ארכיון הקטגוריה: ספרים

אראלה תלמי, "מעצר חופשי" (רומן היסטורי): גם בזה יש ערך

מצד אחד עורר בי ספרה החדש של אראלה תלמי השתאות. מעצר חופשי, (רומן היסטורי) מתאר את קורותיה של משפחה יהודית מווינה, החל בחודש מרץ, 1933 ועד לחודש מרץ של שנת 1945. הוא נוגע בגורלם של יהודים שנאלצו לעזוב את וינה, לא היה להם אפילו דרכון אוסטרי כי ההורים היגרו לשם מרומניה. הם מצאו מקלט באיטליה, שעד מהרה חברה אל היטלר ונעשתה פשיסטית ומסוכנת ליהודים. מה שהם עברו שם מסמר שיער, אבל לא דומה לזוועות שעברו על יהדות פולין והונגריה – למעשה, על כל היהודים שנשלחו ברכבות משא מביתם או מהגטו ישירות אל מחנות ההשמדה, לרוב בלי שום תחנת ביניים. אכן, הם עברו "מעצר חופשי": חירותם נשללה, אבל הם נשארו עם בני המשפחות שלהם, היה להם אוכל, הם זכו לטיפול רפואי, ויכלו אפילו לעבוד, בתנאים מגבילים מאוד.

רוב אלה מבין בני המשפחה שאנחנו עוקבים אחריה בספר, אלה שלא מתו מיתה טבעית ממחלות, שרדו באיטליה ונשארו בחיים. אמנם הם נכלאו במחנות מעצר, בודדו אותם, הצרו את צעדיהם, וגם פה ושם התעללו בהם, אבל בסך הכול, יחסית למחנות המוות, גורלם שפר עליהם.

גם אחרי שאיטליה נכנעה לבעלות הברית, כבר ב־1943, לא פסקו תלאותיהם. פרטיזנים יוגוסלבים התנכלו להם. הפצצות של הגרמנים שתקפו את איטליה, אחרי שנכנעה, עשו בהם שמות. בכאוס ששורר תמיד במלחמות גם כוחות הברית המושיעים, שנציגיהם הגיעו לדרום איטליה, ולקחו אחריות על הניהול התקין של חיי היומיום של המשוחררים, היו אחראים, גם אם בשוגג, להרג: אחת הדמויות הראשיות בסיפור, צעיר יהודי בשם אפרא, מאבד את אהובתו, כי טייס קנדי, שסבר שמחנה המעצר הוא מחנה צבאי איטלקי או גרמני, צלל במטוסו וקטל יהודים רבים בירי מהאוויר.

 הדהים אותי הפירוט הרב שבו הכול נכתב. היה ברור לגמרי שתלמי ערכה מחקר מקיף מאוד, שהיא למדה רבות על התקופה, על איך נראה הקיום היומיומי לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה, מה אנשים עשו, חשבו, אכלו, איך התנהלו ביניהם הקשרים, מה הפחיד אותם, מה עורר בהם תקוות. 

הקריאה בספר עוררה בי מחשבות נוגות, בלתי נמנעות, על קיומה הנחוץ כל כך של מדינת ישראל. אחד מבני המשפחה, אלי – באחרית הדבר מספרת תלמי שמדובר בעצם באביה, שמופיע כאן בשם בדוי – היה ציוני והספיק להגיע לארץ ישראל לפני פרוץ המלחמה. תלמי עצמה נולדה בקיבוץ אפיקים ב־1942, לפיכך כשאחת הדמוית ברומן, אפרא, גבר צעיר עתיר תלאות, מקבל כמעט באקראי מכתב מאלי, מארץ ישראל, ובו תצלום של תינוקת עגלגלה וחייכנית, ברור לגמרי שמדובר בה עצמה. האם אפרא בדוי? ומה באשר לסימון, אביהם של אלי ואפרא? האם דמותו אמיתית, או שמא בדתה תלמי מלבה את כל קורותיו באותן שנים? אין לדעת.

מכל מקום, הפירוט הרב מרשים מאוד.

לא מעט ממה שקראתי מדכדך במיוחד במציאות החיים העכשווית שלנו. כשתלמי מתארת ילדות תאומות שנוסעות עם אמן ואחיהן ברכבת דרומה, אל מחנה המעצר, שאליו נשלחו בכפייה, אי אפשר שלא לחשוב מיד על אמה ויולי קוניו, הילדות בנות השלוש שנחטפו בשבעה באוקטובר, ביחד עם הוריהן, לעזה. הן ואמן השתחררו. אביהן עדיין שם, כידוע.

מדינת ישראל קמה. אלי ניצל. הוא חי בקיבוץ. ילדתו הבדויה, ובעצם – הילדה הלא בדויה, מחברת הספר – נולדה בקיבוץ. אילו נשאר אביה באירופה ספק רב אם היה נשאר בחיים ומקים משפחה.

לקרוא עוד ספר על אותם ימים, ולזכור את כל מה שקרה וקורה לנו כאן בשבעה באוקטובר 2023 זה להרגיש שאולי גם התיקון לא לגמרי הצליח. 

לדעת מה שעושים עכשיו בעזה בשמנו – לאחרונה למשל נהרגו עשרה ילדים ושלוש נשים, פלסטינים תושבי רצועת עזה, בעקבות הפגזה של מרכז חלוקת מזון. רבים אחרים נפצעו מאותה הפגזה. תגובת צה"ל הייתה: היה שם מחבל נוחבה שהשתתף בטבח.

לקום בבוקר שוב ושוב אל הידיעות שנפתחות ב"הותר לפרסום" ולקרוא "בדיחה" שראה מישהו כתובה על קיר של בית שימוש בעזה: "חייל יקר, אתה כרגע היחיד שיודע מה אתה עושה בעזה" – כל זה מעורר פלצות קיומית. 

עם זאת, ספרה של תלמי לא יכול שלא להוסיף עוד נדבך לתחושה שקיומה של המדינה הכרחי. כי בלעדיה… כי איך נראו החיים של יהודים כשלא הייתה להם מדינה… כי רואים תצלום כזה מניו זילנד:

ותצלום כזה מארצות הברית:

שלא מעיד בעיניי על הסובלנות שהוא מבקש לבטא, אלא על האנטישמיות הבוטה, האלימה, השכיחה מאוד, שהוא מתכוון לשכך ולמתן.

ועוד, כמובן, תופעות אנטשימיות רבות כהנה וכהנה – השחתת אבני נגף באוסלו (אלה שנועדו לשמר את זכר הקורבנות היהודים); שריפה של בית כנסת באוסטרליה; אונס של ילדה, כי היא יהודייה, בצרפת. קצרה היריעה מלמנות את כל ההתגלויות האנטישמיות הללו. 

אבל עכשיו אני רוצה לחזור לספר עצמו.

כאמור, השתאיתי מהקף הידע של אראלה תלמי, ומהיכולת שלה לחדור אל כל הפרטים ולתאר אותם בדייקנות ובאמינות מופלאות.

אבל יש, לצערי, גם "מצד שני": הרומן  גדוש בדרמה. יש בו כל כך הרבה הפתעות ופיתולים, כל כך הרבה אירועים שאמורים לעורר סערות נפש עצומות, אבל הכול מתואר בפדנטיות, נטולת רגשות כמעט. קודם כל – של הכותבת, ובשל כך גם של הקוראת.

גם מאורעות שהיו אמורים להסעיר את הנפש ממש, שחשבתי שאתרגש מאוד אם יגיעו אל שיאם – למשל: שתי דמויות מחפשות זו את זו, האם יצליחו להיפגש? האם הגורל יאפשר להם להתאחד? ואז – המפגש עצמו, הכול מסתכם בעוד תיאור אחד מיני רבים. ואחר כך הכול ממשיך, באותו טון, באותה נימה, עוד ועוד ועוד תהפוכות חיים, שכל אחת מהן, היא בלבד, יכולה לשמש בסיס לרומן שלם. 

מרוב השפע, מרוב התחושה שלא נעשתה בעצם בחירה, או ברירה בין דברים שעליהם רוצים להתמקד, כאלה שיהיו במרכז, שניתן עליהם את הדעת, מתעוררת התחושה שהכול כמעט יכול לקרות, ואנחנו רק נמשיך הלאה אל עוד מקום, אל עוד מפגש קצר, חד פעמי, שלא יוביל לשום דבר, כי שום דבר לא מתפתח.

כל זה יכול אולי להופיע בביוגרפיה. ליתר דיוק – באוטוביוגרפיה, כשהכותב חש שאסור לו לוותר על שום פרט מכל מה שעבר עליו, כי הכול חשוב לו באותה מידה. אבל כשמדובר ברומן, ביצירה אמנותית, הבחירה מתחייבת. ברומן שכתוב כהלכה כל פרט חייב להיות הכרחי, בלתי נמנע, וקשור לעיקר, כלומר – לאיזו אמירה משמעותית שאי אפשר לסכם אותה ואי אפשר להביע אותה, אלא כמות שהיא, ביצירה כולה.

ברומן אסור שנרגיש שאפשר היה להשמיט פרט כלשהו, והכול היה יכול להימשך כרגיל. ואני הרגשתי שכאן, בספר הזה, שיש לא מעט פרטים שכל אחד מהם חשוב מן הסתם לכותבת, אבל הם לא תורמים במאומה לאיזושהי אמירה כוללת ומשמעותית. 

קראתי את כולו בתשומת לב. רציתי להבין לאן הוא מוביל. איך הכול מתחבר. והכול הוביל והתחבר רק אל סופו של הסיפור, שהיה יכול בעיניי גם להימשך עוד ועוד… 

אבל יש גם צד שלישי – לא הנחתי את הספר בצד, לא עזבתי אותו, כפי שאני נוהגת עם ספרים שלא מדברים אלי. למדתי ממנו הרבה. זה היה קצת כמו לקרוא כמה ספרי היסטוריה, או לצפות בסרט תיעודי ארוך, שעוסק בתקופה ההיא ובאנשים הם. וגם בזה יש לטעמי ערך ומשמעות! 

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
316 עמ'

צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, Dream Count: לתרגם לעברית, וכמה שיותר מהר!

יצירתה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, המסה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים", שהתבססה על הרצאה שלה ב־Ted, חולקה ב־2015 כמתנה לכל תלמידי התיכון בני ובנות ה־16 בשבדיה.

ספרה הנפלא אמריקנה השתתף בניו יורק בהצבעה, וחמישים אלף איש בחרו בו, בפרויקט שנקרא "ספר אחד, ניו יורק אחת", כספר המועדף על רוב תושבי ניו יורק.  בעקבות ההצבעה יכלו התושבים לקרוא אותו בחינם באינטרנט במשך תשעים יום, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים הקשורים בספר.

לאחרונה ראה אור ספר חדש שלה, רומן בשם Dream Count. "ספירת חלומות". ספר מסעיר, מעורר מחשבות ומרגש, לא פחות מקודמיו, אולי אפילו יותר!

במרכזו של הרומן החדש, מופיע בלי הסוואה הגרעין שהנביט אותו. אפשר להבין מה היה, גם אם לא קוראים את אחרית הדברים האישיים של הסופרת, המופנים ישירות אל הקורא. מדובר באירוע אמיתי, שהתרחש בעולם המציאות: המדינאי הצרפתי הבכיר, דומיניק שטראוס־קאהן, אחת הדמויות המרכזיות בממשלת צרפת, תקף מינית חדרנית, שנכנסה במסגרת תפקידה לחדרו בבית מלון יוקרתי בניו יורק,  לא לפני שווידאה שהחדר ריק, הוא לא השיב לה, כי חיכה שתיכנס. 

שטראוס־קאהן ארב לה שם והתנפל עליה. התקיפה הסתיימה בתוך דקות אחדות. החדרנית, שמה האמיתי היה נופיסוטו דאילו, מהגרת מגיניאה, יצאה מהחדר נסערת, ירקה על השטיח את מה שהשאיר האנס בתוך פיה, וסיפרה לחדרנית אחרת מה קרה לה. משם ואילך התגלגלו הדברים כמעט בלי שליטתה: היא נלקחה לבדיקה בבית חולים, את האנס תפסו רגע לפני שהמריא בדרכו חזרה לצרפת, הוא נעצר, המשטרה חקרה את "החדרנית" (כך היא מכונה כיום במרבית אתרי החדשות, כמי שאינה ראויה להיזכר בשמה), ואחרי תהליך שנמשך חודשים ארוכים הוחלט לוותר על התביעה נגדו, שכן הנאנסת "נתפסה בשקרים" – לא בעניין האונס המדובר! לכך האמינו הרשויות (מה גם שבעקבות האירוע המתוקשר הופיעו נשים אחרות שהעידו כי תקף גם אותן, בשלבים שונים בחייו). לא העמידו אותו לדין כי חשדו שנופיסוטו דאילו שיקרה בפרטים בביוגרפיה שלה שלא היו קשורים בתיק, וחששו שהמושבעים לא יאמינו לה. ("מה, הם עצמם לא שיקרו אף פעם אחת בחיים?" תוהה אחת הדמויות ברומן, בתחושה של זעם על העוול הבלתי נסבל).

האונס, האירוע כולו, היה כאמור רק הנבט, שהצמיח רומן מפואר, פוליפוני, עתיר בתובנות ומרתק. הסיפור ההתחלתי רק העניק לאדיצ'יה השראה ליצירה נדירה באיכותה ובעוצמתה.  

במרכזו של הרומן ארבע נשים אפריקאיות מופלאות, משכילות, חכמות להדהים. שתיים מהן, צ'יאה (צ'יאמקה) ואומלוגור הן בנות דוד. הפרקים עליהן כתובים בגוף ראשון. 

השלישית היא זיקורה, חברתה הקרובה של צ'יאה, שלא כל כך מסתדרת עם אומלוגור, וקדיאטו, הדמות שנכתבה בהשראת החדרנית. היא עובדת, בנוסף על המשרה שלה בבית המלון, כמבשלת ומנקה בביתה של צ'יאה. הפרקים העוסקים בשתיהן כתובים בגוף שלישי. 

זאת התשתית. 

מה שמדהים זאת קודם כול היכולת של אדיצ'ה ליצור דמויות חד־פעמיות, משכנעות כל כך, עד שקשה להאמין שאנחנו רק קוראים עליהן, ולא ממש פוגשים אותן ומשוחחים אתן. הן כאן, חיות, קיימות, על כל רובדי האישיות של כל אחת מהן, ובד בבד עם היותן, כאמור, חד־פעמיות, הן גם מצליחות לייצג היבטים שונים של מציאות החיים של נשים בכלל, ונשים אפריקאיות בפרט, במאה ה־21, באפריקה וגם במערב.

צ'יאה מחפשת בלי הרף את אהבת חייה. את הגבר שירצה להכיר אותה לפני ולפנים. שיבין אותה. שיעמוד על טיבה, יאהב, יעריך וגם יעורר בה תשוקה. היא מכירה גברים, יוצרת קשרים, הם מתאהבים בה, רוצים לשאת אותה לאישה – ולא רק מכיוון שהיא יפהפייה, ומשום שבאה ממשפחה עשירה מאוד וחיה חיי שפע ומותרות בלתי נתפשים – אלא גם בשל אישיותה הקורנת. צ'יאה מרבה להסתובב בעולם, שכן היא עמלה על קריירה של סופרת שכותבת ספרי מסעות. יש לה צוות עובדים מסור, אבל העושר והתפנוקים לא "קלקלו" אותה: היא טובת לב, רגישה, אכפתית. 

באחד הרגעים הנוגעים במיוחד ללב צ'יאה מגלה שאחד ממחזריה דווקא מבין את שאיפותיה, ומשקף לה את התחושה המשותפת לה ולו כגבר ואישה שחורים: גם להם, כמו ללבנים, יש חלומות ושאיפות, שהלבנים לא תמיד מבינים או מכירים בהם. (מכאן נובע שמו של הרומן). 

זיקורה, חברתה של צ'יאה, היא עורכת דין מצליחה מאוד, וגם לה יש אובססיה – לא לגברים בכלל, אלא לגבר אחד. שאתו, הייתה כבר בטוחה, מצאה כבר את אושרה ואת עתידה. היא, כמו צ'יאה, חיה בארצות הברית.

אומלוגור היא כלכלנית שנעשתה עשירה להדהים, בזכות כישרונותיה יוצאי הדופן. אדיצ'י לא מסתפקת בתיאור כללי, חיצוני, אלא מוליכה אותנו קרוב אל מעשיה של אומלגור ואל התפתחותה. אנחנו עדים לתהליכים המדויקים בדרכה להפוך מבתם של אינטלקטואלים עניים למצליחנית בקנה מידה עולמי. היא לא סתם מיליונרית, אלא, כך נראה, מילארדרית, את הכול השיגה בכוחות עצמה, ואנחנו לומדים איך בדיוק עשתה את זה!

אומלוגור היא דמות מרתקת. היא צינית, מפוכחת, שנונה, דעתנית. היא רואה הכול ומבינה. עוולות חברתיות, במיוחד נגד נשים, מרתיחות אותה, והיא מוכנה לעשות הרבה מאוד כדי להיאבק נגדן. יש לה יכולת מופלאה לקרוא אנשים ולהבין מה בדיוק מניע אותם, רק בזכות זאת התעשרה כל כך. היא רודפת צדק, ופועלת כדי להגיש סיוע ממשי, מועיל מאוד, לנזקקים. בעצם לא ל"נזקקים", אלא לנזקקות! לבעלות עסקים קטנים, שאת חייהן היא יכולה לשנות כמעט במחי יד. הן זוכות לקבל ממנה עזרה בלתי צפויה, והיא סומכת עליהן. יודעת בוודאות שהן מעשיות, ענייניות, ושאת עזרתה הלא צפויה ימנפו כדי להתקדם בחיים.

