רק תשעה חודשים חלפו מאז שוויקטור פרנקל (כך כתוב שמו בספר שלפנינו. לרוב נהוג לאיית את שמו כך: פראנקל) ניצל ממחנה הריכוז קאופרינג. פראנקל היה שרוי בעצבות עמוקה ביותר, כפי שמעיד מכתב ששלח באותם ימים שלאחר תום המלחמה לאחד ממכריו. למרות זאת, מצא פראנקל את כוחות הנפש ואת היכולת להכין ולשאת את שלוש ההרצאות המופיעות בספר. אלה כוללות בתוכן את ניצני התורה הפילוסופית־טיפולית שפיתח: הלוגותרפיה.
כידוע, על הלוגותרפיה כתב בספרו המופלא האדם מחפש משמעות, שבו פירט את הרעיון העומד בבסיסה: אדם יכול לשאת כל סבל, אם יש לו משמעות, ואחד התפקידים החשובים של מי שמנסה לעזור לאדם סובל הוא – לעזור לו למצוא את המשמעות הייחודית של חייו, או להיזכר בה.
שלוש ההרצאות שפראנקל נשא ראו כאמור אור בספר שלפנינו. מוציא לאור קטן פרסם אותו בגרמנית זמן קצר אחרי תום המלחמה, אבל הדפסתו פסקה והוא “נשכח עד לאחרונה”, כפי שנכתב בהקדמה לספר, “כשאותו מו”ל גילה אותו לאחרונה בארכיוניו”.
לפני שנתיים, ב־2021, ראה הספר אור בתרגומו לעברית, ועל כריכתו הקדמית כותרת המשנה “יצירת המופת שהתגלתה מחדש מאת מחבר רב־המכר האדם מחפש משמעות“.
ספר הקודם לזה המוכר כל כך, הכולל דברים שנכתבו זמן קצר כל כך אחרי שמחברם ניצל מרצח כמעט ודאי, הוא מאורע חשוב ומרתק.
לפני כארבעים שנה, כשקראתי לראשונה את האדם מחפש משמעות, ידעתי מיד שנפל דבר: שגיליתי ספר משנה חיים. לא פחות. ויקטור פראנקל לימד אותי עד כמה מציאת הפשר חיונית לחיי, מדוע גם לסבל יש משמעות, ואיך למצוא אותה תמיד, אפילו בימים הכי קשים. (אמנם לא הייתי “בשואה”, אבל פראנקל מיטיב להסביר, גם בספר שלפנינו, זה שקדם, כאמור, לאדם מחפש משמעות, שכל סבל ייחודי לסובל, ושאין טעם להשוות בין עוצמות של סבל!)
לכן, ברגע ששמעתי על כן לחיים, למרות הכול, מיהרתי לקרוא אותו. וכמובן שמצאתי בו שוב את התובנות החשובות כל כך שוויקטור פראנקל ידע להציג גם – ואולי דווקא – בימים שבהם היה עסוק באבלו על אשתו ההרה שנרצחה באושוויץ, ועל רוב בני משפחתו האחרים, כולל הוריו.
כותרותיהן של שלוש ההרצאות רומזות על תוכנן: הראשונה – “על משמעות החיים וערכם I”, השנייה – “על משמעות החיים וערכם II”, השלישית – EXPERIMENTUM CRUCIS כלומר – ניסוי מכריע שנועד להוכיח את אמיתותה של היפותזה נתונה.
בהרצאה הראשונה מראה פראנקל בין היתר כי גם כשאדם תשוש וקץ בחייו, הוא יכול למצוא משמעות אמיתית, ולהמשיך בהם, כי אותה משמעות תעזור לו לגבור על עייפותו. כמו כן הוא מראה כי אושר איננו תלוי בהנאה!
