בימים אלה אולי יש מי שתוהים (שוב?) אם הקמתה של מדינת ישראל הייתה מוצדקת. אולי מוטב היה להישאר פזורים כמיעוט בקרב ארצות העולם?

אבל – השואה. זאת תמיד תשובה ניצחת לתהייה.

אחרי תחילת המתקפה הישראלית באירן כתב מישהו בפייסבוק שהוא מדמיין כיצד, אילו הייתה ליהודים מדינה בשנות ה־40 של המאה ה־20, היא הייתה תוקפת ומשמידה את מחנות הריכוז וההשמדה וומונעת את הרצח ההמוני, המתועש, של מיליוני יהודים, שנרצחו רק בשל זהותם.

האם השואה היא זאת שהביאה להקמתה של מדינת ישראל? לאו דווקא. כשנוברים בעבר, בעזרת דברים שנכתבו בתחילת המאה ה־20, אפשר להיווכח שהתנועה הציונית הלכה וצברה כוח שנים רבות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

לאחרונה החלטתי לקרוא ספר שכתב הוגה הדעות אשר צבי (הירש) גינצברג, האיש שכינה את עצמו בשם העט "אחד העם". משמעות הכינוי הייתה כפולה והכילה אפילו סתירה פנימית. מצד אחד – המשמעות הגלויה האומרת שמדובר באיש רגיל, אחד כמו כולם. מצד שני, הפסוק המקראי (בראשית כ"ו פסוק י') שממנו נלקח הביטוי, אומר כנראה את ההפך הגמור: "וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם". על פי פירושו של רש"י מדובר באיש מיוחד מאוד – במלך. אין לדעת למה בדיוק התכוון גינצברג כשבחר לעצמו בכינוי, האם הצטנע ורצה להדגיש שאין בו משהו מיוחד, או אולי – שיש להתייחס אל דבריו ברצינות יתרה, כי הוא מורם מעם? בכל מקרה, זה לא כל כך משנה.

אחד העם מכונה "פעיל ציוני", אם כי לא בטוח שדגל בהקמתה של מדינה יהודית. הוא שאף בעיקר להקים מרכז יהודי גדול בארץ ישראל.

לפני 121 שנים, ב־1894, פרסם לראשונה את קובץ המסות שלו על פרשת דרכים, שעסק רבות במה שכונה אז "השאלה היהודית".

שנתיים אחרי כן פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו מדינת היהודים. הרצל האמין ש"השאלה היהודית" מחייבת פתרון לאומי ופוליטי, כלומר – הקמה של מדינה, שתהווה בית לאומי. הוא היה מוכן לשקול הקמה של בית לאומי כזה לאו דווקא בארץ ישראל, כלומר – התשובה שלו הייתה מדינית במובהק.

אז מה הייתה "השאלה היהודית" שהטרידה כל כך את שני הכותבים הללו?

כמובן – השנאה ליהודים, האנטישמיות שהייתה נפוצה כל כך, והתקבלה – כך אפשר לראות בכתובים – כמצב קיים וכמעט בלתי נמנע. האנטישמיות הייתה עניין נתון, והשאלה הייתה רק – איך מתמודדים אתה, מה היהודים אמורים ויכולים לעשות.

קריאת ספרו של אחד העם משולה למסע במכונת זמן. מרתק לראות מה העסיק אז אנשי רוח יהודים, מה הטריד את מנוחתם, במה האמינו ולמה קיוו. מעניינים במיוחד הפרטים הקטנים של חיי היומיום, שהרי בגדול עמדתו של אחד העם, בניגוד לזאת של הרצל, הייתה שלא צריך לשאוף לפתרון מדיני דווקא. הוא קיווה שארץ ישראל תהווה מוקד משיכה ליהודי העולם, גם אם בד בבד יהגרו לאמריקה. הוא לא פסל את שני ה"פתרונות" לבעיית היהודים, אבל בכל זאת סבר כי "הצד האידיאלי" הוא "הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי יישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה, למען ידע ישראל וידעו גם אויביו כי יש מקום תחת השמים, ולו גם צר מלהכיל כל העם, אשר שם ירים ראש גם יהודי כאחד האדם, בזיעת אפו יוציא לחמו מן הארץ וברוח לאומו יברא לו תנאי חייו בעצמו", ואת זאת, הוא מדגיש, יוכלו היהודים לעשות רק בארץ ישראל.

חיבת ציון, כלומר – השאיפה לחיות בארץ ישראל – יכולה לדעתו להתרחש רק אם תתבסס על "לב העם", שכן ,"הוא היסוד אשר עליו תיבנה הארץ". יהודים עשירים יקנו כאן אדמות, אם כי יש לזכור – כך הוא מזהיר – הארץ אינה ריקה מתושבים, והערבים לא יזדרזו למכור ליהודים אדמות פוריות ויפות לחקלאות. "הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה", כותב אחד העם (בסוף המאה ה־19!). הערבים אינם "פראי מדבר", כפי ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל". הם מבינים היטב "את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שוב סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם".