הדמות הרביעית, קדיאטו, נוגעת ללב במיוחד. באחרית הדבר כתבה אדיצ'י מעין הספד לאמה, שמתה זמן לא רב לפני שהספר נכתב, והיא חותמת את דבריה בציטוט הדברים שאמה הייתה אומרת על אותה  קדיאטו, לו זכתה לקרוא את הספר: "היא אישה־אחות" (דברים שהעלו דמעות בעיניי).

בעצם, כל הארבע הן נשים־אחיות, שמתמודדות עם כל כך הרבה עוול וכאב. שרואות, ומבינות.

הספר עתיר, כאמור, בתובנות על המציאות, ועל הבעיות השונות שנשים אפריקניות (אבל לא רק הן!) נאלצות להתמודד אתן. למשל – השחיתות המובנת בארצן והפערים החברתיים הבלתי נסבלים שקיימים סביבן. הגזענות הסמויה (ולפעמים גם גלויה ממש) שהן חוות, שמתבטאת לפעמים גם באנטישמיות וולגרית ממש. אומלוגור למשל נזכרת איך בחברה של קבוצת גרמנים ניסתה לספר בדיחה על  אכילת בייגלה בארצות הברית, איך אחת הגרמניות הגיבה בארסיות "בייגלה זה מאכל יהודי, נכון?", איך הנוכחים לא נגעלו, ואיך התעוררו באומלוגור תהיות על העבר המשפחתי של בני החבורה הזאת – מה עשו הסבים שלהם לפני כמה עשרות שנים? האם הם עצמם היו נוהגים אחרת, בנסיבות דומות? הגזענות שהן חוות יכולה להתבטא אפילו בדיבורים של לבנים שקרובים אליהן ו"מקבלים" אותן, חרף היותן שחורות. צ'יאה תוהה למשל איך ייתכן שהמאהב השוודי שלה, הלבן, מעז לספר לה שאשתו לשעבר הייתה גזענית כל כך, עד שהיא נהגה ללעוג באוזניו לשפתיים העבות של שחורים ושואלת את עצמה – מה זה אומר עליו? ההבנה שאשתו השמיעה באוזניו דברים כאלה? האם הנימה הביקורתית שבה הוא מצטט אותם "מנקה" אותו מגזענות?

חלק מהדברים הכי נוקבים ביותר בספר באים מפיה של אומלוגור שנזכרת במה שעברה בתקופה שגרה בארצות הברית. היא נסעה לשם כדי להשלים תואר בלימודי תרבות. מעסיקה אותה בעיקר שכיחותה של הפורנוגרפיה, ההרסנית כל כך, לדעתה, וכפי שהיא חשה מהתנסויותיה עם גברים. הם, כך מתברר לה, "לומדים" על סקס מתוך צפייה – מתוך התמכרות? – בפורנוגרפיה, ובאלימות השכיחה בה כל כך. גברים מבוגרים יותר, מסביר לה מישהו, נהגו לצפות בפורנוגרפיה מסוג אחר, פחות אלים, שבה עדיין לא הכו נשים, לא משכו להן את השיער. לא חשבו ש"צריך" להכאיב להן. אבל כיום גברים צעירים מאמינים שמה שהם רואים משקף או אמור לשקף את מה שקורה בין גבר ואישה במיטה, במציאות. 

רבים מהם, כך היא מרגישה, לא נמצאים באמת בחווייה שאמורה להיות משותפת, הם כמו צופים על עצמם מהצד, כאילו שהיו שחקנים בסרט. 

מעבר לכך, החווייה שלה באוניברסיטה אמריקנית מסמרת שיער, כל כך מוכרת, וכל כך מכאיבה. שהרי לנו, בעקבות השבעה באוקטובר, התחוור שכל הליברליות השמאלנית, כל הפוליטיקלי קורקט, מסווים בעצם גזענות בוטה ומתחסדת. כשאומלוגור מספרת בכיתה איך הדוד האהוב שלה נרצח בארצה שבאפריקה באלימות מזעזעת, מתברר לה לתדהמתה שאין בקרב הסטודנטים (גם לא המרצה!) מי שיבין את כאבה ויזדהה אתו. מאשמים אותה – אותה! – באסלמופוביה! דנים אותה – אותה! – לכף חובה! 

אי אפשר שלא לחשוב על התחושה ההיא של "Me2UnlessYouAreAJew" שחשנו כולנו כשה"ליברלים" האמריקנים התנכרו למעשי האונס האיומים, המבעיתים, של השבעה באוקטובר; לא רק התעלמו, לא רק הכחישו, אלא גם האשימו את הקורבנות! 

אני תוהה אם אדיצ'ה, שחושפת בספרה כל כך הרבה אנושיות והבנה, "תרשה" להוצאה לאור בישראל לרכוש את הזכויות ולתרגם אותו לעברית. אני כל כך מקווה לא להתבדות. לא להתאכזב. להיווכח שהיא מבינה עד הסוף את מה שהיא כותבת, ושהזעם (המוצדק!) שהיא חשה בלי ספק על מה שקורה כיום בעזה לא יגרום לה להצטרף לרשימת הסופרים המחרימים, שאוסרים על תרגום ספריהם לעברית.

בין היתר, אם כי לא רק, כי אני רוצה כל כך שאלה מבין חברי שלא נוח להם לקרוא רומן שלם באנגלית יוכלו לקרוא את Dream Count, ובהקדם, כי הוא ראוי לכל שבח.

אז קדימה – איזו הוצאה לאור תתנפל על הספר ותתרגם אותו לעברית?

יונה וולך – אירוע ספרותי לציון 40 שנים לפטירתה 

יונה וולך – אירוע ספרותי לציון 40 שנים לפטירתה

יום שני, 14.7.25, בשעה 20:30, אולם קאמרי 3
התיאטרון הקאמרי בשיתוף אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל יערכו אירוע ספרותי לציון 40 שנים לפטירתה של המשוררת יונה וולך.  

יונה וולך, ילידת 1944, משוררת שהייתה יוצאת דופן בחייה ובשירתה. כתבה על מיניות, גוף ונפש, זהות, בדידות פחד ומוות. הקיום האנושי, הפרפסיכולוגיה ומצבי התודעה של האדם קיבלו ביטוי ביצירתה. היא מתארת פראות מינית ונוסף לספרי השירה כתבה מחזות ומערכונים. רבים משיריה הולחנו ובוצעו בחייה ולאחר מותה.

 דברי פתיחה: צביקה ניר, משורר, סופר, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל. 

מנחה ובדוברים: ד"ר דורית זילברמן, סופרת, מ"מ יו"ר אגודת הסופרות והסופרים, יו"ר מערכת מאזנים, חוקרת ספרות, זוכת פרס היצירה לסופרים עבריים.

בהשתתפות:

עודד כרמלי – משורר, סופר, עורך ועיתונאי. 

עופרה עופר אורן – סופרת, משוררת, עורכת ומתרגמת. זוכת פרס ספיר 2023.

כרמית ספיר ויץ – עיתונאית, כתבת הספרות של עיתון מעריב. עורכת, מנהלת אומנותית ומרצה.

עדי כהן – שירה.

אולה שור סלקטר – קריאה ושירה.

מיכל סולומון – פסנתר.

עורכים ומפיקים: נירה תובל, אבי גז

באירוע יוקרנו קטעים מתוך הסרט 7 הסלילים של יונה וולך, בבימויו של יאיר קידר, באדיבות "העברים".

כרטיסים זמינים כאן

אולגה טוקרצ'וק, "נשף האמפוזות – סיפור אימה בבית מרפא": האם יצחק באמת ניצל מהעקידה?

בסוף הרומן, אחרי האפילוג, מופיעה "הערת המחברת" של אולגה טוקרצ'וק, הסופרת הפולנייה שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2018. דבריה האחרונים מוקדשים למראי המקום של "כל הרעיונות המיזוגניים בדבר נשים ומקומן בעולם". את דברי חלקם – זיגמונד פרויד, הנרי ריידר הגרד, סומרסט מוהם, ג'וזף קונרד – זיהיתי, ואף כתבתי עליהם, כפי שאפשר להיווכח מהקישורים. האחרים, והם רבים כל כך (ביניהם אוגוסט סטרינדברג, ריכרד וגנר, וויליאם באטלר ייטס, צ'רלס דרווין, ועוד ועוד…) לא הפתיעו אותי.

כשקראתי את ספרה של טוקרצ'וק הרגשתי שהיא ממש מתבוססת בתוך הרעיונות המיזוגניים הללו, מתפלשת בהם, מתיזה אותם לכל עבר בחדוות ניצחון. אהה, אז פרויד סבר, כפי שאפשר לראות במסה שלו "תרבות בלא נחת" שנשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", שגברים הם אלה שמופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר, ולכן הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום לעברית), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו"? נפלא. אני כבר אראה לו, שמעתי אותה אומרת לעצמה. אני אכתוב רומן שבו גברים יגידו דברים כאלה, ודומים להם, ואחשוף את הרשעות, הבורות והבהמיות שלהם. (וגם זכיתי בפרס נובל לספרות. אז מסתבר שאני כן חלק מיוצרי התרבות האנושית…)

איך אעשה את זה? – שמעתי אותה באוזני רוחי תוהה – ומשיבה: באמצעות דמות שאינה גבר ואינה אישה. אדם שגופו דו־מיני.

מייצ'סלב וויניץ', יליד פולין (לאורך הרומן הוא מתואר בלשון זכר), מגיע מעיר הולדתו לבוב אל כפר הררי בשלזיה, שם שוכן בית מרפא ידוע לטיפול במחלות "חזה ולוע". בחברת הגברים האחרים ששוהים אתו שם וויניץ' מקווה להחלים, למצוא את מקומו בעולם, לא לפחד כל כך מחברת אנשים. לא להיות קורבן. האם יצליח? האם ילמד לזהות מי הוא, או היא? האם יינצל?

האם – תוהה טוקרצ'וק – אברהם לא שחט בסופו של דבר את יצחק בנו, כי אלוהים באמת התערב בזמן, בשנייה האחרונה? ובכלל, "למה לו לאלוהים קורבנות, אם הוא יכול לקחת לעצמו את כל אשר יחפוץ? למה לו לקבל משהו, כשהכול ברשותו?" תוהה אחד השוהים בבית המרפא בשיחה עם וויניץ', ומנסה להוכיח שאלוהים לא באמת בלם את המאכלת, שהרי כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו", "כלומר, לבדו חזר מהר המוריה, בלי יצחק. הוא הרג את יצחק"… איזו מחשבה מבעיתה. ובעצם, לא כן?, בלתי נמנעת.

שהרי גורל כולנו דומה לזה של הברווזים המפוטמים, שמתהלכים שם ברומן, יפים, גאים, ואין להם מושג שהם מועדים להישחט, שבקרוב יהפכו "לצנצנות שומן, לבשר משומר, לגולש ולממרח". בני האדם שמביטים בהם מחייכים "חיוך מרושע" כי הברווזים הולכים בשיירה "ברצינות ובביטחון עצמי ההולמים רק בני אלמוות". הצופים שוכחים שגם מותם מובטח… ואנחנו, הקוראים? – חסינים?

מצד אחד – ספרה של טוקרצ'וק יפה להפליא. הטבע, היער, הצבעים, מתוארים ביד אמן. הנה למשל דוגמה אחת מיני רבות: "הצופים בתיאטרון הם העצים, שיחי האוכמניות, האבנים המכוסות טחב, וגם איזו נוכחות נוזלית, בלתי מוגדרת, החומקת בין הגזעים העצומים, השורשים והענפים, כמו משיחות מכחול של אוויר חמים". או: "מאמצע אוקטובר הימים היו יפים, שטופי שמש, כמה לילות קרים גרמו לעצים להצהיב ולהאדים, ופתאום, בשבוע השני של החודש, התעורר מייצ'יסלב וויניץ' בתפאורה שונה לחלוטין – סביבו היו עכשיו כל גוני הצהוב, הכתום והאדום, עם חוטים של גוון ירוק שהלך ונסוג. שיגעון הצבעים שהודגש עוד יותר הודות לתכלת הקרה של השמים, היה מהמם חושים, וויניץ' רצה אפילו לבקש מטילו צבעים, כדי לתעד איכשהו את השינוי המדהים הזה. עלים בודדים בצבעים שונים נפלו על מרצפות האבן ברחובות. כמו רצה איזה כוח נסתר לכסות את נוקשותן בשטיח ססגוני. כמה התרכך העולם, כמה התעדן. רק פרפרי זנב הסנונית התעוררו כמו דרורים בהמוניהם מאור השמש וניתכו שוב ושוב בזגוגיות רק כדי לגווע גדולים בחיפוש אחר מחסה לפני צינה קרבה לאחר מכן, בחוסר אונים, על אדני החלונות."

לא רק תיאורי הנוף עוצרים נשימה. גם התיאורים של סיטואציות בלתי נסבלות כתובים להפליא. למשל – סבלו של הילד וויניץ' שנאלץ להיות עד לשחיטה של ברווז שחי שעות אחדות בביתו, רואה איך הופכים את דמו של המת למרק, ואז גם נאלץ לאכול את המרק המזוויע הזה, רק כדי לרצות את שני הגברים האהובים ביותר בחייו, אביו ודודו. המוות מופיע פה, כמובן, בצורה אחרת, ויש לזכור שהוא נוכח מאוד כהד מרוחק של מלחמת העולם שתפרוץ בקרוב וכבר שומעים אותה מתקרבת, ובאחרית הדברים שבה מתוארים גורלותיהם של גיבורי הסיפור, בזמן ובעקבות המלחמה.

מצד שני, הרומן, אני חייבת להודות, מוזר מאוד. הוא מלווה לכל אורכו בקולה של מעין מקהלה דוברת, בלשון רבות, שמעירות, מגיבות, ומתערבות במה שקורה בסיפור. עד שהגעתי לסופו של הרומן לא הבנתי איך המתרגמת ידעה שעליה להשתמש בגוף ראשון רבות ולא רבים, שהרי בפולנית אין אבחנה כזאת. בסופו של הרומן הבנתי אמנם, אבל לא הרגשתי הקלה, או הזדהות.

ואולי זה בעצם האפקט שאליו חתרה טוקרצ'וק: לעורר בקוראת תחושה של אי נחת, ואפילו מידה לא מעטה של סבל. אבל כזה שראוי לחוש בו, כי הוא נובע מאינטרארציה עם גדוּלה אמנותית מובהקת ויוצאת דופן.

הוצאת אחוזת בית, 2025
תרגמה לעברית: מרים בורנשטיין
עריכת התרגום: סמי דואניס
ראה אור לראשונה בפולנית ב־2022
325 עמ'

האם אפשר להתרגל

בני אדם אינם מסתגלים למה שמראים להם – אם זאת הדרך הנכונה לתאר את מה שקורה – בשל עומס בדימויים החזותיים שמשליכים עליהם. פסיביות – היא מה שמעמעם את הרגש. המצבים המתוארים כאדישות, כהרדמה מוסרית או רגשית, מוצפים ברגשות: הרגשות הם של זעם ותסכול. 

People don’t become inured to what they are shown — if that’s the right way to describe what happens — because of the quantity of images dumped on them. It is passivity that dulls feeling. The states described as apathy, moral or emotional anesthesia, are full of feelings; the feelings are rage and frustration

Sontag, Susan. Regarding the Pain of Others (p. 102). Farrar, Straus and Giroux. Kindle Edition.

שארל־פרדינן ראמי, "אימה בהר": יופיים של ציורים במילים

את הרומן – או שמא נובלה? – אימה בהר יכול מן הסתם לכתוב רק מי שמכיר מקרוב את ההרים בשוויצריה, ויודע היטב איך הם נראים, איך הם משתנים, עד כמה הם מגוונים בחלקיהם השונים, בחילופי השעות והעונות, וכמה הרבה אפשר לספר עליהם ולתאר אותם.

ויש כמובן גם צורך בכישרון יוצא דופן כדי לכתוב יצירה כזאת. 

היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני צופה ברצף של דימויים חזותיים, לא מילוליים – תמונות שהן סטטיות, אך בה בעת גם נעות ומתחלפות, אולי מין סרט נוף קולנועי שמצוייר במילים בלבד.

הספר כולו הוא הישג אמנותי נדיר. 

יש בו, כמובן סיפור, עלילה, כפי ששמו מרמז. הוא נפתח במפגש של קבוצת כפריים שחיים ביישוב קטן למרגלות האלפים השווייצריים. (בשלב די מוקדם בסיפור מתחוור לנו שבעצם מי שמספר את הסיפור הם אנשי הכפר, כי מופיעים פעלים ושמות גוף בגוף ראשון רבים: "עמדנו", "מעלינו", "עלינו", "לנו"). הם מתלבטים אם לעלות אל ראש ההר הסמוך לכפרם, כדי למצוא שם לעדרי הכפר כרי מרעה חדשים, עשירים יותר. כבר עשרים שנה שאיש לא העפיל לפסגה, בעקבות אסון שאירע שם, אבל צעירי הכפר לא היו עדים למה שקרה אז, או שפשוט שכחו את הפרטים. כשנערכת הצבעה, רוב התושבים נעתרים להצעתו של ראש הכפר ומחליטים שמשלחת של שבעה גברים אמיצים (או חסרי מודעות והבנה) תיקח את הפרות, ובעוד שלושה חודשים ישובו לכפר, במצב כלכלי משופר.

אחד מהשבעה הוא ז'וזף, שאליו הלב יוצא במיוחד, שכן אנחנו מלווים את ההתלבטויות והחששות שמשמיעה אהובתו ויקטורין. היא כל כך רוצה שהוא לא יצטרף למשלחת! אבל הוא משכנע אותה: כך ירוויח די כסף והם יוכלו להתחתן ולקנות מיטה ומצעים. אהבתם, קרבתם, הדאגה ההדדית שלהם נוגעות ללב, ואנחנו כל כך רוצים להאמין שהפרידה ביניהם, שמתרחשת בדרך אל הפסגה, תהיה זמנית. ז'וזף מבטיח לאהובתו שמדי פעם תוכל לבקר אותו שם למעלה, וגם הוא יגיע למטה לביקורים, כך שממש כדאי להם לקחת על עצמם את הפרידה הזמנית.

