"לאושוויץ לא הייתי רוצה לנסוע," אמר לי פעם ניצול שואה, מישהו שהכרתי היטב, "משם אין לי זיכרונות נעימים במיוחד, אבל בבוכנוולד דווקא הייתי רוצה לבקר. אולי כי משם השתחררתי…?"

האם התכוון ברצינות, או שדיבר בציניות? אין לי מושג. לא חקרתי. אבל כשראיתי ידיעה על הספר שערכה לילך ניישטט, הסתקרנתי: קיבוץ בוכנוולד? יומן שנכתב? והחלטתי לקרוא אותו.

הספר מעניין, כי הוא פורש "פרשה" שלא היה ידוע לי עליה מאומה, אם כי מסתבר שהייתה מוכרת – עד כדי כך שבשלב מסוים הגיעו דפי היומן המדובר אל בית מכירות פומביות, ומישהו אפילו קנה אותם תמורת כמה מאות דולרים, אבל הדפים חזרו למשמרת בארכיון הקיבוץ, שאותו הקימו כותבי היומן: נצר סירני.

מאז ומתמיד עניין אותי לקרוא לא רק על מה שעבר על ניצולי שואה, אלא גם, ואולי אף יותר, על קו התפר שהפריד בין היות מישהו אדם אסיר שאחת דינו – להירצח, במוקדם או במאוחר – לבין חייו כאדם חופשי, שוב.

מה קרה להם עד שאנשים בני דורי פגשו אותם? אני ילידת 1951. כשהתחלתי להבין משהו על "השואה" – זה קרה ודאי בד בבד עם משפט אייכמן, כשהגיעו העדויות שהתפרסמו בעיתונים ונשמעו ברדיו, הייתי כבת עשר, כלומר – שש עשרה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הניצולים, שרובם היו אז בסביבות שנות העשרים והשלושים לחייהם – צעירים או מבוגרים מהם כמעט שלא שרדו – כבר התבססו ברובם, פחות או יותר, ובעיניי, וכנראה שבעיניי בני דורי בכלל, לא נראו עוד פליטים רדופים ואומללים. על כל פנים – לא אלה שהכרתי.

כן, ידעתי על מי שהיו קרובים אלי שמדובר ביתומים, אבל להבין שאיבדו כמעט את כל בני משפחתם? לקלוט את עוצמת החורבן וההרס? זה היה בלתי אפשרי.

רק לימים התחלתי לתהות – איך נראתה הדרך אל השיקום? מה היה התהליך שהפך אותם שוב לבני אדם "רגילים" מהיישוב, פעילים, עובדים, מקימים משפחות, מתפרנסים? איך מי שחייהם נגזלו בברוטליות, בבת אחת, שנתלשו מבתיהם ומסביבתם הטבעית, ונותרו לבדם בעולם, הצליחו להתייצב מחדש? איך נראתה הדרך שעשו בין שני המצבים מי שלא מצאו עוד כמעט אף שריד וזכר למשפחותיהם, ואיבדו את ההגנה הטבעית שזכו לה בילדותם, עד שעולמם קרס?

הספר לבנות יחד מחדש מצביע על כיוון או תשובה אחת אפשרית לשאלות הללו. הוא מספר על קבוצה של ניצולי מחנה הריכוז בוכנוולד, שהתאספה והקימה קיבוץ: תחילה על אדמת גרמניה, ביישוב אגנדורף, במרחק 35 ק"מ ממחנה הריכוז, ואחרי כן, כשמנו 67 חברים, בחווה ביישוב גרינגסהוף, כ־200 ק"מ מערבית לאגנדורף.

מטרתם הסופית הייתה להשיג סרטיפיקטים ולעלות לארץ ישראל. אכן, כעבור כמה חודשים העפילו, נשלחו למחנה המעצר בעתלית, משם – לקיבוץ אפיקים, וכעבור שנתיים הקימו קיבוץ חדש. אז נפרדו מהשם "קיבוץ בוכנוולד", ואחרי דין ודברים החליטו להיקרא "נצר". היה זה מעין משחק מילים סמלי. משמעות שמו של מחנה הריכוז שממנו ניצלו הוא – "יער עצי האשור", ונצר הוא ענף רך שצומח מעץ שמתחדש. כך ראו את עצמם: תחילת הצמיחה מתוך עברם, וכזכר לבני המשפחה שלהם שנרצחו. בהמשך, כשהצטרפו אליהם חברים שעזבו את גבעת ברנר, הוסיפו את השם "סרני", על שם אנצ'ו סרני, לוחם ארץ ישראלי ששלח המוסד לעלייה ב' בשיתוף הבריטים לאירופה, שם הוצנח, נתפס והוצא להורג.

הקבוצה שימשה למקימיה תחליף למשפחות שאיבדו. היא העניקה להם מסגרת אידיאולוגית ומעשית, וגם סיפקה להם את הקשרים החברתיים והאישיים הנחוצים כל כך לכל אחד.

אחת התופעות שליוו את הקבוצה היא מה שמתועד בספר שלפנינו: הם נהגו לכתוב יומן משותף, שבו תיעדו את חייהם ואת מצוקות היום, כתבו על השאלות הרות הגורל שהתמודדו אתן, וגם, פה ושם, התבדחו על חשבון עצמם בהומורסקות משעשעות, שגם הן שיקפו היטב את מה שעובר עליהם.

בספר מביאה ניישטט צילומים מהיומן – רובו נכתב ביידיש – תרגום לעברית של המובאות, ובסופה של כל אחת מהן – סיכום שלה, שמבאר, מוסיף מידע, ומאיר נקודות חשובות שיש לשים לב אליהן.

מעניין מאוד לראות מה העסיק אותם, מה חשבו, למה קיוו, מה הסעיר ומה הרגיז אותם.

למשל – במפגש עם ניצולים יהודים מברגן בלזן הטיפו להם אלה מוסר, כשסיפרו בשמחה על שמונים הסרטיפיקטים שהצליחו "להוציא" מידי הבריטים. ניצולי ברגן בלזן אפילו קצת לעגו להם, על כך שהם עומדים על המיקח ומסתפקים במעט מדי. שהרי הדעת נותנת שהבריטים בפרט, ואומות העולם בכלל, יפתחו את השערים ויאפשרו לכל הניצולים להגיע לארץ ישראל, בלי מכסות ובלי לעשות טובות. אכן, בראייה לאחור, מה יותר הגיוני, וממש מובן מאליו?

