ערב אחד כשרפרשתי את דף הבית של רויטרס במחשב הנייד שלי, שמתי לב למשהו שונה בצילומים שהגיעו מדמשק.

במקום התמונות המבעיתות של הרס ושל חמושים, נראו בהן גופות של בני אדם, נקיות ושמורות היטב. כאילו שהם ישֵנים.

לרשתות החברתיות החלו לזרום קטעי וידיאו ובהם מרססים ילדים במה שנראה כמו מים.

מספרי המתים שבתי החולים הזמניים ושהרופאים דיווחו עליהם הגיעו למאות.

משפחות שלמות נחנקו למוות, אצלם בבית. הממשלה המיתה אותם בנשק כימי: גז. לא הופתעתי. בשלב זה שום השחתת מידות של הממשלה כבר לא מדהימה אותי.

מה שמתמיה אותי, וסורים רבים אחרים, זאת תגובת העולם. אחרי שנתיים נראה היה ששאר העולם הבין פתאום שהסורים נשחטים בהמוניהם.

לא ברור לנו מדוע כולם מזועזעים מגז סרין, אבל לא מטילי הסאקד שהחריבו שכונות שלמות בתוך שניות.

מדוע הגז, ולא מרתפי העינויים שבהם נרצחו אלפי גברים ונשים?

לא ידעתי מאומה על ההיסטוריה של המתקפות הכימיות או שנשק כימי אסור לשימוש על פי הדין הבינלאומי.

בתקופה שבה נאלצתי להסתתר מתחת לדלפק השיש במטבח בכל פעם ששמעתי מסוק רועם קרוב אלי, היה לי מוזר שהעולם קובע קו אדום כשמדובר במתקפות כימיות. איך האמפתיה יכולה להיות כל כך סלקטיבית? זה לא נראה לי הגיוני.

בימים שאחרי המתקפה הכימית שמעתי שוב ושוב אנשים אומרים שעם הנשק הזה הורים יכולים לפחות לקבור את ילדיהם בשלמותם. משפחות נרצחו ביחד, בבת אחת, ואף אחד לא נאלץ לראות את הגופות המושחתות של קרוביו נגררות מתוך הריסות הבתים.

ברחבי חאלב הכול קיוו שהטרגדיה הזאת תאחד את העולם כדי שיפסיק את מרחץ הדמים הבלתי פוסק. היו מי שהודו שהם זועמים על תושבי דמשק, ותהו מדוע המתים בני העיר הזאת שווים יותר ממתים אחרים, בחלקים אחרים של סוריה; אבל באופן כללי בני אדם התירו לעצמם לחוש ביבי תקווה. אילו חייתי אז מחוץ לצד המזרחי של חאלב, ייתכן שהייתי מתנגדת להתערבות זרה וטוענת שהיא רק תביא לעוד כאוס והרס.

אבל האמנו שהרע מכול כבר מאחורינו, וכולם קיוו עד ייאוש לעזרה, לא משנה מי יציע אותה. באותה תקופה, כשהייתי בת עשרים ושתיים, לא הייתה בי מודעות פוליטית שתאפשר לי להבין שמעשיה של הממשלה הם רק חלק מתוך תוכנית כללית. שנאומיו של אובמה, "הקו האדום" שקבע, והמתקפות הכימיות הבאות, לא יביאו למעורבות של המערב כדי להפסיק את ההרג.

מותנו נורמל.

הספר טרם תורגם לעברית, לכן תרגמתי מאנגלית את הציטוט, עע"א

לוּבְּנָה מְרִי היא גולה סורית שחיה בארצות הברית. ספרה הראשון ראה אור השנה, וכבר זכה במועמדות ברשימה הקצרה של פרס קירקוס.

להערכתי זה רק הפרס הראשון ברשימה שתלך ותארך. לא אופתע אם הספר יהיה מועמד, ואף יזכה, בפרס פוליצר (אם הכללים של הפרס – למשל, משך הזמן שהכותבת חיה בארצות הברית – יאפשרו זאת).