כמה נוגעת ללב התהלוכה העולה אל ההר. שמחת תושבי הכפר. זרי הפרחים שהכינו הנשים הצעירות כדי לעטר את ראשי הפרות. ההתרגשות. הציפייה. התקוות.

וכמה עצוב ההמשך. שמו של הספר מרמז גם עליו.

לראשונה הבנתי למשל לאשורו את הביטוי "חבל על חלב שנשפך". לראשונה פגשתי יצירה שבה נוף – הר – עובר האנשה שביטוייה משכנעים כל כך, מפחידים ועוצרי נשימה: "'ראש הכפר, זה בגלל שרצית להילחם במשהו חזק ממך, […] והוא אכזרי כשהוא מתערב.' מן הסתם הוא דיבר על ההר. 'יש מקומות שהוא שומר לעצמו, יש מקומות שהוא לא מרשה לבני אדם להיכנס אליהם'".

כי הסיפור עצמו אינו אלא השלד שעליו נבנה העיקר: היופי המרהיב, עוצר הנשימה שבתיאורי המקום. 

חייבים כמובן לציין כאן את עבודתה של המתרגמת רמה איילון, שגם הוסיפה לספר אחרית דבר. אני לא קוראת צרפתית ולכן לא יכולתי להשוות את הטקסט למקור, אבל הקריאה הנעימה, השוטפת, וכאמור – היופי המאיר מכל פסקה ומכל עמוד, הם בלי ספק הישג גם שלה. 

הנה דוגמה: "כל שהיה עליה לעשות הוא להעמיד פנים שהיא בודקת את העשב הצומח שם. אנשי המשמר לא חשו בדבר. מזג האוויר היה עדיין נאה בשמיים, שנצבעו כחול כהה מקצהו האחר של העמק עד קצהו האחר, בין שני המדרונות המוריקים; היא הלכה במזג האוויר הנאה. הנחל זרם לצידה. דומה היה כי מפלס המים ירד במידה ניכרת בשבוע האחרון, שכן רוב השלג כבר נמס על הפסגות. המים גם החליפו צבע; מִלְבָנים עכורים הם נעשו שקופים כמו זכוכית של בקבוק, וחשפו את האבנים הגדולות שריצפו את קרקעית האפיק. מזמן לזמן הייתה טרוטה חולפת ביעף מעל האבנים, ואז תוחבת את ראשה מתחת לזיז התלוי מעל גדת הנחל, ומניחה לעצמה להתנדנד ברפיון עם זרם המים". (התיאור הזה מטרים אירוע טרגי שיתרחש בהמשך).

ועוד דוגמה (אחת מיני רבות מאוד!): "למעלה פגעו העיניים סוף־סוף במין ערפל חיוור שהמשיך שמיים דמויי אדמה רטובה; ואז, בזווית ישרה, הגיע הקרחון, מצועף באופן זה בחלקו העליון אך לא בתחתון, כך שהוא מאיר מקומות מסוימים בירוק, ואחרים בכחול. בכל מקום שעדיין היה בו שלג, הוא האיר בירוק; במקומות אחרים היה הכפור חשוף, וצבעו הזכיר את זה הנגלה כשמסתכלים מבעד לפיסת זכוכית כחולה. הקרחון הזדקר ובד בבד נפל; פנה כלפי מטה ובד בבד לא זע: אשד של אלף מטרים ויותר, שהפך לאבן בעודו שומר על המערבולת, הבעבוע, ההתנחשלות, התנופה, ההתרסקות וההפוגות; ולבסוף, בבסיסו, הוא המשיך כסדרו, בדמותו של פלג מים שנפלט מבעד לסדק אחרון, בין מה שנדמה כשני טפרים לבנים גדולים ששוליהם שחורים".

ועוד אחת (קשה להתאפק נוכח יופיים של הדברים!): "כוכבים המשיכו להפציע בשמיים, מתווים ריבועים, משולשים, פסים. לבסוף הופיעו כל הכוכבים; יכולת לראות שאפילו אחד לא חסר, אילו רק היה אפשר למנות אותם"…

כל כך יפה! מי צריך לנסוע לשוויצריה, כשאפשר לקרוא את התיאורים הללו ולהיות שם, כמעט במלוא החושים…

הוצאת ספריית רות, 2025
מצרפתית: רמה איילון
158 עמ'

בלה שגיא, "שבר ענף ירוק": נפלא!

אחרי שקראתי את ספרה הראשון, הנפלא, של בלה שגיא, באורה החיוור של הזרות, הגעתי גם אל קובץ הסיפורים הראשון שלה, שקדם לו בארבע שנים.

והרגשתי כאילו הגעתי לפגישה עם חברים ותיקים, שהכרתי חלק ממהותם, לא את כולה, והנה נקרית בפני ההזדמנות להתעמק בחייהם, בדמותם, בגורלם.

די מהר נוכחתי גם שבלה שגיא נוקטת בקובץ הראשון שלה את אחת הטכניקות הסיפוריות החביבות עלי ביותר, בדומה למה שעשתה הסופרת האמריקנית אליזבת סטראוט בספרה המצליח כל כך (ובצדק!) אוליב קיטריג': מדובר אמנם בסיפורים קצרים, אבל הדמויות חוזרות ביניהם – במפתיע. מישהי שהכרנו כילדה אנחנו פוגשים כבוגרת, בני דודים, אחים, אחיות – משפחות שלמות מצטיירות בפנינו מזוויות שונות ומגוונות, וזה פשוט מרתק.

לפעמים דמות שהכרנו היטב – כמו אור בסיפור הראשון – מופיעות שוב להרף עין: בסיפור האחרון הוא מוזכר שוב, כמעט כבדרך אגב, ובעצם אנחנו זוכים כך להמשך של הסיפור ההוא, שנקטע באיבו, בלי שנדע שם מה עוד קרה לאור, מה עלה בגורלו בהמשך חייו. ההרגשה היא שהסיפור חורג אל מעבר לדף, אל מקום שבדרך כלל אנחנו לא זוכים להגיע אליו – שם, בשוליים, אנחנו מקשרים אותו, עם דמות אחרת, שבסיפור אחד מקבלת מקום מרכזי, ובסיפור אחר הייתה שולית.

זה נפלא!

כי כל דמות שופכת אור חדש על דמות אחרת, ואנחנו לומדים עליהן כל כך הרבה. על קנאות, בגידות, אכזבות, אהבות. כל אחת מהן גם מבטאת עולם שלם של מציאות. הסיפורים עומדים גם לגמרי בפני עצמם, אבל ביחד הם משתבצים למארג ססגוני ומגוון של מצבים אנושיים.

אנחנו פוגשים צעיר שנפצע כחייל, הוא יושב בכיסא גלגלים, אבל משהו בסופו של הסיפור מעניק לנו תקווה שלא תתבדה, רק שייקח עוד זמן עד שנדע…

פוגשים אישה שבלידת בנה חלה תקלה, שיבוש הרה גורל. מה עושים עם תגובתה הקיצונית? איך תצליח לשקם את חייה? זה יקרה… צריך רק להמשיך לקרוא!

אנחנו מכירים אימא לחוצה ומודאגת, כי בנה בן החמש מתקשה להסתגל חברתית. בעתיד נלמד גם על בעלה, על הקשיים שלו, וכשבאחד הסיפורים בהמשך הוא ייראה לבת משפחה אחרת מתנשא ויהיר, נדע עד כמה היא טועה, עד כמה הוא בעצם פגיע…

אנחנו פוגשים אישה על ערש דווי, ורק בעוד הרבה סיפורים נדע מה יקרה לילדיה, איך באמת נראים היחסים בין האח והאחות, ומה הם מרגישים כלפי אימם. מדוע בעצם הבת לא מבקרת אותה? מה שמצטייר כאדישות מתגלה ככאב עמוק שאין לו מרפא, מה שמצטייר כלחץ נפשי מתגלה כעדינות ופגיעות. וזה כל כך יפה!

ברקע מרחפת רוחו של גבר שנכיר אותו היטב בספרה השני של שגיא: האבא האלים, הרודני, הנרקיסיסטי, שממרר את חייה אשתו וילדיו עם מחשבות הגדלות שלו, עם התשוקה שלו לתהילה שאינו ראוי לה. מה מרגישה כלפיו בתו גליה? מה מספרת עליו אשתו לבתם האחרת, קארינה? אנחנו מקבלים עוד ועוד פנים של מי שנפגעו ממנו, של מי שלעולם יכאבו את נוכחותו בחייהן.

ועוד תימה חוזרת בסיפורים: ההגירה המייסרת מרוסיה, המציאות שאליה הגיעו אנשים שהתקשו כל כך להתערות,"היא מחייכת לשרונה ולשאר האימהות, מנסה להצטרף לשיחה בקלילות מזויפת שלמדה לסגל לעצמה בשנים שחלפו מאז הגיל ההוא, כשהייתה עולה חדשה, עומדת מבוהלת צמודה לקיר בשמלת מלמלה לבנה וחגיגית, על ראשה סרט אדום יפהפה, כולם רצים מסביבה, צוחקים מסביבה, בוודאי גם עליה, בשפה רועשת שהיא לא מבינה", וגם: "לכל החברות הישראליות שאספה סביבה לכל אורך הדרך לא סיפרה דבר. מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם. כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר".

בלה שגיא מספרת לנו את מה שנטע לא העזה לומר לחברותיה. והסיפורים שלה כל כך מדויקים. כל כך ספציפיים. כל כך לא גנריים.

וכשהיא מוסיפה, אחרי המשפט על התקווה של העולים שיהיה יותר טוב "אבל נהיָה, בסוף נהיָה", אין בו רק נחמה עצמית של דמות בדויה בסיפור, אלא גם אמירה על כל כך הרבה אנשים שהיגרו, חלקם בגילים שכבר קשה מאוד להשתנות, אבל גם הם לא ויתרו, ורובם נעשו בשר מבשרה של החברה הישראלית, חלק חיוני, נחוץ, מופלא, מהתרבות המקומית, שאותה העשירו כל כך.

שמו של הספר, שבר ענף ירוק, לקוח מתוך סיפור שבו מסביר רופא לאימא מודאגת שהשבר בזרועו של בנה יתאחה, כי כאלה הן עצמות צעירות. הן "יודעות" להחלים. ממש כמו שעשו כל המהגרים הללו, שיצאו מחוזקים ומאוחים מהשבר ומהמשבר של המעבר הקשה כל כך מארץ לארץ ומתרבות לתרבות.

כמו בסוף הטור שכתבתי על ספרה השני של בלה שגיא, גם כאן אני מבקשת לומר לסופרת בפשטות – תודה על הקול שאת מעניקה לכל האנשים הללו, וכך, בעקיפין, גם לנו, לקוראייך, אפילו אם המשברים בחיינו לא קשורים ישירות בהגירה (והרי גם ילידי הארץ הם צאצאים של מהגרים). לא בכדי זכה הספר בפרס שר התרבות לספר ביכורים בשנת 2021.

הוצאת שתיים, 2021
עורכת: מירי רוזובסקי
220 עמ'

ילנה שפיגנר, "את תיוולדי כשאני אמות": איך לגעת ביקום

עוד לפני שפתחתי את ספר השירים החדש בהוצאת פטל, את תיוולדי כשאני אמות מאת ילנה שפיגנר, היה לי ברור שמדובר בתופעה יוצאת דופן: ספר שעטיפתו מעודנת מאוד, מסקרנת, והוא עב כרס יותר מהצפוי מספר שירה, וזאת מכיוון ש – כפי שגיליתי אחרי עלעול קצר – חציו מודפס בעברית וחציו האחר – ברוסית. 

אחרי כן ראיתי בהתרגשות שאת השירים תרגמה משפת המקור שושי שמיר, משוררת מחוננת, שאני מכירה היטב, מאז שנות השמונים, כשהיינו שכנות בקיראון, ובעצם בזכותה התחלתי אז לכתוב! שושי אף דיברה יפה להפליא ב־2018 בהשקה של ספרי מה המים יודעים על צמא

ושלוש שנים אחרי כן, כשראה אור ספרה המופלא עננים מוכי זוהר, שמחתי בשמחתה וסיפרתי עד כמה השפיעה על חיי ככותבת.

על ספרה כתבתי כאן וגם הרביתי להעלות בטורים נפרדים את שיריה, ביניהם את "אלגיות לאהבה"; את השיר שנפתח במילים "לֵב שֶׁנִגְדַע בעודו באיבו"; את "זאב דוגל בצעירותו"; את "בין זהב לזהב" – שירים קסומים ומופלאים.

אבל, תהיתי מיד כשראיתי ששושי תרגמה את את תיוולדי כשאני אמות, היא הרי לא יודעת רוסית, אז – איך?

לפני שהתחלתי לקרוא את השירים עצמם, הגעתי אל אחרית הדבר – החלק שמפריד בין הגרסה העברית לגרסה הרוסית בספר. ילנה שפיגנר מספרת שם על המסע מעורר ההשתאות שהיא ושושי עברו ביחד: אחרי מות אמה של המשוררת פרצו מתוכה השירים "מעומקים לא נגישים לי", היא מתארת את התהליך. הם נכתבו בשפת אמה, אף על פי שכבר הייתה ותיקה בישראל, והיא חיה, פועלת ועובדת בעברית.

לא קשה להבין את הצורך שלה להביא את שיריה אל "הבית" העברי שלהם, כפי שהיא מנסחת זאת, ואת תחושתה ש"מישהו צריך להביא אותם עד לשם", מישהו, לא היא עצמה, כי שירים נכתבים מתוך "תשתית סמויה" שיכולה להתקיים רק בשפת אם. התשתית הזאת "נדלקת באופן טבעי בתחילת החיים, הרבה לפני שאנחנו מתחילים להשתמש במילים", היא מסבירה (ברוסיה הייתה עיתונאית, בישראל נהפכה לעובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, אנליטיקאית יונגיאנית). מאחר שהגיעה לישראל כשהייתה בת שלושים ושתיים, הרובד הזה העמוק, הסמוי, נסתר ממנה בשפה החדשה, המאומצת.

וכאן נכנסה לתמונה שושי שמיר. תהליך ההמרה של היצירות נעשה בשיתוף פעולה הדוק בין השתיים. ילנה מספרת כיצד עודדה אותה שושי להביא לה טקסטים נוספים. איך גילו ביחד עד כמה קשה להעביר לעברית את כל הניואנסים שיש למילים ברוסית. "בעברית יש כל כך מעט מילים נרדפות בהשוואה לרוסית". ואז, היא מספרת, "פתאום גיליתי שלמילים מוכרות מילדותי נוספים עבורי גוון ומשמעות, ושהן מביאות איתן אנרגיה אחרת."

במשך שש שנים הן עבדו, לדבריה של המשוררת, ביחד, בתהליך שבו היו לה "גילויים רבים" על עצמה. היא חשה שזוהי "הליכה בגבול הדק בין העולמות, נראה ובלתי נראה, מודע ולא מודע", ומדגישה כי "התרגום ושושי היו חלק בלתי נפרד מהתהליך".

כל זה כל כך יפה, ומעורר כל כך הרבה ציפיות!

ואז, אחרי שקראתי את השיר השני בספר אמרתי לעצמי – שזהו, אני הולכת לקראת מסע סוחף וקסום:

כותבת שפיגנר, במהלך פתיחה רחב ידיים, הצהרה מלאה בהבטחה: "נולדתי משוררת". וואו! ולא סתם, אלא כזאת ש"יודעת סונטות". והרי סונטה היא הצורה החביבה עלי ביותר בשירה: המבנה המהודק,הקבוע מראש, הצורך לציית לו ולפעול בתוכו, במשקל, בחריזה קבועה מראש. נפלא, חשבתי, יהיו פה סונטות! אבל לצערי – התבדתי… לאורך הספר כולו לא מצאתי אפילו סונטה אחת. לא מובן לי הפער בין הפתיחה, שדמתה בעיני לתרועת חצוצרות, לבין ההמשך שמגיע והוא שונה ממנה מאוד. השירים אינם כתובים בסגנון קלאסי, אין בהם כמעט חריזה או משקל מוגדרים.

השיר שהעניק לספר את שמו נותר אניגמטי. יש שירים מעטים בקובץ שבהם המשוררת פונה אל "אַתְּ" כלשהי, תוהה למשל אם אותה אַתְּ היא "אַחַת מֵהֶם" – מאלה "שֶׁהָרֹע מִסְמֵר לַסֵּבֶל"; אומרת לה בשיר אחר – "אַתְּ צֵל, צֵל, צֵל" ובשיר הנושא מבטיחה לה (זאת אותה אחת?) שתוכל להיוולד אחרי שהמשוררת תמות, שזה יקרה "בְּהֶרֶף עַיִן", ותוהה אם אותה "אַתְּ" תחוש הקלה כשזה יקרה. האם מדובר בבת? באהובה? בחברה קרובה? אין לדעת. 

אז כן, אפשר למצוא יופי גם בשירים כאלה, "חופשיים", לא סונטות קלאסיות, כמובטח לכאורה. מצאתי שורות שדיברו אלי מאוד. למשל – "כְּמוֹ דָּג שֶׁהָאֲוִיר כָּבֵד בְּחָזֵהוּ / שׁוֹקַעַת אֲנִי לְתַחְתִּית הָאוֹקְיָנוּס", או – "חָרוּז קְטַנְטַן שֶׁל גֶּשֶׁם / כַּמָּה חוּטִים נִקְרְעוּ, אֱלֹהִים"; או השורות שבהן היא תוהה "מִנַּיִן הַכְּאֵב הַזֶּה? שֶׁל מִי? / כְּמוֹ עָלָה מֵהַמְּצוּלָה לְהִתְאָרֵחַ בַּסִּירָה שֶׁלִּי".

