קשה להעלות על הדעת תנועה חברתית, פוליטית ורעיונית ב־200 השנים האחרונות שהצליחה יותר מאשר התנועה הפמיניסטית.
הרעיונות שניסחה, ובראשם שוויון של נשים לגברים בערכן ובזכויותיהן, נתפסו תחילה כלא סבירים וכמאיימים על הסדר החברתי ועל ההיגיון הבריא וזיכו את הוגותיהם ראשית בהתעלמות, בהמשך בלעג ובזלזול ואחריהם בהוקעה ובאלימות.
כיום, אחרי ניצחונות והישגים משמעותיים, הרעיון של שוויון מגדרי הוא כה מובן מאליו עד שהוא שקוף בעיני רבות ורבים. יש מרחק אדיר בין עוצמת ההתנגדות שנתקלו בה נשים שנלחמו על זכות הבחירה ברחבי העולם לבין התפיסה הרווחת בימינו, שלפיה זכות בחירה לנשים היא דבר בסיסי.
בדומה לכך, המושג של הטרדה מינית התקבל בהתנגדות חריפה ובזלזול בראשית הדרך, אך כיום ההגנה מפני הטרדה מינית נתפסת כזכות מוצדקת וחיונית. גם השמרנים ביותר לא אומרים, ורובם גם לא חושבים, שנשים נחותות. עם זאת, הם טוענים שקיים שוני מהותי בינן לבין גברים ושהיחס השונה כלפיהן הוא־הוא הביטוי לשוויון האמיתי.
לשיטתם, לא שליטה והיררכיה יש כאן, אלא הכרה נבונה ומתבקשת בהבדלים. גם הריאקציונרים הגדולים ביותר לא יגידו שאין להתחשב ברצונן של נשים. הם לא יטענו, למשל, שמותר לכפות על נשים הסדרי הפרדה או כללי צניעות. במקום זאת, הם מסתמכים, במודע או מבלי משים, על התפיסה הליברלית ומשתמשים באוצר המילים שלה. הם מסכימים שנשים ראויות לאוטונומיה וטוענים שצניעות, הפרדה והדרה – המשתקפות, למשל, בהיעדרן של נשים מתפקידי מנהיגות פוליטית ורוחנית – הן ביטוי לרצונן של נשים.
במילים אחרות, אלה המקדמים רעיונות פטריארכליים כיום עושים זאת אגב שימוש בטענה שבבסיס הפמיניזם: נשים ראויות לשוויון ולחופש.
"אם הצעת החוק של ח״כ לימור סון הר מלך תעבור – סטודנטיות יוכלו לבקר בספריה רק בשעות מוגבלות כשאף גבר לא נמצא בסביבה. ההצעה תאפשר הפרדה מגדרית בתואר שני ושלישי, ואף בשטחים הציבוריים במכללות ובאוניברסיטאות – כלומר בספריות, במעבדות, או בדשא בקמפוס".
זאת ההודעה שקיבלתי במייל בחמישה בפברואר 2026 מארגון "זזים, קהילה פועלת". באותו יום ממש הייתי שקועה בקריאת הספר הופרדנו כך, מורה נבוכים להפרדה מגדריתשכתבה יופי תירוש, משפטנית, פרופסור חבר וסגנית הדקאן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
תירוש מסבירה בספרה בפרוטרוט ובשכנוע רב מדוע וכיצד הפרדה כזאת מסוכנת למרקם העדין של החברה הישראלית כולה, לא רק למצבן של הנשים עצמן.
ההפרדה שהיא עוסקת בה בספרה אינה נוגעת רק בזאת שמתחילה להתרחש באקדמיה, אלא במרחב הציבורי בכלל: בצה"ל, במקומות העבודה, באתרי טבע, בבתי חולים, בתחבורה הציבורית וכן הלאה. בהקשר זה היא מזכירה את הדרישה לאפשר תפילה בהפרדה במרחב הציבורי (ואת הסערה שהדרישה הזאת עוררה בתל אביב).
תירוש מיטיבה להסביר את האיום הטמון בכניעה לדרישה מכלל הציבור להתאים את עצמו לנורמות הללו.