מדובר בספר נדיר בעוצמתו.

אני לא זוכרת מתי קראתי ספר עיון – ממואר – שֶׁלָּפַת אותי כך, עורר בי סקרנות, זעם, חמלה, הזדהות, תחושת זוועה והתקוממות של הנפש כנגד אכזריות ועוול בלתי נסבלים: של לובנה עצמה, של אמה ואחותה, של אנשים קרובים ויקרים ללבה ושל קורבנות רבים אחרים, חפים מפשע, בני עמה. לי כישראלית היה מעניין במיוחד להבין ולהכיר את מי שנתפסים כאויבים מרים, אלה שחיים קרוב אלינו, ובעצם אינם שונים מאתנו כל כך. אורחות החיים שלובנה מרי מתארת דומות לאלה של צעירים ישראלים בני גילה: השימוש הנרחב ברשתות החברתיות והשפעתן הדרמטית על חיי היום יום, המפגשים החברתיים הרוויים באלכוהול, הרחצה בים כמפלט מתלאות החיים, הקשרים הזוגיים המתירנים. יש לי הרגשה שלובנה מרי וצעירה תל אביבית בת גילה היו יכולות למצוא מכנים משותפים רבים, להבין זו את זו ולהתיידד, אלמלא המסך המערפל שקובע מראש שהן אויבות.

הספר שלפנינו הוא בראש ובראשונה עדות אישית על סבל אנושי קשה מנשוא של בני דורה של לובנה מרי, אלה שהתקוממו נגד שלטון הדמים של אסד, ובמשך שנים נאבקו לשווא. רק לאחרונה זכו לראות את שושלת העריצים מופלת מכיסאה. (מדהים למשל לקרוא איך עד הצלחת המרד התנהלו ה"בחירות" בסוריה: כל בוחר התבקש לסמן על פתק ההצבעה אם הוא בעד או נגד אסד. היו כאלה שפצעו את עצמם ו"חתמו" בדמם, כדי להביע את תמיכתם הבלתי מסויגת, הבלתי מותנית, בשלטון הנוכחי, ש"זכה" כמה מפתיע, במאה אחוז מהקולות…).

אבל יש בספר יותר מרק תיאור של סבל: הוא פונה בקריאה אנושית רמה מאוד, בזעקה אל העולם, ומביע ברהיטות יוצאת דופן את אי הצדק שלובנה מרי ובני ארצה חוו במשך שנים רבות. מרי לא מוותרת על אף פרט, ומתארת לא רק עוול ואכזריות, אלא גם את צביעותם ואטימותם הבלתי נתפסת של בני אדם רבים מדי, כאלה שהכירה מקרוב, אפילו של בני משפחתה, ובעצם, בזמנים מסוימים – של העולם כולו.

וכן, היא עושה את זה באמצעות סיפורה האישי יוצא הדופן.

לובנה מרי נמנית עם בני המיעוט העלווי בארצה, זה שגם משפחת אסד יצאה מקרבו. מרתק להבין את ההבדלים בין העלווים לבין בני עדות אחרות: מסתבר שהם נאורים יותר ממוסלמים אחרים, שהם משלבים בין אסלאם לנצרות, למשל – חוגגים את חג המולד. הם גם, בניגוד למוסלמים אחרים, נוהגים לשתות אלכוהול בלי שום סייגים.

מעניין להבין גם אילו פחדים קיומיים מניעים אותם, ואת תחושת הנרדפות שלהם: במשך שנים היו העלווים בטוחים שאם יאבדו את השלטון, יירדפו אותם בני הכתות האחרות, יסלקו אותם "להרים", ויהרגו בהם בלי רחמים. הפחדים הללו הניעו אותם לכאורה לשלוט בסוריה בעריצות אלימה (שלטון שאפשר להם להם להשיג – בשחיתות ובעורמה! – עוד ועוד כוח, ולהתעשר על חשבון בני כל הכתות האחרות).

