שני ספריה הקודמים של איריס קאופמן, הרומן טעם של מלח והממואר להיות או לא האהיבו עלי את כתיבתה. בשניהם הייתה בי תחושה שקאופמן מספרת אמת, גם כאשר מדובר בפיקשן וגם כאשר תיעדה זוויות מסוימות בחייה.

גם את ספרה השלישי, הצד של המים, קראתי בעניין שהלך וגבר עד סופו.

הרומן מחולק לשני קולות ראשיים. באחד מהם, זה שפותח את הספר, יש אישה שכותבת מכתבים מתוארכים, הם מתחילים במארס 2001 והאחרון שבהם נכתב חמישה חודשים אחרי כן. כל המכתבים מופנים אל אדם אחד: איזו אישה שתפקידה בחיי הכותבת מתברר ממש במשפטים הראשונים: "אני חושבת שמה שהעיר אותי היה הטריקה של הדלת. כמעט אחת עשרה וחצי בלילה. זה רק עניין של השבועות האחרונים שהוא חוזר כל כך מאוחר. איפה הוא הסתובב עד עכשיו? הרי לפי הטריקה לא שכבתם. כשאתם לא שוכבים הוא חוזר עצבני וטורק את הדלת. הוא בטח לא קולט את זה שאני כבר יודעת להבחין. אם הוא נכנס כמו גנב בלילה, סוגר אחריו את דלת הכניסה בשקט וצועד על קצות האצבעות ישר למקלחת – זה סימן שכן שכבתם", וכן הלאה.

די מהר מתבררת התמונה: הנמענת היא האישה שעמה בוחר בן זוג של הדוברת לבגוד בה.

במכתבים אל האישה האחרת היא כותבת איך נודע לה על קיומה, מה דעתה על האישה, ומה דעתה על מה שגרם לו לבגוד.

לאט לאט נפרש סיפור חייהם של השניים, ענת ושגיא. והשאלה הבסיסית שנשאלת בסיפור, במידה רבה כמו בספרה הראשון של קאופמן, טעם המלח, היא – האם בית הגידול שלנו קובע את גורלנו? האם מי שאביו בגד באמו מועד לבגוד גם הוא? האם מי שגדלה בבית שבו האימא לא תפקדה בחלק גדול מהזמן, כי הייתה שקועה בדיכאון קשה, תצליח לחיות חיים שונים?

האם אפילו עקרות חלקית היא צו גורל שתעבור אל הדור הבא, ותהפוך לעקרות מלאה?

איך בעצם נראה דיכאון חריף וקשה? מה הוא מעולל למי שאוהבים את האדם המדוכא?

האם קיומו של אדם חיוני אחד בחייה של ילדה שאמה מדוכאת יוכל לגאול אותה מהעתיד שהותווה לה לכאורה?

בין פרקי המכתבים המופנים אל המאהבת יש פרקים שנכתבו בגוף שלישי. הם מוסיפים נדבכים לאלה שאנחנו לומדים מהמכתבים, הם מעניקים לנו את הרקע המקיף את הדמויות, את מה שמספר כל יודע יכול לגלות לנו, את מה שדמות אחת, זאת שכותבת את המכתבים, לא יכולה לדעת על עצמה ועל זולתה.

כך הולך הספר ומתפתח, ואתו – הסקרנות הגוברת. מה יקרה הלאה? זהו כמובן השלד שתומך בכל סיפור ראוי לשמו, כפי שניסח זאת א"מ פורסטר בספרו Aspects of a Novel, מסה על אמנות הרומן. בפרק השני, "הסיפור”, מופיעה הגדרה של אבן היסוד בעלילה: השאלה "מה יקרה הלאה". הסקרנות היא זאת שמחזיקה אותנו קשובים.

ובספר שלפנינו אנחנו ממש רוצים לדעת איך זה ייגמר. ענת תסתפק בזה שהיא מוציאה קיטור, כותבת לעצמה, ותישאר ממורמרת, צודקת וכועסת, או שהיא תעשה משהו עם הידיעה, האכזבה, מפח הנפש? היא תדבר עם שגיא? תגלה לו שהיא יודעת? איך הוא יגיב? איך תגיב המאהבת? מה יקרה להם?

