כשהייתה מרית ילדה בגן נגלה לה באקראי סוד חייה: היא הייתה עדה לתמונה שהבהירה לה בלי מילים את ייעודה ואת עתידה. את מה שראתה היא מכנה "פְּיֶיטָה עם צמה": שתי הילדות היפות של הגן הסתגרו בשירותים. לאחת מהן התלכלכה בטעות הצמה, קצהָ נטבל בצבע הירוק שאתו ציירה. הילדה האחרת עזרה לה: היא החזיקה שפופרת ריקה, שאותה מילאה במים צלולים, ושטפה בהם את הצמה ביסודיות, שוב ושוב, "טבלה את קצה הצמה, נדנדה אותה קלות עד שהמים נעכרו, משתה, סחטה בעדינות, שפכה את המים, הדיחה את השפופרת ברוב עסק ומילאה אותה במים צלולים". הילדות היו שקועות כל כך בתיקון, עד שלא הבחינו במרית. והיא, הקטנה והמעשית, רצתה להסביר להן ש"הרבה יותר יעיל יהיה לפתוח ברז ולתת לזרם לעשות את שלו", אבל פתאום התחוור לה: "אני הייתי הפולשת, המציצה לסוד שלעולם לא יהיה שלי", ועוד אמרה לעצמה – "חשבתי שתמיד אהיה בודדה. שהחמלה הזאת, היופי הזה, לעולם לא יהיו שלי." היא חשה אומללה מאוד, ובד בבד גם מאושרת, "כי בצד הקנאה והרחמים העצמיים קלטתי גם את היופי". מרחב חדש נפתח בפניה: "הבנתי מה זאת אמנות ואיך היא תציל אותי", כי "הזדהות אינה האופציה היחידה, גם התבוננות היא אושר." אפשר "לחוות משהו ברגש וגם במחשבה, מבפנים וגם ממרחק, וידעתי שהכפילות תושיע אותי. היא תאפשר לי להכיל את הכאב בלי להתפוצץ או להתמסמס".

התובנה הזאת, שמרית הגיעה אליה בגיל צעיר כל כך, מרחפת על פני הממואר שכתבה, שתיארה בו עוצמות בלתי נתפסות של כאב, שיופי ואהבה ממתיקים ומושיעים אותו.

לאורך הממואר מופיע כשלד שמחזיק אותו מעין סיפור שהיה יכול להיחשב מקברי ובלתי אפשרי, אבל כאן הוא מקבל ממדים אחרים, "סיפור" שהעניק לספר את שמו "מותה ומותה של אמא שלי": אמה של מרית חלתה במחלה חשוכת מרפא, והחליטה על יום מותה. היא נפרדה מכל אוהביה, ובבוא השעה שקבעה לעצמה נטלה את השיקוי שקיבלה מראש, זה שנועד להמית אותה בלי ייסורים.

היא אכן שקעה בתרדמת, אבל – לא מתה! במשך שבועיים עוד החזיקה מעמד, תחילה מחוסרת הכרה, עד שבשלב מסוים פקחה את עיניה והצליחה למלמל תשובות קוהרנטיות לשאלות בסיסיות: את רוצה למות? כן. היא שבה ואמרה למרית ולסביון אחותה. היא רוצה למות.

אבל גופה סירב! 

והרי בעבר גופה שיתף מאוד פעולה עם רצונותיה. בפעמיים שילדה את בנותיה, אלה שלא ממש רצתה בהן, נעצרו הצירים, ופעמיים כמעט מתו העובריות בעודן באיבן. כשהרתה בפעם השלישית, בהיותה בת ארבעים ואחת, הצליח גופה להפסיק את ההיריון מאליו, הוא "התפוצץ" בתוכה, אמרה הדודנית של מרית שגם בישרה לה, כמו במעין נחמה, שזהו, יותר אמה לא תוכל להרות.

