בסוף הטקסט שעל גבו של הספר כתוב שהוא מספר על "מה שנדמה שאי אפשר לספר, כי שום מילים לא יכילו אותו". לא קראתי את הגב מראש, אלא רק אחרי שהפכתי את הדף האחרון, ולא יכולתי שלא להסכים עם הניסוח: כי גמרתי לקרוא את הספר בתחושה שהוא אכן עושה את הבלתי אפשרי: מביע במילים את מה שהמילים אינן יכולות להביע.
אכן בסיפור "דרושה שפה" הדובר מספר שהוא "מכבה את כל מקלטי הטלוויזיה בעיר. משתיק את הכתבים ומשתיק את הפרשנים ומשתיק את הפוליטיקאים. ומבקש מכולם להקשיב לדמעות הזולגות ופשוט, לשתוק, עד שתימצא שפה אחרת שתתאים לדברים אחרים. כאלה שמעולם לא ידענו".
מדובר, לדעתי, בכתיבה גאונית. בספר שיימנה עם הקלאסיקות הכי חשובות שנכתבו אי פעם על מה שמלחמות מעוללות, ויישאר חשוב גם בעוד שנים רבות.
והוא עושה את זה בלי דרמות, אלא להפך – בנימה הכי מאופקת, הכי ממעיטה, בכתיבה הכי עניינית שיכולה להיות, ועם זאת, ואולי – בגלל זאת – מדובר בכתיבה עזה ומפלחת.
יש בספר שניים עשר סיפורים קצרים. כמה מהם קצרצרים ממש, עמוד וחצי, לא יותר, אבל גם הם מכילים עולם ומלואו, ועושים הכול בתחכום ספרותי עצום.
כולם מתרחשים אחרי השבעה באוקטובר 2023, מהיום שבו אבדה לרובנו השפה, כי אין מילים לתאר את מה שקרה וקורה כאן מאז. איך אפשר להסביר את אירועי אותו יום. איך אפשר לתאר אותם, ולא פחות – בכך הסיפורים נוגעים – איך אפשר להבין מה שממשיך לקרות?
לא במישור הלאומי: ברבש אינו מתמקד בו בכלל, אלא פורט הכול לפרטים הכי קטנים, באמצעות הדמויות השונות, שלכל אחת מהן יש הסיפור האישי שלה, וכל האנשים הללו שונים מאוד זה מזה, ובכל זאת דומים בדבר אחד, במכנה המשותף לכולם: כולם מספרים על מה שקורה מאז השבעה באוקטובר לבני אדם שנלכדו בתוך הרשת הזאת של מציאות בלתי נתפסת ובלתי אפשרית.
כל סיפור לוקח אותנו אל עולמה הפרטי של דמות אחרת ברגע מסוים: למשל "המבשר" – האיש שממלא ביחד עם עוד כמה מגויסים את התפקיד הקשה כל כך של מי שמודיע לבני משפחה על נפילת בנם. הסיפור מתמקד ברגעים שלפני ההודעה, ובאלה שבאים מיד אחריה; בסיפור אחר אנחנו פוגשים בני זוג שבנם נפצע אנושות והם לא יודעים מה לעשות עכשיו, שהרי כבר שנתיים שהם חיים ב"נישואים פיקטיביים": רק למען הבן שהתגייס. הם מסתירים מפניו שבעצם נפרדו, ומה יהיה עכשיו? מה יעשו? איך יממשו את הפרידה?; אנחנו רואים, בסיפור "התמונה האחרונה", תיאור של תצלום של בני משפחה, אבא, אימא ושלושה ילדים שהקטן שבהם בן שנתיים וחצי, זה הכול, ואין לחמישה האלה מושג שעתידם המשותף בעצם נגמר. אחרי הרגע שבו צולמו אב המשפחה, המגויס למילואים, "יחיה רק עוד שבע עשרה שעות"; אנחנו פוגשים בסיפור "טטריס" אבא שיושב בלילה שבין השישה והשבעה באוקטובר ומנסה להעביר את הזמן במשחק וידיאו מטומטם, בונה חומות וירטואליים מלבנים וירטואליות, מתקשה לישון, מחכה לבתו, שלפנות בוקר תירצח במסיבה בנובה – למה האימא שלה הרשתה לה להשתתף במסיבה, ועוד הסתירה את זה ממנו? איך לא ידע מאומה? האם יצליח להציל אותה, כשייוודע לו מה קורה? איפה הנעל השנייה שלה, שלא ימצא כשיגיע איכשהו לאתר המסיבה? איפה היא? לאן נעלמה?; אנחנו פוגשים, בסיפור "זוג או פרט", אימא שמוצאת גרב בודד זרוק מתחת למיטה של הבן שהיה בבית לחופשת התרעננות והשאיר מיטה סתורה וגרב לא מכובס – "כמה זמן בזבזה על מריבות" אתו, היא מייסרת את עצמה עכשיו כשהוא איננו עוד, ולא ישוב.
