אין למתוח ביקורת על הערך האתי של הדימויים החזותיים שתוקפים אותנו, גם אם הם אינה מביאים לתמורה מוחלטת, גם אם אנחנו מצליחים להפנות להם עורף, להפוך את הדף, לעבור תחנה.
הדימויים החזותיים הללו אינם אלא הזמנה לשים לב, להרהר, ללמוד, לבחון את הרציונליזיות שבאמצעותה מנסים להסביר את הסבל ההמוני שגורמות לו רשויות ממוסדות.
כיצד נגרם מה שהתמונה משקפת? מי הם האחראים למעשה? האם יש מקום לסליחה? האם היה הסבל בלתי נמנע? האם מצב עניינים שהתקבל עד כה על דעתנו ראוי לבחינה מחדש?
כל זה מתקיים לצד ההבנה שאין בכוחם של מורת רוח מוסרית, כמו גם של חמלה, כדי להכתיב את המהלכים הבאים.
