הספר הזה מדמם.
הספר הזה מבעית!
הספר הזה נחוץ.
שהם סמיט הייתה אחת המפגינות המתמידות ביותר שראיתי. אני זוכרת את הצילומים שלה, שוב ושוב, עוד ועוד, אישה שאי אפשר לא לזהות, עם קווצות השיער הצבועות בכחול, עם הבעת הפנים הנחושה. ביום ובלילה. בחורף ובקיץ. שם.
אני זוכרת כמובן גם את הפוסטים שהעלתה ברשת. את הקריאות לעצור את מעגל הדמים. את העקביות הלא מתפשרת שלה.
זכיתי גם להשתתף בערב שערכו מטעם אגודת הסופרות והסופרים, אחרי שמפגש שנקבע לה עם תלמידי בית ספר תיכון בוטל, כי דעותיה נראו קיצוניות מדי למישהו.
אני מבקשת לנהוג כאן קצת כמוה בספר שלפנינו, ועוד לפני שאכתוב עליו ממש, לצטט את הדברים שאמרתי באותו ערב.
כך:
"אני רוצה שיעשו מהילד הקטן שלנו בן אדם – את מבינה אותי, בן אדם צודק, הגון, מישהו שיודע להבדיל בין אמת לשקר, שמכיר את החירות ואת הכבוד ואת השכל הישר האמיתי. לא שכל ש'מתאים את עצמו למצב' ופועל טקטית והופך שחור ללבן, אם באותו רגע זה נראה לו 'שימושי'. אני רוצה שיעשו מהבן שלי בן אדם, לא נאצי".
את הדברים הללו מצטטת אריקה מאן בתחילת ספרה בית ספר לברברים, שראה אור לראשונה בגרמנית ב־1937, ולאחרונה תורגם לעברית. הספר עוסק כולו בחינוך של בני הנוער ברייך השלישי: במשפחה, בבית הספר, בתנועת הנוער.
אמרה לה אותם אישה גרמנייה, אימא, ששיתפה את הסופרת בפחדים שלה מפני מערכת החינוך הגרמנית של אותם ימים. ברתיעה שלה מפני מה שקורה בה: האינדוקטרינציה, החינוך לגזלייטינג, היפוך הערכים, הצמחתו של דור שדוגל באלימות, בתחושת עליונות, בצדקנות עצמית.
מאן כותבת בספר על דור שלומד שאת הכול יש להכפיף לכוח השלטון. שהלאום קודם לכול. שהמדינה שולטת שליטה מוחלטת בנפשות שבגבולה.
ועל נסיגתה המדעית של גרמניה והתדרדרותה המהירה בכל תחומי הרוח.
מי שנחרדת מכל אלה, כמו האישה שאת דבריה ציטטה מאן, נחשבת בוגדת.
אומרים לנו ש"אסור להשוות", נכון?
שישראל היא לא גרמניה הנאצית. לא מזמן טען באוזניי אדם יקר וטוב, שאל לנו "להיות צדקנים" כי "יש לנו אמנם טרוריסטים כחול לבן, אבל הם אינם נותנים את הטון".
אני קצת מקנאה באנשים כאלה, שעדיין לא קולטים את המגמות הקשות ואת חומרתן; שעדיין לא מוכנים להכיר בסכנה העמוקה שאנחנו חייבים להתמודד אתה – לא בחזית הצבאית, אלא בזו הפנימית, המלחמה על הצורך שלנו והחובה להישאר – או לחזור, או להתחיל להיות? – דמוקרטים ומוסריים.
לפני זמן מה הייתה לי פתאום הארה; תובנה שנראית בדיעבד ממש טריוויאלית ומובנת מאליה. זה קרה קצת אחרי שאמרתי לעצמי – אנחנו, הישראלים, הרי לא ניתן לכוחות האופל (שבאים מתוכנו!) להשתלט על כל אורחות חיינו. אכן, בכל ההפגנות שאני הולכת אליהן בהתמדה כבר שנים, ב־2011 במחאה הגדולה, ואחרי כן מ־2017, בכיכר גורן בפתח תקווה, ממש מההתחלה, כשרק קומץ אנשים הגיעו לשם, ראיתי תמיד סביבי אנשים שלא הכרתי, אבל אהבתי: הישראלים האלה "שלא יתנו לזה לקרות".
