בדיעבד היינו כולנו על סף מהפכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים במדינה, מהלכים על הר געש – המהפך של גיל ההתבגרות, בלב הסערה הממשמשת ובאה (קלישאה מטופשת) בתוך כל אחד מאתנו ומסביבנו. רעיה המחנכת (וסגנית המנהלת) אומרת, ממקומה המוגדל במרכז התמונה, בביטחון, "יש לנו את הצבא החזק בעולם" (משפט זה נחרת בי כבר אז, הרגשתי את הניפוח, את חוסר האמינות, וגם קינאתי בביטחון שלה, הנבוב. 

תמהתי מה הילדים האחרים חשים מול משפטים כאלה. "יש לה ידיעות", כך אמרו בכיתה, "כי בעלה בכיר בצבא" (אני נזכר ששנים רבות לאחר מכן, בזמן "מלחמת המפרץ", הפסיכולוג שלי דרש ממני להגיע לפגישה בעוד אני פחדתי מירי טילים אפשרי מעיראק. הוא טען נחרצות שלא יגיעו טילים מעיראק כי "יש לנו לוחמה אלקטרונית הטובה בעולם", ושיש לו ידיעות ממקור גבוה בצבא. למוחרת, כשהייתי בדרכי אליו, נורו טילים מעיראק).

רעיה המחנכת גם אמרה לנו בפגישה הראשונה בכיתה ז' "אצלי אין משחקים" ו"אני חותכת דברים מהר". אני זוכר שתמהתי על דבריה. הבנתי שהיא אומרת שהיא חזקה, אבל לא הבנתי מה היא אומרת לנו. מה זה אומר לגבינו? שאנחנו חלשים מולה? שאנחנו נהיה חזקים אם ניצמד אליה? שהיא תחתוך אותנו? ואכן, אני לא שיחקתי אצלה. האם אחרים שיחקו אצלה? האם היה אפשר לשחק? התמונה בהקשר הזה היא שריד להומוגניות נשאפת, אולי מדומיינת, אולי ממומשת. כך או כך, איני חלק ממנה.