תחזירו את הסרטיפיקטים, הפצירו בהם – למעשה ציפו! – שיזרקו את אישורי הכניסה לארץ ישראל בפניהם של הבריטים, כדי ללחוץ עליהם, ולא לאפשר להם לנקות את מצפונם, עם כמה עשרות היתרים בלבד.

חברי קיבוץ בוכנוולד התלבטו, כפי שאפשר לקרוא ביומן, אבל בסופו של דבר החליטו לא לוותר על הסרטיפיקטים, והתחילו בתהליך העלייה לארץ ישראל.

דוגמה נוספת להתלבטות שמשתקפת מהיומן היא – האם להמשיך לעבד את אדמת גרמניה? מטרתם של חברי הקיבוץ הייתה להכשיר את עצמם לקראת עבודה חקלאית פרודוקטיבית בארץ ישראל, אבל עד העלייה למדו את העבודה בגרמניה. חלק מהם התנגדו לכך.

שאלה אחרת שהתעוררה, כנראה שבעקבות מקרים קונקרטיים שהתרחשו שם, במפגש עם האוכלוסייה הגרמנית שהקיפה את החוות שבהן התגוררו, הייתה – האם מוסרי לקיים קשרים מיניים עם נשים גרמניות?

אם מדובר בקשר גופני גרידא – והרי ברור שבחורים צעירים משתוקקים למגע עם אישה – זאת זילות והתנהגות בהמית ונלוזה. ואם מדובר על קשר רגשי עמוק, זה לא פחות גרוע! שהרי, הסבירו המקטרגים, הנשים הללו הריעו בשעתו להיטלר, תמכו בו, לא היססו לקבל לידיהן שלל שנגזל מהנרצחים, וניצול יהודי עוד עלול לגלות שהוא מתנה אהבים עם אישה שלובשת בגד של אחותו הנרצחת, או עונדת טבעת של אימו שאיננה עוד…

שאלה נוספת שעולה שוב ושוב, ובמדינת ישראל עד היום לא נמצאה לה עדיין תשובה, היא – איך מפשרים בין הצרכים של חילוניים ודתיים, מי צריך לוותר למי ועד כמה – האם הגיוני למשל שדתיים יכפו על חילוניים את אורח החיים שלהם ויאלצו אותם לשמור שבת – כדרכם? מה עושים כדי לשמור על הערך החשוב ביותר של חברי הקיבוץ – שיוויון – ובה בעת לספק לשומרי המצוות אוכל כשר, גם אם הוא יקר יותר מהאוכל הרגיל?

ועוד סוגיה שעולה מהיומן: איך מתמודדים עם עמדתו של בן גוריון, שהעדיף לראות בניצולים "נכס אסטרטגי ואטרקציה שיווקית" ולכן רצה שיישארו בגולה "כדי ליצור מוקד לחץ מדיני" על הבריטים (בדומה לעמדתם של ניצולי ברגן בלזן)?

אכן, שאלות כבדות משקל.

נוגע ללב הקטע שבו מתאר אחד הניצולים את ביקורו במחנה הריכוז: "שלשום הגעתי עם מאיר לבוכנוולד. למרות שהמחנה נראה היום שונה לגמרי, הכרתי אותו בכל זאת. אותם סירי מרק עומדים לפני הבלוק, המסדרון בבלוק 16 שלנו מוצף כולו במים, אותו בוץ (אם כי מעט יותר מאשר קודם) ונודף ריח חזק ולא נעים של מרק חמוץ, אוויר תאים, שירותים, גועל…

"אבל רואים הרבה פחות אסירים, מסתובבת שם כמות גדולה של אנשים
בני גילים שונים, גברים, נשים וילדים עם משולשים לבנים אדומים על הדשים – פולנים, אזרחים, שרוכזו היום בבוכנוולד במטרה לנסוע חזרה לפולין. לעיתים רחוקות אפשר למצוא פנים יפים, לעיתים נדירות חליפה טובה או שמלה, לעיתים רחוקות מבט ישר ושמח. אלוהים, מדוע לא כל האנשים יכולים להיות אזרחים, לוחץ האני העצמי שלי, המשליך מעצמו בטלטול חזק את חותם המחנה?" הנה: אנחנו עדים לתחנה בדרך חזרה אל חיים של אדם חופשי, שהמציאות של מחנה הריכוז כבר מתרחקת ממנו, הוא כבר מתחיל להיות מי שנזכר בתקופה שהיה אסיר, רק חודשיים לפני כן!

מעניינים מאוד הקטעים שנכתבו עם העלייה ארצה. למשל – האכזבה המרה שלהם מדלותה ומכיעורה, ולעומת זאת – התפעלותם המיידית מיופיו של קיבוץ אפיקים, הטובל בצמחייה ירוקה, עטור שבילים חלקים, ומלא בילדים שמשחקים.

לחום של עמק הירדן התקשו מאוד להתרגל, וגם להבנה שאנשי הקיבוץ לא באמת מאמינים לסיפוריהם על מה שעבר עליהם בשנות המלחמה, ואפילו מאשימים אותם ש"הלכו כצאן לטבח".

אכן, מהיומן אפשר להיווכח שבהגיעם לישראל החליטו שכאן ילחמו, וגם אם ייהרגו, לפחות יעשות זאת עם נשק ביד. לא כמו שם.

מדהים התיאור של הפער בין עמדתם של הוותיקים לבין זאת של הניצולים: אלה שנולדו כאן, או הגיעו כבר מזמן, עגומי סבר, ואילו הם, שאיבדו את הכול, הפתיעו את הוותיקים בשמחת החיים הלא מובנת שלהם…

נדרש לחדשים זמן כדי להבין שהוותיקים פשוט מודאגים מאוד מהמצב הביטחוני ומהעתיד הנושא בחובו איום למלחמה קשה מנשוא.

איש מהם ודאי לא תיאר לעצמו כמה זמן תימשך המלחמה, והכוונה לא רק למלחמת העצמאות, אלא גם לכל אלה "הנפרדות" לכאורה שבאו אחריה. שהרי, בסופו של דבר, מדובר במלחמה אחת ממושכת, שיש בה מדי פעם הפוגות של כמה שנים.