הסוף לא צפוי, ומפתיע (ולא מאכזב!)

באחרית הדבר לספר, בחלק שכותרתו "תודות", כתבה קאופמן שהספר "החל להיכתב בקיץ 2023 ופסק מלהיכתב באוקטובר. שבתי אליו מאות ימים מאוחר יותר, כשיכולתי לכתוב שוב. גם אם מעשה הכתיבה היה נגוע מאז באובדן שלא ידעתי שיכול להיות".

הדברים הללו הבהילו אותי. כולנו השתנינו בשבעה באוקטובר 2023, אבל אין ספק שאחרת לגמרי ממי שהטבח פגע בו ישירות. אני מרגישה שהכרתי אותה מקרוב, במיוחד אחרי הממואר שלה שקראתי, ולא יכולתי שלא להתכווץ בדאגה כשקראתי אותם.

אני מקווה ששלום לך, איריס!

הוצאת שתיים, 2026
עורכת: מירי רוזובסקי
157 עמ'

איך אוכל […] להירפא מן הסבל בעודי כותבת עליו, כלומר, מכירה בו? ובכן – לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב.

הם מתקיימים משום שאני תופסת מקום בעולם דרך הניסיון להבין את מה שקרה לי. ואל המקום שאני תופסת בעולם מגיעים אנשים (קוראים) אחרים. ומשום שהם מגיעים אל המקום הזה, ושוהים בו זמן מה, גם הם מבינים דבר מה על מה שקרה לי, ומשום כך יבינו, אולי, דבר מה על מה שקורה להם. 

[…]

מעשה הכתיבה כשלעצמו הוא מעשה בודד. אין בו אחרים. בין אם מדובר בכתיבת בדיון ובין, וביתר שאת, אם מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית – הרי אני הופכת בה את דם ליבי למילים. זוהי הדרך האלגנטית לדמם, ופצע מדמם הוא היפוכו של פצע שנרפא. ואכן – כתיבה על החומרים שמהם עשויים החיים שלי אינה מרפאת. יש עוצמה באותנטיות שלה, והיא נותנת לזיכרונות כוח אחר, אבל אינה משכיחה אותם. ההפך הוא הנכון: דווקא משום שאני זוכרת את הדבר, אני מתגעגעת לדבר האחר.

[…]

לא צריך, אולי, למצוא "החלמה" או "ריפוי" בכתיבה. לא צריך, אולי, להירפא מן המשברים. אולי צריך לתת להם שיצרמו, כמו רעש של ציפורניים ששורטות על לוח. רעש שאי אפשר שלא לשמוע. כי כאב הרי דורש שיכירו בו. שיחושו אותו. ומעשה הכתיבה הוא גם מעשה של הכרה בכאב.

 

ספרה החדש של איריס קאופמן, שהרומן שלה טעם של מלח עורר בי התפעלות, הוא ממואר. קאופמן מעלה בו כמה רשימות שבהן היא מתארת את המסע שלה כ"מחלימה" (מילה שהיא מעדיפה, כך היא כותבת, על פני המילה "מטופלת") מכמה סוגי סרטן שונים, שתקפו אותה שוב ושוב מאז המקרה הראשון, לפני עשרים וארבע שנים. קאופמן חולה גם בטרשת נפוצה.

היא משתפת אותנו במחשבותיה על מחלה בכלל, ועל המחלות שפקדו אותה בשלבים שונים בחייה, בפעם הראשונה – כאישה צעירה, אימא לילד בן שלוש וחצי.

ברור שאין האימה שחשה מי שיש לה ילד קטן כל כך, שהיא חייבת ומשתוקקת לגדל, דומה בכל גווניה לזאת שחשה אישה ששני ילדיה כבר אנשים בוגרים.