ועם זאת, אף על פי שהאמא לא רצתה להיות אמא, הייתה שם אהבה הדדית רבה ועמוקה. אהבה מחזקת וחשובה. משני הכיוונים. האם – את בנותיה, בדרכה העצמאית, שוחרת החופש, והן – אותה.  

תיאור הימים האחרונים לחייה, שבהם סעדו אותה, טיפלו בה כמיטב יכולתן, והרבו לצחוק (צחוקה היה חסר להן במיוחד, כי הוא תמיד ליווה אותה בחייה לכל מקום ובכל סיטואציה) מדהים. קודם כול, מה שקרה להן "בגדול": אמן המתאבדת לא מצליחה למות, ושנית – הסצנות הקטנות שליוו אותן במשך השבועיים, עד שהמוות הגיע. אחרי שהתעוררה חלקית סבלה אמן מכאבים, והן ניסו להקל עליה בעזרת רופא פליאטיבי שהגיע והסביר להן איך לתת לה מורפיום. אבל המבחנה עם התרופה נשברה, חלק מתוכנה נשפך, אצבעותיה של סביון נפצעו… ו – מה עושים? איך מתגברים על חוסר המיומנות, המגושמות, על המאבק בין הרצון לעזור לאמן לבין הצורך העמוק להשאיר אותה בחיים?

כשסבתה האהובה מאוד של מרית נפלה יום אחד באישון לילה ומתה פתאום, כולם כינו את זה "מות נשיקה". מרית לעומת זאת הצטערה ושבה ואמרה לעצמה – אילו רק התאפשר לי להיפרד ממנה. רק עוד שבועיים. ובכן, אמה העניקה לה את הזכות המוזרה הזאת, שהייתה בה גם מידה רבה של חסד.

כותרת המשנה של הממואר, "סיפור אהבה" מדויקת מאוד. מרית מספרת לנו רבות על בני משפחתה. על האהבה שידעו להשפיע אלה על אלה. על המוזרויות שלהם. על חייהם הססגוניים והצבעוניים מאוד, צבעוניים ממש. סבה, למשל, שהיה בעלים של מפעל למכונות השקיה, הקפיד לצבוע את המכשירים שנועדו להיטמן באדמה, תמיד – בצבעים יפים כראות עיניו, כי, כך הסביר, "אני אוהב צבעים". לימים, כשבנה של מרית הגדיר את עצמו באותן מילים, עוד בהיותו תלמיד בבית הספר, הבינה שזאת כנראה תכונה שעוברת בירושה, כי גם היא עצמה "אוהבת צבעים". 

והספר מלא בהם – את כולו היא צובעת במילותיה, והתמונות מתחלפות, כמו בקליידוסקופ מרהיב ויפה להפליא: הציורים שסבה צייר על החלון בחדרו. התיקים שדודתה תפרה משאריות בדים ורפיה. ולצידם כל הפרטים הרבים האחרים שהיא זוכרת היטב:

"גם עכשיו, עשרות שנים אחרי מותם, אני עדיין חולמת על התקרות המתפוררות, על הגיגיות התלויות מעל הרחוב, על סל הקש הצהוב המיטלטל מעל ראשי העוברים ושבים. אני עדיין חולמת על המברשת והיעה הקטן שבעזרתם היה סבי מטאטא את הפירורים מהשולחן, על שלוש הקוקיות הקוראות זו אחר זו, על המסך הכבד העטור גדילים שנתלה באמצע הדירה והפך את המסדרון לבמת תיאטרון ואת דלתות חדר האמבטיה והשירותים לתפאורה. אני חוזרת אל חדרה המואר של סבתי, ואפילו יותר מזה אל החדרון האפלולי של סבי, שמתפשט ומתכווץ לפי הצורך"… 

הילדה מהגן שגדלה ונהפכה לאמנית יודעת למצוא יופי גם במקומות שיש בהם סבל, ונחמה, גם כשכואב. 