כותבת ניישטט: "חברי הקיבוץ באו לא רק לבנות את ארץ ישראל אלא גם ליצור שינוי. דרך הכתיבה ביומן הם ביקשו לחלוק את התובנה שנחלו במחנות הריכוז, כי אין הבדל בין יהודי ליהודי. בצד השאיפה להתאחד ולבנות את עתידם כיהודים, הקמת הקיבוץ הונעה גם מתוך תחושת האשמה של הניצולים כלפי הקורבנות. כך כתב ביומן ארתור פוזננסקי: 'אנחנו השורדים בחיים חייבים להגיע לכך שקורבנות המלחמה הנוראה לא יוכלו בעוד שנים להגיד לנו: אנחנו מאשימים אתכם שלא עשיתם דבר כדי להבטיח את שלום העולם'".

הוא כתב את הדברים ביולי 1945. לפני שמונים שנה.

הוצאות הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2025
עריכה, מבואות והערות: לילך נייכשטט
378 עמ'

היטלר היה חרד מאוד לשמור על סודיות ומערכת שלמה של חיסיון פותחה במטרה למנוע שמירתן של עדויות בכתב. נוהל זה שימש במיוחד לפקודות מטעם הפיהרר ומטעמם של אחרים, שעלולות לחשוף כוונות קיצוניות ופליליות.

משרבו ותכפו הפקודות האלה – בשל אופיו המיוחד של מבצע ברברוסה – וצריך היה למסור אותן למפקדים רבים, נוצרה מערכת שבה למעשה כל מקבל פקודה אחראי לשמירת חיסיונה, והבטיחה את השמדתו של חומר חסוי כתוב שכזה. קשר רשמי זה היה כה יעיל עד שאין  אנו יודעים על שום קצין שההין להסתיר או לשמור פקודות או צווים חסויים של הפיהרר ורק יד המקרה היא מעטים מהם הגיעו לידינו. הדעת נותנת איפה שגם אילו הוציא היטלר פקודה בכתב להשמיד את היהודים, היא לא תימצא לעד.

"על אף הכול עודני מאמינה כי יצר לב האדם טוב בליבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס הכול על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו, אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני אדם – ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמים ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זו תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו אל העולם". 

את הדברים הללו, כפי שתורגמו לעברית הנמלצת של הימים שבהם ראו אור לראשונה בישראל, ב־1959, כתבה אנה פרנק ביומנה בשבת, 19 ביולי 1944. במשך שנתיים הסתתרה אנה עם בני משפחתה ועם ידידי המשפחה בעליית הגג של בית באמסטרדם. 

כידוע, שישה עשר יום בלבד אחרי שכתבה את הדברים הללו, פרצו למחבוא שוטרים נאצים ובני משפחת פרנק, ועמם כל המסתתרים האחרים, נשלחו למחנה המעבר בהולנד, וסטרבורק, ומשם מזרחה, אל מותם.

דבריה של אנה נותרו אם כן כמעין צוואה רוחנית שמרבים לצטט אותה. 

לאחרונה ראה אור ספר זיכרונותיה של חברת הילדות הקרובה של אנה, חנה־פיק גוסלר, בת גילה, שזכתה להינצל, והצליחה אפילו להציל את אחותה הקטנה, שהייתה רק בת כשנתיים כשהגרמנים פלשו להולנד. 

לקראת סופו של ספרה מעירה חנה: "אני לא בטוחה שהיא [אנה] הייתה עומדת מאחורי הדברים האלה [שאותם כתבה ביומנה], אחרי שהייתה באושוויץ".

נראה כי כמו החוקר אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה, גם חנה־פיק גוסלר אינה סבורה שמדובר בסיפור "עם סוף טוב", כפי שיש מי שמנסים לצייר אותו, כשהם נאחזים בדברי התקווה ההומניים, השוחרים לטוב, שכתבה. 

"מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב'אומץ לבה' ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית", כותב אלווין רוזנפלד. 

חנה פיק גוסלר הייתה אישה רבת תושיה, חזקה ואופטימית. ספרה נפתח בתיאור הקשר הקרוב שיש לה בערוב ימיה, בשנות התשעים לחייה, עם צאצאיה, ובמיוחד עם אחת הנכדות, שגם בימי הבידוד בקורונה המשיכה להגיע אל הסבתא, לביקורים יומיים, ביחד עם נינתה הפעוטה. 

סיפורה של פיק גוסלר הוא אם כן סיפור של ניצחון ושל חיים. חרף כל מה שעבר עליה, היא הצליחה להקים משפחה עניפה, אוהבת וחמה, וזאת בניגוד לחברתה, אנה, שלא זכתה לכך.

בשלב מסוים בחייה, אחרי שהיומן של חברתה ראה אור והתחיל לזכות בתשומת הלב העצומה שמעולם לא פחתה, החליטה פיק גוסלר להקדיש זמן רב ומאמצים אדירים כדי להעיד ולספר על  מה שעבר עליה מאז ילדותה המוקדמת מאוד, כשבני משפחתה מצאו מקלט באמסטרדם. הם נסו מעיר הולדתם ברלין כשהיטלר עלה לשלטון, וחיו שם בשלווה יחסית, עד שהולנד נכבשה. היא מתארת זוועות שלא יאמנו, על וסטרבורק, מספרת על ברגן בלזן ועל העינוי הכמעט אחרון שעברה: שלושת השבועות האחרונים, ממש בסוף המלחמה, שבהם הוסעה ברכבת בקר ביחד עם אחותה הקטנה ועוד כמה מאות ניצולים. רובם לא שרדו את השלב האחרון של התופת.

אבל היא, ואחותה, ניצלו, והחליטו להגשים את החלום הציוני של אביהן וסבן, ועלו לארץ ישראל, שנה לפני קום המדינה.

הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בנחישותה לספר לבאים אחריה מה קרה שם, אז, ובה בעת – לתאר מנקודת מבט אישית וקרובה את דמותה של אחת הילדות המפורסמות ביותר בעולם: אנה פרנק, בימים שהייתה רק חברתה הקרובה ביותר, תלמידת בית ספר יסודי באמסטרדם.

פיק גוסלר מתחילה בתיאור החיים המוגנים והחבריים שניהלו הפליטים מגרמניה בארצם החדשה, הולנד. את הקרבה הרבה שנרקמה לא רק בין הילדות, אלא גם בין הוריהן. 

ואז – את האסונות שהחלה המציאות להמיט עליהם, עד לסוף המר שנועד לרוב האנשים שהיא מספרת עליהם. 

