"התברר לי שגם הטקסט זקוק להקשבה, ממש כמונו," כותב עופר ספיר בספרו תמיד עוד פעם אחת שראה אור בימים אלה. כוונתו הייתה למה שהתחוור לו בקורס "תצפיות בתינוקות", שאותו עבר במהלך הכשרתו המקצועית במסגרת לימודי הפסיכותרפיה. להפתעתו, המנחה של אותו קורס "התרכזה בטקסטים שכתבנו על התצפיות הרבה יותר מששיערתי שאפשר", והוא מוסיף, "ובניסוח אחר: אנחנו צריכים להקשיב לטקסט ממש כמו שאנו צריכים להקשיב לאחרים ולעצמנו".

וזה בדיוק מה שספיר עושה לאורך הספר, שקשה להגדיר את הז'אנר שבו נכתב, וזאת כי מדובר למעשה בחידוש מקורי של הכותב: ספר שכל אחד מפרקיו נפתח בתצלום קטן, בשחור לבן, שהוא מעין כן ההמראה, ולרוב גם המוקד, של הפרק.

אבל תיאור התצלום הוא רק נקודת ההתחלה. שכן כל אחד מהפרקים חותר עמוק עמוק פנימה, וכולם מרוכזים בעיקר בשאלות שספיר מרבה לשאול את עצמו, ובכך פותח פתח לאינספור מחשבות, שאת חלקן הוא מפתח ואת האחרות הוא משאיר לנו להמשיך ולעסוק בהן, לתהות ולהתלבט. השאלות מתחילות ממקומות מאוד ספציפיים בחייו, בנפשו, נוסקות גבוה למחוזות רמים, ובה בעת מספרות לנו עליו, על חייו, על קשיים שחווה והתלבטויות שחלקן מצאו תשובה, ושרבות נותרו פתוחות.

כשקראתי את הספר עלה בדעתי הדימוי של אוּרוֹבּוֹרוֹס – סמל עתיק בצורת נחש או דרקון שבולע לעצמו את הזנב. ספיר כותב טקסט עתיר שאלות, ובסיומו מוסיף כמעט תמיד עוד הערה העוסקת לא בסוגיות הקודמות שהעלה, אלא בטקסט עצמו, או בתצלום שאליו התייחס: הניסוחים חוזרים, פחות או יותר: "בקריאה חוזרת של הטקסט אני מבין ש…"; "אני מסתכל לאחר זמן על התמונה ואני חושב שאני מבין מדוע איני זוכר אותה"; "אני קורא את הטקסט שוב, והוא מפוזר משהו. לרגעים אני לא בטוח מה כתבתי, ואז אני מבין, וזה אפילו כתוב בפירוש"; "כשאני מסתכל שוב על הצילום ועל הטקסט אני קולט שבשונה מטקסטים אחרים, כאן לא העמקתי במבט על התמונה עצמה ועל האפיונים החזותיים שלה. למעשה, הטקסט עומד בפני עצמו, כמו סיפור קצר" – וכן הלאה. ניתוחים של ניתוחים שמנתחים בעדינות, ביסודיות, בנגיעות דקיקות מאין כמותן, חוויות־חיים, רגעים, תחושות מורכבות שספיר מצליח איכשהו לתאר אותן, למקם אותן בזמן ובחלל, לתת להן תוקף ומשמעות, ולהמשיך ולעורר שאלות על אודותיהן.

הטקסטים נוגעים מאוד ללב. הייסורים העולים מהם, תחושת האחרות, הילדות הטעונה בכל כך הרבה כאב של מי שגדל במשפחה, חברה, תקופה שבה להיות מי שהוא – אדם רגיש במיוחד, הומו, שונה מסביבתו, היה קשה מנשוא.

אחד הפרקים הנוגעים במיוחד ללב הוא "תמונת מחזור כיתה ח'". ספיר מעלה בראש הפרק את התצלום שנמצא אצל כל אחד מאתנו בארון: תמונת הגמר של בית הספר היסודי שבו למד כל אחד מאתנו (בימיו של ספיר, ובימי – עד סוף כיתה ח').