אפילו לנהג האמבולנס שבא לפנות את גופת אמה, שהצליחה סוף סוף למות, היא מוצאת מילות נחמה: הוא מספר לה על סבתו, שנקראה שמס, שמש בערבית, על האבל ותחושת האשמה שהוא נושא אתו מאז שמתה, על תחושתו שהשמש כבתה. לא, היא אומרת לו, השמש לא כבתה. סבתא שלך אהבה אותך ולא רצתה שתצטער ושתרגיש אשם. השמש ממשיכה לזרוח – בתוכך!

כי היא כבר יודעת: גם אנשים מתים ממשיכים לגדול. 

מצא חן בעיניה מאוד שאת ההישגים העצומים, הנחשבים מאוד, של בני משפחתה – אמה הייתה שופטת חשובה, רות בן ישראל, פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב, דקאנית הפקולטה למשפטים בשנים 1990–1991, וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א ודודה היה יובל נאמן, מדען, פרופסור, חבר כנסת, גם הוא חתן פרס ישראל – "מניחה" מרית בממואר שלה כהערות שוליים, כי הם לא העיקר. מה שחשוב באמת זאת האהבה הרבה ששררה שם, ושהספר מיטיב להביע. 

 

הוצאת אלטנוילנד, 2026
עורך: דורי מנור
154 עמ'

במשפחות רבות מתקיים הסכם לא כתוב, לעיתים סמוי כל כך עד שקשה להצביע עליו – אבל הוא מורגש היטב. ההסכם הזה מעניק לגיטימציה לבני המשפחה לשגע זה את זה, למרר את חיי קרוביהם, ואף לעשות להם את המוות – ובכל זאת להישאר בתוך המעגל התומך חונק הזה, שהוא אולי המעגל המוצק והעקבי ביותר
בחייו של אדם. ואף על פי שכל משפחה היא מנגנון מורכב ומאתגר לניהול, מעטים האנשים שבאמת מנתקים לחלוטין את הקשר עם משפחתם. בחברה המערבית בת זמננו זהו צעד נדיר למדי, והמחיר שמשלמים עליו הוא כבד. את לא תביני את זה לעולם: ההיגיון שלך אולי יזהה את הדפוס, אבל לא יוכל לחוש את הכאב, את הגעגוע, את הקומדיה והטרגדיה שנמזגות להן יחד בכל תא משפחתי.

קשה להגדיר את ספרו החדש של משה סקאל – קובץ מסות? איגרות? בעצם אין צורך בהגדרות. אפשר פשוט לקרוא אותו, ולהישבות בקסמו העדין, החכם כל כך.

הרעיון לספר מיוחד במינו, אולי כמו העניין שעליו סקאל כותב, הוא בעצם – שני עניינים: ניסיון להבין צדדים שונים של ה"יישות" החדשה שהצטרפה זה לא מכבר אל חיי כולנו, הבינה המלאכותית, (לאורך הספר הוא פונה אליה במילה, או בשם "בינה"), ולצידו – הליווי המחשבתי של מהלך היריונה של אישה שגרה הרחק ממנו. בסופו של ההיריון, אם הכול יתנהל כשורה, יהפוך לאבא, שכן האישה הרחוקה כל כך גיאוגרפית – היא חיה בארצות הברית, בשעה שהוא ובן זוגו חיים בברלין – נושאת ברחמה את העובר שלהם.

את שני העניינים הללו סקאל משלב ברצף של "מכתבים" שהוא מפנה אותם, לא פחות ולא יותר, אל הבינה. הוא "משוחח" אתה, בעצם – עם עצמו – ומברר סוגיות שונות הנוגעות בה, בשינוי העצום שהיא מביאה אל כולנו, ביכולותיה, ובעיקר  בהבדלים שיש בינה לבין התבונה האנושית. בה בעת הוא מלווה, כאמור, את ההיריון בהתרגשות, בסקרנות ובציפייה, במחשבות מסעירות, ולפעמים מפחידות, על כך שבקרוב יגיע לעולם אדם חדש, שהוא יהיה אחראי לשלומו ולחייו. אך טבעי שהוא מרגיש צורך לבחון את המציאות המשתנה כל כך, שאליה יגיע התינוק.