הסיפורים גדושים בעימותים הקטנים שיש בחיים בין הורים לילדים: אבא שאילץ את בנו לשחק טניס, בניגוד לרצונו; אבא שסירב לאפשר לבנו להישאר בבית וללכת לרופא השיניים, ושלח אותו בכוח אל שדה הקרב, עם דלקת חמורה ומכאיבה; אימא שמתייסרת על השנים שבהן אילצה את בנה ללכת לגן ילדים שסבל בו ולא עמדה לצידו ולא הצילה אותו מפני אביו המחשל שציפה ממנו "להיות גבר" – ובכלל, מדוע התחתנו? איך טעות אחת, שמתגלה בדיעבד, מתחילה שרשרת חיים שנקטעת באחת, באיזשהו קרב בעזה שבו, כך מסתבר, חלה כנראה איזו התרשלות ובן אהוב, יחיד, נהרג? האם היה מותו בלתי נמנע? האם יכלו לשנות את כל התהליך שהוביל למותו? והרי כשנודע לה שהרתה היא בכלל לא רצתה בו, זה קרה במקרה, בטעות, בפעם הראשונה ששכבה עם אביו, ואז נאלצה להינשא לו, אז בשביל מה? בשביל מה בכלל נוצרו החיים האלה שלו?
כמה סבל שאנחנו פוגשים בסיפורים הללו, אבל הם כתובים כאילו שהם מינוריים, קטנים, לא צועקים אותו, אלא – לוחשים. ונעים כל הזמן בין ההווה, העבר והעתיד – המספר הכול יודע מגלה לנו מה יקרה לדמויות בעוד זמן מה, והן אפילו לא יודעות מה צפוי להן. כי ככה זה. רק הסופר יכול לחזות אירועים, תגובות, תחושות קשות מנשוא שצפויות בעתיד.
יש בספר אוצרות של חוכמה ותובנות, חלקן ציניות ושנונות, חלקן מעוררות מחשבה: "כל עוד לא ידוע מי ימות, כמה ימותו, איפה, מתי ובאילו נסיבות, אפשר לחיות בשלום עם הידיעה הזו, כמו שחיים בשלום עם ההתחממות הגלובלית" – הוא מתאר את היכולת הזאת של בני האדם להעלים עיניים מהמציאות, גם כשהיא נכוחה, גם כשהיא מאיימת על חייהם (ואולי דווקא אז, במיוחד, ועוד יותר); "נופלים כידוע מתים בשלמותם. הם עוברים מקיום מלא לאינות מוחלטת בקלות בלתי נסבלת."; "הכול ממשיך. השמש. הזריחה. השיטה. הפריחה. פעימות הלב. החום המעיק. צפצוף המיקרו עם המנה המחוממת. ההתרעה על חשבון מים שלא שולם בתוספת קנס פיגורים. השכנה שנכנסת לבקש שתי ביצים כי נגמרו לה ובדיוק היא מכינה פשטידת ברוקולי לבן שהגיע מחופשה." – כל אלה, ועוד רבים אחרים שסימנתי, ציטוטים רק מהסיפור הראשון, "המבשר". והמון כאלה יש גם בסיפורים האחרים. למשל – "המרחק ממנו אליה וממנה אליו הוא אותו מרחק ויישאר לנצח", בסיפור "טטריס". או – הציניות בסיפור "שתי שואות": "השורד אפילו לא הרים את עיניו מצלחתו והמשיך לחתוך את הירקות לקוביות קטנות בדייקנות כירורגית שכמעט משתווה לזו שנוקט הצבא המוסרי בעולם כשהוא מפציץ את הבתים בעזה." אללי… דומני שהיום כבר לא היה יכול עוד לכתוב אפילו את הדברים הללו, לא כאשר צה"ל "משטח את עזה בשיטתיות"; או בסיפור "צידוק הדין" שבו כלבו של הדובר "כבר מכיר בעל פה [את כל הנאומים של בעליו] ולו רק ניחן בכושר דיבור, היה מחליף את אדונו ברגעים שהוא מרטיב את גרונו המצטרד במים שמגישה לו המארחת"; או, באותו סיפור, "בניגוד למשאבים אחרים שמתכלים ואוזלים ככל שמרבים להשתמש בהם, הצער הוא משאב מתחדש שאינו מתכלה לעולם".