ספיר מתאר את התצלום, ואז חותך ומרסק אותו ואת כל מה שניצב מאחוריו, את הסודות האיומים שהמראה המסודר והמיושב, המוכר כל כך, מסתיר. למשל, את הניכור ששרר בין הדמויות המצולמות. למשל, את ההבדלים בגודל בין המנהלת, המורות והתלמידים: "המבוגרים (המבוגרות) ממוקמים למעלה, בתמונות מוגדלות מעט, והילדים למטה. כולם מסודרים בסדר קבוע, לפי היגיון אוניברסלי". אבל, הוא תוהה, "מה עשינו שם ולמה היינו שם (האם היינו קהילה?)"; וגם – "התמונות זהות בגודל, ומרמזות על מעין אחידות, אולי על שוויוניות, אבל בפירוש לא היה מעמדנו שווה. היו מאתנו שתפסו הרבה מקום, והיו שפחות. שמונה שנים של מורכבות, למידה, תסכולים, יחסים, עלבונות, אהבות, מתומצתות בתמונות קטנות ושוויוניות – לכל אחד מוקצה בדיוק אותו מקום (אולי זה מייצג משהו מהקיבעון החברתי במשך שנים ארוכות, כמה קשה לזוז מהמשבצת שאליה אתה שייך ומשויך). שמונה שנים היינו קבוצה אחת באותה כיתה, למעט שינויים קטנים. פרק זמן בלתי נתפס, מה נשאר, מה היה – מה התאפשר. התשובה לכל אחד ואחת היא שונה, ואף משתנה בחלוף הזמנים, אך התמונה אינה משתנה. למעשה, מעולם לא התקיימה. היא הרי בדיה", וכאן מגיעה, בעיני פאנץ' משמעותי מאוד: "אפילו לא ישבנו זה ליד זה לשם התמונה (מה זה אומר על הזיכרון, על הנרטיב?)"…

יש עוד תובנות שספיר מגיע אליהן מהתצלום הזה. למשל – הזיוף בעמדה ה"פמיניסטית", במקום שיש בו כמעט רק נשים…

ובעיקר – חוסר היכולת של התצלום לבטא את הבדידות הממארת שהוא עצמו חווה במהלך כל שנותיו בבית הספר.

התיאורים של אותה בדידות, דרכי ההתמודדות של הילד הקטן, עופר, שבכלל רצה להיות ילדה, ולא ידע שפעם, בעתיד, שינויים כאלה יתאפשרו, פשוט שוברים את הלב: איך נהג לעמוד בפתח חדר המורים, כדי שמי שרואים אותו יחשבו שהוא שם בשליחות, וכך יניחו לו ולא יציקו; איך נהג להתלוות בחשאי למורה בדרכה מחדר המורים עד לכיתה, שוב, מאותו טעם; איזו הקלה חש בתום יום הלימודים ככל שהתקרב אל המקום הבטוח היחיד בחייו – הביתה, אל אימא. כמה סבל בטיולים השנתיים. ובטיולים בכלל.

וזהו רק עניין אחד שספיר עוסק בו. כי יש גם תיאור הדיכאון הקליני העמוק שסבל ממנו במשך שנים. וגם, כאמור, נושא הזהות המינית. והקשר עם אמו. ועם אביו. התהיות לגבי עברם ועברו; והפסיכולוגים שטיפלו בו; ובעיקר – התהייה המתמשכת בעניין הזיכרון – האם מה ששכח קרה בכלל? האם הוא יודע את האמת? האם יש בכלל "אמת" מוצקה שאפשר להישען עליה?

הספר, כאמור, מקורי מאוד. הוא זרוע בשלל אזכורים של יצירות ושל כתבים עיוניים שמופיעים בפונט שונה, מוקטן, עם קו תחתון, ונראים כמו קישורים לספרים או מאמרים או אתרים – אני תוהה אם בגרסה האלקטרונית אפשר באמת ללחוץ עליהם ולהגיע לקישורים שהם מייצרים, לצורך מה שנהוג לכנות "קריאה נוספת".

את יכולתו הנדירה של עופר ספיר לרדת לעומקם של טקסטים הכרתי לראשונה כשזכיתי לקבל ממנו התייחסות מפתיעה ומפעימה לספר שלי, מה קרה להגר באילת? ספיר היה אחד המגיבים הראשונים, חודשים רבים לפני שהספר שלי הוצג כמועמד לפרס ספיר ולבסוף גם זכה. התרגשתי אז מאוד מיכולתו להבין, לראות, לגלות הקשרים מרתקים, ולבטא את מה שראה ברהיטות ובחוכמה. כל כך משמח אותי עכשיו לקרוא את הספר שהוא כתב, ולגלות שוב את אותם מעמקים ואת אותה מקוריות, רגישות וחדות ראייה!

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
148 עמ'