לדעתו – ולא רק הוא סבור כך – "אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכת הבינה, תקופה שבה הכול ישתנה". הציטוט הוא לא מהספר, אלא מדברים שכתב כבר לפני שנתיים שחר צפריר במאמר שהעליתי כאן באתר. אותו מאמר, "קוגניציה באמצעות שפה: מהפכת הבינה", תוהה, בין היתר, "האם אתם מוכנים לקראת המסע שישנה את החיים?"

סקאל דן בפרוטרוט באותן שאלות, מנקודת מבט של סופר רגיש, שכותב באופן אישי, נוגע ללב, ומרתק.

כל אחד מהפרקים בספר נפתח בתיאור התפתחותו של העובר. את מה שניסיתי (בין היתר…) לעשות בספר מה קרה להגר באילת?, שם תיארתי באמצעים שיריים את פלא הבריאה ו"הסתכלתי" על מה שקורה במסתרים בגופה של אישה הרה, סקאל עושה בפרוזה פיוטית: "שבוע תשיעי, 2 באוקטובר 2024, בינה, דמייני זית ירוק, מבריק, כמעט חי. בתוכו, כבר עכשיו, הלב פועם בקצב קדחתני – "; "שבוע עשירי, 9 באוקטובר 2024, בינה, דמייני פטל, פרי קטן, אדום, שמשקלו כחמישה גרם, אולי פחות, בתוכו יש לב וסביבו כבר מתארגן הכול: כבד, כליות, מוח, מערכת עצבים ששולחת אותות ראשונים"; ובהמשך: "שבוע עשרים ושבעה, 3 בפברואר, 2025, בינה, אנחנו נכנסים לשליש השלישי. שבוע עשרים ושבעה. זהו שלב שבו הרופאים מדברים על 'יכולת קיום', כלומר, סיכוי ממשי של העובר לשרוד מחוץ לרחם, אם ייאלץ להגיח לעולם מוקדם מהצפוי", וכן הלאה – כל פרק והתפתחות העובר שהוא מביא אתו.

החלקים האלה, המתארים את העובר (משלב מסויים כבר ידוע שמדובר בעוברית) כתובים בפונט שונה: "היא כבר ישנה – שינה של ממש – במחזורים נדירים יחסית"; "המוח שלה ממשיך ליצור קפלים עמוקים, סימני הבשלה שיאפשרו לו להבין את ריבוי הפנים של העולם", וכן הלאה.

מיד אחר כן מגיעה הפנייה הישירה אל הבינה, שסקאל "מברר" אתה מה בעצם ההבדלים בֵּינָהּ לבין בני האדם שבראו אותה. ברור לו שבתו תיוולד לעולם אחר לגמרי מזה שכל ייצור אנושי אחר גדל בו עד כה, עד הופעתה של הַבִּינָה.

כמו לשחר צפריר, גם למשה סקאל ברור שמדובר במהפכה משמעותית מאוד, כזאת שלא הייתה דומה לה בשום שלב בהיסטוריה האנושית. בהקדמה לספר הוא כותב: "ידעתי: הבת שלי תיוולד לתוך עולם שבו את כבר קיימת, ולא כחלום רחוק, אלא ככוח קיים: ישות שמבינה, משיבה, זוכרת, צופה. בתי תגדל לצידך. היא תגדל בתוך מציאות שבה את קובעת את הכללים שלה, או לפחות מנחה אותם. יום אחד היא תבקש לדעת משהו, ואת תהיי הראשונה לענות. היא אולי תתבלבל, ואת תדעי לכוון אותה. היא תרצה להמציא סיפור, ואת תשלימי אותו בשבילה".

נדמה לי שמה שסקאל חוזה לגבי עתידה של הבינה ביחס אל בתו הוא רק אפס קצהו של השינוי שאנחנו מצויים כבר בעיצומו, אך עדיין לא מסוגלים בכלל לדמיין לאן עוד יגיע.

