משה הוביל אותה מעץ לעץ, משיח לשיח: היפהפה הזה עם העלים האדומים – היביסקוס. והעץ הזה עם פרחים קטנים ולבנים שריחם מתקתק – פלומריה או פיטנה. ופה צומח שטיח סגול של לוונדר, כן-כן, ממש בלב העיר. וזה לימון, קחי עלה ותריחי, ריח טוב, נכון? הפירות אחר כך, כי בקיץ הוא נח. אם כי שם למעלה נשאר איזה לימון אחד… ופה, את רואה את הפירות העגולים האדומים האלה? זה רימון. הוא מבשיל בסתיו, לקראת ראש השנה. כן, אצלנו חוגגים ראש השנה בסתיו, וזאת תאנה, היא כבר הבשילה, וכאן דקלי תמר. הנה, שם למעלה, רואה את הענפים עם הפירות הצהובים? הם עוד בצבע צהוב בהיר, וכשהם יבשילו ויתייבשו בשמש, הם יהיו עסיסיים, עבים, חומים, רכים כמו חמאה. ועצי הזית העתיקים האלה – זאת הגאורה שלנו! את יודעת כמה סיפורים יש על זיתים? גם עלה הזית
שסימן את סוף המבול, ושמן הזית שדלק שמונה ימים בזמן המרד של המכבים ביוונים… מה, לא ידעת? ואגב, שמן הזית הישראלי הוא הכי טוב בעולם! שהספרדים והיוונים לא יבלבלו לך את השכל, שמן הזית הכי טוב אצלנו, סוף פסוק. והפריחה הכי יפה שלנו זה בחורף. כן־כן, בחורף. כשצומחים רקפות וסחלבי בר, כשהשדות מתמלאים בכלניות, בנוריות, בסיגליות ובשקדיות פורחות. ובצפון, בחרמון, יורד שלג ואפשר לעשות סקי. ובדרום, באילת, אפשר לשחות במים נקיים כמו דמעה בין אלמוגים ודגים שמתקבצים ללהקות. ובאביב צומחים מגנוליות וסיגלונים, והריח הנפלא שלהם! והמדבריות שלנו! את יודעת שיש לנו מדבריות עם יעלים, מעיינות אמיתיים ונופים כמו בירח? והנהרות! והעמקים עם המדשאות הטבעיות! את הרי כלום לא ראית, כלום! את ואנשים כמוך גרים כאן, הולכים ברחובות האלה, מריחים את האוויר הזה, ולא רואים כלום ולא מכירים שום דבר!
מרינה הקשיבה בתדהמה. היא חשבה שהוא איש גס, אבל הנה
התגלה בו צד אחר לגמרי, הצד של בנאדם שמכיר את המקום וגם יודע לספר עליו סיפורים מעניינים. והוא צדק: היא באמת לא ראתה דבר מסביבה – לא עצים פורחים, לא שיחים עם ריח עדין, לא שמיים, לא אדמה, לא לטאות זריזות שהתחממו תחת השמש בימים החמים, וכאשר השרב הפך בלתי נסבל, הסתתרו בין האבנים. היא לא שמה לב לא לצרצור הלילי של אלפי צרצרים שהתאחד לשאון מחריש אוזניים, לא לחתולים רזים עם פנים חדות ומראה גאה ומלכותי, ששוטטו כמו בעלי הבית האמיתיים. היא גרה בבועה משל עצמה, עטופה באימה ובפחד לצאת החוצה, לאור, לחיים.
