תרגם לעברית: אברהם שלונסקי

הָיֹה אוֹ־חָדֹל, אָכֵן זֹה־הִיא שְׁאֵלָה נִשְׂגָּבָה.
הַאִם נָאוָה לְאָדָם, לָשֵׁאת וְלִסְבֹּל בָּרוּחַ⁸⁸
חִצִּים וְאַבְנֵי קְלָעִים, זַעַף מִקְרֶה וָפָגַע
אוֹ־תְפוֹשׂ אָזֵן וּסְגֹר לִקְרַאת יָם־צָר וָכָעַשׂ⁸⁹,
וְשִׂים־קֵץ לָהֶם בַּקְרָב. – לָמוּת־לִישׁוֹן וְלֹא־יתֵר! –
וֶאֱמוֹר⁹⁰ כִּי־שְׁנַת עוֹלָם צָרוֹת לֵבָב הִשְׁבִּיתָה
וַתְּכַל אַלְפֵי שְׁפָטִים נַחֲלת בָּשָׂר בָּאָרֶץ, –
נָאוָה לְאַחֲרִית כָּזֹאת לִהְיוֹת מַשָּׂא כָל־נָפֶשׁ.
לָמוּת–לִישׁוֹן–לִישׁוֹן? – אוּלַי גַּם־שָׁמָּה לַחֲלוֹם –
הִנֵּה אֶבֶן הַנָּגֶף!
כִּי מָה עִנְיַן הַחֲלוֹם יָבוֹא בִּשְׁנַת הַמָּוְתָה,
אַחֲרֵי נָעֵר אָדָם נַפְשׁוֹ מִמּוֹסְרֵי חָלֶד⁹¹,
אַךְ־זֹאת תַּעֲצֹר כָּל־אִישׁ. טַעֲמֵי מָגוֹר כָּאֵלֶּה
יִתְּנוּ לֶעֱנוּת אָדָם אֹרֶךְ יָמִים עֲלֵי־אָרֶץ.
כִּי־מִי יִשָּׂא וְיִסְבֹּל לַעַג עִתּוֹ⁹² וְשׁוֹטֶיהָ.
עָקַת מֵצִיק וְחוֹמֵץ, הַוֹּת כָּל־אֹזְרֵי רָהַב,
עֱנוּת אַהֲבָה נֶעְלָבָה, וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,
גַּאֲוַת בַּעְלֵי פְּקִידֻת, אוֹ־בוּז נְאָצָה וָקֶלֶס
תִּשָּׂא עַנְוָה צְדָקָה מִנִּי זֻלּוּת הוֹלֶלֶת.
לוּ־אַךְ בִּקְצֵה תַעֲרוֹ⁹³ יוּכַל מְצוֹא־לוֹ מַרְגּוֹעַ?
מִי־זֶה נָשָׂא דּוּמָם נֵטֶל חַיָּיו כִּי־מָרוּ,
יִדְכֶּה תַּחַת סִבְלָם, יֶאֱנֹק יַעֲטֹף בַּיָּזַע,
אִם־לֹא⁹⁴ מְגוֹרַת דָּבָר, צָפוּן בַּמָּוֶת לָנוּ –
שָׁמָּה בְּאֶרֶץ עֵיפָה מֵעֵין כָּל־חַי נֶעְלָמָה
וְלֹא־שָׁב מִגְּבוּלָהּ הוֹלֵךְ – תְּהוֹלֵל תָּהֹם כָּל־חֵפֶץ.
עַד־כִּי לָשֵׂאת נִבְחַר צָרוֹת רַבּוֹת מְצָאוּנוּ,
מִתּוּר מִפְלָט לָנוּ בְּקֶרֶב צָרָה בַּל־נֵדָע?
כָּכָה דַּעַת וְחֶשְׁבּוֹן⁹⁵ כָּל־לֵב יַמְסוּ יָרֵכּוּ;
זִו עֶשְׁתֹּנוֹת יָפִים, כָל־עֹז טָבוּעַ בָמוֹ
יְחֻלֶּה לְרַגְלֵי רַעְיוֹן שֶׁאוֹר פָּנָיו הִכְסִיפוּ⁹⁶
וַהֲמוֹן מַעַרְכֵי לֵב, מְלֵאֵי אוֹנִים וָכֹחַ.
מִפְּנֵי שְׂעִיפִּים כָּאֵל מִנִּי מְסִלָּה יוּטָלוּ,
מִבְּלִי מַעֲשֶׂה יֹאבְדוּ לָעַד. – אָכֵן הַס־עָתָּה!
עֹפֶלְיָה רַבַּת הַחֵן! – אָנָּא. בַּת־אֵל, זִכְרִינִי,
וּבְעַד חֲטָאַי כֻּלָּם בְּשִׂיחֵךְ⁹⁷ תְחִנָּה הַפִּילִי.