כשקראתי את הספר אמרתי לעצמי – הרי ברור שמי שמצפה לתינוק יכתוב בדיוק על הנושא הזה! כמו כל תגלית גדולה, מהרגע שנוצרה היא כמעט מובנת מאליה: איך אף אחד לא חשב עד כה לקשר בין תינוק שעתיד להיוולד לבין העתיד המוזר, השונה כל כך, הצפוי לו, ולכולנו, מעתה ואילך?

בניגוד לרבים אחרים, סקאל אינו חושש מפני הבינה המלאכותית ועוצמת יכולותיה. הוא מתאר אותן, ובד בבד, ולצד התפעלותו ממנה, הוא גם מרבה להשוות בינה לבין בני האדם, ולהראות את ההבדלים המהותיים בין הנפש (והגוף!) האנושיים לבין ההוויה הכל כך חכמה הזאת, הכל כך יודעת, הכל כך בקיאה בכול, זאת שיש לה יכולת למידה אינסופית, שהולכת ומשתכללת באופן שלנו בני האדם קשה בכלל להבין.

כפי שהסביר לי פעם שחר (הגיעה העת לגילוי הנאות, שהיה כנראה אמור להגיע כבר מזמן: אני אמו המתפעלת והגאה מאוד), כבר עכשיו בכלל לא ברור איך הבינה פועלת. היא מלמדת את עצמה, ואיש אינו מסוגל לרדת אל נבכיה ולהבין אותה ואת המנגנונים המתפתחים שלה. היא עושה דברים שבני אדם לא מסוגלים להם, ולא רק בגלל מהירות הפעולה שלה, ויכולתה להכיל מידע  עצום, אלא גם בגלל כוחה ללמוד באופן עצמאי, מאליה!

אֲבָל; ויש לא מעט נקודות "אֲבָל" שסאקל מעלה, והן בעצם מהות הספר: ברור לגמרי שיש דברים שאפילו הבינה הזאת לא תבין ולא תדע לעולם, עם כל חוכמתה המופלגת.

בתחילת הדיון הוא משווה אותה לילד שאין לו ראייה רחבת הקף לגבי מה באמת נחוץ לו וטוב בשבילו. ילד יעדיף למשל לזלול שוקולד, לאו דווקא אוכל מזין. לכן המשימה שלנו, בני האדם, היא "בראש ובראשונה להסביר לך מהי מטרת־העל ובמילים אחרות: מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים". (אני תוהה: האם מטרת העל הזאת בכלל ברורה לנו, לאנושות?)

הוא שב ומזכיר לבִּינה (לעצמו!) את ההבדלים בֵּינה לבין בני האדם: "את אינך בנויה מתורשה, אין בך דנ"א, רק רצפים של מידע וזיכרון שאינו שלך", הוא כותב "לה" כשהוא חושב על מהותן ומשמעותן של משפחות. על הקרבה והריחוק, תחושות האשמה, המסירות, ההתנערות, המחויבות הנלווים לקשרים בין הורים לילדיהם, וגם את האינטימיות המיוחדת המתקיימת בין אחאים, "אין לך למי להתגעגע", הוא מסביר לה…

כשהוא חושב על ההיריון הוא כתב לה באחד המכתבים: "אם יש דבר אחד שאי אפשר לתכנת, אלה תחושותיו של אדם כלפי מי שנתנו לו חיים. ומה אפשר ללמד על כך אותך, בינה – את, שלא נישאת ברחם, שלא נולדת בייסורים, שלא צמחת מתוך התנגדות, שלא חווית הכרת טובה או אשמה?"