אבל יום אחד, אולי זה קרה לי אחרי שראיתי את דברי הנאצה המבעיתים באכזריות שלהם שישראלים "כמוני" לכאורה השמיעו כנגד בני משפחות של חטופים, הבנתי פתאום: הרי בכל המקומות שבהם המשטר התאנה באזרחיו, בכל מקום שהיו עינויים, רצח, אי צדק, רשעות ממסדית, בני עמם של המעונים הם אלה ששיתפו פעולה עם השלטונות! רוסים עינו רוסים. ארגנטינאים עינו ארגנטינאים. קמבודים. טוטסי. סורים.
"ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. ההפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות בין החיים למוות," אמר אלי ויזל זוכה פרס נובל לשלום.
אנחנו כאן כי מישהו ניסה לסתום לשהם סמיט את הפה. להדיר אותה, לא בשל דעותיה הידועות – מהרגע הראשון לא רק עמדה לצדן של משפחות החטופים אלא גם הפגינה נגד המלחמה עצמה, נגד הרג של חפים מפשע, ונגד סיכון חיי החטופים. האם צדקה? מה שקרה בשנה האחרונה מוכיח שכן. אבל גם אם נגיד שלא. נגיד שלא מסכימים עם העמדה שלה. האם יש למישהו זכות לצנזר אותה ואת דעותיה? להדיר אותה ממערכת החינוך, שמא "תסכן" את בני הנוער שיחשפו להן? רק מי שלא בטוח בצדקתו יכול לפחד כל כך מחשיפה לדעות שונות מאלה שלו.
האם לא כך מתחיל "החינוך לברבריות" שמתארת אריקה מאן בספרה? בסתימת פיות, בצנזורה, באינדוקטרינציה, באוניפורמיות, בהקפדה על כך שילדים יחשפו רק למסרים שהשלטון מעוניין בהם?
לא כך מתחילה הדרך שבסופה נמצאים אנשים שמענים בלי היסוס לא רק את "הזרים", אלא גם את בני עמם?
בספר המופלא שלה תקוות השיר מספרת נדייז'דה מנדלשטם, אלמנתו של המשורר הדגול שנשלח לגולג ונרצח שם בגלל שיר שבו לגלג על סטלין, איך ואני מצטטת "כולנו השלמנו… שתקנו בתקווה שיהרגו את שכננו ולא אותנו. אפילו איננו יודעים מי מאתנו היה בין הרוצחים ומי סתם מילט את נפשו בשתיקה".
אסור. אסור לשתוק!
שהם סמיט מעולם לא שתקה. את דבריה השמיעה שוב ושוב, מעל כל במה אפשרית, ועכשיו קיבצה את הדברים הללו לספר, שכל אחד מפרקיו הקצרים מכיל עולם שלם של כאב, עוול, התקוממות, מפח נפש.
את כל הזעם הזה היא מביעה כך שאי אפשר ואסור לא להקשיב לו.
נתחיל בכך שסמיט לא הולכת שבי אחרי העמדות פנים. כבר בתחילת הספר היא מעלה טור שמראה את היכולת שלה לחשוף גם צדקנות־לשמה. הטור נקרא "שיאנית ונכלם", ועניינו – להראות גם את פניהם הפחות מדוברות של המוחים. ה"שיאנית" היא זאת שמתחרה במפגינים האחרים, מדגימה את מחויבותה הרבה יותר, את שיאי ההישגים שלה כמפגינה מצטיינת… "'היוש!' היא מנופפת לך בשמאלה (ימינה אוחזת בגאון בזוג דגלים: שחור, ודגל ישראל) 'עכשיו באים?! אנחנו כאן כמו ארבעים דקות'". וכך זה נמשך. בן זוגה, "נכלם", הוא מכונה, "מאשר בחיוך ביישני מאחורי מסכת קריימיניסטר"…
הטור הזה שבה את ליבי. אהה, אמרתי לעצמי. לא יהיו פה הנחות. גם לא לצד "שלה". טוב מאוד!
מכאן ואילך החלו הטורים שמתמודדים עם הבלתי אפשרי.