יש בקובץ לא מעט שורות סינסתזיות "לְמוּזִיקָה לַחָה מִשְּׁלַב שֶׁל לֵיל יָרֵחַ", או "מִלִּים בְּלִי גְּבוּלוֹת / הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל אָחוּ פּוֹרֵחַ, / בְּכָל אָנִיץ מִסְתַּתֶּרֶת קֶשֶׁת", והן יפות מאוד.

כמו שאפשר להיווכח מהציטוטים שהעליתי, יש מכנה משותף מובהק לשירים: ממד מיסטי, כשהם פורשים את הזרועות לעבר היקום, שביל החלב, אוקיינוסים, שמים, אל "מֶרְחַקֵּי הַמֶּרְחַקִּים", אל העננים, הרוח, הקשת, ובכלל – אל הטבע המקיף אותנו, אל העולם כולו: נבטים ואבנים, דשא ונחלים, "זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת בַּשֶּׁצֶף שֶׁל מַפָּל כָּחֹל"; יש בהם סופות רעמים, שלג, "קֶרֶן דַּקָּה שֶׁל יָרֵחַ צָעִיר", אגם הומה, "נַחַל לְלֹא שֵׁם" – היקום כולו מככב בשירים, כן, גם כוכבי הרקיע עצמם.

התנחמתי, אם כן, מהיעדרן של הסונטות שציפיתי להן…

הוצאת פטל, 2025
מתרגמת ועורכת: שושי שמיר
130 עמ' (בעברית)
137 עמ' (ברוסית)

זיגמונד פרויד, "תרבות בלא פחד": על נשים שפוגעות בתרבות…

מהי תרבות? שואל פרויד במאמרו "תרבות בלא נחת" שמופיע בספר הנושא את אותו שם, ומשיב ש"תרבות פירושה תהליך ההתפתחות ההכרחי מן המשפחה אל האנושות".

מקורותיה הם בשאיפתו של אדם למצוא את אושרו, ובאמונה הדתית שמבטאת את מה שנשאר בנפשו הבוגרת מתקופת ינקותו, אחרי שהתפקח ולמד להבין שאינו אומניפוטנטי כפי שחש לפני שהחל להפריד בין עצמו לבין העולם הסובב אותו.

שורשי האמונה הדתית נטועים לדעת פרויד בערגה שהאדם חש כלפי ההשגחה העליונה, בדומה לערגתו של התינוק חסר האונים המייחל אל אביו רב העוצמה, והמצפון הוא תולדת הפחד מאובדן אהבתו של האב.

כשהגעתי אל החלק הזה במאמר המכונן של פרויד, מי שנחשב "אבי הפסיכואנליזה", נעצרתי.

רגע, מה? התינוק מייחל אל אביו דווקא? לא אל ההורה בכלל, או אל אמו בפרט?

אבל כן, את השד של האם מייחס פרויד לתקופה ה"אומניפוטנטית" בחיי התינוק: כשהוא צועק, השד מגיע. אמנם עליו לפעול, לבכות, כדי להחזיר אליו את השד, אבל ההפרדה בינו ובין אמו אינה ידועה לו. רק אחרי שההפרדה מתרחשת (למשל, בזכות גילוי אברי הגוף שלו עצמו, ויכולתו להשפיע עליהם), הוא מוצא את מקור הכוח אצל האב. הווה אומר – האם שייכת רק למנגנון הראשוני ביותר, ומרגע שהאדם הפעוט מתחיל להתפקח, לרכוש מנגנוני הבנה למציאות, האם מאבדת את מקומה כמקור של כוח, ורק האב מוזכר. הוא המקביל לשכינה (האלוהות אינה בכלל "נקבה"? אני תוהה…), ואליו מייחל בסמוי האדם המאמין באלוהים.

תפיסת מעמדה ותפקידיה של האישה כרעיה וכאם משתמעת מהכתוב, ועמדתו של פרויד, שהיא לכאורה סמויה ומובלעת, תתגלה בהמשך המאמר בשני מוקדים נוספים, שמופיעים לאורכו. פרויד מבטא בהם את האופן שבו תפש נשים. (ונשים, בל נשכח, הן המחצית "השנייה" של המין האנושי, כפי שכתבה סימון דה בובואר בספרה המין השני, שהוא אבן יסוד בהגות הפמיניסטית).

המוקד השני שבו מתגלה עמדתו של פרויד כלפי נשים עולה כשהוא מבטא את הסתייגותו מפני ההתפתחויות הטכנולוגיות־מדעיות כמקור אפשרי לאושרם של בני האדם. ההתפתחויות הללו, הוא מסביר, מונעות אמנם סבל, אבל בעצם גרמו לו מלכתחילה.

והוא מפרט: אמצעי התחבורה והתקשורת המשוכללים מאפשרים לנו אמנם להיות בקשר עם אהובי נפשנו שהתרחקו מאתנו, אבל אותם אמצעים טכנולוגיים הם אלה שהפרידו בינינו, כי שילחו את האדם מהמקום שבו גדל אל העולם הרחב.

ההישגים הרפואיים מונעים לדבריו, בין היתר, תמותה רבה של תינוקות, אבל בעקבות זאת גם כופים עלינו "ריסון קיצוני בהולדת ילדים", מעשה ש"סותר את הברירה הטבעית".

אהה. אז פרויד מעדיף לראות נשים יולדות כל שנה, במשך כל תקופת הפריון שלהן, מביאות לעולם תינוקות שרבים מהם ימותו מיד, או שנגזר עליהן לגדל ילדים שגם הם ימותו בטרם עת, בהיעדר עזרתו של מדע הרפואה? הרי זאת המסקנה מדבריו, שלפיהם התרחקנו מדי מהטבע ומחוקיו, המאפשרים רק לחזקים לשרוד.

פרויד כתב את המאמר בתקופה שבה הדרוויניזם החברתי שלט בכיפה, ובגילויו הקיצוניים והמתועבים הצדיק גם מעשי רצח: "תורת האבולוציה הייתה שימושית מאוד לגזענים", מספר סוון לינדקוויסט בספרו השמידו את כל הפראים, ומוסיף שאותה תורה "סיפקה הצדקה אפילו להרג, "כי יש מידה של רחמים בטבח"…

לאחרונה הופיע סרט תיעודי ששמו "פרויד. האאוטסיידר". יוצריו מראים כיצד סבל פרויד לאורך כל חייו מאנטישמיות, ולפיכך – מתחושה של זרות, אבל כשניסו לשכנע אותו להימלט מגרמניה הנאצית, כי האויבים מאיימים על חייו, תהה פרויד אם מדובר בקומוניסטים. הוא היה בטוח שהם אויביו. מדהים להיווכח עד כמה היה האיש החכם הזה היה מנותק מהמציאות ועיוור לה, וכמובן שלא היה יכול להעלות על דעתו שהדרוויניזם החברתי המובלע בדבריו יוביל לרצח העם המחריד והמתועב ביותר בתולדות האנושות.

אמנם פרויד אינו טוען במפורש שיש לחזור למצב שבו יולדות, תינוקות וילדים אינם זוכים לטיפולים רפואיים, ונתונים בסכנת חיים מתמדת, אבל עצם הטענה שלפיה יש היבט שלילי כלשהו ב"ריסון הקיצוני" הנדרש מבני האדם, שאינם מביאים לעולם עוד ועוד ילדים בתקווה שכמה מהם ייוותרו חיים ובריאים, מקוממת ומזעזעת.

ממשיכים אל הגילוי המיזוגני השלישי בדבריו של פרויד: בצעירותן, הוא אומר, נשים מניחות "את היסוד לתרבות", אבל אחרי שהילדים גדלים הן אלה שבולמות את יכולתם להינתק מהמשפחה הגרעינית (אם כי זאת משימתם החשובה ביותר בשלב זה של חייהם), כי נשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", לעומת הגברים המופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר. הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו."

מסקנה: המטפל החשוב יותר הוא האב, שהרי אל עוצמתו עורג התינוק, בעוד שהאם, ששקועה רובה ככולה בגידול הילדים המעטים מדי שילדה, לוקָה בתובענות יתר ומפריעה לאבי ילדיה לעסוק בפיתוח התרבות האנושית!

פרויד כתב את המאמר ב-1930. שנה לפני כן פרסמה וירג'יניה וולף את ספרה חדר משלך, מסה שבה תיארה את אחותו הבדויה של שייקספיר, שרק בעטיו של המגדר שאליו נולדה לא יכלה להגיע להישגים הדומים לאלה של אחיה. האם נשים באמת "בולמות" את הגברים?

אצטט את דבריה של וולף: "ואולי לא נחטא בפחזנות אם נוסיף ונגדיר את הדבר הזה, בלי להסתמך על מילותיהם הנלהבות בלי ספק של המשוררים, כאיזה גירוי, איזה חידוש של הכוח היוצר שרק המין השני הוא שמסוגל להעניקם."

"הדבר" שוולף כותבת עליו הוא האינטלקט וההשראה שבני אדם חכמים ויצירתיים מסוגלים להעניק זה לזה, יהא המגדר שלהם אשר יהא.

עם מי אפשר להזדהות, עם דבריה, או עם אלה של פרויד?

הוצאת דביר, 2009
תרגם: אריה בר
336 עמ'

ביל מאהר, "ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה־21": דימיון מפתיע ומפחיד למציאות חיינו

ביל מאהר הוא, כפי שכתוב על גב הספר, "קומיקאי אמריקאי נודע", שבתוכניתו "זמן אמיתי" נהג בעשרים השנים האחרונות לשאת מונולוגים ארוכים ושנונים. את המונולוגים הללו כינס ב־2024 בספר, שתורגם לאחרונה לעברית.

כל אחד מהפרקים בספר מתמקד בסוגייה שקשורה בחיים בארצות הברית: למשל, "מפלגות", "תקשורת", רפובליקאים", "דמוקרטים", "שוטרים", "סמים", "דת", "נשק חם", ועוד רבים אחרים – עשרים וארבעה בסך הכול.

המונולוגים הללו הם קודם כל, עוד לפני שיורדים לעומקם, מצחיקים מאוד. מאהר חד לשון, מקורי, ונחרץ. הוא לא מהסס להביע דעות שנויות במחלוקת, ולעשות את זה בפסקנות ובביטחון עצמי עצום.

השקפת עולמו שהולכת ונפרשת לאורך הספר גלויה וברורה מאוד: עמדותיו ליברליות בבסיסן, אבל הוא סולד מכל קיצוניות שהיא, ומתעב את שלל התופעות הביזריות הנלוות בשנים האחרונות לשני הקצוות, רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד. 

הוא לא מהסס להסתכן בכך שיפגע במישהו – דיעותיו ברורות ומוצקות, הוא יודע היטב עם מה הוא מסכים, למה הוא מתנגד, ואיך בדיוק לנסח את הדברים כך שעמדתו תובהר בלי שום ספקות.

כל זה מעניין וטוב ויפה, אבל מה שהדהים אותי במיוחד במהלך קריאת הספר הייתה התחושה שאם רק נשנה את שמות האנשים שעליהם ביל מאהר יורד, אלה שהוא לועג להם, חושף את טיפשותם וצביעותם, אם רק ניתן להם זהות אחרת, של דמויות מוכרות היטב בזירה הפומבית הישראלית, אפשר היה להאמין שהספר שלו נכתב עלינו, כאן, לא על ארצות הברית הרחוקה.

מצאתי כל כך הרבה מקבילות מובהקות בכל כך תופעות שמאהר מתאר, עד שהתקשיתי להכיל את תחושת הקבס, ואת הדאגה העמוקה שהתעוררה בי לנוכח ההבנה שהעולם כולו, כך מסתבר, פשוט, ובהיעדר מילה תקנית יותר, התחרפן.

הפרק האחרון בספר, "מלחמת אזרחים", הוא זה שכמעט חיסל אותי כשקראתי אותו, מרוב הזדהות ודאגה. מאהר מתאר בו את השנאה ההדדית הקשה כל כך ששוררת כיום בארצות הברית. למשל, "'למה הרפובליקאים מצביעים נגד האינטרס הכלכלי שלהם?' התשובה היא: מפני שהם שונאים אתכם" – את הדמוקרטים, כמובן. והנה, גם בישראל אנחנו עדים לתופעה דומה: "מניתוח מאפייני ההצבעה והסקרים, מתברר שבחסות השיח הרדוד ובשל רפלקסי הצבעה צרובים, כנראה רבים מאיתנו יצביעו למפלגה שתפעל נגד האינטרס הכלכלי־חברתי שלנו. ולא מדובר רק על זרמים צדדיים אלא דווקא על השדרות המרכזיות של החברה הישראלית." 

מאהר מזכיר את ההצעה לחלק את ארצות הברית בין הכחולים – הדמוקרטים – לאדומים – הרפובליקנים. גם בארץ הייתה קריאה דומה: להקים את מדינת יהודה שתיפרד ממדינת ישראל. מאהר מזהיר מפני המחשבות הללו, שהרי החלוקה יכולה להגיע גם להפרדה בין בני זוג שחולקים חדר שינה. הוא מציע להימנע ככל האפשר מדיבורים מפלגים, שאינם יכולים להועיל לשום דבר. לא יכולתי שלא לחשוב על סדרת המערכונים ב"זהו זה" שבהם שני זוגות חברים מחליטים לא לדבר יותר על פוליטיקה, כדי לא לריב, אבל לא מצליחים אף פעם להתאפק.

כבר בפרק הראשון כותב מאהר על אנשים ש"מסרבים לשמוע דעה מנוגדת לשלהם" ורוצים ש"אלה שמשמיעים אותה ייעלמו". כל כך מוכר!

הוא מדבר על רפובליקנים ש"חושבים שמה שהשמאל עושה שגוי מיסודו ומזיק למדינה עד כדי כך שהם מוכנים לזרוק לפח את מהותה של הארץ הזאת – הדמוקרטיה – כדי להציל אותה". את ארצות הברית הוא מתאר, או את ההפיכה המשטרית "שלנו"? 

מאהר, כאמור, ליברל, אמנם, אבל הוא לא מהסס לרדת גם על הצד "שלו". בעיקר על תופעת הווקיזם שאינו רואה בה חלק מהליברליזם, אלא "ההפך הגמור", שכן מדובר למעשה בניסיון לחסל את הליברליזם (הוא מסביר היטב, ומפרט, מה הרסני בווקיזם).

בכלל, הוא נגד מה שמכונה "תקינות פוליטית": לומר על מישהו שהוא שמן נחשב "ביוש"? לא, אומר מאהר. השמנה מזיקה לבריאות, ומוטב לומר את האמת, כי אנשים שמנים מדי מסכנים את חייהם, והרצון לקבל ו"לחבק" כל תופעה, שמא ייפגעו רגשותיו של מאן דהו, רק מזיק להם. 

"הפרדת הספורט לפי מגדר חסרת הגיון"? הוא שואל, ועונה – לא ולא! יש להכיר באמת הביולוגית: "נערים גדולים יותר, מהירים יותר וחזקים יותר מנערות, מטבע ברייתם". זאת לא אפליה. זאת המציאות. 

הוא טוען שבראייה לאחור אל דורנו, לא יבחינו אנשי העתיד בדקויות ההבדלים בין ימין לשמאל, רפובליקנים ודמוקרטים. "הם יראו בשני הצדדים אותה פתולוגיה ואותן תכונות שליליות" שרק התבטאו באופן שונה. "לדוגמה", הוא מוסיף, "ההיסטוריונים של העתיד יאפיינו את האמריקאים במאה ה־21 בתור מתנגדי מדע. הקריסה האקולוגית בימין תיתפס בעיניהם כאנטי־מדע", וכן הלאה. ומיד נשאלת השאלה אז איך יראו אנשי העתיד את מדינת ישראל? את המלחמה בעזה? את המלחמה באיראן? כרגע אי אפשר בכלל לנחש, הרי אנחנו בעיצומה של המלחמה עם איראן, אולי אפילו רק בתחילתה. 

בפרק "מפלגות", שנושא את כותרת המשנה "הצלחה מסחררת, אפס כישורים", מתאר מאהר חברי קונגרס שנבחרו לתפקידם הרם אף על פי שהם נטולי כל ייחוד, יכולת, או כישרון. באותו הקשר אי אפשר שלא לחשוב על מי שמכהנים כיום במדינת ישראל כשרים. למשל – על מאי גולן –

על גלית דיסטל אטבריאן הזגזגנית (מסיתה, "מתחרטת" כשהיא חושבת שזה הבון טון החדש, חוזרת להסית…) –

על דוד ביטן החשוד בעבירות שוחד –

על דוד אמסלם האלים מילולית, גם נגד חברי מפלגתו – 

@knessettv

השר אמסלם תוקף בחריפות את שר הביטחון כ"ץ ממפלגתו: "אתה פשוט בושה וחרפה. יש אנשים בליכוד שחולים במחלה אוטואימונית, שמחסלים את הגוף שלהם".

♬ original sound – ערוץ כנסת – ערוץ כנסת

על טלי גוטליב המוזרה וההיסטרית –

על ישראל כ"ץ, שכינה את עצמו "יותר גדול מהורדוס", לא פחות… 

אנא אנו באים?

"עבודה בתור חבר קונגרס טובה הרבה יותר מסידור המשקולות במכון כושר", כותב מאהר, ומזכיר שבכך עסקה אחת הנבחרות, "לפני שהחליטה להתחרות על הפרס הגדול", וחבר קונגרס נטול כישורים אחרים לא יעזוב את המשרה לעולם, "כי לוביסטים מלקקים לו, והוא מופיע בטלוויזיה, בלי לעשות כלום – וזה, כידוע, החלום האמריקאי בהתגלמותו"… 

הקטעים השנונים ביותר בספר הם אלה שבהם מאהר לועג קשות לטראמפ, שהיה נשיא לשעבר בימים שמאהר כתב את הדברים. הוא מספר למשל שב־2013 תבע למשל מטראמפ להוכיח שאביו לא היה אורנג־גוטנג, שכן רק לקופים הללו יש שיער כמו זה של טראמפ. (מאהר כתב את הדברים בתגובה לתביעתו של טראמפ מברק אובמה שיוכיח כי הוא באמת בוגר אוניברסיטה ויליד ארצות הברית). כשמאהר כתב את הספר ודאי לא העלה בדעתו שטראמפ ישוב וייבחר.