בילדותי הייתי מכורה ממש לסיפורה של אנה פרנק. כתבתי על כך לא מזמן בטור ששמו אנה פרנק, רומן הגרפי מאת דוד פולונסקי וארי פולמן. ריתק אותי לקרוא את העדות של מי שהכירה את אנה האנושית, אנה בשר ודם, לפני שנהפכה למיתוס, לפני שנעשתה – לאחר מותה, ובלי ידיעתה – למחברת של אחד הספרים הנמכרים והמוכרים ביותר בעולם. והיא תמיד חלמה להיות סופרת, להיות מפורסמת.

כמה מוזר, כמה מפעים, לקרוא על היומן של אנה מנקודת מבט של חברה שראתה אותה כותבת בו, מגינה עליו מפני כל מבט של אדם זר – אנה לא הספיקה לכתוב בו הרבה לפני שהיא ומשפחתה ירדו למחתרת, היא קיבלה את המחברת ששימשה לכתיבתו כמתנת יום הולדת זמן קצר לפני כן, אבל – איזו התרגשות "לפגוש" את היומן הזה, לקרוא עליו עוד לפני שנהפך למיתוס! 

כמה מרגש לקרוא על אנה. על שלל תכונותיה – הקסם האישי הרב שאפיין אותה, התושייה והנדיבות שלה (כששתי החברות נאלצו לעבור לבית ספר יהודי בעקבות הגזירות הנאציות, הייתה זאת אנה שפנתה אל ההנהלה וסידרה לחברתה העברה לכיתתה, כדי שלא תישאר לבדה במקום חדש וזר), תבונתה – אמה של חנה נהגה לדבריה לומר על אנה כי "אלוהים יודע הכול, אבל אנה – יותר"… מסתבר שעוד לפני שכתבה את היומן כבר בלטה בחוכמתה יוצאת הדופן.  

מצמרר לקרוא על הפגישה הראשונה של חנה עם היומן של חברתה הקרובה. על ההתפעמות וההתפעלות שלה מכישרון הכתיבה, מהחוכמה, ועל העצב וההתרגשות שהרגישה כשקראה את מה שאנה כתבה עליה עצמה. 

ואנחנו, המסורים לאנה, הרי מכירים את דמותה של חנה מהיומן. את ייסוריה של אנה על המריבה הקטנה שפרצה ביניהן לפניש נפרדו לצמיתות, על געגועיה לחברתה, ודאגתה לה. 

אבל הכי מחריד, הכי מצמית, לקרוא על שני המפגשים האחרונים שלהן בברגן בלזן. נודע לחנה לתדהמתה שחברתה לא הצליחה לברוח לשוויצריה – זה היה סיפור הכיסוי שמשפחת פרנק הפיצה רגע לפני שנכנסו למחבוא – אלא שהגיעה לאושוויץ. שאיבדה שם את הוריה – אנה הסבירה לחנה ששניהם הומתו בגז. וחנה – חודשים ספורים לפני תום המלחמה! – מזדעזעת ומתקשה להאמין: ממיתים אנשים בגז? איך זה יכול להיות? שוב מסתבר עד כמה משוכללים היו מנגנוני ההונאה הנאציים. נודע לה שאנה נמצאת מעבר לגדר, כי הגיעה במשלוח מאושוויץ. לחנה היה מזל יחסי – היה לה סרטיפיקט ודרכון דרום אמריקני, והיא ובני משפחתה יועדו להיות מוחלפים עם שבויי מלחמה גרמנים, לכן זכו ליחס פחות נורא (ובכל זאת נורא במידה שקשה לתאר) מזה שקיבלו אנה ומרגוט אחותה.

חנה ניסתה להבריח אל אנה המורעבת, החולה, קצת אוכל. היא מספרת כיצד הנשים שלצידה התגייסו כדי לעזור לה להשיג כמה חתיכות לחם, גרב וכפפה, חתיכה קטנה של פרי יבש – למרות שגם הן היו מורעבות, הסכימו לתרום כפי יכולתן הדלה כדי לנסות ולעזור לחברה האבודה של חנה.

פעמיים היא הצליחה לזרוק לאנה חבילה קטנה מעל לגדר שהפרידה ביניהן. את אנה המיואשת, הכבויה, הצליחה רק לשמוע, לא לראות, באותם שני מפגשים. בפעם הראשונה מישהי חטפה מאנה את החבילה. אבל, חנה מספרת, היא הצליחה לארגן למענה שוב חבילה קטנה.

זה, כידוע, לא עזר. 

בימים האחרונים קשה במיוחד לחשוב על אנה פרנק. לחשוב על חנה פיק גוסלר. לתהות מה הייתה חושבת ניצולת השואה עזת הנפש, הציונית, על מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. על חטיפתם של תינוקות וזקנים, נשים וגברים, על הפרעות והטבח, על האכזריות הבלתי נתפסת ועל חוסר האונים. היו אמנם באותו יום, ובימים שאחריו, גם גילויי גבורה מפעימים. אבל סופה של המערכה עדיין רחוק מהעין.

באחד הימים הראשונים אחרי אירועי שמחת תורה התפרסמה ברשתות החברתיות קריקטורה שקשה לראות, אך אי אפשר שלא להזדהות אתה:

קישור לספר בקינדל, אמזון

 

ניצן ויסמן בספרו מקום עושה מהלך ספרותי נועז ואמיץ: הוא מרשה לעצמו לחדור אל התופת, לשהות בה, ולתאר אותה. ולא רק אל פן אחד שלה הוא בחר להיכנס, אלא אל שניים מסוגיה האיומים והמפחידים ביותר.

סיפורו מתרחש באמסטרדם, בין 1940 ל-1943, כלומר, בעיצומו של הכיבוש הנאצי. הדמויות העיקריות הן של מארטי, צעירה הולנדית שמתאהבת בהיינריך מנדלסון, פליט יהודי כבן עשרים שנס מביתו שבגרמניה בבוקר שלאחר ליל הבדולח. הדמות השלישית היא זאת של זיגי פפרמן, גם הוא צעיר יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית ובדרכו אל החופש נקלע לאמסטרדם, עד שזאת נכבשה. חייהם של היינריך ושל זיגי נתונים כמובן בסכנה גדולה.

