נטיית ליבי היא להתחיל בסיפור האחרון, המרכזי, הארוך ביותר, "אין אפרסקים בשלג", כי הוא זה שריסק אותו, את הלב, ובה בעת, גם תיקן. כי כך קורה כשפוגשים את האמת: היא פוצעת וגם מאחה, צובטת אבל מלטפת, מחשיכה ומטילה אלומת אור בוהק, ולא מאפשרת לברוח מפניה. 

אבל אתחיל בכל זאת בסיפור הראשון. קראתי אותו בתחושה של התרווחות וציפייה לאיזו סאגה שתלך ותיפרש לעיני. כי, יש כבר מי שיודעים, אני מגיעה אל ספר טבולה ראסה ככל האפשר. חשבתי שאני צוללת לתוך רומן. אז הנה, ילד קטן שנקלע לבית זר. "הם לא אומרים לילד לכמה זמן הם משאירים אותו שם", כך מתחיל הסיפור (והספר). בסוף ה – כך חשבתי – פרק, ובעצם – בסופו של הסיפור – יש רגע מכמיר לב של חסד. ותחושה עמוקה שעוד מעט ייוודע לנו עוד על האומלל הקטן הזה, שמיטלטל בין המבוגרים, מנסה להבין מה קורה אתו, ומה עתיד לקרות, איך יסתגל לנסיבות חייו החדשות, מדוע בכלל נקלע למקום הזה (בעצם, אנחנו נרמזים, כמו בין השיטין, באיזו אמירת אגב שמתמלאת במשמעות).

כשהגעתי לסיפור השני – מבחינתי הפרק הבא – הופתעתי והסתקרנתי. פתאום אנחנו לא באיזו מקום רחוק, זר, קר, לא באיזה כפר שילדים קטנים זוללים בו בבוקר דייסה חמה, ויוצאים לאסוף ביצים שהתרנגולות הטילו. לא. אנחנו כאן ממש, בירושלים, בשבעה באוקטובר 2023, ב־6:29, השעה שנהפכה למשל ולסמל. אנחנו עם אישה צעירה, מירב, שגם אותה, "כמו את כולם", תפסה האזעקה לא מוכנה ומבולבלת, מה עושים? איפה המקלט? את מי היא מכירה שם? מה תהיה הדינמיקה בין השכנים שנאלצים להצטופף שוב ושוב לאורך השבת, בכל פעם שנשמעת אזעקה?

חשבתי: מעניין, המעבר החד הזה… ועוד תהיתי איך המציאות החדשה שנפרשת לעיניי תתקשר אל הילד. אבל כעבור כמה פסקאות ירד האסימון (אני יודעת, הטעות מביכה. אבל זה מה שקרה…): לא מדובר כאן ברומן, אלא בקובץ סיפורים, חמישה עשר, חלקם קצרצרים, כמה עמודים, והאחרון כמעט נובלה באופיו, 98 עמודים, סיפור שיש בו דמויות מפותחות, עם עבר והווה ועלילה שלמה, והוא מכיל כמה הפתעות עוצרות נשימה.

טוב, אמרתי לעצמי. אז סיפורים קצרים. ואז התחלתי ליהנות ולהתפעל ממש.

כי כל אחד מהם – רסיס של יהלום, כשמדובר בקצרצרים, או פנינה מושלמת, כשמדובר בארוכים יותר.

אנחנו בימי הקורונה, ופוגשים שתי נשים: אחת שמשהו – אולי הסגר? – ערער את יציבותה הנפשית, ואחת שהיא עדה מעורבת, אך לרגע קצר מאוד; אנחנו עם בני זוג שיצאו ביחד לטיול רומנטי, אבל חזרו בנפרד, כי קרה משהו לאותה "הנינוחות שאחזנו בה כמו במעקה מעל תהום עצומה"; אנחנו עם אם שַׁכּוּלָה; עם אם לתינוק קטן, שלא יודעת את נפשה, ואיך להתמודד עם האפלה שהולכת ומשתלטת עליה; אנחנו עם משפחה של מפונים בבית מלון – איך גיבורת הסיפור מושפעת מהידיעה שמפונים מתאכסנים בחדר הסמוך לזה שאליו הגיעה עם בעלה ל"סוף שבוע רומנטי"? ואיך היא תשפיע על חייהם?; אנחנו עם שרשרת של התרחשויות שמתחילות במעשה יומיומי, כמעט חסר משמעות, ומסתיימת בחוליה האחרונה, הקשה מנשוא. (הרצף הזה הזכיר לי, ודאי שלא במקרה, את הפרק הראשון של הרומן האמן ומרגריטה מאת בולגקוב, שאף מוזכר בסיפור אחר: "אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות, ולא רק קנתה, אלא גם שפכה אותו", שהרי אנושקה גרמה לתאונה הקטלנית שהשטן חוזה באוזני הקורבן, והמשפט "אבל אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות", כך האיר את עיניי, בני, שחר צפריר, נהפך ברוסית למטבע לשון שמביע את ההבנה או החשש שהגורל נקבע ונחרץ); אנחנו עם כל כך הרבה דמויות שונות, במצבים מגוונים, ברגעי משבר אבל גם בזמנים של חסד ונדיבות.

ואז מגיעים לסיפור האחרון. אל סופי שהייתה בעברה סוניה. אל מצוקות הילדות הבלתי נסבלות שעברה, ואל השאלה, שמהדהדת חזק כל כך בנפשי – האם יש מעשים שאי אפשר, בעצם – שאסור! – לסלוח עליהם? ואל התשובה הנחרצת – לא, אבא הוא לא "בכל זאת אבא", כשהוא כל כך נורא, הרסני, נרקיסיסט. לא אחרי שפגע בילדיו באלימות מתמשכת, רצחנית, הפחיד אותם בלי הרף, היה רע, רע כל כך, שיכור, רשע, לא מדי פעם, תמיד! (אבל אפילו לאיש המחריד הזה מעניקה בלה שגיא זיק אחד של חסד חד־פעמי!). איש כזה לא ראוי לסליחה!

אבל הסיפור – הוא עצמו נוגע באור. לא רק מכיוון שהוא מבטא בדייקנות רבה כל כך את הפגיעה המתאפשרת דווקא במקום שאמור להיות הכי בטוח, בתוך המשפחה, אלא גם כי הסיפור עצמו ממשיך הלאה, אל מקומות שיש בהם בכל זאת אהבה, וסליחה – רק למי שראוי לה! – וקבלה. והבנה. ולפיכך נוטע בקורא את התחושה שגם מתוך הכאב הכי גדול עוד יכולה לצמוח תקווה.

בלה שגיא מפליאה לכתוב. פרטי מידע על הדמויות, על קורותיהן, היא מוסרת לנו כמו באקראי. מישהי שמכנה את האבא של בעלה "מגעיל", שמבטאת טינה כלפיו, נחשפת כמו מבעד לצעיפים שנעשים בבת אחת שקופים; סודה של דמות אחרת – האם היא באמת שלמה עם הבחירה שלה לא להביא ילדים לעולם? – מתגלה כמעט בניגוד לרצונה; כאבה של אימא שלא מצליחה להגן על בתה צץ ומופיע כגרפיטי על הקיר הסמוך לדירתה… וכך בכל אחד מהסיפורים: התכנים הם אלה שמספרים את עצמם, לא מחכים שהסופרת תמסור לנו את הפרטים הנחוצים להבנת הסיטואציות.

תודה לך, בלה, על ספר נפלא.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
232 עמ'