לפני כחודש פרסם מאהר טור מפתיע שבו תיאר את ארוחת הערב שסעד בחברתו של טראמפ, וסיפר שהנשיא התגלה כ"אדם קשוב, ענייני ומלא הומור"… בתגובה פרסם לארי דיוויד ב"ניו יורק טיימס" טור ביקורתי שכותרתו הייתה "ארוחת הערב שלי עם היטלר". דיוויד לעג למאהר, שהלך פתאום שבי אחרי טראמפ. בטור תיאר מפגש מדומיין עם היטלר, שלדבריו היה "מפתיע בנעימותו"… 

אכן, אחרי שקוראים את הספר קשה להבין את הפער בין דבריו הבוטים והחד משמעיים של מאהר בכל מה שקשור בטראמפ, לבין הנימה האוהדת והמתפעלת, שבה תיאר את ארוחת הערב הלא צפויה הזאת. מוזר!

אבל נחזור לספר עצמו. באחד הפרקים, "ידיעה", כותב מאהר על בורותם המופלאה של האמריקאים, ולדוגמה מספר על "קטע קלאסי" שהיה לג'יי לֶנו בתוכניתו בטלוויזיה. לֶנו נהג לשאול עוברים ושבים כל מיני שאלות שבעבר "נחשבו דברים ידועים לכול", אבל אלה חלק מהתשובות שקיבל:

שאלה: מי האדם הראשון שנחת על השמש?
תשובה: לאנס משהו… לאנס ארמסטרונג?
שאלה: איזו עיר היא הגדולה בעולם?
תשובה: אני חושבת, כאילו… אסיה?
שאלה: אילו נולדת ב־2021 בן כמה היית?
תשובה: 21.
שאלה: באיזו ארץ נמצאת ונציה, איטליה?
תשובה: ואללה, אני הולכת להיות מורה, אז אני צריכה לדעת… פריז!
שאלה: מאיפה באה המלכה אליזבת'?
תשובה [איש]: מצרים.
תשובה [אישה]: ברזיל.

נזכרתי בפינה שמעלה שי שטרן בערבי שבת בתוכניתו. הוא, או נציג מטעמו, דודו ארז, פונים אל עוברי אורח ושואלים אותם שאלות של "ידע כללי". התשובות שהם מקבלים מעוררות השתאות. הנה דוגמה אחת מיני רבות:

מסתבר שאנחנו ממש כמו באמריקה…

אין כמעט אף עמוד בספר שלא סימנתי בו שנינויות וקווי דמיון למציאות שלנו בישראל. זה כאמור מצחיק מאוד, אבל בה בעת גם עצוב, ראוי להתעמקות, ובעיקר – מדאיג. כי ארצות הברית של אמריקה תשרוד מן הסתם, אבל יש תופעות חמורות מאוד שמדינת ישראל הקטנה לא אמורה ואולי גם לא יכולה להתמודד אתן. 

Bill Maher, What This Comedian Said Will Shock you

 

תרגם מאנגלית: יוסי מילוא
עם עובד, ספריית אופקים, 2025
367 עמ'

אחד העם, "על פרשת דרכים": האם יש תשובה למה שמכונה "השאלה היהודית"

בימים אלה אולי יש מי שתוהים (שוב?) אם הקמתה של מדינת ישראל הייתה מוצדקת. אולי מוטב היה להישאר פזורים כמיעוט בקרב ארצות העולם?

אבל – השואה. זאת תמיד תשובה ניצחת לתהייה.

אחרי תחילת המתקפה הישראלית באירן כתב מישהו בפייסבוק שהוא מדמיין כיצד, אילו הייתה ליהודים מדינה בשנות ה־40 של המאה ה־20, היא הייתה תוקפת ומשמידה את מחנות הריכוז וההשמדה וומונעת את הרצח ההמוני, המתועש, של מיליוני יהודים, שנרצחו רק בשל זהותם.

האם השואה היא זאת שהביאה להקמתה של מדינת ישראל? לאו דווקא. כשנוברים בעבר, בעזרת דברים שנכתבו בתחילת המאה ה־20, אפשר להיווכח שהתנועה הציונית הלכה וצברה כוח שנים רבות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

לאחרונה החלטתי לקרוא ספר שכתב הוגה הדעות אשר צבי (הירש) גינצברג, האיש שכינה את עצמו בשם העט "אחד העם". משמעות הכינוי הייתה כפולה והכילה אפילו סתירה פנימית. מצד אחד – המשמעות הגלויה האומרת שמדובר באיש רגיל, אחד כמו כולם. מצד שני, הפסוק המקראי (בראשית כ"ו פסוק י') שממנו נלקח הביטוי, אומר כנראה את ההפך הגמור: "וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם". על פי פירושו של רש"י מדובר באיש מיוחד מאוד – במלך. אין לדעת למה בדיוק התכוון גינצברג כשבחר לעצמו בכינוי, האם הצטנע ורצה להדגיש שאין בו משהו מיוחד, או אולי – שיש להתייחס אל דבריו ברצינות יתרה, כי הוא מורם מעם? בכל מקרה, זה לא כל כך משנה.

אחד העם מכונה "פעיל ציוני", אם כי לא בטוח שדגל בהקמתה של מדינה יהודית. הוא שאף בעיקר להקים מרכז יהודי גדול בארץ ישראל.

לפני 121 שנים, ב־1894, פרסם לראשונה את קובץ המסות שלו על פרשת דרכים, שעסק רבות במה שכונה אז "השאלה היהודית".

שנתיים אחרי כן פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו מדינת היהודים. הרצל האמין ש"השאלה היהודית" מחייבת פתרון לאומי ופוליטי, כלומר – הקמה של מדינה, שתהווה בית לאומי. הוא היה מוכן לשקול הקמה של בית לאומי כזה לאו דווקא בארץ ישראל, כלומר – התשובה שלו הייתה מדינית במובהק.

אז מה הייתה "השאלה היהודית" שהטרידה כל כך את שני הכותבים הללו?

כמובן – השנאה ליהודים, האנטישמיות שהייתה נפוצה כל כך, והתקבלה – כך אפשר לראות בכתובים – כמצב קיים וכמעט בלתי נמנע. האנטישמיות הייתה עניין נתון, והשאלה הייתה רק – איך מתמודדים אתה, מה היהודים אמורים ויכולים לעשות.

קריאת ספרו של אחד העם משולה למסע במכונת זמן. מרתק לראות מה העסיק אז אנשי רוח יהודים, מה הטריד את מנוחתם, במה האמינו ולמה קיוו. מעניינים במיוחד הפרטים הקטנים של חיי היומיום, שהרי בגדול עמדתו של אחד העם, בניגוד לזאת של הרצל, הייתה שלא צריך לשאוף לפתרון מדיני דווקא. הוא קיווה שארץ ישראל תהווה מוקד משיכה ליהודי העולם, גם אם בד בבד יהגרו לאמריקה. הוא לא פסל את שני ה"פתרונות" לבעיית היהודים, אבל בכל זאת סבר כי "הצד האידיאלי" הוא "הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי יישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה, למען ידע ישראל וידעו גם אויביו כי יש מקום תחת השמים, ולו גם צר מלהכיל כל העם, אשר שם ירים ראש גם יהודי כאחד האדם, בזיעת אפו יוציא לחמו מן הארץ וברוח לאומו יברא לו תנאי חייו בעצמו", ואת זאת, הוא מדגיש, יוכלו היהודים לעשות רק בארץ ישראל.

חיבת ציון, כלומר – השאיפה לחיות בארץ ישראל – יכולה לדעתו להתרחש רק אם תתבסס על "לב העם", שכן ,"הוא היסוד אשר עליו תיבנה הארץ". יהודים עשירים יקנו כאן אדמות, אם כי יש לזכור – כך הוא מזהיר – הארץ אינה ריקה מתושבים, והערבים לא יזדרזו למכור ליהודים אדמות פוריות ויפות לחקלאות. "הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה", כותב אחד העם (בסוף המאה ה־19!). הערבים אינם "פראי מדבר", כפי ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל". הם מבינים היטב "את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שוב סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם".

אלה אבחנות מרתקות, שכן הן מטרימות בזמן אמת של לפני למעלה ממאה שנים את המציאות הנוכחית, את סכסוך הדמים האינסופי הנוכחי בינינו לבין הפלשתינים.

לצד אבחנותיו בקשר לתושבי הארץ, למקומיים, תוהה אחד העם אם יש בכלל ליהודים צורך או סיכוי להתיישב בארץ ישראל, אם יש להם רגש לאומי ותחושה של אחדות גורל, או שמא הם בני הלאומים שבהם נולדו, והם רק נושאי "דת משה"? האם יוכלו "שבטי ישראל להתחבר יחד בקשר אמיץ"?

הוא מאמין ש"חובבי ציון האמיתיים" לא יגיעו לכאן (בעצם – לשם, מבחינתו, שהרי כתב את הדברים ממקום שבתו באוקראינה) "מסיבה פרטית ושלילית, כי אם מאהבתם לעצם העניין", ולכן יהיו גם מוכנים לסבול למענו. ו"ייסורי הארץ" יהיו רבים, כך חזה.

עם זאת, הוא מדגיש, מלחמת הקיום "נחוצה לכל חי, להתפתחותו". יש "קרניים לשור, כנפיים לעוף, אינסטינקט ידוע לדבורה, שכל ובינה לאדם, ותכונות ומידות ודרכי חיים מיוחדות לכל עם ועם לפי מצבו וייחוסו לעמים אחרים. בדרך כזו רכש לו גם עמנו, במלחמתו הארוכה בעד קיומו, תכונות ומידות ודרכי חיים המתאימות למצבו בארצות גלותו ומסוגלות להגן עליו מפני חצי השנאה והקנאה השואפות לכלותו בכל רגע. מן המקור הזה יצאה הסבלנות בלי גבול, יצאה אחדות הציבור עם ריבון היחידים, יצאו כל החברות השונות והמשונות, יצאו כל מעשי הצדקה והחסד של ציבור ושל יחיד". אבל היהודים איבדו לדעתו מכוחם, אבדו להם "המידות הטובות של אבותינו". המידות הללו היו – "אחדות, צדקה, רחמים, כבוד הורים ומורים, התעסקות בצורכי הציבור וכו'." כתוצאה מאובדן המידות "נשארנו בלי כל מגן ומחסה לעת צרה שלא תבוא."

מה נאמר על הדברים הללו כיום, ב־2025, במדינת ישראל, שהציבור בה מפורק ומפורר מרוב הסתה ושנאה של חלקים שונים בה?

ועם זאת – איך אפשר שלא להתנחם מגל ההתנדבות ששטף את הארץ מיד אחרי השבעה באוקטובר 2023, כשציבורים שלמים נחלצו לעזרת זולתם, מתוך אותן מידות שאחד העם מתאר, ומקונן על אובדנן?

כאמור, הקריאה בספר שקולה למעין מסע בזמן. פרקים שלמים בו עוסקים בפרטי מציאות החיים בארץ ישראל בסוף המאה ה־19. השאלות שאחד העם עוסק בהן מרתקות. הוא תוהה למשל אם מוצדק לבסס את החקלאות על נטיעת כרמים וייצור יין דווקא? איך צריכים להיראות בתי הספר העבריים? ובכלל – מה מקומה של השפה העברית? מדוע החלה פתאום להתחדש? איך היה נראה – מבחינת היהודים – עולם אידיאלי מדומיין שאין בו בכלל אנטישמיות?

כל זה מעניין במיוחד כשחושבים על כך שכל העיסוק הזה באנטישמיות, כל החיפוש אחרי פתרונות מניחים את הדעת, עמד על הפרק עשרות שנים לפני שפרצו שתי מלחמות העולם, וכמובן – זמן רב לפני "השואה"; והנה כיום, שוב, אנחנו עדים לגל כלל עולמי של אנטישמיות, ונאלצים להתמודד אתה. האם אפשר לייחס את כולה למלחמה הנוכחית? לזוועות שנעשות בשמנו בעזה ובגדה המערבית? (אבל מה עם הזוועות של השבעה באוקטובר שקדמו להן?)

על פרשת דרכים מבהיר לקוראת עד כמה עמוקים שורשי האנטישמיות.

אז הנה, מדינת ישראל תוקפת עכשיו את אירן האנטישמית, שכבר שנים מאיימת לחסלה. בינתיים לא ברור ידה של מי תהיה על העליונה. חזרנו אל בעיית "השאלה היהודית" והאנטישמיות, אל השנאה העיוורת, הכללית, המופנית כלפינו עדיין ושוב.

הודפס בברלין ב־1902
246 עמ'

שחר פלד, "מכתבי שחרור": מה מניע רופאים?

על גבו של הרומן מכתבי שחרור כתוב ששחר פלד "רופא צעיר, שהקדיש את רוב זמנו בשנתיים האחרונות לטיפול בלוחמים בעזה".

כשקוראים את הספר ברור לגמרי שפלד משתוקק לספר לנו על מהות המקצוע שבו בחר לעסוק, ואולי בעיקר – לבדוק עם עצמו אם הוא "רופא בשביל אנשים, ולא רק מטפל באנשים כדי להיקרא רופא". כלומר – מה באמת חשוב לו, הסטטוס, או היכולת לעזור, להציל חיים, לרפא?

האבחנה בין שתי האפשרויות הולכת ומתחדדת לאורך הרומן. השאלה שנשאלת שוב ושוב היא – עד כמה רופא הוא איש מקצוע שרואה את המחלה ומתמקד בה בלבד, ועד כמה הוא רואה את האדם החולה ומבין אותו ואת צרכיו הרגשיים, לא רק את אלה הגופניים. האם אכפת לך מבני האדם הללו שהגיעו אליך לטיפול? שואל את עצמו אסף, גיבור הספר, באופנים שונים, לא ישירות. האם מעניין אותך לדעת על המטופל יותר מכפי שהסיכומים הרפואיים והבדיקות השונות מראים? האם מעורבות יתר בחיים האישיים של מטופל או מטופלת מועילה לריפוי, או שמא ההזדהות אתם עלולה אפילו לחבל במקצועיות של הרופא?

על השאלות כבדות המשקל הללו משיב פלד בעקיפין, על ידי כך שהוא מתאר מקרים שונים של חולים שהתאשפזו, על אופן הטיפול בהם, ועל "ה"אבחנות בשחרור", שאתן מסתיים כל פרק.

יש לרומן שני שלדים שעליהם הוא בנוי. השלד הצורני: כל פרק נפתח בכותרת משנה קצרה: סיבת הפנייה, עם תיאור פורמלי קצר של הסימפטומים, למשל – "כאבים באצבעות", "נפילה", "הקאות"  ומסתיים, כאמור, ברגע השחרור מבית החולים. שם הסיכומים אינם דווקא, או רק, רפואיים, לפעמים נכתבים דברים שהם שילוב בין השניים, למשל  – "ניצחון", "דלקת ריאות | צרכים שלא נענו", "ניסיון אובדני (הצלחה) | מחסור באומץ".

השלד השני הוא – העלילה הסיפורית, העוסקת בחייו האישיים של אסף. האם סיפור האהבה שלו עם שרון יצלח? האם יוכל לשמור על קשר עם יעל, אחותו של יניב, חברו הקרוב שנהרג בתאונה אווירית, בדרכו חזרה מגרמניה, לשם טס כדי לנסות להתקבל ככירורג בבית חולים בווירצבורג?

עד כמה מעיב על חייו אותו קשר חברי קרוב עם אדם שנשאר יקר לו כל כך, גם אחרי מותו? האם המוות מעלים את החברות, את הצורך בה, את שלל הרגשות – חיבה עמוקה, רעות, אבל גם תלות, תחרותיות וקנאה – שהיו כרוכים בה?

פלד מבקש, בין היתר, לספר לנו על מה שמתרחש לא רק במחלקה פנימית של בית חולים, אלא גם בנפשו של הרופא.

מצד אחד מרגש להיווכח עד כמה אסף (האם כל הרופאים כאלה?), שאותו אנחנו לומדים להכיר מקרוב, אכפתי, מעורב רגשית, חי את הטיפול בחוליו, עד כמה גורלם משפיע עליו, מרגש ומסעיר אותו, בשתי מילים – עד כמה הם, חייהם, חשובים לו!

יתר על כן – לא פעם מקשר אסף את מה שקורה למטופלים, את מה שהוא לומד מהם, אל חייו, ומפיק מהם לקחים חשובים על עצמו: "כמו המטופלת מאותו בוקר הרגשתי שכל מה שנשאר לי זה לספור את הימים, ולקוות שהלב ילך לפני המוח", הוא אומר לעצמו למשל, ואפילו סופה של העלילה, החלטה שהוא מגיע אליה, נובע מתוך הקשר שנוצר עם אחד ממטופליו.

