הייתי רגיל לזה. הייתי מיומן היטב, אחרי שנות הפנימייה הארוכות והחיים לצד נערים ובחורים שאל רובם המוחלט הייתי אדיש רומנטית ואדיש מינית. אך מרוב פחד שיגלו אותי, כשמישהו היה מוריד חולצה או כשנכנסתי למקלחות המשותפות או כשהיינו הולכים למִקווה בימי ישיבת ההסדר, הייתי נכנס לדריכוּת הזו, למתח, לריכוז במשימת ההסתרה. והייתי אומר לעצמי, תהיה טבעי. תהיה טבעי כדי שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. זה לא מעורר בך עניין. אבל שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. אל תביט אל הגוף. תתרכז בפרצוף. או בקיר. או בנוף. תדבר על משהו שלא קשור במה שקורה כאן. תגיד משהו מצחיק. יופי. עכשיו תעביר מבט קצר אל הגוף. אחרת ישימו לב שאתה מתרכז בלא להביט אל הגוף. עכשיו תהיה כמו האחרים. האחרים, מה הם עושים. הרגילים שסביבך. לאן הם מביטים. מה הם עושים עם העיניים. הרי האחרים מסתכלים לכל מיני מקומות. הרי האחרים לא מתרכזים לא להביט. הם טבעיים. תהיה טבעי. תהיה אדיש. נכון שאתה גם ככה אדיש. בכל זאת תתרכז בלהיות אדיש. אבל לא יותר מדי אדיש. זה שוב מבליט אותך. ושוב תגיד משהו מצחיק או משהו חכם. תרים את השיחה מעל לגופים החשופים שאת מי הם מעניינים בכלל. לא אותך, מה לך ולגוף של גבר. שום דבר. כל הכבוד. שוב הצלחת, הסוד שמור. אתה בסדר."