כבר בפרק הראשון אנחנו עדים למה שעלול לקרות לכל אחד מהם בכל רגע: אמה של מארטי מארחת את שכנתם ההולנדית, אישה שזה עתה הסגירה לידי הגרמנים את בני המשפחה היהודים שמצאו מחסה בביתה, ועל כוס תה ופרוסת עוגה טעימה היא מסבירה מדוע עשתה זאת: נמאס לה להתאמץ למענם. הם מפריעים לה בנוכחותם המתמדת. כספם אזל. היא מלכתחילה לא התכוונה להסתיר כל כך הרבה אנשים. היא יודעת שאם תסגיר אותם, תסיר מעל עצמה את הסכנה שהיא נתונה בה כל עוד הם חוסים אצלה. כדי להבטיח את עצמה עוד יותר היא מבררת עם אמה של מרטי אם תוכל למסור לה שמות של יהודים מוסתרים נוספים, כדי שתסגיר גם אותם.

היא כמובן לא מעלה בדעתה שמארטי, המאזינה לשיחה, מסתירה בעצמה את היינריך מנדלסון, הצעיר שבו התאהבה אחרי שנקלע בלילה גשום אחד אל המסעדה שדודתה מנהלת.

זהו, פחות או יותר, סיפור המסגרת.

האומץ המרשים של ניצן ויסמן הוא בנכונות שלו להיכנס אל המחבוא שבו מסתתר היינריך, לשהות אתו שם במשך חודשים ארוכים, ולתאר מבפנים את מה שעובר עליו. אני די בטוחה שכשכתב את הספר שלפנינו, חשב ויסמן מדי פעם על סיפורו הנודע של צ'כוב,"ההתערבות",  המתאר בידוד-מרצון של עורך דין צעיר ויהיר שמבקש להוכיח כי מאסר עולם גרוע פחות מעונש מוות. עורך הדין התערב עם בנקאי ונכנס למעצר בית בתנאים של בידוד מוחלט. הבנקאי משתף אתו פעולה ומספק לו את כל צרכיו, אך אינו יוצר אתו שום קשר, למעט באמצעות מכתבים שהוא מקבל ממנו, ובהם כותב הכלוא-מרצון את משאלותיו השונות. בסיפורו של צ'כוב רואים את התהליך העובר על הצעיר במהלך השנים. למשל, את טעמיו משתנים. בתחילה ביקש שיספקו לו ספרים קלילים, בהמשך הוא לומד שפות, פילוסופיה, תיאולוגיה. בסופו של דבר עוזב עורך הדין את מקום כלאו-מרצון כמה שעות לפני תום המועד שנקבע בהתערבות, שכן חיי הבידוד וההתעמקות לימדו אותו לבוז לכול: "אני בז לספריכם, בז לחכמה ולכל טוב העולם. הכל אין ואפס, הכל בן חלוף, אשליה, תעתוע, דמיון…" הוא כותב במכתב שהוא משאיר על השולחן.

יש קווי דמיון בין שני הסיפורים, אבל ההבדל התהומי הוא בסכנת המוות האורבת לפתחו של הגיבור שלנו. הוא כלוא לא בגלל איזו התערבות מטופשת, אלא בלית ברירה. אבל אולי גם הוא יגיע בשלב מסוים למסקנה שהכול הבל? שהמוות לא מפחיד כל כך? והרי גם הוא, היינריך מנדלסון, מרגיש ברגעים מסוימים שהוא הסוהר של עצמו: הוא משתף פעולה עם ההסתתרות: "נעצבתי וכעסתי על עצמי", הוא כותב כשהוא חושב על כך שיכול היה לצאת מדי פעם, בלילה, מתאו הקטן אל המשרד שבו בנו למענו את החדר המוסתר, מאחורי כוננית עם קלסרים (בדומה מאוד למחבוא של אנה פרנק!), "איך לא יצאתי קודם. הדלת הרי היתה פתוחה כל הזמן. האם נגזר על האדם להיות הסוהר של עצמו?"

ויסמן מפליא לתאר את התהליכים הנפשיים המורכבים העוברים על אדם נרדף שנאלץ להסתפק בחיים בתוך קיטון זעיר, שלושה מטר על ארבעה. במקום שבו בית השימוש צמוד כמעט למיטה, כשכל מה שיש לו אלה כמה ספרים, מחברת ומילון שבאמצעותו הוא מנסה לתרגם לגרמנית את "התופת" של דנטה. את המרירות שלו. את הגעגועים אל חייו הקודמים. את הרחמים העצמיים. את החיפוש אחרי משמעות. האם ההשתקעות ביצירה האמנותית תספק לו את הדחף להמשיך ולחיות? היינריך מרבה לחזור על הדימוי שהוצמד באותה עת למי שהסתתרו מפני הגרמנים: "צוללן", כינו אדם כזה: "סגור בתא בעצמו הצולל מבין שישנם מי שהופכים לסופרים רק בהיעדר עניין טוב יותר לעסוק בו", הוא כותב בתחילת הדרך. מה משמעות החיים של אדם שנכלא כך? "הודות למיטיביו, נחסך ממנו הרבה מסבל הקיום האנושי," הוא אומר לעצמו, ומוסיף: "ונותר לו להתמודד רק עם תמציתו – השיעמום, הגעגוע, חרדת ההחמצה, חרדת האין".

היינריך מנדלסון, ועמו אולי גם הסופר, ניצן ויסמן, חש שאי אפשר "לתאר בדידות ואימה בלי להשתמש במילים האלה עצמן", ואז עושה זאת באמצעות משל: "דג נעקר מן הים ונכלא באקווריום זעיר; ימים שלמים מניע גופו (בכבדות) בין דופנות זכוכית, מתקיים על פירורים שנפש טובה מפזרת לו [מפעם לפעם]; המים נעכרים והולכים. ימיו, כלילה צפוני ארוך, חולפים בדמדומים. חייו שוקעים באפלה בלתי מוחשית. הוא נזכר בביתו, מתגעגע אל הלהקה שממנה נקרע. עייף וחסר אונים, דרוך לכל קול שמא הגיעה השעה; עוד מעט תוטל פנימה הרשת, הוא יישלף מהאקווריום ויוטל על קרש ומהלומה תרוצץ את ראשו".

היינריך מרגיש אסיר תודה למארטי, ועם זאת, אסירות התודה פוגמת מבחינתו בקשר ביניהם. "הקסם התפוגג. כמו כלי שנפל ונשבר, שגם אם יודבק, הסדק יישאר שם לנצח קיומו של הכלי. הסדק הזה היה שם מהיום שיצאתי לכאן מהתא; אני הייתי מהאנשים שנגזר עליהם להתחבא. היא הייתה מהאנשים שבחרו לעזור".