אלה אבחנות מרתקות, שכן הן מטרימות בזמן אמת של לפני למעלה ממאה שנים את המציאות הנוכחית, את סכסוך הדמים האינסופי הנוכחי בינינו לבין הפלשתינים.

לצד אבחנותיו בקשר לתושבי הארץ, למקומיים, תוהה אחד העם אם יש בכלל ליהודים צורך או סיכוי להתיישב בארץ ישראל, אם יש להם רגש לאומי ותחושה של אחדות גורל, או שמא הם בני הלאומים שבהם נולדו, והם רק נושאי "דת משה"? האם יוכלו "שבטי ישראל להתחבר יחד בקשר אמיץ"?

הוא מאמין ש"חובבי ציון האמיתיים" לא יגיעו לכאן (בעצם – לשם, מבחינתו, שהרי כתב את הדברים ממקום שבתו באוקראינה) "מסיבה פרטית ושלילית, כי אם מאהבתם לעצם העניין", ולכן יהיו גם מוכנים לסבול למענו. ו"ייסורי הארץ" יהיו רבים, כך חזה.

עם זאת, הוא מדגיש, מלחמת הקיום "נחוצה לכל חי, להתפתחותו". יש "קרניים לשור, כנפיים לעוף, אינסטינקט ידוע לדבורה, שכל ובינה לאדם, ותכונות ומידות ודרכי חיים מיוחדות לכל עם ועם לפי מצבו וייחוסו לעמים אחרים. בדרך כזו רכש לו גם עמנו, במלחמתו הארוכה בעד קיומו, תכונות ומידות ודרכי חיים המתאימות למצבו בארצות גלותו ומסוגלות להגן עליו מפני חצי השנאה והקנאה השואפות לכלותו בכל רגע. מן המקור הזה יצאה הסבלנות בלי גבול, יצאה אחדות הציבור עם ריבון היחידים, יצאו כל החברות השונות והמשונות, יצאו כל מעשי הצדקה והחסד של ציבור ושל יחיד". אבל היהודים איבדו לדעתו מכוחם, אבדו להם "המידות הטובות של אבותינו". המידות הללו היו – "אחדות, צדקה, רחמים, כבוד הורים ומורים, התעסקות בצורכי הציבור וכו'." כתוצאה מאובדן המידות "נשארנו בלי כל מגן ומחסה לעת צרה שלא תבוא."

מה נאמר על הדברים הללו כיום, ב־2025, במדינת ישראל, שהציבור בה מפורק ומפורר מרוב הסתה ושנאה של חלקים שונים בה?

ועם זאת – איך אפשר שלא להתנחם מגל ההתנדבות ששטף את הארץ מיד אחרי השבעה באוקטובר 2023, כשציבורים שלמים נחלצו לעזרת זולתם, מתוך אותן מידות שאחד העם מתאר, ומקונן על אובדנן?

כאמור, הקריאה בספר שקולה למעין מסע בזמן. פרקים שלמים בו עוסקים בפרטי מציאות החיים בארץ ישראל בסוף המאה ה־19. השאלות שאחד העם עוסק בהן מרתקות. הוא תוהה למשל אם מוצדק לבסס את החקלאות על נטיעת כרמים וייצור יין דווקא? איך צריכים להיראות בתי הספר העבריים? ובכלל – מה מקומה של השפה העברית? מדוע החלה פתאום להתחדש? איך היה נראה – מבחינת היהודים – עולם אידיאלי מדומיין שאין בו בכלל אנטישמיות?

כל זה מעניין במיוחד כשחושבים על כך שכל העיסוק הזה באנטישמיות, כל החיפוש אחרי פתרונות מניחים את הדעת, עמד על הפרק עשרות שנים לפני שפרצו שתי מלחמות העולם, וכמובן – זמן רב לפני "השואה"; והנה כיום, שוב, אנחנו עדים לגל כלל עולמי של אנטישמיות, ונאלצים להתמודד אתה. האם אפשר לייחס את כולה למלחמה הנוכחית? לזוועות שנעשות בשמנו בעזה ובגדה המערבית? (אבל מה עם הזוועות של השבעה באוקטובר שקדמו להן?)

על פרשת דרכים מבהיר לקוראת עד כמה עמוקים שורשי האנטישמיות.

אז הנה, מדינת ישראל תוקפת עכשיו את אירן האנטישמית, שכבר שנים מאיימת לחסלה. בינתיים לא ברור ידה של מי תהיה על העליונה. חזרנו אל בעיית "השאלה היהודית" והאנטישמיות, אל השנאה העיוורת, הכללית, המופנית כלפינו עדיין ושוב.

הודפס בברלין ב־1902
246 עמ'