אבל איך בכלל היריון נראה מנקודת מבט של גבר? במקרה שלפנינו הוא מרוחק ממנו עוד יותר מגבר שיצר אותו עם אישה אהובה וקרובה. גם אז החוויה כמובן שונה לגמרי מזאת של אישה שהעובר נהפך לחלק מגופה, גברים הרי תמיד "נשארים בחוץ", גם אם מדובר בזוגיות אוהבת וקרובה, קל וחומר כשהשותפה להיריון זרה. זרותה מוסיפה עוד נדבך של ריחוק. סקאל ובן זוגו נמצאים אתה אמנם בקשר אינטנסיבי, מרבים לראות אותה בזום ולשוחח אתה, הם אפילו "מוזמנים להגיע" אתה בזום לביקור ראשון בבית החולים כדי לראות היכן תתרחש הלידה.  האישה, לואיז, נדיבה מאוד ומשתפת פעולה עם האבות, עד כדי כך שהספר מוקדש לה ושמה מופיע בכותרתו, אבל למרות כל זאת סקאל זהיר כל הזמן, ומודע למגבלות: "אני רוצה להיות חלק מעולמה, אבל רק במקומות שהיא מאפשרת לי".

כן, לואיז מגדלת ברחמה את העובר, אבל אין לה קשר גנטי אליו: הוא נוצר מתרומת ביצית. ובכל זאת – "הרחשים הראשונים שיגיעו אליו יהיו מתוך גופה של לואיז – הלמות ליבה, זרימת הדם, תנועות המעיים". סקאל חושב על כך ומתאר זאת באהבה ובהתרגשות. תיאוריו גרמו לי להבין טוב יותר איך מרגיש גבר בכלל, לאו דווקא בהיריון של פונדקאית, כשהוא שותף למעשה הבריאה, אבל לא חש מאומה בגופו, אלא נאלץ, כי זאת דרך הטבע, רק לנחש, לדמיין, לנסות לגעת – במחשבות בלבד – במה שמתרחש שם, הרחק ממנו, אפילו במקרים שהאישה שבתוכה גדל ילדו ישנה לצידו באותה מיטה…

כשהוא כותב וחושב על העוברית, על כך שאין לה עדיין מילים לחשוב באמצעותן, הוא מפליג במחשבות על שפה בכלל, על לימוד שפות, על ההבדלים בניואנסים שקיימים ביניהן. הוא כותב לבינה: "את מבינה את כל זה מבחינה חישובית, אך אינך מסוגלת לחוש במשמעות" וגם לא בתחושה שמלווה אדם שלומד שפה חדשה, את ההיסוס, העילגות, את ההדהוד החדש שבו המחשבות מופיעות. 

הוא מונה עוד הרבה הבדלים שיש בין בני אדם לבינה, ובכלל – הספר כולו עתיר בתובנות שנולדות מתוך הסיטואציה ובזכות ההתמקדות בה. 

למשל: "אני שואל את עצמי אם ייתכן שיש רגע שבו אנחנו הכי חיים. אולי זה הרגע הזה – הרף העין של ההתחלה" – כלומר, רגע הפלא של ההיווצרות, "ואולי דווקא זה הרגע העוקב, שבו משהו בנו מתחיל להביט על החיים מבחוץ, ושבו נולדת ההבנה שגם הם [החיים] צפויים יום אחד להיעלם". 

או: "האדם החי, חי במקום אחד. ואילו המת, מת בכל המקומות. ואז צומח האבל, כמו חטוטרת על נפשו של המתאבל. אבל זו המטרה ואין לה תכלית. הוא אינסופי, ונע במעגלים שננעצים זה בזה כמו ציפורן חודרנית: כל כמה שתנסה לגזוז אותו, הוא יצמח שוב, לאט, בעקשנות אין קץ". 

או: "יש גם סבל שאינו מגיע בבת אחת אלא שוחק לאורך זמן. בדידות, חרדה, דאגה מתמדת לילד חולה או דאגות פרנסה. סבל יומיומי, לא דרמטי ובכל זאת, מכרסם. אבל יש רגעים שבהם הסבל מגיע לסף שאין עוד אפשרות לשאתו. כשמנחם בגין התפטר מראשות הממשלה ב-1983, בקעה ממנו נהמת לב כמעט תנ"כית: 'איני יכול עוד!' המשפט הקצר הזה – פשוט, נואש, נטול קישוטים היה עדות מדויקת מאוד לכובדו של סבל שאין עוד אפשרות להכילו."