כדי להדגים זאת הוא מספר על נידון למוות שאינו רואה טעם בבחירת המנות בארוחה האחרונה שמציעים לו לאכול. “הוא חושב שאין שום חשיבות לשאלה אם יפטם את בטן האורגניזם שהוא במזון טעים”, שהרי בתוך זמן קצר כבר לא יהיה עוד בחיים. “אבל”, כותב פראנקל, “אילו חתרנו רק להנאות ותו לאו” חיינו היו נטולי משמעות, שכן “היעדר הנאה אינו יכול ליטול מהחיים את משמעותם”. הוא מצטט שיר נפלא של רבינדרנת טאגור: “ישנתי וחלמתי / שהחיים הם שמחה. / התעוררתי והבנתי / שהחיים הם חובה. / עבדתי – וראה זה פלא, / החובה הייתה שמחה”. ומוסיף פראנקל: “אושר אינו צריך להיות תכלית, אסור שיהיה תכלית, ולעולם לא יכול להיות תכלית”, שכן הוא “רק תולדה; תולדת ההגשמה של מה שמכונה בשירו של טאגור חובה”.
בהרצאה השנייה מתמקד פראנקל בחולים: חולי נפש, או כאלה שימיהם ספורים. האם אין טעם בחייהם? לא ולא, הוא טוען, ומספר למשל על שכיב מרע שאפילו ברגעי גסיסתו מצא פשר בחייו: כשחלה מאוד ולא יכול היה עוד להיות פעיל, מצא משמעות בקריאה, כלומר: “בהכללה פסיבית של העולם בתוך העצמי”. בשעותיו האחרונות מצא פשר בכך שהתחשב בזולת: הוא הציע לפראנקל, שהיה באותו יום תורן בבית החולים, להקדים ולתת לו את זריקת המורפין שתקל על סבלו ותקצר את חייו כבר בשעות היום, כדי שהרופא לא יאלץ להתעורר לשם כך באמצע הלילה! “אפילו בשעותיו האחרונות היה האיש הזה נחוש לחסוך טרחה מאחרים ולא ‘להפריע’ להם!” פראנקל רואה את אומץ הלב שבו “עמד בכל סבלו וכאביו”, ובעמדתו של אותו גוסס “הישג אנושי שאין דומה לו”.
וכאן הוא מציג בפנינו את ניצני התורה שפיתח בספרו הנודע. הוא מראה כי משמעות החיים היא בעשייה, בפעולה, למשל – ביצירה. או – בחוויה של משהו: טבע, אמנות, אהבה בין בני אדם. ושבכל מקרה, מה שקובע אינו המציאות החיצונית, גם אם היא קשה במיוחד, אלא – העמדה של האדם כלפיה.
במאמר השלישי דן פראנקל בסוגיית האפשרות להתאבד. הוא מספר על האסירים במחנה הריכוז, אותם 5% שלא נשלחו מיד לתאי הגזים, ומאחר שנשארו בחיים התלבטו אם לא “לרוץ אל הגדר”, כלומר – להתאבד. אבל בשביל מה לעשות את זה, אם בקרוב יישלחו לתא הגזים? “מרגע שהוא יכול לפחד מ’הגז'”, כותב פראנקל, “אין הוא צריך עוד לייחל ל’גדר'”, ובה בעת גם אינו פוחד עוד מהגז, שהרי התכוון לרוץ אל הגדר…
פראנקל מתאר כאן את הדילמה האנושית האינהרנטית. כזכור, אלבר קאמי כתב שהשאלה הפילוסופית היחידה שראויה להישאל היא מדוע לא להתאבד. ויקטור פראנקל משיב לו. אנחנו כאן. המוות יגיע. עד אז, ובכל תנאי ובכל הנסיבות, עלינו לגלות את הפשר ואת המשמעות המיוחדת לכל אחד מאתנו. וזוהי “החירות האנושית האמיתית”. מי שהיה כמוהו במחנה ריכוז יודע “לברך על הקטנה שבפרוסות הלחם, על העובדה שיש ביכולתו לישון במיטה, על שאין הוא צריך לעמוד למסדר או לחיות בסכנת מוות תמידית. הכול בעיניו יחסי עכשיו. גם פורענויות”…
אכן, אי אפשר “לסלק מן העולם דבר מה שקרה”, הוא אומר, ובכך כמו משיב לג’מייקה קינקייד, שכתבה בספרה מקום קטן כי “דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי. האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” וכמו עונה גם לז’אן אמרי, ניצול שואה כמוהו. בספרו מעבר לאשמה ולכפרה התקומם אמרי נגד העוול הבלתי נסבל שנעשה לו כשאיבד בשואה את זהותו, עברו ועתידו, ותהה אם התאבדות היא פתרון (בסופו של דבר זה מה שעשה!). פראנקל סבור שגם אם אי אפשר לסלק את העוול, יש לנו משימה: “להביא לעולם את מה שעדיין לא קרה!”
