כיאה למשיח, הוא דאג לפזר מדי מפעם רמזים לסביבתו. לי, לאמי, כנראה לעוד אחרים, אני לא באמת יודע. הוא אמר פעם לאחותי שאילן היוחסין שלו מגיע עד לדוד המלך. בדיעבד, כמה שנים אחרי מותו, מתישהו ב־2009, הייתי צריך להגיע לרבנות בבאר שבע כדי להוציא תעודת נישואים של הוריי עבור אחותי, שעמדה להתחתן. הפקיד ביקש ממני את הפרטים, הקליד אותם במחשב שנראה לפחות מתקופת בית המקדש השני. חיכה עד שהפרטים ייטענו, העכבר שנמצא בכונן יקבל את המזון שלו כדי שיוכל לרוץ על הגלגלת שמפעילה את לוח האם, בתואם IBM מדגם XT עם מסך ירוק זרחני שחור שבשלב מוקדם של הקריירה גורם ללקויות ראייה. אחרי רעשי טעינה של בערך דקה וחצי יצא תדפיס ממדפסת תואמת עם החורים האלו בשוליים, נייר שהחברה שמייצרת אותו מחזיקה את הראש מעל המים ושורדת רק בזכות סניפי רבנות, משרדי פקיד שומה וחדר שלם שנקרא "חדר ציונים" באוניברסיטה כלשהי שהנהלים שלה לא מאפשרים מעבר לדיגיטל. אחרי שהפקיד הרבני הרים את משקפיו והסתכל בתדפיס (רק מול המחשב הוא שם את המשקפיים העבות, הן כנראה סיננו קצת את הקרינה הרדיואקטיבית), הוא פנה אלי ואמר: "כהנים, כן?"

"הסתכלתי עליו קצת בפליאה ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. "השם משפחה זה וולך".

״כן, אני יודע, אתם כהנים".

וואלה. אמרתי בסדר וקיבלתי את העובדה החדשה הזו בחיי. לא שהם השתנו באופן משמעותי, עדיין גרתי בדירת חדר וחצי מתפוררת בקומה רביעית בלי מעלית בבניין
שיש בו פנסיונרים שהדרך היחידה לדעת שהם אמורים לעזוב היא לפי הריח אחרי כמה ימים, ויותר לשלשת יונים מאשר חלונות. אבל היי, בבית הכנסת התייחסו
אלי ככוכב עולה, כהן חדש שהתגלה, איזו חגיגה. הרב כהן החב"דניק לימד אותי לעשות את ברכת הכוהנים עם הטלית והכל, במין ריקוד מוזר שנראה כמו הפעלה
לילדים של עודד מנשה בחופש הגדול.