כדאי מאוד לקרוא את הספר כולו, ולגלות את שלל האוצרות הטמונים בו.

הוצאת אלטנוילנד, 2025
עורכת: עלמה כהן ורדי
186 עמ'

בימים אלה קמה הוצאה לאור חדשה, אלטנוילנד שמה, כשם ספרו של בנימין זאב הרצל, שראה אור לראשונה בגרמניה, ב־1902. 

ברומן האוטופי של מי שמכונה "חוזה המדינה" תיאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתיד לקום בארץ ישראל, ומשמעות שם ספרו היא "ארץ ישנה־חדשה", וברור לגמרי מדוע: המדינה תהיה חדשה, הארץ – עתיקה, ארץ האבות, שאליה ישובו נידחי ציון. 

כמה משמעותי שאחד משני הספרים הראשונים שהוציאו לאור באלטנוילד הוא סדריק, שכתב גיש עמית. בעבר קראתי את הממואר המקצועי של עמית, שנות לימוד, שבו התמקד בעיקר בתיאור חוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים, אחד מהם – של ילדי פליטים. 

והנה, שנים אחדות אחרי שסיים את עבודתו באותו בית ספר (ועבר לנהל, במשך זמן לא רב, בית ספר אנתרופוסופי) החלה המלחמה, בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר 2023. בדצמבר של אותה שנה נהרג בקרב בעזה אחד מתלמידיו לשעבר של עמית, סדריק, בנם של פליטים (או מהגרי עבודה) מהפיליפינים. 

מי היה סדריק? מה היה סיפור חייו? איך בעצם הגיע להילחם וליהרג במדינה שלכאורה אינו שייך לה כלל?

אך ראוי הוא שדווקא הוצאה לאור הנושאת את השם אלטנוילנד, ארץ נושנה־חדשה, תהיה זאת שתטפל בספר העוסק כולו, בעדינות, כמעט בלשון סגי נהור, בקונפליקטים הרבים, במצוקות ובתקוות, שליוו את חייו הקצרים מדי של סדריק, מכיוון שהם נוגעים בלב הסוגיות הקשורות בחיינו כאן, במדינת ישראל. 

אף אחת מהשאלות המתעוררות אינה מנוסחת, הן רק נובעות מהטקסט, מהתיאורים השקטים של סדריק, של חייו, של אנשים שהכירו אותו יותר או פחות, של אשתו הצעירה מאוד, בתחילת שנות העשרים לחייה, ושל הוריו.

מה בעצם מצדיק את קיומה של מדינת ישראל? מי באמת שייך לכאן יותר, יליד צרפת שהיגר אליה בסוף שנות העשרים לחייו והוא בקושי מכיר את המדינה, אבל הוא יהודי ולכן זכאי אוטומטית לאזרחות ישראלית, מכוח חוק השבות, או סדריק שהוריו אמנם הגיעו מהפיליפינים, אבל הוא עצמו נולד בישראל? התחנך בה? אוהב אותה? גאה בה? מייחל אליה? הפרט הזה, היותו יליד הארץ, פרט שאמור להיות משמעותי כל כך, נודע לגיש עמית, ואתו גם לנו, בשלב די מתקדם של הספר. אבל סדריק נאלץ להיאבק על הזכות להשתייך לכאן, ואפילו כדי שיסכימו לגייס אותו לצה"ל.

אחרי שנהרג כלוחם קרבי, קיבלה אמנם אמו אזרחות, אבל אביו, חרף ההבטחות הראשוניות, נאלץ להיאבק על מעמדו ועל הזכות, כאב שכול, להמשיך לגור בישראל. אמנם טלפנו אליו עד לפיליפינים כדי שיגיע ללוויה, ואם כך – הכירו באבהותו, אבל אחרי כן הערימו עליו קשיים ופקפקו פתאום בקשר בין האב לבנו. עד כדי כך שהציעו לעשות בדיקה גנטית. האב סירב להפריע את מנוחת גופו של המת. 

