כך נראה העולם שלי: עולם שמתנהגים בו בצורה לגמרי לא רציונלית. אנחנו מבזבזים בלי חשבון, ובסוף מגיעים לבתי מחסה לעניים; אנחנו קונים טלוויזיות ואייפדים ענקיים; הילדים שלנו לובשים בגדים יפים יותר, כי אנחנו משתמשים בכרטיסי אשראי ובהלוואות ממקומות העבודה; אנחנו קונים בתים שאין לנו צורך בהם, ממחזרים את המשכנתאות כדי לבזבז עוד כסף, ואז פושטים את הרגל, ולעיתים קרובות עוזבים את הבתים ומשאירים אותם מלאים בזבל. חסכנות מנוגדת לעצם טבענו. 

אנחנו מוציאים כסף כדי להעמיד פנים שאנחנו בני המעמד הגבוה. כשענן האבק שוכך, כשפשיטת הרגל פוגעת בנו או כשבן משפחה משלם על טיפשותנו ומציל אותנו, כבר לא נשאר כלום. אין כסף לשלם על הלימודים של הילדים בקולג', אין כסף להשקעות, אין חיסכון ליום קודר, למקרה שמישהו מפוטר מהעבודה. 

אנחנו יודעים שאסור לנו לבזבז ככה. לפעמים אנחנו כועסים על עצמנו, אבל לא משנים כלום בהתנהלות שלנו. בבתינו שורר בלגן כאוטי. אנחנו צורחים וצווחים זה על זה, כמו צופים במשחק כדורגל. 

יש לנו לפחות בן משפחה אחד שמכור לסמים – לפעמים האבא, לפעמים האימא, לפעמים שניהם.

בתקופות לחוצות במיוחד אנחנו מכים וצובטים זה את זה, תמיד לעיני שאר בני המשפחה, כולל ילדים קטנים; רוב הזמן השכנים שומעים מה שקורה אצלנו. ביום רע הם מתקשרים למשטרה, כדי לעצור את הדרמה. הילדים שלנו נשלחים לאומנה, אבל אף פעם לא נשארים שם זמן רב. אנחנו מתנצלים בפני ילדינו. הם מאמינים לנו שאנחנו מצטערים באמת, וזה נכון. אבל כעבור כמה ימים אנחנו שבים לסורנו. בהיותנו ילדים אנחנו לא משקיעים בלימודים, וכשאנחנו הורים אנחנו לא גורמים לילדים שלנו  ללמוד. הם נכשלים בבית הספר. אנחנו כועסים עליהם, אבל לא מעניקים להם את הכלים – למשל, שקט ושלווה בבית – כדי שיוכלו להצליח. 

רוב הסיכויים שגם המבריקים והמוכשרים ביותר ביניהם  ילכו ללמוד בקולג' שעל יד הבית. "לא אכפת לי אם התקבלת לנוטר דאם[1]", אנחנו אומרים להם. "אפשר ללמוד לא פחות טוב גם בקולג' המקומי." למרבה האירוניה, לעניים כמונו ללמוד בנוטר דאם זול וטוב יותר.

אנחנו בוחרים להתבטל, במקום לחפש עבודה. לפעמים אנחנו מוצאים משהו, אבל לא שורדים שם. מפטרים אותנו, כי אנחנו נוהגים לאחר, או גונבים סחורה ומוכרים אותה בeBay, או שלקוח מתלונן על ריח האלכוהול שנודף מאתנו, או כי יצאנו  חמש פעמים במהלך משמרת אחת להפסקות שירותים, שנמשכו שלושים דקות כל אחת.

אנחנו מדברים על הערך של עבודה קשה אבל מספרים לעצמנו  שאנחנו לא עובדים בגלל איזשהו אי צדק: אובמה סגר את מכרות הפחם, או  – כל המשרות עברו אל הסינים. אלה שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו, כדי לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי – הקשר הקטוע בין העולם שאנחנו רואים, לערכים שאנחנו מטיפים להם.