ככל שחולף הזמן והוא חש שהוא "משייט בספינת החלל שלו בין כוכבים", הוא מאבד את התקווה ואת האמונה בעתיד. הוא חש שהוא "האדם האחרון בעולם", ומה בעצם יכול לקרות אם הוא ומארטי ייצרו שוב מחדש את המין האנושי? האם הסיפור האיום ישתחזר? "לפני שנספיק להבין איך ומה ולמה" ירצח שוב הבכור את אחיו? האם, הוא תוהה, "אילו ידע האדם הראשון על כל הרשעים שייוולדו מזרעו ועל כל הרשע שיפיצו בכל מקום" הוא "היה מתחיל עם זה בכלל?"

האם אפשר לבוא בטרוניות אל הפסימיות המחרידה שמביע ניצן ויסמן? והרי הוא לא המציא את הזוועה. הוא רק מתאר אותה.

וזאת רק ההתחלה. שכן התופת האחרת שהוא מתאר, גם היא מעשה ידי אדם, מגיעה באמצעות הדמות השלישית ברומן, זאת של זיגי פפרמן. כאן נכנס ויסמן אל אחד המקומות המחרידים שיצר המין האנושי: אולם התיאטרון שבו נהגו הגרמנים לרכז את היהודים שלכדו ברחבי אמסטרדם, לפני ששילחו אותם למחנות הריכוז וההשמדה.

אין לי מושג מניין נטל הסופר את האומץ ואת כוחות הנפש להיות שם. לתאר את הריחות, הצפיפות, הייאוש, ההמולה, את המוות ואת הדרך אליו. איך הצליח לשהות במקום. לראות ולשמוע ולהרגיש. כשקוראים את התיאורים הללו אפשר אחת ולתמיד לומר כמה מרושעת ולא אנושית הייתה ההאשמה כלפי הקורבנות, כאילו הלכו כצאן לטבח.

כדרך הטבע, עדויות שהגיעו אלינו מהתופת הגיעו מפיהם של מי שניצלו. קולם של הנרצחים הרי נגזל. ויסמן משמיע אותו כאן ומראה את הקורבנות, בלי לחוס על עצמו ועלינו.

אחת הדמויות המופיעות בסיפור היא זאת של ולטר סוסקינד, מנהל התיאטרון היהודי שהצליח להציל מאות ילדים יהודים, תוך סיכון עצמי עצום. הוא עצמו נרצח בשלב מסוים. "מעמדו" כאיש הוועד היהודי לא סייע לו להינצל. בספר שלפנינו לא מתוארת גבורתו של סוסקינד, אבל בסרט הנושא את שמו של הגיבור מתוארים מעשיו המופלאים.

"בעוד מאה שנה, ב-12 בנובמבר 2042, איש מגיבורי עלילת אמסטרדם זו – הרודפים והנרדפים, המיטיבים והמלשינים, מי שנותרו מעל המים ומי שצללו למסתור – איש מהם לא יהיה, לא כאן ולא בשום מקום אחר, וכמוהם לא יישאר דבר ממה שהיה חייהם – לא הגוף ולא הבגדים", כותב לעצמו היינריך מנדלסון בתא הכלא הקטן שלו, במחבוא מאונס, ומוסיף: "החיים האלה, שאין קורבן יקר מדי עבור יום אחד נוסף מהם, דבר מהם לא יישאר. רק המוות נשאר לנצח".

האם יש נחמה במחשבה הזאת? וחשוב יותר: מה אנחנו לוקחים אתנו מהספר, את הייאוש והוויתור, או את הצורך להמשיך להיאבק על החיים, גם כשנראה שאפסה כל תקווה?

"ילידי וילנה זוכרים את המשוגע העירוני איסרסון. פעם עמד צבע על סולם בבית כנסת בשולהויף וטבל את המברשת בדלי סיד שהיה תלוי על אדן החלון. הוא צבע את התקרה הלוך ושוב. פתאום הגיע איסרסון וצעק לצבע: 'תחזיק במברשת שלך, אני לוקח את הסולם'.

אפשר להשוות אותי – זה מה שעשיתי למעשה – לאותו צבע מבית הכנסת. הסולם שהיה תחתי אכן נלקח ממני, אבל נאחזתי במברשת, שאפילו לא היה לה אדן חלון, והנה לא נפלתי. הדלי היה תלוי בין שמים לארץ." 

את הדברים הללו אמר המשורר אברהם סוצקבר ביום השנה השישים לייִואָ, "המכון המדעי היהודי" ששכן בווילנה (כיום – בניו יורק), והם מובאים לקראת סופו של הספר המרתק מחתרת הנייר המתאר את הצלתם של ספרים וכתבי יד מווילנה, בתקופת הכיבוש הנאצי, ואחרי כן בימים שברית המועצות הסובייטית שלטה בליטא. 

סוצקבר היה אחד מאנשי "בריגדת הנייר" שחרפו את נפשם כי חשו מה שאמרה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: "לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד." 

רוב האנשים שנאבקו כדי להציל ספרים מכליה לא שרדו, וגם אלה ששרדו, איבדו את היקרים להם מכול בגטו או במחנות הריכוז. (כך למשל תינוקו של סוצקבר נרצח מיד כשנולד. הוא מספר על כך בספרו גטו וילנה). חרף הסכנות וההבנה שימיהם ספורים, היו האנשים ההם חדורי מטרה: שאיפתם הייתה להציל כמה שיותר ספרים, כתבי יד ויצירות אמנות, מהשמדה בידיהם של הנאצים. אלה ראו באוצרות התרבות פסולת, חומר גלם שביקשו לשלוח לגרמניה ושם למחזר אותו לתעשיית הנייר. בחלק קטן מהספרים התכוונו הגרמנים להשתמש לטובת מחקר על העם היהודי שאותו תכננו לחסל, אבל את הרוב התכוונו לגרוס ולהרוס.

מפעים להיווכח עד כמה מרתק סיפור גבורתן של "הנפשות הפועלות", שאחריהן עוקב החוקר, דוד פישמן בספרו: שמרקה קצ'רגינסקי, זליג קלמנוביץ, רחל קרינסקי, הרמן קרוק ואברהם סוצקבר. אנחנו לומדים להכיר ולהעריץ את האנשים הללו שהיו  מוכנים לסכן את נפשם, להבריח ספרים וכתבי יד, ולהטמין אותם במקומות מחבוא, לרוב בתוך הגטו עצמו, שכן פעלו במשך חודשים בתוך המבנה הנטוש של המכון היהודי, ששכן מחוץ לגטו. 