באקדמיה, למשל, כשבוחרים מרצים על פי מינם, נאלצים להתפשר על רמתם: "בחוג לפסיכולוגיה אין מספיק מרצים ממין זכר, לכן שולחים את הדוקטורנטים של הפרופסוריות ללמד את הגברים. כך נפגעים גם הסטודנטים החרדים, שמקבלים הרצאות ממרצים מנוסים ומומחים פחות, וגם המרצות: מלבד הדרתן הסמלית והממשית, הן נהפכות למשתלמות פחות למעסיקיהן".
נזק נגרם גם כאשר מתקיימת צנזורה על חומרי לימוד "שאינם הולמים את הצביון החרדי". מה מצנזרים? את פרויד, את האבולוציה, את כבוד האדם של להטב"קים או את זכויותיהן של אמהות יחידניות… דוגמה נוספת לנזק שנוצר בשל הכניעה לדרישות החרדיות: "במכללה חרדית לסיעוד הסטודנטים לומדים על גוף האישה באמצעות בובה, לא בהתנסות ממשית", ואיכות הלמידה יורדת בהכרח.
אני נזכרת באירוע שבה נוכחתי בהתייחסות דומה, מזעזעת, לגוף האישה: זה היה בתקופה שלימדתי אנגלית בבית ספר תיכון. מדי שנה נשלחנו לבחון תלמידים בבתי ספר אחרים, בחלק של "בחינת הבגרות בעל פה": שיחה כללית עם הנבחן, ודיון על עבודת חקר שכל אחד מהתלמידים כתב. באחת הפעמים נשלחתי לבחון באולפנה. אחת התלמידות הציגה בפני עבודת חקר על סרטן המוח. שאלתי אותה, באנגלית, כמובן, כחלק מהמבחן, מדוע בחרה בנושא. "אימא שלי חלתה בסרטן", היא השיבה. "במוח?" שאלתי, כדי לפתח את השיחה. "לא," אמרה התלמידה, "בשד. אבל לא הרשו לי לכתוב על זה. כי זאת מילה אסורה". המילים נעתקו מפי, והתלמידה הנהנה אלי בעצב, הבנה ומבוכה.
אבל קרה לי שניצבתי נדהמת גם בבבית הספר התיכון לאמנויות שבו לימדתי ושימשתי כמחנכת, לא רק באולפנה. זה היה לפני כחמש עשרה שנה. תלמידיי, כולם אמנים בתחילת דרכם, לא הבינו מה הבעיה בדרישה שהחלה להישמע באותם ימים (ומאז רק הלכה והתעצמה), לא לאפשר לנשים לשיר בטקסים צבאיים. רובם, גם הבנות, השתוממו מעמדתי הנחרצת נגד הדרת נשים. "אם למישהו זה מפריע, צריך להתחשב ברגשות שלו", אמרו אפילו נערות שהכשירו את עצמן להיות זמרות (ועמדו להתגייס בקרוב)!
כשקראתי את הופרדנו כך חשבתי כמה חבל שהספר לא היה אז בידיי, שלא יכולתי לקרוא להן קטעים מתוכו, כדי שיבינו את עוצמת הפגיעה – לא רק בזמרות, אלא בכולנו. כי כל פגיעה בזכויות אדם בסיסיות, גורמת לנזק כללי שרק הולך וגובר.
תירוש מתחילה את ספרה בתזכורת לכך שעד לפני זמן קצר מאוד לא היה בכלל שום שוויון זכויות לנשים (ולמעשה, חרף השיפור, גם כיום אין שוויון מוחלט). "בדיונים על סוגיות רבות, בהן סוגיית ההפרדה, לא ניתן משקל מספק לשתי עובדות: האחת – שרעיון השוויון בין המינים חדש במונחים היסטוריים ולכן שברירי; והאחרת – שהוא מהותי וחיוני לתפיסתנו מה הם חיים צודקים וראויים". יותר מדי אנשים נוטים לשכוח כי "נשים הורשו להיכנס לאקדמיה [רק] לפני פחות מ־100 שנים".
האם, היא תוהה, ראוי לאפשר לנורמות לא שוויוניות ששוררות בקרב קהילות דתיות "לחלחל לתוך החברה הכללית ולעצב אותה מחדש"?
