחינות האחת באחרת, וודאי שאינן מסוגלות לתקשר ביניהן, כי שתיהן עסוקות רק בעצמן וברחשי לבן. לא ייתכן שהשתיקה שהוא רואה, הניתוק, ההקשבה וחוסר היכולת לתקשר – אולי בכלל חוסר הרצון? – אינם מזכירים לו את עצמו. את הבחירה שלו להתרחק מבת הזוג שלו, להסתגר, לשתוק, להקשיב למילים שמדברות אליו מתוכו.
אבל המשורר אינו רק קונכייה. הוא גם יודע לשלות מתוך הצדפה את אוצרותיה. והוא יודע להציע אותם למכירה, ולהיות גם "סוחר העתיקות" שמוכן לקנות ולמכור אותם. הוא קיים בפנים וגם בחוץ. הוא מתאר את הבדידות ואינו חושש מפניה. יש בו היכולת לקבוע מהי האמת החיצונית שהקונכיות אינן מסוגלות להבחין בה: שתיהן, גם בבדידותן, שוכנות בדיוק באותו מקום. והצלילים הפנימיים שהן שומעות בעצם זהים.
ט' כרמי היה נשוי שלוש פעמים. אחד משיריו נקרא "כשאתה מתגרש" ונפתח במילים "כְּשֶׁאַתָּה מִתְגָּרֵשׁ, אַתָּה נוֹלַד מֵחָדָשׁ". אי אפשר להימנע מהמחשבה ששתי הקונכיות המתקשות כל כך "לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ" אף על פי שהן שוכנות בדיוק באותו עולם, ולכאורה צריכה להיות להן שפה משותפת של קרבה, דומות מאוד למשורר ולאמנית שבהגיעם לצרפת נדרשו למידה רבה של בדידות יזומה, כל אחד מהם כדי להעשיר את עולמו, להקשיב אל המתרחש בלבו פנימה וליצור.
שיר אחר שכתב ט' כרמי, כמו נולד גם הוא מהקרבה אל הים, נקרא "דימוי" (חוה אלברשטיין הלחינה ושרה אותו) :
מה הדימוי שמייצר השיר? שוב אנחנו רואים שניים ששוכנים באותו מרחב: הדייגים מצד אחד והדגים מהצד האחר. גם כאן אין אפשרות לשיח או לדיאלוג. אלה קשי יום. אלה קלי לילה. הם כמו שני צדדים במעגל של יין ויאן, שמשלימים ביחד את העיגול, והתלות ביניהם מוחלטת. הדייגים יוכלו להישאר בחיים רק אם יצליחו ללכוד את הדגים, ואלה, האחרונים, יינצלו מגורלם רק אם יימלטו מהדייגים. יש ביניהם שותפות גורל קטלנית: "מוֹתוֹ שֶׁל זֶה / הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה".
"כְּשֶׁאַתָּה מִתְגָּרֵשׁ, אַתָּה נוֹלָד מֵחָדָשׁ. / אֲבָל הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַשִּׁכְחָה / (זֶה עוֹנְשֶׁךָ) / שׁוֹכֵחַ, בַּזָּדוֹן, לִסְטֹר לְךָ," כתב ט' כרמי בשירו "כשאתה מתגרש" והתכוון למלאך המשכיח לכאורה מהתינוק את כל ידיעותיו, ממש לפני שהוא בא לעולם. חסד השכחה נמנע ממי שמתגרש. אמנם, טוען ט' כרמי, הוא דומה לתינוק שמתחיל את חייו מחדש, אבל אין לו ברירה אלא לזכור את הצער שחווה לפני כן.
ומה נאמר אנחנו, שהמשורר הותיר לנו את הפנינים ששלה ממעמקי בדידותו?
הנרי השמיני, מלך אנגליה, התאהב בצעירה יפהפייה, אן בוליין, שסירבה לחיזוריו, ליתר דיוק – לא הסכימה להתמסר לו, כמו שאר נשות החצר (ביניהן, במשך זמן מה, גם אחותה של אן), ולהיעשות אחת מפילגשיו. כדי להשיג את מבוקשו החליט לבטל את נישואיו לאשתו הראשונה, קתרין מארגון, כדי שיוכל לשאת את אן לאישה – לא רק כדי להשביע את תשוקותיו, אלא גם כדי שתלד לו בן יורש. האפיפיור לא נעתר לבקשה. בזעמו ניתק הנרי את ארצו מהכנסייה הקתולית, והקים זרם חדש בנצרות – האנגליקני.