מרתק לעקוב אחרי תהליך ההתפכחות של לובנה מרי, מילדה עלווית שמעריצה את פסלו של אסד המוצב בכיכר המרכזית שבעירה, לצעירה שנאבקת נגדו עד חורמה.

מרי מתחילה בהצגת נקודת המבט שלה על המציאות כילדה. כבר בגיל צעיר גילתה ניצני מרי. כשסבתה לקחה אותה לקבר של שייך קדוש העזה לבדוק את האבן המוסתרת מתחת לכיסוי הבד המצחין מרוב מישושים ורוק שנותר מהנשיקות הרבות שמאמינים אדוקים נשקו אותו: ילדה קטנה, סקרנית ונועזת.

האם נולדה עם התעוזה הזאת? או שהאופן שבו גידלו אותה הוריה העניק לה את היכולת הזאת להתמרד, כבר בגיל צעיר כל כך?

כבר כשהיא מספרת לראשונה על הוריה, ממש בתחילתו של הספר, ומתארת את ילדותה, אפשר לחוש בהסתייגות העצומה שלה מאביה. היא מכנה אותו בשמו, ג׳וודאת, כמי שחשה שאינו ראוי לכינוי "אבא". את אמה, לעומת זאת, היא מתארת באהבה ובהכרת תודה. בבגרותה הבינה לעומק את כל מה שעשתה למענה אמה: את יכולתה לחיות כאוות נפשה, את עצמאותה ואת הישגיה המרשימים מאוד היא זוקפת לזכות אמה, שגידלה אותה בתחושה שהיא שווה, ראויה ומסוגלת, ולימדה אותה לא להיות תלויה באביה (או בכל גבר אחר, בניגוד לעתיד שהותווה לה בקרב עדתה, זה שאביה תכנן למענה: להינשא לגבר, רק עלווי, כמובן, שהאב ימצא בעבורה, וללדת ילדים, לא יותר). אמה חינכה את בנותיה לסמוך על עצמן ועל כוחן.

היא לימדה אותן לא רק להיות עצמאיות, אלא גם לא להסכין עם עוולות ואי צדק. כך למשל כשדיירת של אמו של ג׳וודאת, כלומר – של סבתה של לובנה – לא יכלה לשלם את שכר הדירה כי בעלה המפרנס נפצע קשה, והסבתא העלילה על הדיירת שהיא זונה, כדי שתוכל לזרוק אותה מהבית ביחד עם ילדיה הקטנים, אמה של לובנה שיקפה באוזני בנותיה את הסתייגותה המרה מההתנהגות הזאת, והעניקה להן אמות מידה של הגינות ויושר.

האב, היה עריץ בלתי מושג שהשתמש בכספו כדי לרדות באשתו ובשתי בנותיו. כל אינטראקציה אתו הייתה מלווה בהשפלה, עלבון וייסורים. את מלוא עושרו התחילה לובנה להבין רק כשהייתה מתבגרת והתחוור לה למשל שכל מאות אלפי העצים שהיא רואה מחצר ביתו שבהרים שייכים לו, בנוסף על הבתים הרבים שבחלקם גר ואחרים השכיר. רק כעבור שנים רבות הבינה איך צבר את כל העושר הזה; לא בכדי פחדה ממנו תמיד: מה שנחשף על עברו מחריד.

ההשתחררות המרשימה שלה ממנו התלוותה להתפכחות שלה משלטון הדמים של בן עדתה. היא החלה בפעילות אנטי ממסדית מסוכנת מאוד שתבעה ממנה אומץ רב: השתתפה בהפגנות, למדה להיות צלמת עיתונות שסקרה את מה שראתה, עד שנאלצה לנוס מארצה, בלי להיפרד מאמה האהובה, ולמצוא מקלט בטורקיה.

כשברחה לא העלתה בדעתה מה יהיה המחיר הנורא שייגבה מאמה ובעקבות זאת גם ממנה ומאחותה. כל חייה המשיכה לובנה להרגיש אשמה עמוקה על מה שאירע לאמה בעקבות בריחתה הבלתי נמנעת מסוריה.