כמה שזה יפה! כמה שזה הומני ומרגש! פראנקל לא מוכן שהזוועות יכתיבו את אורחות חייו, ואת עמדותיו הנפשיות. לא מוכן להיכנע למה שעוללו לו. לא מוכן שהרוע והאכזריות הבלתי נתפסת שספג יעצבו את דרכו בהמשך חייו. הוא רוצה לבחור בעמדה שינקוט כלפיהם. זאת אינה תפיסה “רוחניקית” שלפיה יש לסלוח לצוררים. לא ולא. זאת תפיסה שאומרת – תמיד נשארת לי הזכות לבחור, ואני בוחר להמשיך בחיים שיש בהם משמעות!
תודה, ויקטור פראנקל. שוב לימדת אותי, שנים רבות אחרי מותך, מה משמעות החיים. אפשר אם כן בהחלט לקבוע כי – כמו שהמלצת – הבאת לעולם את הטוב שעדיין לא קרה לפניך.
וזה נפלא.
כמה הערות לגבי התרגום הבעייתי לעברית.
אני לא מתכוונת רק לטעויות מבישות בעליל, כמו למשל – “חזינו בהמצאתם של פלטפורמות ותהליכי ייצור רבים מספור, שרובם רקמו עור וגידים”. הביטוי הנכון הוא, כמובן, קרמו עור וגידים. (השגיאה הנפוצה “רקמו” תמיד מציירת בעיני רוחי חיזיון מבעית, כפי שאפשר לראות בציור כאן, בצד שמאל…)
גם לא רק לטעות כמו למשל: “האין עצם משמעות המילים הוטלה איכשהו בספק?” – “האין” ו”הוטלה”? (מהאתר של האקדמיה העברית ללשון: “האין” היא “מילת שלילה לשמות תואר ולפעלים בצורת הווה”). מילא כשתלמידים בבית הספר התיכון כותבים “אינך התחלת”, כנראה מתוך רצון נואל “להגביה” את הטקסט… אבל בספר עיון שראה אור בהוצאה מכובדת?
ומה באשר לניסוח הזה: “אז בסופו של דבר, האם לא היה עליו להגיע לידי איזו החלטה? אל לנו להיות מופתעים, מפני ש’קיום’ – שאל מערומיו וגולמיותו החוזר האדם – אינו אלא זה: החלטה.” קשה כל כך להבין מה כתוב, העברית כל כך מפותלת ומגושמת…
ובהמשך: “אך ניתנה בידי האדם עזרה בהגיעו לידי החלטה; הגורם המכריע היה קיומם של אחרים…” וכן הלאה. (אני מציעה, למשל: “אבל עוד לפני שהחליט, האדם יכול להיעזר בעצם קיומו של הזולת, שמשפיע עליו”, או – “…בעצם קיומם של בני האדם האחרים המתקיימים במחיצתו”).
ועוד דוגמה: “הכול תלוי באדם הפרטי, יהיה מספרם של אנשים הדומים לו בחשיבתם ובדיעותיהם קטן ככל שיהיה; והכול תלוי בכך שכל אדם, בפעולה ולא במילים גרידא, ייטע ביצירתיות את משמעות החיים כמציאות בהוויתו שלו”. אוף! אולי: “הכול תלוי בפרט. וזה קורה גם כשמקיף אותו קומץ של בני אדם שחושבים כמוהו, ושדיעותיהם זהות לאלה שלו. הכול תלוי בכך שכל אדם יפעל, ולא רק ישתמש במילים; שישכיל לטעת את משמעות החיים בהוויה שלו עצמו, ויעשה זאת ביצירתיות”.
את ההצעות הללו אני מציעה בלי שהמקור לפני, כך שהן אולי שגויות, אבל לפחות העברית מובנת. כלומר – אני מקווה שלכך התכוון המחבר, כי מהתרגום פשוט קשה להבין!
יש דוגמאות נוספות, אבל אוותר עליהן.