אן, כמו גם ארבע הנשים הנוספות שנשא אחרי שמאס בה והוציא אותה להורג, לא הצליחה ללדת לו בן שימלוך אחריו. בתם המשותפת, אליזבת, היא זאת שירשה מאביה את הכתר.
אחרי שעלתה לשלטון הוציאה אליזבת את המתנגדים לכנסייה האנגליקנית אל מחוץ לחוק. אחד הקורבנות לצווים החדשים היה צעיר בשם הנרי דאן. הוא הואשם בכך שהסתיר בביתו כומר קתולי, ובעקבות עינויים שעבר, הסגיר את בן חסותו. הכומר הוצא להורג בעינויים קשים ביותר, והנרי דאן מת בכלאו ממחלה.
ג'ון, אחיו של הנרי, היה אז בן עשרים ואחת. האחים דאן נולדו אמנם למשפחה קתולית, אבל מותו של הנרי ערער את האמונה הדתית של ג'ון. לאורך השנים התרחק בהדרגה מהכנסייה שאליה השתייכה משפחתו, וכשמלאו לו ארבעים החל לפרסם מאמרים בגנות האמונה הקתולית. עם זאת, סירב להישבע אמונים לכנסייה האנגליקנית, אבל אחרי לחץ עז מצדו של המלך ג'יימס (יורשה של אליזבת שנותרה ברווקותה ולא היו לה ילדים), נאלץ להצטרף לכנסייה ואף התמנה לכומר.
קטע מתוך כתביו נהפך לאחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית, כזה ששורות מתוכו צוטטו בשמות של יצירות נודעות לא פחות. השיר נקרא "למי צלצלו הפעמונים" (כאן בתרגומי):
כפי שאפשר לראות, השיר אינו מחורז, ואין בו קצב סדור, בניגוד לקונוונציה השירית שהייתה נהוגה במאה ה-17, כשהשורות הללו נכתבו. למעשה הוא כלל לא נועד להיות שיר – זוהי מובאה מתוך חיבור בשם "הרהורים", שכותרתו: "הפעמון המצלצל חרש למען אדם אחר אומר לי – נגזר עליך למות". ג'ון דאן נוגע בקרבה ההדוקה שיש בעיניו בין אדם לזולתו. ולא רק בין בני אדם. הכול קשור, עד כדי כך שאפילו רגב אחד של אדמה שנופל לים מקטין את גודלה של יבשת שלמה, קל וחומר אדם שהולך לעולמו. לפיכך צלצול פעמוני הכנסייה המכריז על מותו של אדם אחד אינו נוגע רק בו, שהרי כולנו קשורים זה בזה.
רעיון דומה מובע בשיר "רקמה אנושית אחת" שמוטי המר כתב והלחין וחוה אלברשטיין מיטיבה כל כך לבצע:
כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט) על אף עלבוננו, לומר סליחה. אם נדע להתחיל מהתחלה.
מעבר לאמירה כי "כולנו רקמה אנושית אחת", כלומר – קשורים זה בזה, מספר לנו שירו של ג'ון דאן דבר נוסף: הגורל של כולנו זהה. גם אם הפעמון מצלצל לאדם אחר, אל לנו למהר ולשמוח, או לחוש הקלה, הלא במוקדם או במאוחר נימצא באותו מקום. האמירה הזאת – "אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים. / לְךָ הֵם צִלְצְלוּ" דומה לתנועת אצבע מתרה, והיא מלווה, כך נדמה, במעין חיוך אירוני ומפחיד: אל לנו "להתנשא" מעל המתים, לשכנע את עצמנו שגורלנו שפר מגורלם, או שאנו חסינים.
את השאלה הרטורית "למי צלצלו הפעמונים?" אימץ הסופר האמריקני ארנסט המינגווי ככותרת לרומן שראה אור לראשונה ב-1940. עלילתו מתרחשת בימי מלחמת האזרחים בספרד. בבחירת הכותרת ביקש המינגווי לומר לקוראיו כי המלחמה אינה חשובה רק לספרדים, אלא צריכה לעניין את העולם כולו. אותן מילים עצמן מופיעות גם בשיר של מטליקה, בסרט קולנוע, ובפזמון נוסף. גם השורה "איש איננו אי" העניקה השראה ליצירות רבות: סרט קולנוע, פזמונים, ואלבומים שלמים. מרטין לותר קינג ציטט את המילים הללו באחד מנאומיו.
ייתכן מאוד שאילו שיתף האפיפיור פעולה עם הנרי השמיני, אילו אִפשר לו לבטל כחוק את נישואיו לקתרין מארגון, לא הייתה אנגליה נפרדת מהכנסייה הקתולית, אחיו של ג'ון דאן לא היה מקריב את חייו למען אותו כומר, וג'ון דאן עצמו לא היה כותב את הרהורי הדת, שנהפכו לשיר מוכר כל כך.
אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו; כל אדם הוא קטע מן היבשת, חלק מן השלם; אם ייסחף ולו גם רגב אדמה אחד בגלי הים, תהיה אירופה חסרה משהו, כאילו נסחף צוק סלע, כאילו נסחף ביתם של מיודעיך או מעונך שלך; מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו, כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות; לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון; לך הוא מצלצל.
"שם, על פסי הרכבת בטרבלינקה, ליד כל החיילים, אני חווה לידה מחדש, יולדת עצמיות חדשה, עצמיות שיכולה ומנסה לנווט את דרכה במעמקי הסבל, ובכל זאת להמשיך את החיים, להמשיך לחיות אותך אך לא איתך, להמשיך להעביר את המורשת שלך לחיילים, לאזרחים, לאיפה שאני יכולה", כתבה חגית, אמו השכולה של רס"ן בניה ריין ז"ל, שנהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה וזכה לאחר מותו ל ציון לשבח מטעם מפקד פיקוד המרכז. "במעשיו אלה הוא היה מופת ללוחמי צה"ל בכלל, וללוחמי השריון בפרט," נכתב עליו.
משפחתו של בניה ריין הוציאה לאחר מותו ספר קצר, יומן מסע לפולין, שכתב כשהיה צוער בקורס קצינים. הספר נקרא קחי אותי אתך כשם השיר שריין ביקש מהמדריכה להשמיע בעת הביקור בטרבלינקה, ואף הפציר בה לחזור ולהשמיע אותו כשתגיע למקום עם קבוצות אחרות. את השיר כתבה והלחינה חוה אלברשטיין:
קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
את מגיעה וכבר עוזבת
קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק
קחי אותי איתך
צועק הילד מן החושך
אל האניה
המפליגה לקראת האושר
קחי אותי איתך
כדור השמש מחכה לי
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק
בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא
קחו אותי אתכן
לי אין נוצות ואין כנפיים
ילד מתחנן
לציפורים שבשמים
קחו אותי אתכן
אני כבד אני כמו אבן
קחו אותי אתכן
כאן אני נחנק
בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קח אותי איתך
אומרת אמא אל הילד
קח אותי אתך
היא עייפה ומבוהלת
קח אותי אתך
סוף העולם על סף הדלת
רק עכשיו הגעת
כבר אתה הולך
בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
בניה ריין לא היה היחיד שחש כי שירה של חוה אלברשטיין מספר על אם שנפרדת מבנה לצמיתות, לה מחכה מותה, הוא יוצא לדרך חדשה של הצלה. המילים "בכל פרידה יש מוות" ועצם הפרידה שמתרחשת כנראה על רציף של רכבת, או לא הרחק ממנה, מעוררות אצל רבים התחושה שהטריגר לכתיבת השיר היה המחשבה על אירוע שהתרחש בשואה − על הפרידה הסופית בין מי שנשארת מאחור למי שיוצא לדרכו. בטקסים רבים של יום השואה נוהגים לשיר את "קחי אותי אתך".
אבל בעיני השיר עוסק בעניין אחר לגמרי, והוא מזכיר לי במידה רבה את השיר "עוף גוזל" שאת מילותיו כתב אריק איינשטיין.
הגוזלים שלי עזבו את הקן
פרשו כנפיים ועפו
ואני ציפור זקנה נשארתי בקן
מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.
תמיד ידעתי שיבוא היום
שבו צריך להיפרד
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום
אז מה הפלא שאני קצת דואג.
עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.
עכשיו נשארנו לבדנו בקן
אבל אנחנו ביחד
חבקי אותי חזק תגידי לי כן
אל תדאגי ביחד כיף להזדקן
עוף גוזל…
אני יודע שככה זה בטבע
וגם אני עזבתי קן
אבל עכשיו כשבא הרגע
אז מחניק קצת בגרון
מחניק קצת בגרון.
עוף גוזל…
בשני השירים הורה נפרד מילדו. אצל אריק איינשטיין, עם כל העצב על כך שהגוזלים כבר פרחו מהקן, יש גם נחמה: הוא ובת זוגו, שהילדים התרחקו מהם, נשארו ביחד. הוא מבקש ממנה חיבוק ומבטיח לה ש"ביחד כיף להזדקן". בהתאם לכך גם הלחן של "עוף גוזל" אינו שטוף עצב. יש בו איזו מלנכוליה, אבל גם סוג מסוים של התרוממות רוח ואופטימיות. האב פונה אל בנו, מזהיר אותו מפני הסכנות, אבל גם שולח אותו לדרכו במעין ברכה ואיחולים: חתוך את השמים, טוס לאן שבא לך.