היו בגטו יהודים שכעסו עליהם, כי במקום להבריח מזון, הם עסקו בספרים ובניירות. אחרים "עטו על הספרים כמו טלאים צמאים". 

הגרמנים מחזרו לא רק ספרים כחומר גלם לתעשיית הנייר, אלא גם דברים אחר. למשל, בעורות קלף של ספרי תורה תיקנו סוליות של נעלי צבא גרמניות, ואת לוחות העופרת של מהדורת התלמוד הווילנאית שנשדדו מבית הדפוס התיכו ושלחו אותם למפעלים לייצור נשק. הפשע העניק לאברהם סוצקבר את ההשראה לאחד משיריו הידועים ביותר, כאן בתרגומו של בני מר:

בַּיְצִיקָה – הָעוֹפֶרֶת כֻּלָּהּ זָהָרָה,
וְנָמַסּוּ אִתָּהּ מַחְשָׁבוֹת, אוֹת בְּאוֹת,
מִבָּבֶל, מִפּוֹלִין, כָּל שׁוּרָה הִיא שׁוּרָה,
שֶׁרָתְחָה וְעָלְתָה וְהוֹסִיפָה לִגְאוֹת,
כִּי גְבוּרָה יְהוּדִית, הַטְמוּנָה בְּמִלִּים,
מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלָם בִּקְלִיעִים.

מעלתו הגדולה של הספר שלפנינו היא שבין תיאורי העובדות נשזרים גם סיפורים אנושיים רבים. הנה למשל סיפור חייה הנוגע ללב של רחל קרינסקי, כאמור – אחת השותפות ב"בריגדת הנייר": לפני שנאלצה להיכנס לגטו הפקידה קרינסקי את שרה, בתה בת השנתיים, בידיה של אומנת ליטאית. האומנת גידלה את הילדה במסירות נפש, עד כדי כך ששנים אחרי כן, אחרי שרחל ובתה התאחדו, היגרו ביחד לאמריקה והרחיבו את המשפחה, בביקורן היחיד אצל האומנת בליטא, גילו שבביתה נשמר חדר שכולו מוקדש לרחל, ילדה היהודייה שהאומנת גידלה באהבה במשך ארבע שנים. בתה המאומצת של האומנת, שהודתה בקנאתה ברחל, אמרה לה: "תמיד שנאתי אותך"…  

אנשי "בריגדת הנייר" שנאבקו כל כך להציל את אוצרות התרבות של וילנה, נהגו לקרוא את הספרים "באינטנסיביות" מתוך ידיעה ש"אלה עלולים להיות הספרים האחרונים שנקרא. והספרים, כמונו, נמצאים בסכנת מוות. לרבים מהם היינו קוראיהם האחרונים." 

המרי שלהם לבש צורות שונות. כך למשל נהגו להציב צופה משקיף, וכשהזהיר אותם שאיזשהו גרמני מתקרב אליהם, החלו לעבוד בעמידה, רק כדי שלא יאלצו לקום לכבוד אותו נוגש…

מרי אחר של אחד מהם, זליג קלמנוביץ', התבטא בכך שהוא הרגיש שלו לא יוכלו הגרמנים להזיק באמת: "הם לא יכולים לפגוע בי. יש לי בן בארץ ישראל". 

בין הפרקים הרגילים, המתארים את הכרוניקה של הצלת הספרים בזמן המלחמה ואחריה, שזורים גם כאלה שכתובים בגופן שונה, ובהם סיפורים על האוצרות שחברי בריגדת הנייר הצליחו להציל. כך מוקדש  פרק לתיאור "פנקסו של הגאון מווילנה", ופרקים נוספים על "יומנו של הרצל", "מכתבי שלום עליכם" ועל "הפרוטומה של טולסטוי ורוסים אחרים". 

ציד של ספרים והשמדתם השיטתית, כמו זה שהחל בגרמניה כבר בשנות ה-30,  הופיע בהמשך בספרות, למשל בספר 1984 של ג'ורג' אורוול, ובקולנוע, למשל בסרט "פרנהייט 451" של טריפו. בשתי היצירות הללו מנסה שלטון עריץ להחריב כל שייר וזכר לתרבות האנושית, בכך שהם שורפים ספרים או מסלפים את הכתוב בהם. אין ספק שאורוול וטריפו קיבלו את השראתם מהתוכנית המפלצתית של הנאצים, וביקשו בעקבות זאת לספר לנו כמה הייתה מסוכנת לאנושות כולה, לא רק ליהודים שאת תרבותם ניסו הנאצים להחריב. 

הספר שלפנינו משרטט את ניצחונם של מי שהיו מסורים להגן על אותה תרבות. הוא מרתק!  

David Fishman The Book Smugglers. Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis 

תרגמה מאנגלית (את הטקסט כולו), וחלק מהשירים (מיידיש): סיון בסקין

קישור לדף הספר בהוצאת מאגנס

על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות הרומנים את יהודי ארצם כדי להביא למותם. אמנם לא היו במקום תאי גזים, אבל היהודים נרצחו בהרעבה ובמחנות כפייה שבהם עבדו בפרך עד מותם. היו שם גם, כמו בארצות האחרות, רציחות המוניות ביריות.

אלא שהרומן רשימת האימהות מבקש לספר לנו על הרבה יותר, אם כי גם סיפורו של פרק זה בהיסטוריה של השואה, כפי שהוא נחשף ברומן, מרתק כשלעצמו.

גלי מיר-תיבון הגתה דרך מיוחדת ומרתקת שבאמצעותה היא מספרת לנו על מה שקרה שם: ב-1945, זמן לא רב אחרי תום המלחמה, נעצרים בבוקרשט שני אנשים: המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, ועורך הדין מיכאיל דנילוב. שופט-חוקר מטעם המדינה המשמש כתובע מיוחד חוקר אותם ובוחן את התנהגותם במהלך המלחמה. שניהם התמנו לתפקיד מנהלי או מנהיגותי בתוך המנגנון ששלט ביהודים המגורשים בגטו מוגילב שבמחוז טרנסניסטריה. עכשיו מבקשת המדינה לבדוק אם נפל דופי במעשיהם, ואם יש להגיש נגדם כתב אישום בגין פשעים נגד האנושות.