כאשר לא נכנעים ללחצים להפרדה ולהדרה, הממסד הדתי נכנע ומוותר. אפשר להיווכח בכך למשל מהעתירה של אישה בשם לאה שקדיאל שפנתה לבג"ץ אחרי שנבחרה למועצה הדתית בירוחם, אבל הרבנות הראשית סירבה למנות אותה. בעקבות פסיקת בג"ץ הרבנות גנזה את פסק ההלכה, ולא קיימה את החרם שאיימה בו. התוצאה: נשים מכהנות במועצות דתיות!
כך קרה גם בתובענה ייצוגית שאפשרה לנשים להשתתף בשידוריה של תחנת רדיו ספרדית־חרדית.
הבעיה, לתפיסתה של תירוש, אינה שולית. כל כניעה להפרדה רק גורמת לדרישות נוספות, ומחמירות עוד יותר: "אנשי חברה קדישא שכופים הפרדה מגדרית בטקסי לוויה, מחיצה שהולכת ומתגבהת משנה לשנה בכותל המערבי, אלימות גוברת נגד נשות הכותל על רקע גרירת רגליים ונסיגות חוזרות ונשנות מכל מתווה או הסדר, סגן שר חרדי שאיננו מאפשר לעובדות משרד הבריאות לעלות לבמה בטקס קבלת פרסים, או ראש עיר חרדי שמסרב לשבת ליד אישה באולפן טלוויזיה."
אוטובוסים בהפרדה גורמים לכך שנהגים (מקרה שקרה: נהג אמבולנס שאמור היה לפנות חולת קורונה!) מסרבים להעלות נשים אם לבושן אינו "צנוע" די הצורך, וגם הנורמות ל"צניעות" מחמירות ונוגעות בפרטים מדוקדקים כמו – עובי הגרביים הנדרש… (אגב כך, מזכירה תירוש, שום לבוש, "צנוע" ככל שיהיה, אפילו בורקה שמכסה הכול, חוץ מאשר את העיניים, לא מונע את האפשרות שאישה תואשם בפיתויו של גבר ששהתה להרף עין במחיצתו…)
גברים שמסלקים נשים לחלקו האחורי של האוטובוס אינם "לא מנומסים". הם פוגעים בזכויות יסוד: "שוויון, כבוד, וחופש לכל אדם, לרבות נשים"! (ההדגשה שלי, עע"א). הפרדה מגדרית יוצרת חברה לא בטוחה ולא הוגנת.
לא מדובר ב"אחדות העם", אלא –"באחדות בין גברים", שכן "הפרדה מזכירה לכל אישה: את אישה לפני שאת קולגה. את אישה לפני שאת מרצה. את אישה לפני שאת חיילת. את אישה לפני שאת מזרחית, לסבית או עם מוגבלות. את נקבה לפני שאת אדם. לא צניעות ולא כבוד נשמרים באמצעות מנגנון ההפרדה, אלא מבנה היררכי שמשרת את השארת הנשים במקום שהוקצה להן, לכאורה מתוקפו של סדר טבעי. הפרדה הופכת את הגבר לכללי, לבלתי מסומן, ל'ציבור', ואת האישה לחריג, להפרעה לסדר, למי שצריכה להצטמצם למקום המוקצה לה". משמעותה של ההפרדה היא אחת – העדפה של גברים.
תירוש משרטטת את התהליך שעברו זכויות נשים בישראל: בשנות העשרים התנהל ויכוח לגבי זכות הבחירה של נשים. ההנהגה הדתית לא רק תבעה שלא יתאפשר לנשים להצביע, הם רצו גם שתהיה "עזרת נשים" באספת הנבחרים, כמו שיש בבתי כנסת! לקרוא ולא להאמין. (הדרישה נדחתה, כמובן, בזכות מאבקן של נשים).