הסיפורים מצטיינים כולם בריבוי רבדים ומנגינות. בכל אחד מהם מתקיים קונטרפונקט בין שני קווים שמתנגנים בפני עצמם ומשתלבים זה בזה. ב"צידוק הדין" אלה חייו של הכלב, שהולכים ודועכים, והקשר המיוחד שלו עם בעליו העיוור, ולצד זאת – העלילה הראשית שקשורה לכאורה במאבק להציל את היחסים בין כל חלקי החברה הישראלית.
עוד קיימת ברבים מהסיפורים מניית הזמן החוזרת בהם, בין הרגע העכשווי למציאות המתקדמת במהירות לעבר השכול, היתמות, אובדן החיים: "עוד שלושים ושמונה דקות העולם שלהם יתהפך"; "נשארו להם עוד שש עשרה דקות של שקט".
הסיפורים מתוחכמים מאוד: ברבש מצליח להביע בהם, מחשבות משמעותיות, בלי לנסח את הדברים במפורש. למשל – את תחושת המיאוס מההשוואה בין השואה בה"א הידיעה לבין מה שקרה בשבעה באוקטובר: ניצול מהשואה האמיתית מתקומם נגד ההשוואה, מנסה להסביר את ההבדלים, אבל כשהוא מדבר עם צעירים שוחרי רייטינג שמראיינים אותו לתקשורת, הם בכלל לא מסוגלים להבין מה מקומם אותו.
עוד דוגמה – ברבש מציג בפנינו, ועושה זאת במלאכת מחשבת של ממש, דמות של דרשן שכולו נוטף רצון טוב ואהבה מופגנת, שתלטנית, כי הוא שואף "לְפַשֵּׁר" בין ישראלים שעמדותיהם שונות. מטרתו המוצהרת בחיים היא למנוע מריבות בין אחים או מלחמת אזרחים. והכול מתפוצץ לנו בפרצוף כשאנחנו מבינים שהמחיר, מבחינתו, הוא – הקרבתם של החטופים בעזה. אז לא, לא ייתכן מכנה משותף בין "דורש הטוב" הזה לבין מי שנחרדים לשלומם של החטופים שעדיין נמקים במנהרות בעזה.
הוא מציג גם את תפקידה של מערכת החינוך שעושה לבני הנוער אינדוקרינציה, מנתבת אותם להתנדב לתפקידי לוחמים, ובעצם – אל מותם בטרם עת. קשה לשאת את הפער הבלתי נסבל בין ההשתתפות בצערה של אם שכולה של מי שהיה מנהל בית הספר התיכון שלו, לבין שהידיעה שהוא אמנם מביע עכשיו אהדתו וצער, אבל הוא זה ששכנע את הצעיר הרך להגיע ל"שירות משמעותי" (ובכך כנראה חרץ את גורלו וגרם לו כמעט במישרין לאבד את חייו).