היא מספרת לנו על ייסורי הגוף "המסמאים"; על מה שחשה אם צעירה שמבחינתה הילד הקטן שלה "נושא אותה" בתוכו, כי ירש ממנה את הגנים שלה, אחרי שהיא "נשאה אותו" בתוכה כשהרתה ללדת אותו, "כי כך עובדת הביולוגיה"; על תחושת האחריות שלה כלפיו; על ייסורי ההחלטה להוליד לו אח, שותף לעתידו, חרף האזהרות של הרופאים שניסו להסביר לה ש"מוטב ילד אחד עם שני הורים מאשר שני ילדים עם הורה אחד"…; על הכאב העצום שחשה כשליוותה את אמה בימי חייה האחרונים – גם היא חלתה בסרטן, אבל לא ידעה שבתה, שמטפלת בה במסירות, מתמודדת עם אותה מחלה; איך מסתירים את האמת? איך מטפלים בחולה, כשאת בעצמך חולה ומבוהלת? איך מתנחמים מהתחושה שהיא עצמה "ילדה־בלי־אמא"? היא מספרת לנו על הקושי העצום שבהיעדר שליטה. על השלבים של ההתמודדות עם המחלה, שדומים מבחינות מסוימות למודל השלבים של ההתמודדות עם אבל בעקבות מותם של יקרים לנו,  מודל שפיתחה אליזבת קובלר־רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה, ומראה לנו כיצד מחלימים יכולים לעזור זה לזה, ומדוע השיתוף ביניהם יכול אולי – ואולי לא – להפיג את תחושה הבדידות האינהרנטית למצבו של כל חולה, באשר הוא.

כדי להתמודד עם התהיות הרבות שהיא מעלה – האם כתיבה על טראומה מרפאת? האם האמונה באלוהים יכולה לעזור? ואם לא מאמינים בקיומו? איך מתמודדים עם "האוקסימורון הגדול מכולם – ריפוי ברעל" (כלומר, הטיפול הכימותרפי)? האם ידע מועיל ועוזר למחלים? במה יכולה ההבנה של השפה הרפואית לעזור לו?

כדי לנסות ולהשיב על כל אלה, ועל תהיות רבות נוספות, קאופמן נעזרת ביצירות ספרותיות רבות: שירים של רחל, לאה גולדברג, רחל שפירא, יהודה עמיחי, רחל חלפי, אולב האוגה, (משורר נורווגי); אבחנות של פרויד ושל הפילוסופית פרופ' רות צ'אנג; כתיבתם של דוד גרוסמן, ארווין יאלום, אילנה המרמן ויורגן ניראד – כל אלה משמשים לה מורי דרך, ונקודות ציון והתייחסות.

הפרק העוסק בשימוש בדימויים – כשחולים מתארים באמצעותם את הכאבים שהם חשים, כשרופאים מתארים באמצעותם את המאבק במחלה, כשסופרים נעזרים בהם כדי להביע את תובנותיהם, מרתק במיוחד: "כל דיווח נפתח ב'כמו'. אוסף מעניין של דימויים כאלה… כמו ענן בתוך הבטן, כמו סכין, כמו אש, כמו שור, כמו נקודות שחורות בבשר… לוחץ כמו שיניים של חיה, פצצות קטנות בתוך הראש, כמו עשן שחור בכבד… יפה ולא ברור… הדימוי הוא דבר כל כך אישי, עד שאתה בטוח שכל העולם צריך להבין אותו."

היא מסבירה מדוע השימוש של רופאים מסוימים בטרמינולוגיה צבאית – "מתקפת נגד", "ניצחון בקרב" – מעורר בה שאט נפש, ואיך לדעתה הוא עשוי ממש לפגוע בטיפול. 

במהלך הדיון שהיא עושה בעניין הדימויים מעניין לא פחות ציטוט דבריה של סוזן סונטאג, שלפיה מתקיים גם תהליך הפוך: "חוליים פיזיים משמשים לייצוג של תופעות חברתיות". 

הספר כולו עתיר תובנות ומחשבות מרתקות, והוא גם נוגע ללב בכנות שלו, וביכולתה של קאופמן להיות מדויקת וישירה! 

הוצאת שתיים, 2024,
143 עמ'

האם העבר שלנו הוא מאסר עולם, או שיעור שאפשר ללמוד ממנו, "ולהמשיך ממנו הלאה"? זאת השאלה המרכזית ששואל הרומן היפהפה, טעם של מלח, ספר הביכורים של איריס קאופמן.

