אנשים לא מתרגלים למראות – אם אפשר לתאר כך את מה שקורה – רק בגלל גודש הדימויים החזותיים שמעמיסים עליהם. הפאסיביות – היא זאת שמעמעמת את התחושות. מה שמתואר כאדישות, אלחוש מוסרי או רגשי, בעצם עמוס בתחושות: של זעם ותסכול.
אבל אם נבדוק אילו תחושות יכולות להיות רצויות, נראה כי הבחירה באמפתיה היא מעשה פשוט מדי. הקרבה הדמיונית אל סבלם של אחרים, שאותה הדימויים החזותיים מספקים למי שצופה בהם, מרמזת שנוצר כביכול קשר בין הסובלים לצופים – סבל שאנחנו צופים בו מקרוב, על מסך הטלוויזיה, וזה פשוט לא נכון. זאת רק עוד דרך לערפל את הקשר שיש לנו עם מוקדי הכוח. כשאנו חשים אמפתיה, נדמה לנו שאנחנו לא שותפים לגרימת הסבל. וזאת יכולה להיות (חרף כל כוונותינו הטובות), תגובה חצופה, שלא לומר – לא הולמת.
אז מה המסקנה? מה עדיף? התעלמות גמורה, או הצטרפות מלאה לסבלו של האחר? ברור, שכל מעשה שיכול לעצור את הגורם לסבל ולמנוע אותו, עדיף, אבל מה אם אין אפשרות כזאת? מה אם הפעולות שיכול אדם מן השורה לנקוט יכולות רק לצמצם, להקל, לעזור, לבטא השתתפות ואיכפתיות? האם פעולות כאלה הן למעשה שיתוף פעולה עם גורם הסבל והאחראי לו, בעצימת עיניים? או, למעשה, לא בעצימת עיניים, כי הרי אנו מסתכלים בסבל על מסך הטלוויזיה, כדבריה. אז מה עדיף, לשיטתה, לכבות את הטלוויזיה או לעבור לערוץ אחר?
נראה לי שלא ירדתי לסוף דעתה של סוזן זונטאג, וזה לא מפתיע.