התמסרותה למאבק נגד שלטון אסד התעצמה, בין היתר כי חשה מחויבת להצדיק את הקורבן המשפחתי הנורא שנכפה עליה.

כולנו זוכרים את הידיעות העיתונאיות על המאבק שהתרחש בסוריה, זוכרים שאסד לא היסס להפציץ את בני עמו המורדים, זוכרים את השתלטותו של ארגון דאע"ש שחתר לכונן בסוריה ובעירק את הח׳ליפות האסלאמית כדי להשליט את השריעה. ההבנה של התהליכים הללו שונה מאוד כשקוראים עליהם מנקודת מבט אישית של לובנה, שהייתה שם, שפגשה מתנדבים זרים שהגיעו כדי להילחם בשורות הארגון, שחוותה באופן בלתי נתפס את הרצחנות האכזרית של דאע"ש.

סיפורה האישי בעניין הזה מחריד לאין שיעור.

שנים רבות חלפו עד שהמרד באסד הצליח. בשלבים מסוימים, לובנה מספרת, כבר הטילה ספק בעצם המאבק. האם המחירים ששילמה, ששילמו רבים כל כך, כל הנרצחים, הפליטים, היתומים, השכולים, הפגועים בגופם ובנפשם, כל האובדן הנורא הזה, היה שווה?

אנחנו זוכים, ביחד אתה, לסוף המיוחל: הלאומי והאישי. אסד נפל. ואביה שילם בסופו של דבר את המחיר על פשעיו.

אני רוצה מאוד לקוות ש־Defiance: A Memoir of Awakening, Rebellion, and Survival in Syria יתורגם לעברית. חשוב מאוד שדווקא הציבור בישראל יקרא אותו, יזכה למבט מעמיק אל חייהם של שכנינו וילמד משהו על כך שבני אדם, גם כאלה שמגדירים את עצמם "אויבים", בכלל לא חייבים להיות כאלה, כי הדמיון האנושי רב, והסבל הדומה אמור לקרב בין צדדים שיכולים לחיות בהבנה הדדית.

אני לא יודעת אם לובנה מרי תסכים שיתרגמו את ספרה לעברית. ישראל והיהודים מוזכרים בו מעט מאוד. בפעם הראשונה היא מספרת איך בבית הספר בילדותה לימדו אותם שהשואה היא המצאה אמריקנית שמטרתה הייתה אחת: לאפשר את הקמתה של מדינת ישראל. היא מציגה את הדברים כך שברור שבמבט לאחור היא לא מקבלת את ההשקפה הזאת. בפעם השנייה ישראל מוזכרת כמעין סדין אדום מבחינתה: עוד כשגרה בדמשק, כשיצאה להפגין נגד בשאר אסד, העמידה פנים במקום העבודה שלה שהיא תמימה ולא מבינה כלום ב"פוליטיקה", כדי לשמור על משרתה. אבל כשהבוס שלה סיפר פעם שהמפגינים קוראים להריגתו של נשיא סוריה, ולטובת מדינת ישראל, לא יכלה עוד להתאפק וחשפה את עמדותיה כשסתרה את דבריו: מה פתאום! קראה, המפגינים בכלל לא מצדדים בישראל! (ומיד פוטרה, כמובן…).

זה כל מה שאני יודעת על עמדותיה כלפינו.

אולי אני טועה. אולי היא תסכים. אולי מאחר שהיא פעילת זכויות אדם עתירת מעשים ואמיצה לאין שיעור, היא תפגין סובלנות והומניות ותסכים לדבר אתנו בשפה שלנו. הלוואי.

כי למרות כל הכאב, מדובר בספר יפה להפליא, מסקרן ואפילו מותח. אין לאורכו אפילו עמוד אחד שלא סימנתי בו תובנות, תדהמות, שלא למדתי ממנו משהו רגשי, היסטורי, פוליטי, אנושי.

אני כל כך מקווה שהוצאה לאור כלשהי תרים את הכפפה ותצליח להשיג את זכויות התרגום של הספר המהפנט הזה!