אנחנו מדברים עם ילדינו על אחריות, אבל לא נושאים בה. הנה: במשך שנים חלמתי שיהיה לי גור כלבים של רועה גרמני. אימא איכשהו מצאה לי גור כזה. אבל הוא היה הרביעי אצלנו, ולא היה לי מושג איך לאלף אותו. תוך כמה שנים כולם נעלמו – מסרו אותם למשטרה, או לידידים. אחרי שנפרדים מהכלב הרביעי, הלב מתקשח. לומדים לא להיקשר מדי. 

הרגלי האכילה והפעילות הגופנית שלנו מיועדים לשלוח אותנו אל הקבר בגיל צעיר, וזה מצליח: בחלקים מסוימים של קנטקי תוחלת החיים היא שישים וארבע, חמש עשרה שנה פחות מתוחלת החיים של תושבי וירג'יניה, המדינה השכנה. מחקר מצא לאחרונה שבין כל הקבוצות האתניות בארצות הברית, תוחלת החיים של לבנים בני מעמד הפועלים יורדת. אנחנו אוכלים לארוחת בוקר עוגיות קינמון מתוצרת פילסברי, טאקו בל לארוחת צהריים, ומק'דונלדס לארוחת ערב. אנחנו כמעט לא מבשלים, אף על פי שזה יותר זול ויותר בריא לנפש ולגוף. פעילות גופנית אנחנו עושים רק בילדות, כשאנחנו משחקים. אנחנו רואים אנשים יוצאים לג'וגינג רק אם אנחנו עוזבים את הבית ומתגייסים לצבא או הולכים לקולג', הרחק משם. 

לא כל הלבנים בני מעמד הפועלים נאבקים. גם כשהייתי ילד ידעתי שיש שני סוגים של מנהגים, מוסכמות ולחצים חברתיים. סבי וסבתי גילמו סוג אחד: אנשים של פעם, נאמנים, בלי לדבר הרבה, סומכים על עצמם, חרוצים. אימי ואני – ובמידה גוברת והולכת כל תושבי השכונה שבה גרתי – גילמנו סוג אחד: צרכני, מבודד, זועם, חשדן. 

[1] אוניברסיטה  גדולה במדינת אינדיאנה 

—

תרגמתי את הציטוט מאנגלית, שכן אין לו עדיין גרסה בעברית

בינואר 2025 הוא, ג'יי די ואנס, יושבע לאחד התפקידים הרמים ביותר בעולם: סגן נשיא ארצות הברית. בהתחשב בגילו של הנשיא הנבחר, ובמצב בריאותו (אין לי שום מידע מוסמך, אבל אי אפשר שלא להבחין: טראמפ סובל מעודף משקל, מתבלבל, מתנשף ומתנשם, נאלץ להישען על הפודיום כשהוא מדבר. והוא בכל זאת כבר בן שבעים ושמונה), האפשרות שיהפך בתוך הארבע שנים הבאות לנשיא ארצות הברית בפועל לא נראית מופרכת.

עד שטראמפ בחר בו לא ידעתי עליו מאומה. כשהגיע לקדמת הבמה התברר שהוא צעיר מאוד, רק בן ארבעים; שהוא "מוזר" (אי אפשר למשל לשכוח את דבריו המטומטמים על "נשות החתול"  ואת שם התואר המפוקפק שהדביק לו בעקבות זאת טים וולז, מי שנהפך למועמדה של האריס לסגן הנשיא); שהוא אופורטוניסט לא קטן, שהרי הודה כי אמנם הוא ריפובלקני, אבל לא תמך בטראמפ בבחירות הקודמות ובכל זאת לא היסס לקבל עליו את המועמדות; שהוא שאפתן מאוד, בלי ספק נושא את עיניו אל התפקיד הרם ביותר, ושאת העימות הטלוויזיוני נגד טים וולז צלח כמעט בלי דרמות (למעט הודאתו בפועל שהבחירות נגד ביידן לא באמת זוייפו, בניגוד לציפיותיו ולטענותיו של הבוס החדש שלו. מנקודת המבט של מתנגדי טראמפ אפשר לראות בכך דווקא נקודה לזכותו של ואנס…).