כל מי שנזקק אי פעם לטיפולו של רופא, במיוחד בבית החולים (ומי לא נזקק להם, במוקדם או במאוחר?) יכול רק להיות מופתע ממידת המעורבות הרגשית שפלד מתאר. "רציתי להאמין שאנחנו יכולים לשנות לאן החיים של אנשים ילכו", הוא אומר לעצמו, ואכן – נאבק, לפעמים גם במערכת, כדי להעניק למטופלים שלו את המענה המיטבי ביותר, לדעתו. מה, ככה זה באמת? עד כדי כך הם מעורבים רגשית? עד שהמחשבות על אפשרויות הטיפול מדירות שינה מעיניהם, רודפות אותם, מטרידות את נפשם? אני רוצה כמובן להאמין שאסף מהרומן מייצג את מסירותם המופלאה של כל הרופאים שפגשתי אי פעם. שהם באמת חדורי תחושת שליחות להציל חיים, לעזור, לרפא. שהם באמת שם מהסיבות הנאצלות שאתן בלי ספק הגיעו אל המקצוע: הרצון העמוק להיטיב עם זולתם. שהתשוקה הזאת לא התפוגגה במהלך השנים. "זה המבט שאני מחפש אצל מטופלים, שנותן לי את התחושה שאני עושה משהו נכון זו המטרה שלי כאן, כבר הסכמתי עם עצמי, להעניק מעט רווחה, ומעט נחת, ומעט תקווה", הוא אומר לעצמו בעקבות הטיפול בחולה שמצבו קשה (אבל גם אסף, כמו שחר פלד, הוא רופא צעיר, בתחילת דרכו. האם הלהט האנושי הזה נשאר גם אחרי שנים רבות במקצוע, או שמא נשחק במרוצת הזמן?)

מצד שני – קצת מפחיד לקרוא את הספר. כי מי שמעדיף להאמין שהרופאים הם לא רק מסורים ונחושים לרפא, אלא גם יודעים בדיוק, או לפחות במידה רבה, מה הם עושים, יכול להיבהל מסיפוריו של פלד.

נכון, אומרים תמיד שרפואה אינה מדע מדויק, אבל – עד כדי כך…?

חלק מהסיפורים של פלד עוסקים בכישלונותיהם של הרופאים. בהתלבטויות שלהם. בחוסר הוודאות. בספקות. בגישושים אחרי פתרונות רפואיים.

אפשר להעריך את הכותב על כנותו, על נכונותו להיחשף כך, כרופא, ומוטב לקרוא את הספר אחרי שמצטיידים במנגנוני ההגנה הראויים: זה רק סיפור, זה לא קשור, ולא יהיה קשור לעולם, אלי או עוד יותר נורא – אל האנשים היקרים לי…

למרות הפחד שהספר עורר בי מדי פעם, קראתי אותו בעניין רב. ובתקווה שלעולם לא אימצא במקום שבו רופאים תוהים מה בעצם השתבש אצלי בגוף, ואיך אפשר לתקן את מה שמתרחש שם, בחשאי…

הוצאת התחנה, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
248 עמ'

קישור להזמנת כרטיסים

גלי כרמלי–שרים, "יום יוליאני": יש לו מקום

כשהגעתי בערך לעמוד 40 ברומן יום יוליאני כמעט החלטתי לנטוש אותו. כי סיפור שהחל ריאליסטי – אישה מגיעה ברגע האחרון אל הגייט בשדה תעופה בפריז, מכירה ומתיידדת עם מישהי, ומעבירה בחברתה את שעות העיכוב עד להמראה, שנדחית עד שעות הבוקר המוקדמות – נעשה בבת אחת, לא יכולתי שלא לחשוב, מיסטי ומוזר.

פתאום קורים בחייה של גיבורת הסיפור, יולי, דברים משונים ולא מוסברים. העלילה קיבלה מבחינתי תפנית מסוג שאינו חביב עלי – מיסתורית, לא ברורה, חסרת פשר.

למרבה השמחה לא ויתרתי, והמשכתי בכל זאת לקרוא. עד מהרה התברר לי שלקטע ההוא, הלא מובן, הסוריאליסטי לכאורה, דווקא יש הסבר לגמרי הגיוני, שמסתדר היטב עם התחלתו של הסיפור ועם נימתו הריאליסטית.

מנקודה מסוימת ואילך נמשך סיפורה המשכנע של יולי, ציירת מחוננת שהייתה בפריז כדי לנסות להתקבל ללימודי אמנות בסורבון.  בעצם הסיפור לא נמשך, אלא – רק מתחיל. כי קרה ליולי דבר בלת צפוי ומשנה גורלות.

מעניין מאוד ללוות אותה ואת מה שמתרחש בחייה מעתה ואילך. יולי נאלצת לצאת למסע של ריפוי לא פשוט, ואנחנו אתה: בהתלבטויות הרגשיות שהיא מתחבטת בהן, ובתקוותה למצוא את הפתרונות שיעצבו מחדש את עתידה.

קשה לומר שמדובר כאן בספרות גדולה, אבל הספר קריא מאוד, ומעורר חיבה ואהדה, כי יש בו אותנטיות וכנות.

אנחנו מאמינים ליולי, למה שקורה לה, רוצים בטובתה, מלווים אותה בדרכה משדה התעופה, אל בית חולים שבו היא מוצאת את עצמה במפתיע, אחרי כן במסעה אל קיבוץ בדרום הארץ ואל מי שתפגוש שם; אנחנו אתה בקשר התומך והאוהב שלה עם חברת ילדות קרובה, רות; פוגשים אתה את הוריה הקרים והמרוחקים; נעלבים ביחד אתה מההתנהגות שלהם כלפיה, אבל משלימים איתה, בלית ברירה… אנחנו מכירים תודה למאיר, דמות האב החלופי שאימצה לעצמה, מכירים אתה את שני הגברים שיהיו משמעותיים מאוד בחייה, ומקווים ביחד אתה לבואו של הסוף הטוב, שחייב להתרחש, אבל זה לא יקרה לפני שהגיבורה תתמודד עם הרבה תלאות ומפחי נפש.

בדיעבד גיליתי שלאורך הקריאה לא הדגשתי בספר משפטים נבחרים, כאלה שאוכל לשוב אליהם בסיומה, כפי שאני נוהגת תמיד לעשות כשאני קוראת ספרים שמסעירים אותי ומעוררים בי מחשבות ותובנות חדשות. יחד עם זאת, גם לא נטשתי אותו באמצע, כפי שאני נוהגת לעשות כשאני קוראת ספרים שלא מתעורר בי שום עניין בהם. רציתי בהחלט לדעת מה יעלה בגורלה של יולי, קיוויתי  לגלות אם היא תמצא את מקומה בחיים ואם תתגבר על האתגרים הקשים מנשוא שאתם היא נאלצת להתמודד.

ספר כזה יכול מבחינתי לשמש כמעין הפוגה נינוחה, אתנחתה בין הקריאה של ספרים אחרים, תובעניים (ואולי גם מתגמלים יותר…). הוא קל לקריאה למרות העניין הקשה שבו הוא עוסק. אמנם, כאמור, לא "ספרות גדולה", אבל יש לטעמי מקום לגיטימי גם ליום יוליאני בעולם הספרות. אני מרגישה שכן למדתי ממנו משהו על התמודדות עם אירוע מפתיע, לא צפוי ומשנה חיים, ועם השלכותיו הקשות.

הוצאת גאלו, 2024
192 עמ'
עורכת: רותם בירון

אפרת אנג'ל קצור, "להתיר את הקשר, התבוננות פמיניסטית על שיער הראש הנשי": רעיון מבריק

כמו שעושה חוקרת המגדר, אפרת אנג'ל קצור, בפתיחה של כל אחד מפרקי ספרה להתיר את הקשר אתחיל גם אני את הסקירה שלי על ספרה בסיפור קצר משלי. הוא קשור בשיער הראש הנשי, ונדמה לי שגם ממנו, כמו מסיפוריה של אנג'ל קצור, אפשר ללמוד לא מעט.

כשהייתי בתחילת גיל ההתבגרות, כבת שלוש עשרה או ארבע עשרה אסרו עלי הורי לסרק את השיער כך שיכסה את האוזניים. בכל פעם שראיתי אותו או אותה מיהרתי למשוך בפחד את השיער לאחור, שמא אזכה לנזיפות, צעקות ולעג. יום אחד, אחרי שרציתי למצוא חן ולהיות ילדה טובה מאוד – תפקיד שהשתדלתי בכל מאודי לגלם – הכנתי שני ספלי קפה והגשתי להם אותו, מיד כשקמו ממנוחת הצהריים. התגובה הייתה (היה לי אז פוני על המצח) – שטף של משפטים מעליבים – שהחביב ביניהם היה "את נראית כמו קוף".

כך נראתה אז הילדה ש"דמתה לקוף"

בפרץ של ייאוש ומרדנות, ובעצם – בהרסנות עצמית – הלכתי למקלחת וגזרתי לעצמי את כל השיער (שהיה כמובן ארוך, ודי בהיר, בהתאם לאידיאל היופי הנשי שהוא אחד הנושאים שאנג'ל קצור נוגעת בהם בספרה). כשאימא שלי ראתה מה עשיתי, את ערימת השיער הגזוז על הרצפה ואת הקרקפת שלי, שהייתה מלאה בקרחות מוזרות, היא הפטירה בארס: "מגיע לך!". למחרת היה יום של חסד מיוחד: הרשו לי לא ללכת לבית הספר. לקחו אותי למספרה, כדי שיסדרו לי שם את מה שנשאר. הספרית הייתה המומה: "איך זה קרה? מי עשה לך את זה?" וכמובן לא זכתה לתשובה מניחה את הדעת.

עד כאן הסיפור האישי, שהתפתיתי לספר, כי מחקרה של אנג'ל קצור מעורר כל כך הרבה מחשבות וזיכרונות. 

הרעיון לחקור את שיער הראש הנשי מנקודת מבט פמיניסטית מבריק בעיני. כל הנושאים שהמחקר עוסק בהם מרתקים, כמו גם מסקנותיה של החוקרת.

למרבה שמחתי האישית פותחת אנג'ל קצור את מחקרה בהתייחסות לשלושה מיתוסים מוכרים מאוד, הקשורים בשיער: מדוזה, דפנה ולילית. שמחתי המיוחדת נובעת מכך שאת סיפורה של מדוזה קבעתי כמוטו לספרי מה קרה להגר באילת? 

לי היה ברור לגמרי שהסיפור המיתולוגי הזה מתאר התעללות במשפחה: המקדש שבו נאנסה הצעירה היפהפייה, כזאת הייתה הנפגעת לפני שהפכו אותה למפלצת, הוא – הבית. אתנה שמענישה את הקורבן, דווקא, בכך שהיא הופכת אותה לייצור מבעית עם שיער־נחשים שמאבן גברים, היא בעיניי אמה של הנפגעת. היא מענישה את הקורבן, כדרכן של אמהות במשפחות שמתרחשת בהן פגיעה מינית בילדה.  אבל אנג'ל קצור מדגישה מימד נוסף למראה המפלצתי שמדוזה "זוכה" לו: זה לא רק עונש, היא מקבלת גם עוצמה מיוחדת: מעתה היא יכולה לפגוע בגברים. מי שמביט בה מתאבן, כאמור. עכשיו היא זאת שחזקה! האם אפשר להניח שמדוזה שמחה על היכולת החדשה הזאת? האם לא הייתה מעדיפה להישאר נערה יפה ושמחה? נראה לי שהתשובה מובנת מאליה….

 אנג'ל קצור לא מתעלמת מאף הבט שקשור בשיער הנשי ובוחנת הכול בקפידה ובעניין רב.

איך ייתכן שנשים רבות שמאבחנים אצלן סרטן מתייראות כל כך מפני אובדן השיער הכרוך בטיפולים הכימותרפיים, לפעמים אפילו יותר מאשר מפני המחלה עצמה ומפני סכנותיה? 

מדוע בעצם קרחת לא יכולה להיחשב הצהרה אופנתית מבחירה ומרצון?

מה סוד קסמו של שיער אדמוני? מדוע הוא מסמל בעיני רבים מיניות סוערת ואפילו סגולות של כישוף? מדוע ובאילו אופנים נרדפו לאורך ההיסטוריה נשים ג'ינג'יות? 

ושיער בלונדיני? הוא מסמל טוהר או חושניות? ילדותיות תמימה או משיכה ארוטית? מניין וכיצד צמחו כל התפישות הנוגעות בו? ברבי ומרלין מונרו, ונוס ומריה הבתולה, כפי שהיא מיוצגת בציורים, משמשות נקודות ייחוס שאפשר להסיק מהן מסקנות הנוגעות בתפיסות שונות של שיער בהיר.

ומה באשר לכיסויו של השיער? האם כל מי שבוחרת לעטות צעיף, או כובע, או "בובו" – אותו אימום גבוה שעליו מלפפות נשים את צעיפיהן הססגוניים, מציינים הצטנעות (או צניעות?), או שהם בעצם הצהרה אופנתית וקריאת תיגר נשית נגד הפטריארכיה ותכתיביה?

הפרק העוסק ב"היסטוריה" של השיער האפרו־אמריקני המקורזל העלה בדעתי את ספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אמריקנה. אדיצ'יה מספרת בפירוט רב על התלאות האינסופיות שעוברות נשים שחורות במאמציהן להחליק את שערן כדי שיתאים לנורמות המקובלות בארצן: אלה של נשים לבנות ששערן חלק (ובהיר, ואם לא – הן מזדרזות לצבוע אותו…). אנג'ל קצור מזכירה בין היתר גם את מישל אובמה, שבהיותה אשתו של נשיא ארצות הברית התאימה את המראה שלה בקפידה לזה הרצוי, המקובל, ודאגה ששערה יראה תמיד חלק בלי פשרות. כיום אובמה מתהלכת בעולם עם שיער שמראהו טבעי יותר! מישל אובמה הסבירה לא פעם שגם כך יצא לה מוניטין של אישה שחורה זועמת, לכן, בין היתר, נאלצה להיכנע לנורמות (הלבנות!) המקובלות, בניסיון להקהות את חודה של הביקורת (הכל כך לא הוגנת….) שנמתחה עליה. 

הספר מרתק. הוא לא רק מתאר מצבים, אלא גם ממליץ על דרכי פעולה פמיניסטיות.

לפעמים הוא עושה זאת באמצעות שאלות רטוריות, שרומזות על דעתה של החוקרת, למשל:  "האם נשים שבוחרות שלא לצרוך שירותי מספרה וללכת עם שערן הטבעי מתנגדות לאידיאל היופי הקיים ומייצרות אידיאל יופי שונה?"

לפעמים בהבעת דיעה: "אני סבורה כי כיסוי ראש בקרב נשים דתיות בחברה מודרנית על כל מופעיו השונים והמאבק סביבו מצליח להתיר את הקשר בין מיניות לשיער הראש הנשי, כאשר נקשרות אליו משמעויות אחרות של אסתטיקה, יצירתיות, אוטנומיה ובחירה אישית. הוא יוצר מודל חדש של כוח ועוצמה פנימית, המאפשר להן לברוא את עצמן מחדש, ולייצר אמירה אופנתית דתית המחלצת אותו מסמליותו המינית".

לפעמים אנג'ל קצור מותחת ביקורת ישירה: "המיתוסים על החיג'אב, לדוגמה, יצרו צורות מודרניות של אוריינטליזם שלפיו נשים עם כיסוי ראש נתפשו בעיניים מערביות כמושא לרחמים. השקפות סטראוטיפיות אלה הן בבחינת אבן נגף החוסמת את הדרך לאידיאל פמיניסטי של כבוד הדדי, אחדות, סולידריות, אחווה נשית ומטרות משותפות", ולפעמים היא מביעה דעה שמצביעה ישירות על השקפת עולמה: "גם דמותה של מריה הבתולה, המתוארת לעיתים קרובות בתור אישה ענווה וכנועה המשמשת ככלי להולדתו של ישוע המשיח, יכולה לחשוף נרטיב חיובי של כוח, אומץ לב, ואמונה בלתי מעורערת. למרות היותה אישה צעירה החיה בחברה פטריאכלית, היא מתריסה נגד המוסכמות ומקבלת באומץ את הזמנתו של המלאך גבריאל להפוך לאם המשיח, החלטה המחייבת אותה לסכן את המוניטין שלה, את ביטחונה ואפילו את חייה, שכן היא עלולה להיענש או להיות מנודה בשל היותה בהיריון מחוץ לנישואים (עבירה שיש בה קלון). אמונתה ודבקותה באלוהים מעניקים לה את האומץ לקבל את התפקיד המחייב אחריות והקרבה עצומה ולהגשים את ייעודה". בסופו של הפרק מציעה אנג'ל קצור: "אין דרך ליצור חלופה יש מאין, אך אפשר להתחיל ביצירתה של קריאה נרטיבית אחרת ולשנות את הפרשנות שהפטריארכיה סיפקה", וזאת כבר ממש קריאה לפעולה!

הרעיון להתמקד בשיער ובאמצעותו לומר כל כך הרבה דברים על ההיסטוריה הנשית לאורך המאות, ועל ההשלכות של התפיסות השונות על חייהן של נשים, מקורי ומוצלח מאוד בעיני. 

הוצאת אדמה, 2025
עורכת נועה ברקת
279 עמ'

הזמנה לערב שיוקדש ל"מה קרה להגר באילת?"

סיון קלינגבייל, שני קלינגבייל שילה,"אני מניר עוז 'זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה'": סיפור שנמצא עדיין בעיצומו

נדמה לי שהספר אני מניר עוז מתאים מאוד לשמש כחומר גלם למה שמכונה "מחקר איכותני". ככל הידוע לי, יש גם מי שערכו מחקר כזה כשאוכלוסיית הנבדקים שלהם מנתה רק תשעה מרואיינים. נראה לי ששלושים ושניים המונולוגים שכתבו אנשי ניר עוז, כאלה שחברים בקיבוץ וכאלה שעזבו אותו מזמן, ממש קוראים לבחון אותם בכלים מחקריים (אם כי במחקר איכותני נדרשת, ככל הידוע לי, הכוונה בצורת שאלות שהמראיין שואל את המתראיינים).

גם אם לא יחקרו את הספר המרתק הזה בכלים כאלה, מי שקורא אותו אינו יכול שלא לשים לב למכנים המשותפים הרבים שמופיעים במונולוגים שכתבו אנשי הקיבוץ בעקבות אירועי השבעה באוקטובר 2023. יש בכולם אפילו התבטאויות חוזרות, מדויקות מילה במילה, ואפשר מן הסתם להפיק מהם מסקנות כלליות על בני ניר עוז, על מה שמאפיין אותם, על השקפת עולמם ועל האופן שבו הם רואים את המציאות.

