ספרה החדש של איריס קאופמן, שהרומן שלה טעם של מלח עורר בי התפעלות, הוא ממואר. קאופמן מעלה בו כמה רשימות שבהן היא מתארת את המסע שלה כ"מחלימה" (מילה שהיא מעדיפה, כך היא כותבת, על פני המילה "מטופלת") מכמה סוגי סרטן שונים, שתקפו אותה שוב ושוב מאז המקרה הראשון, לפני עשרים וארבע שנים. קאופמן חולה גם בטרשת נפוצה.
היא משתפת אותנו במחשבותיה על מחלה בכלל, ועל המחלות שפקדו אותה בשלבים שונים בחייה, בפעם הראשונה – כאישה צעירה, אימא לילד בן שלוש וחצי.
ברור שאין האימה שחשה מי שיש לה ילד קטן כל כך, שהיא חייבת ומשתוקקת לגדל, דומה בכל גווניה לזאת שחשה אישה ששני ילדיה כבר אנשים בוגרים.
היא מספרת לנו על ייסורי הגוף "המסמאים"; על מה שחשה אם צעירה שמבחינתה הילד הקטן שלה "נושא אותה" בתוכו, כי ירש ממנה את הגנים שלה, אחרי שהיא "נשאה אותו" בתוכה כשהרתה ללדת אותו, "כי כך עובדת הביולוגיה"; על תחושת האחריות שלה כלפיו; על ייסורי ההחלטה להוליד לו אח, שותף לעתידו, חרף האזהרות של הרופאים שניסו להסביר לה ש"מוטב ילד אחד עם שני הורים מאשר שני ילדים עם הורה אחד"…; על הכאב העצום שחשה כשליוותה את אמה בימי חייה האחרונים – גם היא חלתה בסרטן, אבל לא ידעה שבתה, שמטפלת בה במסירות, מתמודדת עם אותה מחלה; איך מסתירים את האמת? איך מטפלים בחולה, כשאת בעצמך חולה ומבוהלת? איך מתנחמים מהתחושה שהיא עצמה "ילדה־בלי־אמא"? היא מספרת לנו על הקושי העצום שבהיעדר שליטה. על השלבים של ההתמודדות עם המחלה, שדומים מבחינות מסוימות למודל השלבים של ההתמודדות עם אבל בעקבות מותם של יקרים לנו, מודל שפיתחה אליזבת קובלר־רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה, ומראה לנו כיצד מחלימים יכולים לעזור זה לזה, ומדוע השיתוף ביניהם יכול אולי – ואולי לא – להפיג את תחושה הבדידות האינהרנטית למצבו של כל חולה, באשר הוא.
כדי להתמודד עם התהיות הרבות שהיא מעלה – האם כתיבה על טראומה מרפאת? האם האמונה באלוהים יכולה לעזור? ואם לא מאמינים בקיומו? איך מתמודדים עם "האוקסימורון הגדול מכולם – ריפוי ברעל" (כלומר, הטיפול הכימותרפי)? האם ידע מועיל ועוזר למחלים? במה יכולה ההבנה של השפה הרפואית לעזור לו?
כדי לנסות ולהשיב על כל אלה, ועל תהיות רבות נוספות, קאופמן נעזרת ביצירות ספרותיות רבות: שירים של רחל, לאה גולדברג, רחל שפירא, יהודה עמיחי, רחל חלפי, אולב האוגה, (משורר נורווגי); אבחנות של פרויד ושל הפילוסופית פרופ' רות צ'אנג; כתיבתם של דוד גרוסמן, ארווין יאלום, אילנה המרמן ויורגן ניראד – כל אלה משמשים לה מורי דרך, ונקודות ציון והתייחסות.
הפרק העוסק בשימוש בדימויים – כשחולים מתארים באמצעותם את הכאבים שהם חשים, כשרופאים מתארים באמצעותם את המאבק במחלה, כשסופרים נעזרים בהם כדי להביע את תובנותיהם, מרתק במיוחד: "כל דיווח נפתח ב'כמו'. אוסף מעניין של דימויים כאלה… כמו ענן בתוך הבטן, כמו סכין, כמו אש, כמו שור, כמו נקודות שחורות בבשר… לוחץ כמו שיניים של חיה, פצצות קטנות בתוך הראש, כמו עשן שחור בכבד… יפה ולא ברור… הדימוי הוא דבר כל כך אישי, עד שאתה בטוח שכל העולם צריך להבין אותו."
היא מסבירה מדוע השימוש של רופאים מסוימים בטרמינולוגיה צבאית – "מתקפת נגד", "ניצחון בקרב" – מעורר בה שאט נפש, ואיך לדעתה הוא עשוי ממש לפגוע בטיפול.
במהלך הדיון שהיא עושה בעניין הדימויים מעניין לא פחות ציטוט דבריה של סוזן סונטאג, שלפיה מתקיים גם תהליך הפוך: "חוליים פיזיים משמשים לייצוג של תופעות חברתיות".
הספר כולו עתיר תובנות ומחשבות מרתקות, והוא גם נוגע ללב בכנות שלו, וביכולתה של קאופמן להיות מדויקת וישירה!
הוצאת שתיים, 2024,
143 עמ'