עם היבחרו נודע לי גם על ספר מצליח מאוד שפרסם ב־‏2016, כלומר כשהיה רק בן שלושים ושתיים. הסתקרנתי והחלטתי לקרוא את הביוגרפיה, שנמכרה במאות אלפים כבר בשנה שראתה אור, ומאז – במיליונים רבים. 

וזה לא מפתיע, כי – להפתעתי הגמורה, שהרי תמכתי בכל ליבי (ובליבי בלבד, שהרי אין לי זכות בחירה בארצות הברית…) בהאריס ובוולז – ספרו של ואנס יוצא מהכלל. נוגע ללב. מדויק, וכן במיוחד. 

ואנס מתאר בו את הדרך הכמעט בלתי אפשרית שעשה מילדות במשפחה לא מתפקדת ועד למקום שאליו הגיע כשהיה בתחילת שנות השלושים לחייו: עורך דין מצליח ונשוי באושר. (וזאת הייתה רק ההתחלה, כמובן, שהרי בעוד כחודש הוא יימצא באחד הצמתים החשובים ורבי העוצמה ביותר בעולם). 

את המושג Hillbilly המופיע בכותרת ספרו אי אפשר לתרגם לעברית במילה אחת. על פי מילון רב־מילים זהו "בן כפר, אדם שמוצאו מאזור כפי נידח (משמש ככינוי גנאי)". 

ואנס לא מסתיר אף סוד מצער ועצוב שקשור בבני משפחת המוצא שלו. סבתו הרתה את בתה הבכורה כשהייתה בת שלוש עשרה, לנער בן שש עשרה. הם נמלטו מבתיהם, והקימו ביחד משפחה אומללה למדי. ואנס לא מהסס לכנות את סבתו "מטורפת". מספר על כך שסבו היה אלכוהוליסט. שאמו הייתה אדם לא יציב, מכורה לסמים ולקשרים כושלים עם גברים – היא נישאה חמש פעמים, וואנס מסביר שלמד לא להיקשר לאף אחד מהם, כי ידע שעד מהרה יהפוך לבן זוג לשעבר.

אביו ויתר עליו בילדותו המוקדמת. אחד מבעליה של אימו אימץ אותו, אבל תוך זמן קצר נעלם וואנס לא פגש אותו עוד. 

הוא יודע על הרבה מאוד אחאים למחצה שיש לו מכל עבר – אבל מכיר רק את לינדסי, שמבוגרת ממנו בחמש שנים. למעשה גם היא לא אחות "מלאה" – הם חולקים רק אימא משותפת, אבל מאז ומתמיד הייתה לינדסי העוגן היציב בחייו, דמות שיכול היה תמיד להישען עליה, גם בימים שהיא עצמה הייתה עדיין ילדה שלקחה על עצמה אחריות, בתקופות שאמם נעדרה למעשה מחייהם.

אז איך בכל זאת הצליח? למד? התפתח? נעשה עורך דין? 

למעשה, אפשר להבין שוואנס כתב את הספר בדיוק כדי לנסות ולהשיב על השאלה הזאת.

ולפני כן – להדגיש את חומרת הבעיה שהחברה האמריקנית מתמודדת אתה: העוני והפיגור החברתי והתרבותי המזעזע של שכבות גדולות באוכלוסייה. 

למזלו האישי של ואנס, כך הוא מראה בבירור, אמו, סבו וסבתו היו אמנם אנשים בעייתיים מאוד, אבל בכל זאת היה בהם מה שאיפשר לו להינצל: הם אהבו אותו אהבת אמת; הסבא והסבתא העניקו לו תמיד יציבות ותחושה של שייכות; והם טיפחו ועודדו את השאיפה שלו ללמוד ולהצליח בבית הספר. 