בשירה של חוה אלברשטיין התוגה המובעת בלחן ובמילים אינסופית כמעט. אמנם הילד חולם על הלידה שבפרידה, אבל האימא רואה בה רק מוות. היא יודעת שבנה לא יביט לאחור. אצל אריק איינשטיין "מחניק קצת בגרון". אצל אלברשטיין האימא "עייפה ומבוהלת". היא חשה שסוף העולם על סף דלתה. הילד בשירה מבועת מפני הגורל הצפוי לו, אם יישאר בבית הוריו, או יביט לאחור ויהפוך לנציב של מלח. הוא חייב להיפרד מהעבר לצמיתות. והוא קורא לרכבת שתושיע אותו מהמחנק של ילדותו.
אצל איינשטיין החיים ימשכו. אצל אלברשטיין יש רק ייאוש, ותחנונים אל הבן שייקח אותה אתו. שלא יפקיר אותה. שהפרידה לא תהיה מוחלטת כל כך. אפשר להבין מדוע אצל אריק איינשטיין הילד מתעופף כמו ציפור: הוריו משחררים אותו לצאת לדרכו. הילד בשיר "קחי אותי אתך" חייב לנוס על נפשו, מפני האם המכבידה, המבועתת מפני הפרידה.
קשה להאמין שזוהי שיחה בין ילד שמבקש להציל את עצמו מאימי המלחמה, לבין אמו שנאחזת בו. השיר מתאר לדעתי את הפרידה הבלתי נמנעת שמתרחשת בכל משפחה: מבחינתה של האימא "רק הגעת, כבר אתה הולך". כל הורה מגלה במוקדם או במאוחר ששלב גידול הילדים, שבהִימָשְׁכוֹ נדמה אינסופי, לא היה אלא חלק קצר יחסית בחיי ההורה. ואז, כשהילד מתבגר וממשיך הלאה, אל עתידו, ההורה אמור לחיות את חייו – רצוי כמו בשיר של אריק איינשטיין, בתחושה של יחד ושל המשך. לא לראות מוות בפרידה, אלא לראות בה לידה.
"אתם החיילים מהצבא, אתם התשובה לשואה", כתב בניה ריין ז"ל ביומן המסע שלו וחתם: "כן, הייתי בטרבלינקה. וטרבלינקה תהיה אתי". על דבריו אלה הגיב הרב אמנון בזק וכתב כי "אכן, אין ספק שטרבלינקה, אושוויץ ובכלל, תודעת השליחות של יהודי אחר השואה, ליוו את בניה בכל מעשי הגבורה שהוא עשה, עד לרגע האחרון בחייו."
חוה אלברשטיין הייתה בעבר פעילה בשמאל. היא כתבה את השיר "חג גדיא" שנאסר בשעתו להשמעה בשל ההלקאה העצמית שהוא מביע: "הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו / הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף". לאחד הדיסקים שלה הוסיפה כמה שאלות רטוריות, שבהן התייחסה למילים של שיריה בעבר: "האומנם – 'מלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר'? האומנם – 'הזמן ישקיט הכול'? … האומנם למדנו מה שהבטחנו לעצמנו?" תשובתה המובלעת היא כמובן − לא ולא. המלחמה אינה במקום אחר, הזמן אינו משקיט הכול, ולא למדנו לקח.
קשה אם כך להניח שהיא מזדהה עם המסקנות שהסיק הרב משירה. ועם זאת, אין בדברים האלה כדי לגרוע מעוצמת סיפור גבורתו של רס"ן בניה ריין, שאהב את השיר, ונהרג תוך "דבקות במשימה וחתירה לניצחון, דוגמה אישית ורעות", כפי שנכתב באתר הגבורה המנציח את פועלם של מקבלי העיטורים.
בליל הסדר, כמו בכל שנה, כשנגיע אל סופה של ההגדה, נמצא שם את שירי החג, וביניהם את הפיוט הארמי "חד גדיא". כידוע, כמו "אחד מי יודע…" גם "חד גדיא" הוא "שיר מצטבר": כל בית נוסף כולל את קודמיו. יש סברה הגורסת כי אחת ממטרותיו היא להשאיר את הילדים ערניים.