שרטוטים קצרים, חלקם – בשולי ההפגנות, למשל: "המתחכך": גבר שהתעקש לחכך את דגלו בדגלה, נצמד אליה, לא הרפה, עם המשפט "פה זה לא המקום לדגל שלך" (הוא, כמובן, החזיק את דגל ישראל. היא – את דגל פלסטין. זה היה עוד בימי המחאה שקדמו ל־7 באוקטובר, אחר כך, היא מעידה, הפסיקה לנופף בדגל הזה. עברה להחזיק בתצלומי ילדים שנהרגו בעזה). או – "הבירנשוטק והבֵּיצה" – "מישהו השליך לך על הבירנשטוק ביצה. זה קרה במהלך צעדה בשכונה הדרומית, בדרך אל ביתו של מספר 2 ברשימת 'עוצמה יהודית'". לא אסון. רק "ביצה מפוצלחת" שהיא "לא אבן רימון יד, לא כואב לחטוף אותה ולא מסוכן, רק מגעיל", אבל מה הביצה הזאת מביעה? את הסלידה של מישהו שגר שם, בשכונה הדרומית, כלפי "נשים כמוך", שנראות שונות מהם, שמייצגות בעיניהם את "יפי הנפש שחסים על תרנגולות ועל פרות, עליכם ההומואים והלסביות, עליכם שלא גרים כאן, עליכם שבשכונות המרכזיות והצפוניות שלהם אין פליטים ומהגרי עבודה, עליכם שלא הולכים לבית הכנסת, עליכם שמסיעים את ילדיכם לבתי הספר הייחודיים, וכן, גם על הקומץ שגר כאן בשכונה, ודוחק את ילידיה".
אז מה אנחנו רואים כאן? אנחנו רואים ששהם סמיט רואה גם את מי ששונאים אותה. גם את המצוקה שלהם!
אותו מבט מתגלה שוב ושוב. היא חסה לא רק על תושבי עזה. היא מבינה לא רק אותם, אלא גם את מי שמבקשים להיות אויביה כאן, בקרבנו, בציבור היהודי, הישראלי.
והיא לא מוותרת על הדיבור, על הניסיונות להסביר, להגיע אל נפשם של מי שלא מסכימים אתם. למשל, אל מוכרת הכובעים, שמבקשת להבין "על מה המחאה" (טור שנכתב ב־13 ביולי 2023). וסמיט מדברת בסבלנות, במתינות, "את לא אמורה לשלוט בלשון המשפטית, והממשלה מנצלת לרעה את העובדה הזאת כדי להעביר חוקים שישפיעו על חיי כולנו. גם רפורמה היא מילה כזאת". היא נותנת למוכרת הכובעים דוגמאות, "מתחום הבריאות ובריאות הנפש. החינוך והמסחר."
אני מכירה רבים ממחנה השמאל שלא היו טורחים. שהיו מגיבים בקוצר רוח, שנובע מהייאוש לנסות לשנות עמדות.
לא שהם סמיט. היא מנסה שוב ושוב, בכל הזדמנות.
הפרקים נעשים יותר ויותר קשים. יותר ויותר כאובים, ככל שאנחנו מתקדמים בזמן לעבר 7 באוקטובר, ואז – למה שהתחולל בעזה.
בשלב מסוים ההפגנות שהיא מתארת הן למען החטופים, ונגד ההרג של ילדים חפים מפשע.
שוב ושוב היא כותבת על האדישות של הציבור הישראלי, מתארת גם את הזעם כלפיה, כי היא מתנגדת להרג ילדים, ואפילו למורת הרוח שחלק מהציבור הביע נגד החטופים, ליתר דיוק – נגד ההפגנות למענם. כי כן. היו גם קולות כאלה. מי יכול לשכוח למשל את ה"קטטה" שבה הכו "פעילי ימין" את גדי קדם, שבתו, שלושת נכדיו וחתנו נרצחו. פגעו בו, עד שאושפז, בהפגנה למען שחרור החטופים שהשתתף בה. "מי שעומד בשבילם בהפגנות זה רק קומץ מטורפים, הזויים, קפלניסטים, כוניפות סמולניות זקנות, חסרות חיים, מובטלות. משלמים להם, בשביל זה הם באות", משמיעה סמיט את קולם (כולל העברית המשובשת) של התוקפים בפרק "לא שוכחים!"
וגם כלפי עצמה, גם כלפי מי שהפגינו יום יום, בחירוף נפש, היא מסוגלת להפנות אצבע מאשימה כביכול, שבעצם מביעה את חוסר האונים, את התחושה שמה שלא יעשו, כמה שלא יתאמצו, זה לא מספיק: "איזה קטע שהם צועקים 'לא נישן, לא נישבר, כל חטוף מחר חוזר', 'ואז הם הולכים לישון'". אבל מה עוד אפשר היה לעשות?
רבים מהטורים מסתיימים בשורות מחץ שהן מכת אגרוף בבטן. למשל – הטור "את פוחדת?" על גבר שהתנפל עליה ליד הטיילת. האיש חוזר ושואל, בצורה מאיימת, אם היא פוחדת ממנו. כן, היא מודה. ובסופו של הטור הוא שואל "בגלל שאני שחור, הא?" והיא – "אמרתי שלא, לא בגלל שהוא שחור. רציתי לומר שבאור הזה כולנו גזורים מחושך, כולנו עיוורים. היינו קרובים כל כך. יכולנו להתנשק."
אללי!
חלק מהטורים הקשים מנשוא מוקדשים לבתה של סמיט. בתחילת הספר היא עדיין תלמידה. בסופו – כבר חיילת. ובכל מקרה היא לגמרי מנותקת מהעמדות של אמה. "די, אימא", היא אומרת, "עזבי אותי, אין לי כוח לכיבוש הזה שלך". לקראת סוף הספר הפער ביניהן מתעצם. החיילת חולמת להיכנס לעזה, כי זה "צ'ופר". וכשהיא זוכה להיכנס, היא רוצה להראות לאמה סרטונים, "רציתי להראות לך את החוויה שלי". אין לה, לבת "סבלנות לתשובות חופרות".
היא לא תהיה מוכנה לקרוא טור קצרצר, "תינוקת זקנה" כותרתו, וכל כולו אחת עשרה מילים: "בת חמישה חודשים ויודעת את מה שרובנו לא נדע לעולם: רעב". היא לא תקרא תיאורים של ירי בילדים. גם לא את הטור על שני אחים שזה עתה איבדו את הוריהם, ה"גדול", בן חמש שש, מנסה לנחם את הקטן, בן שנתיים שלוש, ללטף אותו, ולא מצליח. זה כל כך בלתי נסבל, מעידה שהם סמיט, שהיא "לוחצת על השתק". אבל "לאח הגדול אין אופציה כזאת. לאחים קטנים, כידוע, אין כפתור השתק". בתה שנהנית מ"מורלים משוגעים" ביחידה לא תתחבט בשאלה – איזו מין תחושה זאת, ללכת לישון מכוסה בשמיכה שאולי בעוד כמה שעות תכסה את גופתך? היא לא מתייסרת מכך שהמילה מנהרה, שפעם הייתה "מילה עברית יפה […] נוהרת אל האור שבקצה" איבדה את כל יופייה.
ולא רק בתה. הזוועות של שבעה באוקטובר פגעו גם במצפון של רבים מאתנו. אני עצמי הייתי שותפה לשיחה – עם מצביעת "שמאל"! – שלא היססה לומר – את כולם שם צריך להרוג. גם את הילדים? שאלתי, את התינוקות? כן! היא השיבה בלי להסס.
לכן חייבים לקרוא את הספר הזה. וסוף כל סוף להסתכל. לא לדמות לאבא שנעצר עם בנו בן השמונה כדי להטיף לה מוסר, בפרק "האב", שהסביר לה שמוטב להקריב את החטופים, ורק לא להסכים להפסקת אש. ואם היה מדובר בך? באשתך? היא שואלת אותו, והוא לא מהסס, גם אז. "'ואם זה היה הבן שלך, החמוד, הבן הזה, אם הוא היה עכשיו לבד בעזה, בודד, מזה רעב, מת מפחד?' הילד נושא אליו את מבטו, וגם אני כמהה לשמוע 'לא'. התיתכן תשובה אחרת? נדרש לו רגע לקידוד: 'האסטרטגיה שציינתי תינקט גם במקרה הזה'", הוא משיב. והיא אומרת לעצמה "הייתי צריכה לסתום, לתת להם להמשיך בטיול הנחמד שלהם להר המוריה".
קשה לי לומר שאני מזדהה עם כל מילה של שהם סמיט. אני שייכת לדור של אמה, שאומרת לה בפסקנות שמבחינתה אין מצב לעזוב את הארץ, כי דור ההורים שלה, הסבא והסבתא של סמיט, הקים את המדינה כדי שלא נהיה עוד פליטים. אני מזדהה אתה. וגם עם חברתה הערבייה של סמיט שנדהמת מנכונתה, גם אם רק בלית ברירה, לעזוב את הארץ.
על אף נקודות מחלוקת שיש לי אתה, אני מרגישה שאת הספר הזה יש לקרוא. הוא נוגע בעצבים החשופים ומעורר הרבה מחשבות.
הוצאת פטל, 2026
עורכת: אביבית משמרי
181 עמ'