בכלל, מראה לנו ברבש שוב ושוב את הקונפליקט המובנה שקיים בין גברים רבים ונשים רבות; בין אבות ואימהות; בין גבריות לנשיות – אלה מצפים מבניהם להיות קשוחים, קרביים, נחושים, רואים בפחדיהם האמיתיים מניפולציות שאין להיכנע להן, ואלה מנסות להגן על הילדים, למנוע מהם את הבלתי נמנע.
הסיפור הארוך ביותר, והאחרון בספר, "הקפות", מראה לנו עוד פן של מה שמלחמות מעוללות: שהרי השבעה באוקטובר 2023 חל כמה ימים אחרי יום השנה של מחדל המלחמה האיומה הקודמת, מלחמת יום כיפור. גם אז הייתה קונצפציה שעיוורה את העיניים, גם אז הייתה הפתעה גדולה, והזנחה, וטעויות, ומחדלים, וקורבנות מיותרים, ולוחמי יום כיפור, שהם כיום בסוף שנות השבעים לחייהם, עדיין תקועים בטראומות של אז, ונאלצים להתמודד עם טראומות חדשות, שנרמזות בסיפור האחרון. אנחנו רגע לפני וגם רגע אחרי. הסוף של הטראומה הקטלנית ההיא, וההתחלה הצפויה בעוד כמה שעות של הטראומה החדשה, שהקוראים יודעים עליה, ולדמויות אין מושג – בת אהובה שמודיעה לאביה שהיא חייבת ללכת לרקוד במסיבת הטבע שמקימים בסמוך לגבול (והוא וחברו עוד תוהים – למה שם?). ואוי, אוי, מה עתיד לקרות לו, לה, (לכולנו), בעוד כמה שעות.
תמיד חשבתי שאי אפשר לכתוב ממש מתוך הכאב. שצריך לתת לו זמן. לעבד אותו. להתחזק. אבל בני ברבש רוצה לזעוק את עכשיו בקול (ואכן עושה את זה, אך בלחישה). בין היתר הוא יוצר סיפור עתידני שנקרא "סטטיסטיקה" שבו קוראים על "החלל האלפיים שש מאות ארבעים ואחד במלחמת 'חרבות ברזל'" שיהרג "ברצועה בקיץ 2028".
הסיפור מופנה כמובן אלינו, אל עכשיו. אמנם הוא מעיד על עצמו שהוא "כותב את הדברים ב־16 ביוני 2024", כשההרוג עדיין רק בן חמש עשרה, תלמיד מחונן במגמת מדעי המחשב, אבל הוא כבר חוזה את העתיד. ובעצם – קורא לנו עכשיו, ברבע האחרון של שנת 2025, לעצור סוף סוף את הזוועה. להציל את הילד. למנוע את נפילתו "בזמן טיהור של מחנה הפליטים ג'באליה".
האם מישהו מאתנו יכול להטיל ספק באפשרות שגם בעוד שלוש שנים הקטסטרופה תימשך? שילד כזה באמת יתגייס ויתחייל, ויתאמן, וייהרג בגיל "תשע עשרה וארבעה חודשים", במקום לממש את העתיד המבריק שצפו שלו?
קראתי את סופו של הסיפור האחרון כשחזרתי מהפגנה, לבושה בחולצה צהובה שכתוב עליה ששבעה באוקטובר חייב להסתיים. עמדתי ברחוב וצעקתי "די! די!", ובינתיים הילד מהסיפור גדל. בת הזוג שלו "תלמד עבודה סוציאלית, תתחתן בגיל עשרים ותשע עם רואה חשבון צעיר", ותיעתר לבקשתו שלא לקרוא לבנם המשותף על שמו של החבר שנהרג.
האם הספר הזה, האם ההפגנות האלה, יצליחו להציל חיים?
עם עובד, 2025
256 עמ'
(הטור נכתב לפני כשבועיים. לפני "תוכנית טראמפ". לפני שהתעוררו תקוות חדשות. נראה שגם בהן יש עדיין לנהוג בזהירות רבה).