"אלמלא עץ הילדות / גם אני הייתי מרחיקה מזמן" – זהו המוטו לספר, מתוך שיר של נורית זרחי: האם, כמו העץ, גם אנחנו נטועים? או שנוכל לקום, להתרחק, למצוא לעצמנו קיום חדש, שאינו מושרש בילדותנו?

את הספר גודשות דמויות שונות ורבות, והעלילה נעה בזמן בזריזות מפתיעה. כל אחד מהפרקים הקצרים מוקדש לדמות אחת, לפעמים – לשתיים, ובמעברים הראשונים נדרשת תשומת לב: רגע, מה קרה? על מי מדובר? איפה ולאן הגענו עכשיו?

הטכניקה מרתקת, שכן הסיפור חושף הן את הדמויות הראשיות – אבישג, ניב וליאת – והן את ההורים של חלקן, ואת ילדותן, ומצייר את האופן שבו עוצבו בעקבות  הקונפליקטים שליוו את תחילת חייהן.

איך תגדל ילדה שאמה הזניחה אותה, וככל הנראה אפילו שכבה בביתן עם גברים זרים, תמורת תשלום?

איך יגדל נער שאביו כנוע, אמו שתלטנית, מניפולטיבית ובוגדנית?

ומה תהיה עמדתה של ילדה שאביה בגד בגלוי באמה הדכאונית? מה יעלה בגורלה? האם תהיה מסוגלת להתאהב, לקיים זוגיות יציבה, בכלל – לתת אמון בגברים?

"היא החליטה שֶׁכַּמָה שילדותה חרטה בה צער עמוק יותר, כך היא תיתן לעצמה להכיל יותר שמחה", נאמר לנו כמו מתוך תודעתה של אחת הדמויות. האם אפשר באמת לבחור בשמחה? גם כשבית הגידול שבו צמחת עגום ומייסר?

"יש הרבה דרכים להרוס ילד", חושבת דמות אחרת, ודווקא המבט לאחור, וההבנה של סבלו של הזולת, יכולים כנראה לפנות מקום לרגישות ולחמלה.

ועם זאת, מתוארת ברומן גם הורות אחרת. אימהוּת מעניקה עד בלי די, שגם בתנאים כמעט בלתי אפשריים מתמסרת לילד, ומצמיחה אותו, כמעט כנגד כל הסיכויים. מדובר באבישג, אמו של עוז, שנמצא על הרצף האוטיסטי. היא עושה הכול ויותר מכך כדי לגדל אותו ולאפשר לו להתפתח, ולהגיע להישגים שלא היו צפויים בתחילת חייו. אנו עדים אם כך גם לדגם שונה כל כך מזה של חלק מההורים המזניחים והמתעלמים המתוארים בסיפור. מאחר שאבישג גדלה בתנאים מחרידים, היא עצמה לא מבינה מניין היא מוצאת את כוחות הנפש והגוף לאהוב כך את בנה ולהצמיח אותו. אחת התשובות היא הרעוּת המיוחדת של אבישג עם חברתה יואלה.

וזאת שאלה נוספת שהרומן שואל, וגם משיב עליה: מה מקומה של חברות בין נשים? מה היא יכולה לתרום להן? התשובה: הרבה מאוד. כמעט הכול. היא יכולה לשנות גורלות, לשמש מסד ותשתית שעליהם נבנים חיים, היא מושיעה, מנחמת, מחזקת, היא חיונית! יואלה ואבישג, רבקה ועדינה, הן שני "זוגות" של נשים, חברות שהקשר ביניהן מפעים ומרגש.

כל הדמויות הולכות ומתגבשות לאורך הרומן, נבנות נדבך על נדבך, כך שאם בתחילתו לא היה לי ברור למשל מדוע בעצם אבישג התאהבה כל כך בניב, עד סופו למדתי להבין אותה – וגם אותו. הבנתי מה מניע את כל אחד מהם, מה הפצע הנסתר שגרם להם להתנהג כך ולא אחרת.

הכתיבה, המעברים, ההפתעות השונות – מתוחכמים ומסקרנים, והקריאה סוחפת.