אבל כיום חלה שוב התדרדרות במעמדן של נשים ובזכויותיהן. כך למשל הצעת חוק שהקואליציה הסכימה עליו, תאפשר לבעלי עסקים או מקצוע לסרב להעניק שירותים "אם הדבר מתנגש עם אמונתם הדתית". החוק כמובן יפתח פתח לפגיעה בזכויות הפרט. "רופאה תוכל לסרב לתת טיפולי פוריות לזוג לסביות, ובעלי עסק יוכלו לנהל את השירות אצלם בתורים נפרדים לגברים ולנשים או לדרוש שנשים ייכנסו למקום רק בלבוש צנוע".
השיטות להדיר נשים משוכללות. למשל – לתלות שלט שלפיו בית שימוש ציבורי במקום כלשהו (למשל – באוניברסיטה!) סגור בפני נשים בלבד החל משעה מסוימת.
כאשר נקבעת הפרדה מגדרית, היא פועלת תמיד נגד נשים. הן נדרשות לשבת בחלקו האחורי של אולם הרצאות, או אפילו מאחורי פרגוד. לפיכך ההפרדה נועדה בעצם לפגוע בנשים ולהיטיב עם גברים.
יש להבין כי כשם שהפרדה על בסיס גזעי פסולה, כי היא פוגעת בשוויון הזכויות של בני אדם, כך גם הפרדה על בסיס מגדרי פסולה, ומאותה סיבה.
אבל, כך מסתבר, האדנים שעליהם נשען ההישג המופלא – "ההבנה שתכונות שרירותיות אינן צריכות להכתיב את אפשרויותיו של אדם ואת גורלו" – רעועים מאוד. רעועים מדי. אפלייה נגד נשים נהפכת שוב לנורמה.
יופי תירוש נאבקת בספרה נגד הריאקציה ההרסנית שמשתלטת על חיינו. האם ספרה יכול להשפיע? לשנות משהו? האם יקראו אותו מי שאמורים לבלום את הנסיגה הבלתי נסבלת הזאת? אני בספק.
ארגון ""זזים, קהילה פועלת" ששלח לי את המייל המצוטט לעיל, הציע לי להצטרף אליהם במאבק, "להוסיף את שמי בקליק אחד". עוד נכתב שם כי:
אנחנו יודעים ויודעות שהפרדה היא הדרה, ושהצעת החוק תוביל בפועל לפגיעה בסטודנטיות, להרחקת מרצות, ולהגבלת חופש העיסוק והחופש האקדמי. הקואליציה מקדמת את ההצעה בניגוד לעקרון השוויון, בניגוד לפסיקת בג״צ שהגבילה את ההפרדה לכיתות ולתואר ראשון ולעמדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה.
הצעת החוק גם תיתן תמריצים תקציביים למוסדות שיציעו תכניות בהפרדה, ויהפכו את הדרת הנשים למשתלמת. אפליה בחסות החוק.
דובר על כוחו של הפשיזם בימינו ועל חדירתו לנשמת הנוער. ונדרשנו "ללמוד את הפשיזם". אין לי כל ספק כי חייבים אנו להכיר את הפשיזם, ללמוד אותו, לרדת לעומקו. חייבים אנו להכירו לא רק כאויב חיצוני הבא להשמידנו, כי אם גם כאויב פנימי האורב לנו בחדר.
אין עתה חברה בעולם שאין "טור חמישי" חותר תחתיה מבפנים. וגם אנחנו לא נוקינו. ואם גם אין לו אצלנו תקווה לנצח ולהשתלט, אך לא אבדה תקוותו לפגוע ולהחריב. והוא גם מצפה לקוניונקטורה חיצונית אשר תמציא לו את ההזדמנות להשתרר עלינו. וביטוייו שונים, ושלוחותיו רבות. יש ויש אפוא ללמוד ולהכיר.
ואולם שאלה היא: כיצד נלמד את הפשיזם? האם החזרה על אותן המימרות התועמלניות המהלכות זה י"ח שנים, בלי שנבדקו מחדש נוכח זרמי המאורעות, נוכח גילוייו המוסיפים והולכים – האם לזה ייקרא לימוד? האם ההוקעה השגרתית של הפשיזם כאחד התככים של הבורז'ואזיה יש בה משום מיצוי מהותו, משום תיאור נאמן של דמותו, יש בה כדי חיסון מפניו ומפני הסכנות אשר הוא צופן?