"חד גדיא" מתאר שרשרת של שלבים שבכל אחד מהם מישהו חזק מביס את קודמו. בבית הראשון מגיע גדי שאותו קנה אבא "בתרי זוזי". בבית השני מגיע חתול שאוכל את הגדי, בשלישי הכלב, ברביעי המקל, וכן הלאה, עד לבית האחרון, שבו הקדוש-ברוך-הוא שוחט את קודמו, הלא הוא מלאך המוות.
"חד גדיא" שימש ובסיס והשראה למשוררים רבים. אביא כאן שלושה מהם.
בערב פסח, 7 באפריל 1944, כבר היה ברור שתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה מתקרבת. איש לא ידע שבתוך זמן קצר, חודש בלבד, תחל השמדתה של יהדות הונגריה ושבתוך כמה חודשים יירצחו יותר מחצי מיליון איש. באותו ערב ליל סדר, כשניצחון בנות הברית נראה קרוב, פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי שלו שבעיתון דבר את השיר "הגדי מההגדה", שהתבסס על "חד גדיא".
אלתרמן בשירו משחזר כביכול את מה שקדם לחד גדיא: את הגדי רך, עדין ופשוט, המחכה בשוק לאבא שיקנה אותו. הגדי הצנוע, שבא מבית עניים, שלא היה מקושט, לא בלט במראהו, לא העלה בדעתו כי יככב ויונצח בשיר. תיאורם של האב מואר פנים ושל הגדי המנופף בזנבו הקצר ומלקק את ידו של האב מכמיר לב. שניהם נראים תמימים כל כך, וצנועים. נדחקים אל סופה של ההגדה, מפאת הכבוד שהם רוחשים לכל הנסים המתוארים בה, הדם והאש ותמרות העשן, עומדים להם ומחכים "לתורם שיזרח". אין להם מושג מה צפוי להם בעוד בית. איזו שרשרת של אלימות תתחיל להתגלגל בעוד זמן קצר. האם היה זה שיר נבואי של אלתרמן, שחזה בלי דעת את שואת יהודי הונגריה התמימים, שלא היה להם מושג לאן יילקחו ומה צפוי להם?
שירה של אלברשטיין נשמע כהלקאה עצמית: "אני השתניתי לי השנה", "היום אני נמר וזאב טורף", "היום איני יודעת מי אני", אבל למעשה הוא שיר מחאה, שנכתב בזמן האנתיפאדה הראשונה, כתגובה לכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית. הכותבת במעגל הדמים מאשימה את ארצה, אותנו. שוב איננו, לדעתה, גדי תמים, יונת שלום, צבי קליל (וצמחוני…). נהפכנו לרודפים ולחיות טרף.
"חד גדיא" של חוה אלברשטיין עורר סערה ציבורית. הוועד המנהל של רשות השידור החליט לאסור על השמעתו, כי הוא "משרה דיכאון ומשרת את צוררי ישראל", ומכיוון שאי-השמעתו, כך הסבירו, תחזק את צה"ל. ההחלטה עוררה סערה גדולה. מפגינים הניפו שלטים שעליהם נכתב: "במקום שבו פוסלים שירים יפסלו בני אדם", אך היו גם רבים שתמכו בה. היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, התערב והורה לרשות לחזור בה מהחלטתה. אחרי הפרשה המעיטה אלברשטיין להופיע בישראל.
יוצרת אחרת שהגיבה לחד גדיא הייתה אנדה עמיר פינקרפלד, משוררת שכתבה בעיקר לילדים, ועבדה בהתנדבות במחלקה להנצחת החייל של אגף השיקום במשרד הביטחון, שם סייעה בכתיבת ביוגרפיות של חללי צה"ל, ואמו של טייס בחיל האוויר, תא"ל עמוס עמיר. לא מפתיע לקרוא את גרסתה, שאותה כתבה בשנת 1962:
אנדה עמיר פינקרפלד, ששהתה במשך שנים במחיצת זכרם של צעירים שנפלו בטרם עת, לא ישבה מהצד וסיפרה על יופיו של הגדי, תוך התעלמות ממה שעתיד לקרות לו בקרוב, ולא לקחה על עצמה את האשמה על מותו הבלתי נמנע. היא החליטה לעשות בשירה את הבלתי אפשרי ופשוט להגן עליו. השנה, כך הודיעה, לא תיתן עוד יד להרג. לא תרשה לפגוע בגדי, אלא תסתיר אותו, תרחיק מעליו את הסכנות, לא תיתן לכלב, למקל, לאש, למים, לשור לפגוע בו. כמה מלבבת, ובעצם גם מייסרת, הקריאה הזאת, שיש בה הבטחה בלתי אפשרית: "וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא", ומי לא היה רוצה לאמץ אותה באמת. להציל את החפים מפשע, ולא רק בשיר.