תרגם לעברית: חיים יחיאל בורנשטיין 

                להיות, או לא להיות – זאת השאלה;              
               האם זו אצילות-נפש גדולה יותר
               לספוג את החיצים והקליעים
               של המזל המתפרע, או
               להתחמש מול ים צרות, לתקוף אותן
               וככה לחסל אותן; למות: לישון –
               כן, זה הכל – ולהגיד שבְּשינה
               אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב
               ואלף המכות שהבשר-ודם
               יורש. צריך להתפלל באדיקות
               לְסוף שלם כזה – למות: לישון –
               לישון – אולי לחלום. אה, זה העוקץ!
               כי אילו חלומות יצוצו בְּשינה
               כזאת של מוות, כשהתרנו את עצמנו
               מפקעת בת חלוף זו – זה מה  שמעכב. 
               זה מה שמעניק גם לְשואות
               חיים כה ארוכים. כי מי מוכן
               לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן,
               את העוולות של הדיכוי, העלבונות
               מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה
               נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת
               פקידים, ההשפלות שלב טהור
               צריך לסבול בשקט מחסרי הערך,
               כשהוא יכול – לבד – להשתחרר
               מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן
               לשאת צרורי-צרורות, להתנשף
               ולהזיע תחת החיים המייגעים,
               לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות –
               הארץ הבלתי-נודעת, שמגבולותיה אף
               נוסע לא חוזר?… זה פחד שמבלבל את הרצון,
               רק בגללו אנו מעדיפים לשאת
               את הרעות שיש לנו במקום לברוח
               אל אחרות לא מוכרות לנו. וכך
               המחשבה – היא שעושה אותנו פחדנים כולנו;
               וכך הצבע הטבעי של הנחישות
               מחליד, נדלח, דוהה ממחשבות, 
               ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה
               סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את
               התואר פעולה. – שקט עכשיו! אופליה היפה!
               הו נימפה, בתפילות שלך שייזכרו-נא כל
               החטאים שלי.

תרגם לעברית: דורי פרנס

המלט:
תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר – טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה. אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים – סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום. אני בעד שילקו טיפוס כזה עם שוט על שהוא מְוַולְגֵר את הוולגריות –  רעשן, מיושן, מלא אש ועשן.  בבקשה ממך, הימנע מזה.

שחקן א':
יסמוך עלי, כבודו.

המלט:
אבל שלא תהיה מתון מדי. תן לטעם הטוב שלך להיות לך מדריך. תתאים את הפעולה לַמילה, את המילה לַפעולה, והכל בתנאי אחד, שלא תחצה את גבול הפשטות של הטבע. כי כל מה שעשוי למעלה מן המידה הוא רחוק ממטרת המשחק, שמאז ועד היום היתה – והיא עדיין – להניף ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החותָם והצורה שלו. עכשיו, אם זה עשוי בהגזמה, או ברשלנות, גם אם זה גורם לַהדיוטות לצחוק, זה גורם לַנבונים עגמת-נפש; והמשפט של אלה חייב לשקול על המאזניים שלך יותר מאולם מלא של אחרים. אח, יש שחקנים שראיתי אותם משחקים, ושמעתי אחרים מהללים אותם, אפילו עד הגג, ש – בל אחטא בשפתי – לא רק שלא דברו והתהלכו כמו בני-תרבות, או כמו קניבלים, וגם לא כמו בני-אדם בכלל, אלא קרטעו ושאגו עד-כדי-כך שהיה נדמה לי שאיזה שוליה שולי של הטבע הוא שברא את האדם, ולא עשה עבודה מי-יודע-מה, כל-כך דוחה היה החיקוי שלהם למין האנושי.

שחקן א':    אני מקוה שאצלנו זה תוקן במידת-מה, אדון.

---

מערכה שלישית, תמונה 2 לעברית: דורי פרנס

---