מן הסתם היה לו, לוואנס, גם מזל גדול, כי נראה שהוא מוכשר במיוחד. אבל בנסיבות חיים אחרות כנראה שלא היה מצליח למצות שום דבר מהפוטנציאל הטמון בו. 

הוא מסביר ומראה שוב ושוב עד כמה חשוב לצאת לחיים עם מה שמכונה "הון חברתי": למשל – לטפח רשת של קשרים, שרק באמצעותם אפשר באמת למצוא משרה ראויה (ולא, הוא מדגיש שהתחוור לו, אי אפשר למצוא עבודה באמצעות מכתבי פנייה למקומות העסקה אפשריים); להבין קודים חברתיים (לראיון עבודה יש להתלבש כיאות…, בארוחות חגיגיות יש להכיר את נימוסי השולחן המורכבים וההכרחיים). כל אלה דברים שילדי עניים לא מצוידים בהם ולא יודעים אותם. 

ואנס לא מתבייש במורשת שלו. הוא שב ומתאר את הצדדים היפים בעיניו של אותם Hillybillies: השמירה הנחרצת על כבוד בני המשפחה, הנאמנות המוחלטת, הנכונות להיאבק למענם. אבל אותן תכונות, כך הוא מראה, יכולות גם לסכן את מי שעובר לתוך מעמד אחר, גבוה יותר מזה שבו גדל (והרי רק מוביליות חברתית יכולה לאפשר את מימוש "החלום האמריקני"[1]).

ואנס מתאר בכנות את הקושי שלו להתגבר על כעסים, את הצורך שגילה ללמוד מבת זוגו להפסיק להילחם כל הזמן, כפי שראה ולמד מבני משפחתו הגרעינית: לא צריך לצעוק ולצרוח כל הזמן, אפשר ומוטב לתת אמון, לברר קונפליקטים בשיחה, לא בניתוק מגע במקרה הטוב, או באלימות, במקרה הרע…

כשקראתי את הספר חשבתי על קמלה האריס, שסיפרה במהלך מסע הבחירות שלה על היותה בת למשפחה קשת יום, ולפיכך על יכולתה להבין את המצוקה של בני מעמד הפועלים. בכך היא כמובן שונה מדונלד טראמפ שירש את כל הונו (ואז כשל בעסקיו: בין השנים 1991 ו־2009 נאלצו למשל בתי קזינו שבבעלותו להכריז שוב ושוב על פשיטת רגל…), אבל בתחרות בין קמלה לוואנס על מי גדל בילדות קשה יותר הוא כנראה "מנצח" בגדול. היא אמנם בת למהגרים שהתגרשו בילדותה, אבל שניהם היו אקדמאים מצליחים שיכלו לטפח אותה ולהעניק לה את הדחף לשאוף ולהצליח. איש מהם ודאי לא איים ברובה ציד על אויבים מדומים או אמיתיים, כפי שנהגה לא פעם לעשות סבתו של ואנס, ואימה לא התמכרה להירואין ונותרה הומלסית כמו אימו…

השאלה היא מה יעשה האיש הצעיר ורב העוצמה הזה בשנים הבאות כשיהיה צמוד לדונלד טראמפ. הוא ידע לעלות מתחתית השוליים החברתיים ולהגיע אל פסגת העולם. האם נוכחותו לצד האיש המוזר, הנרקיסיסט, הבלתי צפוי בעליל, תציל את האנושות? האם אישיותו המצטיירת בספרו, ניסיון החיים שלו והרגישות שהוא מבטא ברהיטות ובכנות אכן מבטאים את דמותו? והם יעמדו לכולנו, בבוא שעת מבחן אמיתית?

ימים יגידו. 

 

[1] מושג המתאר הצלחה וביטחון כלכלי שאמורים להיות בהישג ידו של כל אזרח בארצות הברית, מכאן המושג "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות",