נפשות יראות־שמיים, המבקשות להאמין כי אנו מנותקים ממגע עם הרע והנמוך, ישושו מן הסתם להסיק כי הוטבעו בנו מִקַּדְמַת דְּנָא דחפים מוסריים – באמצעות האיסור החמור לרצוח.

למרבה הצער, הטיעון הזה מוכיח בְּיֶתֶר שְׂאֵת דווקא את ההפך.

מעצור עז כל כך נחוץ רק אם קיים דחף עז באותה מידה. מה שאיש אינו חולם לעשות, לא זקוק לאיסור, המעשה נמנע מאליו.

מעצם קיומו של הדיבר "לא תרצח" ברור לחלוטין שאנחנו צאצאי דורות של רוצחים; כאלה שתאוות הרצח זורמת בדמם. גם בדמנו.

שאיפותיו המוסריות של המין האנושי – שעל עוצמתן וחשיבותן אין צורך להתווכח – הן פרי ההיסטוריה האנושית; בני האדם בימינו יורשים אותן, אך למרבה הצער, בעוצמות משתנות.

---

פורסם לראשונה ב־1915, בעיצומה של מלחמת העולם.

.

תרגמה – מהגרסה האנגלית – עופרה עופר אורן

מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם וזו דוגמה מצוינת לדרכו הלא פסיכולוגית של האני העליון של התרבות.

קיומה של המצווה הזאת היא מחוץ לגדר האפשר. שפעה מופלגת כל כך של אהבה עשויה רק להפחית את ערכה, אבל אין היא עשויה להחדיל את הרעה.

התרבות מתעלמת מכל אלה. היא מזכירה שוב ושוב, כי ככל שקשה יותר לקיים את המצווה, כך גדולה יותר זכותו של מי שמקיים אותה. אבל מי שנוהג לפי צו זה בתרבות ימינו אינו אלא מקפח את עצמו לעומת מי שמתעלם ממנו.

אכן, מה גדולה המכשלה שהתוקפנות נותנת לפני התרבות, אם עלולה ההגנה מפניה לאמלל אדם ממש כתוקפנות גופה? המוסר המתקרא טבעי אין לו כאן להציע לך דבר מלבד הסיפוק הנרקיסיסטי שתהיה בעיני עצמך טוב מזולתך. המוסר הנשען על הדת מעלה, בהגיעו לנקודה זו, את ההבטחה לעולם טוב יותר בבא. אבל דעתי היא, כי תוכחת המוסר תהיה לשווא כל עוד לא יראה בעל המידות הטובות את שכרו כבר בעולם הזה.

מהי תרבות? שואל פרויד במאמרו "תרבות בלא נחת" שמופיע בספר הנושא את אותו שם, ומשיב ש"תרבות פירושה תהליך ההתפתחות ההכרחי מן המשפחה אל האנושות".

מקורותיה הם בשאיפתו של אדם למצוא את אושרו, ובאמונה הדתית שמבטאת את מה שנשאר בנפשו הבוגרת מתקופת ינקותו, אחרי שהתפקח ולמד להבין שאינו אומניפוטנטי כפי שחש לפני שהחל להפריד בין עצמו לבין העולם הסובב אותו.

שורשי האמונה הדתית נטועים לדעת פרויד בערגה שהאדם חש כלפי ההשגחה העליונה, בדומה לערגתו של התינוק חסר האונים המייחל אל אביו רב העוצמה, והמצפון הוא תולדת הפחד מאובדן אהבתו של האב.

כשהגעתי אל החלק הזה במאמר המכונן של פרויד, מי שנחשב "אבי הפסיכואנליזה", נעצרתי.

רגע, מה? התינוק מייחל אל אביו דווקא? לא אל ההורה בכלל, או אל אמו בפרט?

אבל כן, את השד של האם מייחס פרויד לתקופה ה"אומניפוטנטית" בחיי התינוק: כשהוא צועק, השד מגיע. אמנם עליו לפעול, לבכות, כדי להחזיר אליו את השד, אבל ההפרדה בינו ובין אמו אינה ידועה לו. רק אחרי שההפרדה מתרחשת (למשל, בזכות גילוי אברי הגוף שלו עצמו, ויכולתו להשפיע עליהם), הוא מוצא את מקור הכוח אצל האב. הווה אומר – האם שייכת רק למנגנון הראשוני ביותר, ומרגע שהאדם הפעוט מתחיל להתפקח, לרכוש מנגנוני הבנה למציאות, האם מאבדת את מקומה כמקור של כוח, ורק האב מוזכר. הוא המקביל לשכינה (האלוהות אינה בכלל "נקבה"? אני תוהה…), ואליו מייחל בסמוי האדם המאמין באלוהים.

תפיסת מעמדה ותפקידיה של האישה כרעיה וכאם משתמעת מהכתוב, ועמדתו של פרויד, שהיא לכאורה סמויה ומובלעת, תתגלה בהמשך המאמר בשני מוקדים נוספים, שמופיעים לאורכו. פרויד מבטא בהם את האופן שבו תפש נשים. (ונשים, בל נשכח, הן המחצית "השנייה" של המין האנושי, כפי שכתבה סימון דה בובואר בספרה המין השני, שהוא אבן יסוד בהגות הפמיניסטית).