מה כיום הזה ערכם של הדיבורים על היות הפשיזם עבד הקפיטליזם או משרתם הנכנע של בעלי האחוזות?
אכן, הפשיזם ידע בשעת הצורך גם להשכיר עצמו, כשם שנוכל חסר מצפון הרוצה להגיע למטרתו משכיר עצמו לאלמנה עשירה כדי לרשת אותה, אם בעזרת עגבים ואם בעזרת קרדום, ואם בשניהם יחד.
חוגי בורגנות נתפתו לו והפקידו בידו את שלטונם בתקווה פותה כי לו יהיה השלטון ולהם העוצמה הממשית וטובת ההנאה. אך האם לא נתפתו לו קודם כל המוני פועלים, מובטלים, איכרים, פקידים, בעלי מלאכה ומשוררים וסופרים פרולטריים ונוער שואף מהפכה? האם לא הפקידו הם בידיו את נפשם, שבלעדיה לא יכול היה מעולם לזכות בשלטון?
מה טעם במונחים השגורים "שמרני" או "ריאקציוני" לגבי הפשיזם, לאחר שנגלה ככוח מהפכני הרסני המוכן להשמיד גם את הקפיטליזם וגם את המונרכיה כשהם מעזים לא לעשות את רצונו והמוכן להשלים איתם כשהם משתעבדים לו, כשם שהוא מוכן להשלים אף עם הבולשביזם על מנת שלא יפריע אותו ממסע הכיבוש העולמי?
אצלנו עוד נוטים לראות בכך פעולה חינוכית־סוציאליסטית, כשמדברים על הפשיזם כאשר דיברו עליו בעודנו בחיתוליו, כשמונים את עוונותיו כאילו היה גונב כיס. והלא כבר לא נער הוא הפשיזם, אשר "במעלליו יתנכר". הוא ניצב לפנינו בכל תפלצתו. הוא קם על כל היקר לנו. הוא קם על עצם המצפון האנושי להשמידו. אין לפניו המושג חטא, כשם שאין לפניו ערך חיי אדם, כבוד אדם, חירות אדם. הוא חי לפי חוקים משלו, פועל לשם מטרה משלו. והוא שזכה למה שלא זכתה עד כה שום תנועה אחרת בשלמות: מטרתו ואמצעיו עולים בקנה אחד. וסתירה אין ביניהם. הכזב והזדון והאונס והרצח וההתעללות וחילול צלם האדם אינם "סטייה" לגביו. הם משמשים את מטרתו.
ביולי 1940 דיבר ברל כצנלסון עם קבוצה של צעירים, מדריכים בתנועת נוער. לאחרונה פורסמו שוב דבריו בספרון קטן, שכותרתו "מסכמת" את עיקר הדברים: כשבנאי בעל מצפון, אומר כצנלסון, שם לב לסדקים בעמודי התווך של בית, הוא אינו מטייח אותם, אלא עורך תיקון יסודי: טורח לחזק את העמודים, כדי לוודא שבבוא העת לא יקרוס המבנה.
מדהים לקרוא את הדברים שכתב כצנלסון לפני שמונים וחמש שנים, ולהיווכח עד כמה הם רלוונטיים לנו ממש בימים אלה. כשחושבים למשל על המאבק הציבורי לקיים ועדת חקירה ממלכתית ראויה שתבחן לעומק וביסודיות את אירועי השבעה באוקטובר: מה אפשר אותם, מה הוביל להם, איך ומה קרה, ונוכחים לראות עד כמה ההנהגה הנוכחית נאבקת בָּאמת ועושה כמיטב יכולתה כדי לטייח את הסדקים ולהתעלם מהם, אי אפשר שלא להתחלחל למקרא הדברים שכתב כצנלסון, ולהבין עד כמה חמורה הסכנה שהמבנה יקרוס. (אגב, לא מדובר רק על ועדת החקירה הממלכתית הכללית הנדרשת. אפילו ועדות החקירה על אירועים ספציפיים במהלך המלחמה מטייחות. בימים אלה למשל מתלוננים הוריהם של שבעה לוחמים שנהרגו בחאן יונס בפיצוץ של מטען שהוצמד לנגמ"ש שלהם. ההורים יודעים שהיו בנגמ"ש תקלות ידועות שלא אפשרו לבניהם להתגונן כיאות. התחקיר שקיבלו מצה"ל מטייח את הממצאים). ולא רק לנו, במדינת ישראל, הדברים רלוונטיים, אלא לנו – כלל בני האדם, בעולם כולו. אחרי כמה עשורים שבהם האמנו שהדמוקרטיה, למרות כל חולשותיה, היא צורת הממשל המקובלת והיציבה ביותר, אנחנו כעת נוכחים שלא רק בישראל הדמוקרטיה נמצאת בסכנה: הפגיעה בעצמאות התקשורת ושליטה במערכת המשפט בהונגריה, הרפורמות שמחלישות את בית המשפט העליון בפולין, ריכוז הכוח חסר התקדים בידי נשיא אחד בטורקיה, מנהיגים (כמו טראמפ) שמגדירים עיתונאים “אויבי העם” ומערערים את כוחם, השימוש המאסיבי בבוטים וברשתות כזב בבחירות ברוסיה, בפיליפינים, בארה"ב, ועוד ועוד, שלל דוגמאות למכביר.
כצנלסון מפרט את האכזבות השונות של בני דורו לנוכח המציאות העולמית של אותם ימים:
"ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים תמצית תרבות הדורות מנופצים ומחוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים?
"הדור אשר ירש מקודמיו את ערכי המדע וההומניזם והליברליזם והדמוקרטיה, וגילה את פגימותיהם וראה בקלקלתם, וביקש את תקנתם באידיאל הסוציאליסטי, ונפשו דבקה בו, והנה – בן דור אחד נתאכזב קשות בנושאיו ובמגשימיו מכל הסוגים. האומנם לא יהיה נבוך?
"הדור אשר ראה עצמו עולה במעלות האדם, לדעת ולבינה, לגבורה, לחירות, לאמת, והנה הוא רואה את האדם בנפילתו לתוך כל שערי הטומאה והעבדות והפחדנות והכזב והבגידה והבערות – ממש ו'שח גבהות אדם' – וזה בן הדור, אשר נפשו נשמרה מן הטומאה, האומנם לא יראה עצמו מוכה ונזוף? האמנם לא יהיה נבוך?
"הדור אשר דגל בשחרור העמים, הכיר בעוצמתה של ההוויה הלאומית, האמין בכוחה המשחרר של האידיאה הלאומית, והנה הוא רואה מה עשו עמים מחירותם, עד מה הפכו לכזב את דברי חוזי שחרורם, ועד היכן מגיעים סילופה וטירופה של האידיאה הלאומית בימינו.
"הדור אשר האמין במעמד הפועלים, שהוא המעמד האחרון העתיד לבטל כל מעמד ולחסל כל שעבוד וכל פריבילגיה ולעשות את האדם בן חורין ואמיץ ואמיתי ושווה ערך, והנה הוא רואה בעיניו את היצרים המעמדיים בסילופם ואת האידיאה המעמדית בשלטונה, שלטון המתכחש לכל הבטחותיה ומתקלס בכל ערכיה, ואת מעמד הפועלים העצום במצוקתו האיומה ובמשברו הגדול מדוע לא יהיה נבוך? האומנם לא נפגע במעמקיו?"
כצנלסון מראה כאן כיצד בני דורו מאוכזבים מהאידיאלים, לנוכח ההתעצמות של גרמניה הנאצית בראשות היטלר, אלימותה, תוקפנותה, הגזענות הברוטלית שלה; לנוכח הזוועות שמבצע המשטר הקומוניסטי בראשות סטלין (בתקופה שבה אמר כצנלסון את הדברים גרמניה הנאצית וברית המועצות עוד היו מאוחדות בברית של הסכם ריפנטרופ־מולוטוב!). כצנלסון רואה את בני האדם מתפקחים מכל הערכים שדגלו בהם. שום אידיאל לא נשאר להם. הלאומיות נהפכה ללאומנות פשיסטית: במקום שתשחרר לאומים היא משעבדת אותם. אפילו האידיאלים שהביאו עמם הנאורות, המדע, הרציונליות, הליברליזם, הדמוקרטיה, הולכים ונפגמים בימים שבהם הוא אומר את הדברים.