יש אפילו שמות שחוזרים כמעט אצל כל הכותבים. למשל – עדינה משה, כיום בת 75, ששימשה כמטפלת של ילדים רבים בקיבוץ. כזכור, בשבעה באוקטובר 2023 נחטפה עדינה משה לעזה. אחרי ששבה משם והתראיינה בטלוויזיה זכינו כולנו להכיר, ולו במעט, את האישה המופלאה הזאת, החכמה כל כך, החזקה, ההומנית, אדם מרשים במיוחד. היא בלטה לטובה אפילו בין הנחטפים המבוגרים האחרים שסיפרו את סיפוריהם לציבור אחרי ששבו מהשבי, וכולם הצטיירו כאנשים יוצאי דופן בגדולתם.

כל אחד מה"ילדים" שהזכיר את עדינה לא שכח לספר איך כשטיפלה בהם הקנתה להם הרגלים מסודרים ועד כמה הייתה משמעותית בחייהם.

מה שחוזר ומודגש בסיפורים השונים זאת התחושה שניר עוז הוא בית. ממש במילים האלה הם שבים ואומרים: אלה שנולדו בניר עוז, ואלה שהגיעו אליה בילדותם, או אפילו בנעוריהם, כמו אולה מצגר למשל. אלה שעזבו את המשק, ואלה שהמשיכו לגור שם כל חייהם – כולם מספרים על תחושת הקשר שלהם לקיבוץ, על  הוודאות שהם שייכים למקום, לאנשים שגרים בו, לנופים שבהם הוא שוכן.

ועוד חוזר בין האנשים התיאור של חיי החופש שזכו להם בילדותם. רוב הכותבים עוד היו בילדותם בלינה המשותפת ורובם (בניגוד למה שעולה מספרים אחרים, למשל – מזה של יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע ) טוענים שחדרי הילדים, הלילות בלי מבוגרים צמודים שמשגיחים עליהם, אינם זכורים להם כטראומטיים. להפך. הם זוכרים את הכול בחיוך ובחיבה: את ההשתוללויות, מעשי הקונדס, ותחושת החרות המוחלטת שחוו  בילדותם. הם יכלו לשוטט במשך שעות, נהגו לברוח מבית הילדים, לטפס, "לסחוב" (אבטיחים לא קונים! כותב אחד מהם, רק לוקחים בגניבה מהמקשה הסמוכה…).

עניין נוסף שחוזר על עצמו הוא התחושה שהקיבוץ שלהם בעצם כיוון אותם לבינוניות. רבים מהם מספרים שלא דירבנו אותם להצטיין. רון בהט מגדיר זאת כך: "בניר עוז מי שלא ידע בגיל שלוש לשרוך שרוכים, שלחו אותו לטיפול, אבל מי שידע לשרוך שרוכים בגיל שנה, לא עזרו לו לפרוח. הנציחו את הבינוניות". רבים מהכותבים מרגישים שההכוונה הזאת לבינוניות השפיעה על חייהם לאורך זמן רב. "שנים התחושה שלי הייתה שצריך לקצץ את הכנפיים בשביל לא לבלוט", כותבת סיון קלינגבייל, וארנון רגב כותב: "בלימודים היה רף מאוד נמוך, זה לא השפיע בקיבוץ על איך שנתפסת". "הביצועים בבית הספר לא עניינו אף אחד". "לא חיפשו מצוינות" כותב אילן להב, וסיון להבי לוקחת את זה למקום כללי יותר: הקיבוץ "מחזק את החזקים ומחליש את החלשים". היו מי שהעמדה הקיבוצית הזאת השפיעה על מהלך חייהם: ענבל כהן־זיידברג חלמה ללמוד רפואה, ואפילו התקבלה ללימודים, אבל מכיוון שריפו את ידיה בקיבוץ, ויתרה. בדיעבד היא סבורה שאילו רק עודדו אותה להצטיין, אילו רק האמינה יותר בעצמה, הייתה מגשימה את החלום.

כאמור, "בקיבוץ אסור להתבלט", כותבת עדנה גרף אתרוג, והיא לא היחידה שמנסחת כך את הדברים.

מה שהיה חשוב בעיקר, או רק, היה – חריצות ומסירות בעבודה. בעז זלמנוביץ כותב למשל: "אחת מהתכונות שמאפיינות אותי היא התמדה שנובעת מהחינוך בניר עוז. אתה מקבל אחריות בעבודה ובמוסד, ואתה חייב להוכיח את עצמך". אותו מוטיב חוזר אצל כולם.

לצד הביקורת, אצל כולם חוזרת התחושה שהקיבוץ אינו רק בית, אלא גם "משפחה מורחבת", כפי שכותבת חמוטל גומא־דויטשמן. כך רואים זאת גם אלה שעזבו בכעס, כי לא אישרו להם לימודים, או כי התקטננו אתם על דמי נסיעות. "יש כפר שלם שמגדל את הילדים", מסבירה ענבר שגב את קסמה של הקהילה המשפחתית כל כך, וזאת לצד ההבנה שבקיבוץ "הקרבת התא המשפחתי" גרמה לכך שילדים לא זכו כמעט להשתקפות של "ההורים שאוהבים אותך תמיד" והיו חשופים בעיקר להשתקפות שלהם בעיני בני גילם.

כולם, ממש כולם, מזדהים עם הקיבוץ. מרגישים חלק ממנו. גם אם עזבו. כולם התגייסו לעזור לניצולים, נסעו לאילת, שם השתכנו אלה ששרדו, מיד אחרי השבעה באוקטובר, ומי שלא שהו בקיבוץ באותו יום נורא עשו כל מה שיכלו כדי לתרום לרווחתם של האחרים. גם מי שעזבו את הקיבוץ מזמן הרגישו מיד שהחברים מקבלים אותם בחום משפחתי, אפילו זמן רב אחרי שהוריהם או סביהם כבר הלכו לעולמם והם נפרדו לכאורה מהקיבוץ מזמן. הוא בכל זאת נשאר בית ומשפחה.

קורעים את הלב תיאורי השבעה באוקטובר. כמובן שאנחנו יכולים לקרוא רק את עדויותיהם של הניצולים. אלה שבאורח נס לא נרצחו. אבל יש גם תיאורים כמו זה של דנה סילברמן־סיטון, אחותה של שירי ביבס. חטופים ששבו מספרים על מה שעבר עליהם בדרך לעזה, ושם, בשבי החמאס. קרן מונדר, למשל, שנחטפה ביחד עם בנה הקטן ואמה, מספרת עד כמה הקפידה להעניק שם תשומת לב לילדים שהיו אתה בשבי בלי הוריהם, עד כמה השתדלה שלא ירגישו שהיא מעניקה יחס מועדף לבנה, ששתי נשים היו אתו: אימא וסבתא. אצילות הנפש שחושפים כל הכותבים, הדאגה המתמדת לזולת, הנכונות לראות את האחר, ולהקדיש לו מכוחותיהם האחרונים כמעט, גם היא כנראה תוצר של החינוך הקיבוצי, שהכותבים מותחים עליו ביקורת רבה, אבל היה בו מן הסתם גם כדי לפתח את המידות התרומיות של מי שגדלו שם.

בשבעה באוקטובר במשך שעות לא הגיעה לקיבוץ שום עזרה. "אחד הדברים ששיגעו אותי זאת התחושה שפספסו את ניר עוז כי לא ידעו איפה זה", כותבת סיון קלינגבייל, וזה מתקשר כמובן לכותרת המשנה של הספר: "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה." חברי קיבוץ לשעבר שראו בטלוויזיה את השידורים החיים שהגיעו מהקיבוץ וזיהו את המקום ראו שהכותרות מטעות את הצופים לחשוב שמדובר בבארי, ניר עם וכפר עזה. בשבילם ניר עוז היה מעין של גן עדן של הילדות, אבל כוחות הביטחון פשוט פספסו את הקיבוץ, בדרכם להציל יישובים אחרים. התוצאה הבלתי נתפסת – 63 נרצחים, 76 חטופים, ביניהם 40 נשים וילדים. רבים מהם טרם שבו.

השמות של כולם נודעו מאז ברבים, והלב יוצא אל החטופים שעדיין מוחזקים שם, במנהרות חמאס המחרידות, ואל בני המשפחות שלהם.

הסיפור הזה נמשך עדיין. הוא בעיצומו. השבעה באוקטובר 2023 לא הסתיים.

עם עובד, 2025
231 עמ'
עורך: עומר עינב

שחר אריאל, "אקסלרוד": כשמלאכים מגיעים לביקור…

ברגע שפותחים את הספר מבינים שמדובר במשהו שונה מהרגיל: העיצוב, הפונט שנראה כאילו הודפס במכונת כתיבה, כותרות המשנה האדומות שנראות כמו חלק מתסריט: "04:00 לפנות בוקר" – כך הספר נפתח.

אפילו כותרת המשנה שמופיעה מתחת לשמו: "עלילת הספר מתרחשת בעתיד הקרוב הנראה לעין" מרמזת על ז'אנר שבדרך כלל אני לא נוהגת לקרוא: לא סיפור ריאליסטי, אלא פנטזיה, אולי "מדע בדיוני"? 

חרף העובדה שהרומן חורג מגבולות הקריאה הרגילה שלי, תחילתו משכה את ליבי וסיקרנה אותי. הוא כתוב כמעין ספר מתח עם טוויסט מוזר ומפתיע: שני מלאכים נשלחו לישראל, בדמויותיהם של "צעיר" ו"צעירה", כדי לחסל כמה פושעים מועדים שהגיע הזמן להעניש אותם: פדופיל, מועל מתעלל, רוצחת זקנה ועוד כמה כאלה מנוולים. 

כמובן שמאחר שהם מלאכים, יש להם כוחות על, ואת מעשיהם מלווים תנאי מזג אוויר קיצוניים, פתאומיים, שיוצרים אווירה אפוקליפטית מבעיתה. וכמובן שבני האדם, בני התמותה הרגילים, מנסים להבין מי הרוצחים הסדרתיים האכזריים הללו, מה המכנה המשותף בין כל הנרצחים, ומה אפשר לעשות כדי למנוע את הרצח הבא.

לשם כך ממנים חוקר משטרתי, יעקב, מישהו שכבר לפני שנים סולק מהמערכת בשל איזושהי תקלה מבצעית מבישה, ולצידו – חוקרת מתחילה, מרים, שזוהי חקירתה הראשונה.

מדוע נבחרו דווקא השניים הללו, שלכאורה אין להם כישורים הולמים לחקירה של פשע מתגלגל? 

איך זה שיעקב דומה כל כך לצעיר ולצעירה, שדיוקנאותיהם מתועדים באחת ממצלמות האבטחה במתחם שבו פעלו שוב?

ומה בעצם פשר המשימה הזאת, הענישה הברוטלית של אנשים שפשעו, אמנם, אבל הם לא היחידים, ולא הפושעים הכי גדולים, והרי, מזכירה הצעירה לצעיר, "רמת החוֹמרה" שלהם גבוהה מאוד, "אני מזכירה לך מי ברמת החומרה שלנו. המן האגגי. נבוכדנצאר. אלכסנדר מוקדון. קליגולה. נירון קיסר". כלומר – פושעים ברמה גבוהה במיוחד (איפה היטלר? תהיתי…)

שעשעו אותי הדיונים הפילוסופיים שמתעוררים בשיחה בין הצעיר והצעירה. מסתבר שכאשר הם "יורדים למשימה", ומקבלים "מימד גופני־פיזי" ואנושי, הם זוכים גם ל"צ'ופרים: אפשר לאכול. אפשר לטעום את האוכל ואפשר להריח, ישתבח שמו לעד, לעשן, לזיין, סליחה על השפה, אתה תגיד 'תשמיש', לגמור. סליחה על השפה. אתה תגיד 'ביאה', 'אביונה', תגיד מה שבא לך, אתה יודע". 

בהיותם מלאכים הם גם נטולי בחירה חופשית. והרי, לדברי הצעירה, "על פי המוסר האנושי, גן עדן הוא מקום לא מוסרי, כי אין בו רצון חופשי ובחירה חופשית". 

הירידה אל כדור הארץ אפילו מסכנת את המלאכים הללו, שעלולים להידבק כאן בנגיף של אנושיות: "הבחירה החופשית, הספק", אם יחרגו מעבר לזמן "הלינארי" המוקצב להם אפילו בדקה…

הם גם שואלים את עצמם שאלות מוכרות לכל אחד מאתנו: "איפה הצדק?" שהרי "כל חף מפשע, כל חסר ישע, כל ילד או ילדה שנאנסים, נהרגים ממכות של ההורים, איפה הצדק שם? כל הרעים המוחלטים האלה, שמתים עשירים בשיבה טובה. אתה ואני יודעים על כמה כאלה, שחיים היום כאן בארץ ממש, והשמות שלהם לא ברשימה."

האם נקבל תשובות על השאלות הללו?

על חלקן, אלה שקשורות בעלילתו של הרומן – כן.

האחרות מגיעות, בעצם – די כצפוי! – אל תשובתם של מאמינים באשר הם: מעל לכול יש בוס, המכונה גם "המדמיין הגדול", הוא האחראי, לו יש תוכנית על, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא מכוון הכול, והכול נעשה על פי דברו ועל פי רצונו, גם ובמיוחד כשהמלאכים, וביניהם המלאך הממונה על שני הצעירים, מיכאל בכבודו ובעצמו, אינו יודע ואינו מבין את כל פרטי התוכנית. 

מנקודה מסוימת ואילך אני מודה שהספר התחיל לייגע אותי. הוא מסתבך בעלילות של מאבקים בין הטובים והרעים – לוציפר "המלאך הנופל, מלאך האופל" ולילית מופיעים, ומולם המלאך מיכאל, ומתנהל קרב ספק פילוסופי ספק הרפתקאתי בין כל הכוחות הללו.

כמו כן, יש מאבק בייצרני תרופות שמתעשרים, כך מתאר הרומן, על חשבון הציבור: גורמים לתלות של בני האדם באותן תרופות ומחלישים אותם, עד שהם מתים, אחרי שאיבדו את רוב כספם. וזה כבר נשמע לי ממש כמו אחת הקונספירציות האפלות שעלו לאחרונה, וביתר שאת בימי הקורונה כשהחיסונים עוררו חששות רבים ואפלים וסיפורים על מזימות על איומות. יכול להיות שאמונה באלוהים ובתוכנית המיוחדת שרק הוא יודע ומבין אותה משתלבת עם חשדנות עמוקה כלפי המדע והישגיו (כלומר – פיתוחם של חיסונים)? 

שהרי ברור לגמרי שכותבו של הספר מאמין באמונה שלמה בבוס הראשי הזה שהוא לא מכנה אותו בשמו הדתי, אבל הכוונה שקופה לחלוטין. 

לצערי בשלב מסוים הכריע אותי הגודש העלילתי והמילולי. ולא רק הוא. גם כמה טעויות מבישות שהסיטו את תשומת ליבי מהספר אל השאלה – מדוע בעצם לא עבר עריכה מוקפדת יותר? 

למשל: הצעירה שרה למלאך "את הביצוע המוכר של חוה אלברשטיין לשיר של לאה גולדברג 'האמנם', והיא שרה יפה". איך מישהי יכולה לשיר שיר בביצועה של מישהי אחרת?!

הספר מתרחש בעתיד, והנה שני הצעירים מגיעים לרחבת החניה שליד "סינמה סיטי" סמוך לצומת גלילות. והרי הרחבה הזאת כבר לא קיימת בהווה שלנו (מן הסתם הספר נכתב לפני שביטלו את מגרש החניה ובנו עליו מרכז קניות גדול…).

יש פה ושם משפטים שנראים מתורגמים רע מאנגלית, למשל – "את יכולה לעשות יותר טוב מזה".

ויש גם פשוט שגיאות כתיב: "הוא נעלם דום", במקום נאלם, או "יועיל כבודו לקצר את השיעור" במקום יואיל. 

אלה מבחינתי לא דקדוקי עניות. לי אישית טעויות כאלה מפריעות להתרכז ולא מאפשרות לי להיסחף לתוך הספר ולהישאר בתוכו.

הוצאת ספרים מ. מזרחי, 2025
337 עמ'
עורכת: סמדר כהן

ערן בר־גיל, "קו בדרום": מקומה של המציאות

בשורות האחרונות של הרומן החדש של ערן בר־גיל קשה מאוד שלא לפרוץ בצעקה רמה: לזעוק שלא! אי אפשר! לא ייתכן. ושוב – בבקשה, בבקשה – לא! ולדעת שאין ברירה. שככה זה. ככה בדיוק.

התחושות העזות הללו מעידות על עוצמת הקשר שנוצר בין הקוראת לדמות הראשית בסיפור. עד כדי כך שאותה דמות נעשית ממשית, חיה, יקרה, אהובה.

כותבו של הספר, ערן בר־גיל, מסתמן בשנים האחרונות כאחד מטובי סופרינו. על הרומן הקודם שלו, ריבועים פתוחים, כתבתי שהוא "אחד המרגשים שקראתי לאחרונה", ועל קודמו, על הדבש ועל המוות, שהוא "מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא".

ועכשיו – החדש. קו בדרום. זהו רומן שקורע את הלב, כי הוא של כאן ועכשיו, של המציאות שאנחנו חיים בתוכה, והדים לה החלו כבר להופיע לא רק בספרי עיון  שנוגעים בה ישירות (כמו למשל מר הפקרה, וגם עכשיו תורנו מאת שחר תורגמן, או סדריק, מאת גיש עמית), אלא גם בפרוזה (למשל הרצברג מאת רם גלבוע).

שמו של הרומן, קו בדרום. דו־משמעי. הוא מתייחס לקו הדמיוני שמשרטטת הדמות הראשית בספר, עומר, בדרך אל הדודים הגרים במושב פארן. ההורים והאחות של עומר נוסעים לשלושה חודשים לטורונטו, האם היא חוקרת מצליחה, פרופסור, אבל לעומר המעבר הזה לגמרי לא רצוי. מאחר שיש אפשרות להתארח אצל הדודים, המשפחה מחליטה לוותר, להתגמש. "קו בדרום" הוא גם שרטוט דמיוני שמלוא משמעותו מתבררת רק בחלקו השני של הרומן.