המוקד השני שבו מתגלה עמדתו של פרויד כלפי נשים עולה כשהוא מבטא את הסתייגותו מפני ההתפתחויות הטכנולוגיות־מדעיות כמקור אפשרי לאושרם של בני האדם. ההתפתחויות הללו, הוא מסביר, מונעות אמנם סבל, אבל בעצם גרמו לו מלכתחילה.

והוא מפרט: אמצעי התחבורה והתקשורת המשוכללים מאפשרים לנו אמנם להיות בקשר עם אהובי נפשנו שהתרחקו מאתנו, אבל אותם אמצעים טכנולוגיים הם אלה שהפרידו בינינו, כי שילחו את האדם מהמקום שבו גדל אל העולם הרחב.

ההישגים הרפואיים מונעים לדבריו, בין היתר, תמותה רבה של תינוקות, אבל בעקבות זאת גם כופים עלינו "ריסון קיצוני בהולדת ילדים", מעשה ש"סותר את הברירה הטבעית".

אהה. אז פרויד מעדיף לראות נשים יולדות כל שנה, במשך כל תקופת הפריון שלהן, מביאות לעולם תינוקות שרבים מהם ימותו מיד, או שנגזר עליהן לגדל ילדים שגם הם ימותו בטרם עת, בהיעדר עזרתו של מדע הרפואה? הרי זאת המסקנה מדבריו, שלפיהם התרחקנו מדי מהטבע ומחוקיו, המאפשרים רק לחזקים לשרוד.

פרויד כתב את המאמר בתקופה שבה הדרוויניזם החברתי שלט בכיפה, ובגילויו הקיצוניים והמתועבים הצדיק גם מעשי רצח: "תורת האבולוציה הייתה שימושית מאוד לגזענים", מספר סוון לינדקוויסט בספרו השמידו את כל הפראים, ומוסיף שאותה תורה "סיפקה הצדקה אפילו להרג, "כי יש מידה של רחמים בטבח"…

לאחרונה הופיע סרט תיעודי ששמו "פרויד. האאוטסיידר". יוצריו מראים כיצד סבל פרויד לאורך כל חייו מאנטישמיות, ולפיכך – מתחושה של זרות, אבל כשניסו לשכנע אותו להימלט מגרמניה הנאצית, כי האויבים מאיימים על חייו, תהה פרויד אם מדובר בקומוניסטים. הוא היה בטוח שהם אויביו. מדהים להיווכח עד כמה היה האיש החכם הזה היה מנותק מהמציאות ועיוור לה, וכמובן שלא היה יכול להעלות על דעתו שהדרוויניזם החברתי המובלע בדבריו יוביל לרצח העם המחריד והמתועב ביותר בתולדות האנושות.

אמנם פרויד אינו טוען במפורש שיש לחזור למצב שבו יולדות, תינוקות וילדים אינם זוכים לטיפולים רפואיים, ונתונים בסכנת חיים מתמדת, אבל עצם הטענה שלפיה יש היבט שלילי כלשהו ב"ריסון הקיצוני" הנדרש מבני האדם, שאינם מביאים לעולם עוד ועוד ילדים בתקווה שכמה מהם ייוותרו חיים ובריאים, מקוממת ומזעזעת.

ממשיכים אל הגילוי המיזוגני השלישי בדבריו של פרויד: בצעירותן, הוא אומר, נשים מניחות "את היסוד לתרבות", אבל אחרי שהילדים גדלים הן אלה שבולמות את יכולתם להינתק מהמשפחה הגרעינית (אם כי זאת משימתם החשובה ביותר בשלב זה של חייהם), כי נשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", לעומת הגברים המופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר. הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו."

מסקנה: המטפל החשוב יותר הוא האב, שהרי אל עוצמתו עורג התינוק, בעוד שהאם, ששקועה רובה ככולה בגידול הילדים המעטים מדי שילדה, לוקָה בתובענות יתר ומפריעה לאבי ילדיה לעסוק בפיתוח התרבות האנושית!

פרויד כתב את המאמר ב-1930. שנה לפני כן פרסמה וירג'יניה וולף את ספרה חדר משלך, מסה שבה תיארה את אחותו הבדויה של שייקספיר, שרק בעטיו של המגדר שאליו נולדה לא יכלה להגיע להישגים הדומים לאלה של אחיה. האם נשים באמת "בולמות" את הגברים?

אצטט את דבריה של וולף: "ואולי לא נחטא בפחזנות אם נוסיף ונגדיר את הדבר הזה, בלי להסתמך על מילותיהם הנלהבות בלי ספק של המשוררים, כאיזה גירוי, איזה חידוש של הכוח היוצר שרק המין השני הוא שמסוגל להעניקם."

"הדבר" שוולף כותבת עליו הוא האינטלקט וההשראה שבני אדם חכמים ויצירתיים מסוגלים להעניק זה לזה, יהא המגדר שלהם אשר יהא.

עם מי אפשר להזדהות, עם דבריה, או עם אלה של פרויד?

הוצאת דביר, 2009
תרגם: אריה בר
336 עמ'