והנה כיום,זמן רב כל כך אחרי כן, אנחנו נוכחים שכל זה נכון גם עכשיו. המטוטלת נעה שוב. כל האכזבות וכל הפגימות שכצנלסון מציין משתלטות גם כיום על מציאות חיינו. חלקנו עדיין נאבקים למען הדמוקרטיה ועדיין מקווים שהמדע ימשיך לנהל את אורחות חיינו, אבל ברחבי העולם, לא רק בישראל, מסתמנת קריסה של הערכים הללו. היא מתבטאת למשל בהכחשת חיסונים, בתנועת "הארץ השטוחה", בחוסר האמון הגובר במוסדות מדעיים ורפואיים, בנטייה לפרש אירועים פוליטיים גדולים כמעשיהן של "אליטות" נעלמות, בירידה באוריינות המדעית, בפוליטיזציה של המדע, בהכחשת שינויי האקלים, בפריחה של פסאוד־מדע, בניסוחים הפוסט־מודרניים שלפיהם "האמת שלי היא מה שנכון", גם כשהיא סותרת נתונים או את חוקי הטבע, בריבוי הנרטיבים שמקבלים מעמד שווי ערך למדעים המדויקים, וכן הלאה. (מה אפשר לחשוב, למשל, על כך שינון מגל צהל ועלץ כשטיל אירני המיט הרס על מכון וייצמן?)
כצנלסון כותב ב־1940 שיש להביט נכוחה במציאות. לראות אותה כמו שהיא, על כל הקשיים והאִיומים שהיא מזמנת, ואז להתמודד אתה בעיניים פקוחות. לא להתעלם, לא לנסות לפתור בעיות כלאחר יד, ושכן, מותר ורצוי לחוש מבוכה. מה שקורה אכן מבלבל ומטריד. לא בכדי חלקה הראשון של כותרת דבריו היא "בזכות המבוכה".
כצנלסון אמר את הדברים הללו רק שנה אחת אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה; שנה וחצי לפני ועידת ואנזה, ועימה ההחלטה על "הפתרון הסופי", כלומר, השמדת היהודים השיטתית, התעשייתית, עדיין לא החלה. מדינת ישראל עדיין לא קמה. מלחמת השחרור הייתה עדיין רחוקה מאוד. אבל כצנלסון חוזה את העתיד, כבר ב־1940. הוא קובע שהצעירים ארץ ישראליים חייבים להתחזק לקראת הבאות: המאבקים הצפויים להם. כבר מבין שאי אפשר לסמוך רק על "הרוח", כי גם לכוח יש תפקיד, מה גם שרוח כשלעצמה אינה מבטיחה תפישות צודקת ומוסריות, כי תלוי מה טיבה: על איזו רוח מדובר? טובה? רעה? "לא מן הצדק לזהות את הכוח עם הזדון. יש להבחין בין כוח המגלם את הצדק ובין הכוח המגלם את הזדון. כלום רצוננו ברוח נטולת כוח?"
הוא טוען שמי שמגייס את כוחו כדי להיאבק נגד הרשע, אי הצדק, נהרות הדם שכבר נשפכים, אינו יכול להיחשב "רע", כי יש מאבקים, ואפילו מלחמות של ממש, שחייבים להשתתף בהם כדי לנצח את הרוע, השנאה, האכזריות: "אין אנו שואלים אם הצבא הלוחם עתה ראוי להיות צבא המשיח. דיינו בהגישו סירת הצלה לאנושות ממבול הדמים והזדון".
ועם זאת, הוא מדגיש, לצד המבוכה, "אין אנו […] פטורים מהרגשת אשם וטעות", ועלינו לזכור כי מוטל עלינו לנהוג באופן מוסרי כלפי שכנינו. "לא כנוטלי שררה באנו לארץ. באנו לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו. ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך ש"נזכה' לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו".
קראתי את דבריו של ברל כצנלסון בנשימה עצורה.
הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2025 פתח דבר: מוקי צור אחרית דבר: ישי שריד 89 עמ'