הסוגיות העולות מחקירתם רבות. הן מקיפות את שאלת האחריות, שחוזרת על עצמה לא פעם כשחוקרים את השואה. כזכור, חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע גינתה את המועצות היהודיות על שיתוף הפעולה שלהן עם המנגנונים הנאציים. כמוה גם החוקר שמתשאל את שמעון יגנדורף שואל אותו על ה"יודנרט". יגנדוף מסביר לו שברומניה לא כינו את המנהיגות היהודית בשם הזה, אבל באחת החקירות בעצם מתאר הנחקר האחר, מיכאל דנילוב, את שיתוף הפעולה בפועל: "מה שהם לא ידעו לעשות זה ללכת בגטו ולאסוף דווקא יהודים מקומיים, או דווקא כאלה מצפון בוקובינה," ועוד הוא מוסיף: "נו, לעשות איסוף כזה, לתפוס ולהביא יהודים מקבוצה ספציפית, את זה רק יהודים יכלו לעשות".

מתעורר כאן עניין מעניין כשלעצמו: הגזענות המרה ששררה בקרב היהודים עצמם, שנאת האחר, הנכונות להקריב את מי שנולד ב"צפון בוקובינה" דווקא, כי אינו "משלנו", וזה מתקשר, כאמור, לשאלה הרחבה יותר: לעניין שיתוף הפעולה שעליו כתבה ארנדט.

החוקר מתקשה להבין את מעשיהם של שני הנחקרים. מדוע שיתפו פעולה? מדוע שילחו אנשים אל מותם? מדוע פעלו באלימות כנגד בני עמם? האם יכלו לנהוג אחרת? להתנגד? האם הם אשמים?

התהייה העולה היא: האם למי שלא היה שם יש בכלל זכות מוסרית לשפוט אותם? "עכשיו, בקושי שנה מסיום המלחמה בחזית אוקראינה, אני צריך לשבת מולך ולהתנצל." אומר המהנדס יגנדוף לחוקרו. "למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים?" הוא שואל, ותוהה אם הוא אמור להרגיש אשם על כך ששרד. אלה שאלות, בעצם – האשמות! – שניצולי שואה בכל מקום נאלצו להתמודד אתן, וזכורה היטב התהייה המזעזעת "איך הלכתם כצאן לטבח", וגרועה ממנה – אם תיתכן בכלל שאלה איומה יותר – היא התהייה שהופנתה לפרקים כלפי ניצולי שואה: "איך בכל זאת שרדת?", שמקופל בה יותר משמץ של חשד.

אחת השאלות העולות מהרומן היא – מה קורה כשנדרשים להקריב מעטים כדי להציל את חייהם של רבים. על הדעת עולה כמובן נאומו המפורסם של רומקובסקי בגטו לודג', שם שכנע הורים למסור את ילדיהם לרוצחים "לטובת הכלל":

"על הגיטו ירדה מכה קשה," אמר אז רומקובסקי, "דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…'"

רומקובסקי הצטווה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, והגרמנים הזהירו אותו שאם לא יבחר את הקורבנות, יעשו זאת בעצמם. "הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…" וכן הלאה.

ברומן שלפנינו עולה שאלה דומה. מה אמור לעשות אדם שנקלע לעמדה שבה הוא קובע מי יחיה ומי ימות? איך יוכל לחיות עם עצמו בעתיד? (בנקודה זו אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי שאולץ במהלך המלחמה להצטרף ליודנרט, והקריב את חייו כדי להציל יהודים, וכמובן, העניין המתמשך בקסטנר וההאשמות החמורות נגדו, על שיתוף הפעולה שלו במנגנון ההונאה שבעטיו הלכו מאות אלפי יהודים אל מותם בלי שניסו בכלל להציל את עצמם. אפשר לקרוא על כך כאן).

שאלה נוספת שמתעוררת בספר היא – מה פשרה של גבורה אמיתית: האם מי שתוקף הוא גיבור, או שלפעמים דווקא ההתנגדות הסבילה, הסמויה, מתוך גבורה חשאית, היא זאת שפועלת טוב יותר?

בעמוד הראשון של רשימת האימהות נכתב כי גלי מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה "על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה". אין ספק שהיא בקיאה מאוד במה שקרה שם באותם ימים. חלק מהדמויות שהיא מתארת מתבססות על אנשים אמיתיים. מיר-תיבון הצליחה לרקוח בעזרת כל הידע הזה יצירה ספרותית מרשימה.

ויז'יקובסקי הפגין חושים חדים במיוחד. כשהגרמנים ראו חציר מעוך ברפת הוא הסביר שהוא ישן שם כי הדירה שלהם צפופה מדי. כשהם רצו להצית את החציר כדי לאמת את דבריו התחנן בפניהם שלא יעשו זאת, כי האש תתפשט לכל המשק שלו.

"אני לא יודעת מי ייעץ לי לעשות דבר כזה, כי בעצמי לא הייתי כזו חכמה," אומרת ויז'יקובסקה, "אבל מדי יום שפכתי נפט מסביב לדיר. הגרמנים חיפשו אותם עם כלבים, וכלב מאבד את חוש הריח כשיש נפט. אדון אלוהים עזר להם והוא עדיין עוזר, שהרי ארבעה מהם חיים עד היום."

"כשהז'נדרמים הגיעו," מספרת לאה קוברן, "היינו כולנו מוכנים להתאבד, כבר הכנו מראש תערים כדי לחתוך לעצמנו את הוורידים. כשהם הסתלקו היינו משוכנעים שהמארחים שלנו יורו לנו לעזוב, כי בפעם הבאה כבר לא יתמזל מזלם. ויז'יקובסקי דפק אצלנו, הוא חיבק את בעלי ואמר: 'יקיריי, אם מצאו אתכם, אז מעכשיו בטוח שלא ימצאו אתכם ואתם תשרדו כאן אצלנו עד סוף המלחמה."

ויז'יקובסקה הצילה לא רק שבעה יהודים, אלא גם גרמני אחד.

"מתישהו אחד מהז'נדרמים שגר מולנו נשאר לבדו. הוא שכב מסכן על הרצפה ונאנק מכאבים. נתתי לו סודה עם חומץ, כמו שאנחנו תמיד התרפאנו, אבל לו זה לא עזר. הלכתי ליהודים שלי בדיר כדי לשאול איך לומר בגרמנית 'החבר שלכם חולה'. רתמתי את העגלה, נסעתי למפקדה שלהם ואמרתי 'קמראד קראנק.'" למרבה המזל איש בז'נדרמריה לא העלה בדעתו שוויז'יקובסקה לא דיברה אתם בגרמנית רצוצה אלא פשוט ביידיש."

Anna Bikont My z Jedwanego
מפולנית: עלי הלפרן