אחד הדברים שמעניקים לוואללה את גמישותו המיוחדת הוא סימן השאלה המצורף אליו לעתים תכופות. זהו יתרונו המהותי, המושגי, על האחלה והסבבה: הם יבואו תמיד כשאחריהם סימן קריאה, או לפחות נקודה; ואללה, לעומת זאת, מסתעף במפתיע, עד כי כיום יש בעברית, למעשה, שני ענפים מרכזיים שלו: ואללת השאלה, ובמקביל לה – ואללת החיווי, שאף היא לבדה מגוונת יותר מאחלה או סבבה! שלא כמוהן, היא יכולה לבטא גם צער, השלמה, כאב, ואפילו לעג ואירוניה!
דבר זה מעניק לוואלה מעמד מיוחד במינו, שספק אם היה אי פעם דומה לו בשפה: הוא יכול לכהן כמילית תגובה אחת ויחידה ההולמת כל מצב ומצב. […]
במקרה של ואללת השאלה הדברים פשוטים וקל להמחישם בעזרת דוגמאות מעטות:
"אני גרה בגבעתיים".
"ואללה?"
"עזבתי את אפרים".
"ואללה?"
קירקגור אחלה פילוסוף."
"ואללה?"
"מדרמסאלה נסענו נפאלה".
"ואללה?"
בכל המקרים הללו בא הוואלה במקום שאלות מסורתיות כמו "באמת?", "האומנם?", או אפילו "מה אתה אומר!" ותפקידו להביע עניין בדברים, לאותת על הקשבה ואף סקרנות. […]
הדברים דקים ומסובכים יותר כשמדובר בוואלת החיווי, רק שימוש מיומן ומרשים בגוני הקול מכשיר אותה להלום זמנים ומצבים שונים בתכלית אלה מאלה.
"סבי חננאל זכה בפרס ישראל!"
"ואללה" (בטון מלא הערכה, עם הדגשה קלה על ההברה הראשונה, כרוצה לומר "כל הכבוד לו", "שאפו", "סחתיין", וכיוצא בהם).
"דודי מלכישוע נפצע בפיגוע".
כאן אפשרי כמובן "ואללה?!", אך ייתכן בהחלט גם "ואללה…" (שקט, מרצין, מניד ראש, כאומר "תראה, תראה באיזה עולם אנחנו חיים").
עלי מוהר, עוד מהנעשה בעירנו, עם עובד