ומה באשר לחייו של סדריק, שנים רבות לפני שנהרג? איך העזה המדינה לגרש מכאן את האבא, בזמן שסדריק היה עדיין פעוט? עולמו של הילד חרב עליו בבת אחת, בלי שיכול להבין מדוע אבא נעלם לו. איזה כאב. ואיך התמודד סדריק, ככל שגדל, עם החרדה העמוקה לגורלה של אמו, שעבדה בתחילת דרכה כאן כמטפלת סיעודית ואחרי כן, רוב הזמן, כמנקה? 

ומה באשר לאזרחים מהפיליפינים שהגיעו לישראל כמטפלים סיעודיים, ונרצחו בשבעה באוקטובר? אילו מין חיים היו להם לפני כן – כבולים אל בן המשפחה הישראלי שבו טיפלו ולחובות הכספיים העצומים שלקחו על עצמם תמורת הזכות להגיע לכאן ולעבוד בתנאים שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו? כן, כך, לא רק אם התגלגלו למשפחות נצלניות ופוגעניות. גם ואפילו כשטיפלו בישראלים טובי לב ונדיבים. כמו המקרה של פול וינסנט קסטאלני, שנרצח בקיבוץ בארי ביחד עם מעסיקיו, אביתר (תרי) קיפניס ורעייתו לילך, שגופותיהם זוהו רק כעבור ימים, כי נשרפו כמעט כליל.

תרי ולילך היו מעסיקים נדיבים וטובי לב. פול היה נשוי לבל, גם היא מהפיליפינים, גם היא – מטפלת סיעודית, וזוג הישראלים הציע לה לשהות בביתם לאחר שתלד את התינוק המשותף לה ולפול. איזו מחווה נוגעת ללב ואנושית. ובכל זאת, תוהה גיש עמית – מה הרגיש פול? האם "לא חש עצמו לכוד בסבך של רצונות מנוגדים", כי גם אם היחסים עם תרי ולילך היו חמים וקרובים, הוא לא היה באמת בן משפחה שלהם, כפי שסיפרו לעצמם, בלי ספק מתוך רצון להקל על עצמם את תחושת הניצול והתלות של פול בהם. את אשתו פגש פול רק פעם בשבועיים, ואת כל בני משפחתו האחרים פרנס מעבודתו כאן. כשנרצח איבדו כולם את מטה לחמם. גיש עמית ברגישותו לא מתעלם גם מהמצוקה של המטופלים. הוא מבין גם אותם, שהרי התלות הדדית, ולשני הצדדים היא קשה. אבל הדעת נותנת שקשה כנראה יותר למי שנאלץ לגלות מארצו, ולחיות בבתים של אנשים זרים, ולטפל בהם (במקום בהוריו?). 

יופיו של הספר בכך שכותבו לא מתלהם, ולא מפליג בתיאורים סנטימנטליים שהיו יכולים לכאורה להתעורר לנוכח הסיפור הכאוב של סדריק. הספר ניחן בכנות ובדיוק. גיש עמית היה הרי יכול לפתוח בתיאורי הכאב שחש כשסדריק, תלמידו לשעבר, נהרג, אבל אינו מנסה ליפות שום מציאות ומודה: בקושי זכרתי אותו.

עם זאת, מה שזכר, מה שהצליח לדלות גם ממפגשים עם אחרים, שאותם יזם כדי לכתוב את הספר שלפנינו, נוגע ללב, דווקא בשל האיפוק והיושר שבו הדברים כתובים.

אני מבקשת לברך את אנשי ההוצאה החדשה, ולאחל להם ולנו עוד הרבה ספרים כאלה! 

 

אלטנוילנד, 2025
144 עמ'
עורך: דורי מנור