החלק הראשון של הרומן כתוב בגוף ראשון. ברור לקוראים לגמרי שעומר הוא בן. כל מחשבותיו בלשון זכר. ולכן, די בהתחלה, ובפעם הראשונה שעומר "מתקן" בלבו, בחשאי, את הגוף הדקדוקי שבו פונים אליו, הקוראת מתבלבלת. רגע, מה?

ורק אז, כעבור כמה פסקאות, העניין מתבהר: עומר נולד אמנם בת, אבל חש, מאז ומתמיד, שהוא בן בגוף שזר לו.

וכל החצי הראשון של הספר עוסק במאבק שלו, שהוא עושה בחירוף נפש, כדי להוציא לאור את הזהות הפנימית העמוקה שלו. בן! בן! לא בת! כלוא בגוף שלא מתאים לו, נבוך ממנו, משתוקק עד אימה לצאת לאור בגלוי עם המגדר האמיתי שלו, ומייחל לכך שהסביבה תקבל אותו ותשלים עם זהותו. כי הזיוף הפנימי מתיש כל כך: "התעייפתי מלהעמיד פנים כל הזמן, להשתדל להשתלב, להיות נחמד כזה, זורם, ולראות איך שכולם חוץ ממני עושים את זה בלי מאמץ בכלל, נהנים עד השמיים".

המאבק של עומר נוגע ללב, מעמיק לתוך נפשו, ומעניק לנו צוהר להבנת המצוקות, הקונפליקטים החרדות, הצרכים, הנחישות, של מי שכלוא בגוף שאינו מזדהה אתו. אבל אנחנו לומדים להכיר עוד צדדים בדמותו של עומר: לא רק אדם שנאבק על זהותו המגדרית, גם צייר מחונן, גם אוהב כלבים (הדודים מגדלים כלבות שגוריהן נמסרים למשפחות אומנה ואז עוברים אילוף כדי לעשות מהם כלבי נחייה ועומר מתגייס מיד לעזור בטיפול בהן ובגוריהן). הוא חרוץ, נעים הליכות, נוח לבריות, ידידותי.

אבל את חייו מלווה כל העת הסוד הממאיר, המייסר, שלא מאפשר לו לחיות בשלום עם סביבתו. (לא עם עצמו! הוא יודע מה זהותו ובטוח בה!)

למי עומר יגלה את האמת על עצמו? איך יעשה את זה? מניין יגייס את האומץ?

מאחר שהחלק הראשון נכתב כאמור בגוף ראשון, הוא מאפשר לנו להיות שם, אתו, בתוך נפשו, בתוך מחשבותיו הסמויות ביותר.

החלק השני שנכתב בגוף שלישי מאפשר לסופר לספר לנו לא רק על עומר, אלא על המציאות הסובבת אותו, על דמויות אחרות, מחשבותיהן, גורלן, ועל האירועים המבעיתים שהספר מסתיים בהם, והם "זורקים" אותנו בחזרה מתוך הפיקשן אל המציאות, מתוך הבדיות הספרותיות (שאין אמיתיות מהן, כשהן כתובות בכישרון רב כמו זה של ערן בר־גיל) אל מה שקראנו לפני שנה וחצי בעיתונים, ראינו בטלוויזיה, או בסרטונים שמוטב היה להימנע מהם, אבל כאן אי אפשר ואסור להסיט מהם את המבט. כי זאת בכל זאת פרוזה, יצירת אמנות במיטבה, שמאלצת אותנו לראות, לדעת, לזכור – ולא להבין. להמשיך לא להבין, כנראה, לעד.

עם עובד, 2025
228 עמ'
עורך: יובל שמעוני

מנהיגים רעים־ממש?

הקמה של מוזיאון שיתעד את פשע המלחמה העצום – שעבוד ילידי אפריקה בארצות הברית של אמריקה – תהווה הכרה בכך שהרוע היה כאן. אמריקנים מעדיפים לדמיין את הרוע שהיה שם, רוע שממנו פטורה ארצות הברית, האומה הייחודית, שאותה מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, לא הנהיגו אנשים רעים־ממש. 

המחשבה שגם לארץ הזאת, כמו לכל אחת אחרת, יש עבר טרגי, לא הולמת את האמונה המבוססת, השרירה וקיימת עד היום, בכך שאמריקה שונה ויוצאת דופן.

מירב אורן, "כל הדרכים מובילות": מה שקרה, ומה שיכול היה לקרות

כל הדרכים מובילות של מירב אורן הוא קובץ של סיפורים קריאים מאוד. האם מדובר בספר ביכורים? מיהי מירב אורן? בשום מקום בגב, או בחלק אחר של הספר, לא מצאתי אף פרט עליה. אי אפשר לתהות אם בחרה באנונימיות, אם היא מסתתרת  מפנינו, ואם כן – מדוע בעצם? האם יש סממנים אוטוביוגרפיים בסיפורים, או לפחות בחלקם?

לאמיתו של דבר, זה לא באמת משנה. שהרי  כדבריו של משה אבן עזרא (1135/38־1055) – "לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר", והכוונה כמובן לאו דווקא לשירה בלבד, אלא לכל כתיבה ספרותית. "מיטב השיר כזבו" כתב גם אריסטו לפניו, ומה שאנחנו קוראים ביצירה שכתובה היטב זאת האמת – לא תמיד על מה שהתרחש בפועל, אבל תמיד – על מה שיכול היה להתרחש.

מצד אחד, הסיפורים מגוונים מאוד: אישה צעירה שנמלטת ממי שהיא עתידה להינשא לו, ועושה את זה במהלך טיול באיטליה שיצאה אליו אתו, ועם אחיו וגיסתו; בני זוג שמבקשים לקנות שידה לביתם, ופוגשים נגר מפתיע; נערה שנאלצת להתמודד עם החלטותיה הרומנטיות של אמה; שלוש נשים שצער עמוק מחבר ביניהן; אישה צעירה שמשתדלת להתגבר על ההיקסמות מחברתה; אישה אחרת שמתמודדת עם סודות בלתי נסבלים מילדותה.

כל סיפור קצר והעולם שהוא בורא לרגע, ובו פועלות הדמויות השונות שחיות בו.

מצד שני, יש מכנים משותפים רבים בין הסיפורים: כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט של "דפנות כפולות": לפעמים מדובר בדפנות ממשית – כמו למשל קופסת מתנה שרק מי שקיבלה אותה מבינה מה היא עשויה להכיל, ולפעמים הדפנות הכפולות סמליות וסמויות, אבל נוכחות מאוד, כמו ערוגת פרחים שנחפרה עמוק מאוד, עמוק מדי, ואין לדעת מה טמון בתוכה ומה היא מסתירה.

מכנה משותף נוסף שיש בין הסיפורים הוא הקשרים הזוגיים הפגומים שאנחנו פוגשים שוב ושוב. הזוגיות בסיפורים אמורה לרפא פצעים נושנים ולא תמיד מצליחה בכך. אנחנו נתקלים באי־הבנות, בקוצר רוח, בהתנגשויות. אם כי בחלק מהסיפורים מתגלה בבן הזוג פוטנציאל לגאולה, אם רק יראה ויבחין במה שקשה מאוד להבין, אם רק יראה את מה שהוסתר בכוונה תחילה. (אני שבה אל זהותה של כותבת הסיפורים, שגם היא, כך חשתי, כמו מסתתרת מפנינו, ואין לדעת אם שמה אינו אלא פסבדונים, אם יש לה בכלל זהות אחרת, לא מירב אורן, אז מי בעצם כן? ומה זה בעצם משנה…? והרי יש לכך תקדימים ספרותיים ידועים מאוד: גם זהותה האישית של אלנה פרנטה, להבדיל, מוסתרת כבר שנים רבות… )

חלק מהסיפורים, למשל "דופן כפולה" ו"השידה" מגיעים בסופם למעין סגירת מעגל: ברגע האחרון כמעט נוסף פרט שלכאורה פותר תהיות של הדמות (ואתה – של הקוראת), ואילו האחרים נשארים "פתוחים" לניחושים על מה יקרה מכאן ואילך. האם עדי וגיא יתפייסו, ב"גרעינים שחורים"? האם יבין סוף סוף גם את מה שקשה לה מאוד לספר לו? ויחוס עליה? יפעל כפי שהיא מצפה, וכפי שראוי?

יש סיפורים, למשל "הכלים יחכו", המתארים מצב שטיבו אינו נהיר והוא הולך ומתברר לאורכו של הסיפור, אנחנו מבינים "על מה" נכתב כאן, וברגע שזה קורה אנחנו לא יכולים שלא להתייסר ביחד עם הדמויות.

יש לא מעט תחכום באופן שבו הסיפורים נכתבים. למשל, מספרים לנו על בני זוג שנוהגים לשחק במשחק שהם מכנים "פוליגרף": הם מביטים זה בעיניו של זה ועונים בכנות גמורה על שאלות נוקבות. אבל מתברר לנו שכל והתשובות היו בעצם חלקיות לגמרי. שכולן הסתירו סודות בלתי נסבלים. ושקשר קרוב מאוד יכול להתפתח גם, ואולי אפילו יותר, כשבני הזוג לא שואלים זה את זה מאומה. ואולי לא. אולי האמת בסופו של דבר חייבת להיחשף, ורק אז יתאפשרו חיים מלאים ונכונים?

בסיפור אחר, "יותר ויסקי מצער" אנחנו מלווים את הסתגלותה של הדמות הראשית למקום העבודה החדש שלה, כמלצרית באולם אירועים: "בערבים הראשונים התבוננתי בבעלי השמחה, ביופי שגלש מכל פינה, בסידורי הפרחים, בנברשות, בשפע המאכלים. אחר כך ראיתי גם את השמלות ההדוקות יתר על המידה ואת ההליכה בעקבי סטילטו, שלעיתים גרמה לנשים לדדות ולייצב את שיווי משקלן בין דריכה לדריכה. חודש אחר כך, כבר הרגשתי בטוחה, הכרתי את המלצרים וראשי הצוותים. התרגלתי למאמץ הגופני ולשעות השינה המאוחרות שגלשו אל תוך הבוקר". התיאור אינו ישיר, לא סתם "התרגלתי לעבודה", אלא – תיאור התהליך של ההסתגלות, וזה יפה.

כאמור, אין לי מושג מיהי מירב אורן. אולי פספסתי משהו בדרך, אולי דווקא כן התראיינה והזדהתה, ובכל מקרה, כאמור, זה לא משנה. היא יודעת לכתוב, סיפוריה מעניינים, וזה מה שחשוב באמת…

הוצאת התחנה, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
150 עמ'

אנג'לה קרטר, "חנות הצעצועים המכושפת": מה קורה כשכל דבר יכול להתרחש, כל הזמן

את הדפים האחרונים בספר קראתי כמו בשעטה. לא בנשימה עצורה, כי סיקרנו אותי, אלא מכיוון שהרגשתי שאם הגעתי עד לכאן, אפשר פשוט לרוץ קדימה ולגמור עם זה כבר.

כי מבחינתי ההתחלה המרשימה מאוד של הספר מתפתחת כך שהתעוררה בי התחושה שהסופרת (הנחשבת מאוד!) יצאה לדרך בלי לדעת בעצם לאן פניה מועדות (בעיניי – כמו לנסוע בלי מצפן). הרגשתי שהסוף של הסיפור קורה כמו שהוא קורה, כי ככה, ושהיה יכול גם להיות שונה, כי אין שום מחויבות או כללים פנימיים של המציאות הנבראת בו, שהתפניות בעלילה שרירותיות, ושבעצם – הכול אפשרי, ולכן אין משמעות ממשית לשום דבר.

וחבל. כי הספר התחיל מבחינתי עם הבטחה גדולה: הוא מתאר את מלאני, נערה בת חמש עשרה, על סף הנשיות הפורצת, שמיניותה מתחילה להתפתח, והיא שבויה בתוך תשוקות סמויות, לא מובנות, ותקוות ארוטיות בתוליות, שאין כמוהן לעוצמה.

מלאני שטופה בהזיות על הגבר, בחיר לבה הלא ידוע עדיין, שידע אותה; אביר קסום שישבה את גופה ויטרוף אותו, כשיבשיל, ויעניק לה לא רק תענוגות גופניים, שאת טיבם אינה מסוגלת אפילו לשער, אלא גם קשר, אהבה, הגנה, זוגיות. הדבר היחיד שמטריד אותה זה החשש שתשמין, "ואף אחד לא יאהב אותה". 

והנה, לתוך החלומות הללו פורצת במפתיע מציאות קשה מנשוא. אחרי שפעם אחת באישון לילה היא מחליטה לבחון על גופה את שמלת הכלולות של אמה, אחרי שהיא רואה את השתקפותה במראה ולא יודעת את נפשה מרוב ההתפעלות מהיופי של בבואתה, היא מסתבכת בהרפתקה איומה: דלת הבית ננעלת בפניה, היא נאלצת לטפס על עץ תפוח כדי לחזור לחדרה, ובמהלך הטיפוס מתלכלת השמלה ונקרעת לגזרים. מה יהיה עליה, על מלאני?

כמה מהתיאורים בחלק הזה, במיוחד תיאורי הטבע, יפים להפליא. הנה למשל: "איזה ירח עגול. עצים עמוסים עד קו הטעינה במטען חולם של ציפורים. הדשא הטלול ליחך את כפות רגליה כלשונות לחות של חיות קטנות, ידידותיות; נדמה שהדשא ארוך יותר ודביק יותר משהוא ביום. שמלתה השתרכה אחריה, התוותה
בעקבותיה פס נוצץ. האוויר הדומם היה צלול כפלא. עצמים מוצללים – ענף, פרח – התבלטו בדיוק אפל, כאילו ניבטו מבעד למים. היא צעדה על רגליים איטיות, חרישיות, בלילה התת־מימי. ברטט נשמה דרך הפה, טועמת יין שחור."

וחלקם משעשעים. למשל: מלאני אומרת לעצמה שאמה "כנראה נולדה לבושה, אולי לבשה שובל שִׁלְיָה אלגנטי וצמוד שנבחר מתוך כתבה מצולמת במגזין כרומו, 'מה ילבש הָעֻבָּר האופנתי השנה'"… 

ההמשך עצוב מאוד, והיא בעצם מצפה לו: נודע לה שעונש חמור בא עליה, בשל מעשיה הפרועים (כך היא מפרשת את מה שקרה). אסור היה לה למדוד את השמלה! אסור היה לה להרוס אותה! כי הוריה, שנסעו לזמן מה למרחקים, נהרגים בתאונת מטוס.

מכאן ואילך מתחילה עלילה שתבניתה הכללית מוכרת: היתומה, ביחד אחיה ואחותה הקטנים ממנה נשלחים ללונדון לבית הדוד שלהם, אחי אמם, שניאות לקבל את שלושתם ולגדל אותם.

והרי ברור שיהיה רע לתפארת. כמו שהיה לאוליבר טוויסט; או להארי פוטר; כמו הסבל שעובר על יתומים רבים בספרות; אפשר לצפות מכאן ואילך רק לזוועות הלא ידועות, להתעמרות שיאלצו הילדים לספוג, אפשר לנחש שיתגעגעו אל הוריהם ואל מציאות החיים שנאלצו לעזוב. 

ואכן, מה שצפוי קורה. אמנם לא מיד: קבלת הפנים שהם זוכים לה בבית הדוד מפתיעה בהתחלה: מסתבר שמרגרט, אשתו האילמת של הדוד, טובת לב ונדיבה, וגם אחיה, חרף היותם מטונפים ומצחינים, יתגלו כאנשים חיוביים, אבל הדוד – שומו שמיים, איום ונורא.

מכאן ואילך מתחילים לקרות דברים שהספר רואה בהם "מכושפים", ובעיני הם, צר לי לומר, סתמיים. כי במציאות שלו כל דבר שהוא יכול לקרות. כי אין, כאמור, חוקיות פנימית כלשהי, או שיש, אבל אני לא הצלחתי לעמוד על טיבה.

יש שם תיאטרון בובות מוזר. יש בין היתר, גילוי עריות דוחה ממש, גם אם (ואולי מכיוון ש!) הוא אמור להיקרא כתופעה פיוטית, ויש שם כל הזמן התפתחויות שרירותיות, עד, כמה ששמחתי שזה קרה, שמגיע הסוף.

ייתכן שהחמצתי כאן משהו. בהקדמה, בדף המתמצת את הביוגרפיה של הסופרת, כתוב שהמגזין טיים בחר בה לאחת מחמישים הסופרים החשובים ביותר בבריטניה מאז אמצע המאה העשרים, ועל גב הספר מצוטט ניל גיימן שלפיו "אנג'לה קרטר הייתה גאונה."

אולי…

 

The Magic Toyshop, Angela Carter

 

תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2025
240 עמ'

חמלה היא רגש לא יציב

חמלה היא רגש לא יציב. יש לתרגם אותה לפעולה, אחרת היא קמלה. השאלה היא – מה לעשות עם התחושות שהתעוררו, עם הידע שנמסר. מי שמרגיש שאין שום דבר ש"אנחנו יכולים לעשות – אבל מי אותם 'אנחנו'? – ואין גם שום דבר ש'הם' יכולים לעשות – אבל מי אותם 'הם'? – מתחיל להשתעמם, ולהיעשות ציני ואדיש". 

יחזקאל רחמים, "סוס קיץ": סיבת המוות – עוני

סיפוריו של יחזקאל רחמים בספרו החדש "סוס קיץ" נוגעים מאוד ללב. הַרְגָּשָׁתִי שרובם, אם לא כולם, אוטוביוגרפיים בבסיסם, זכתה לאישור או להוכחה: בסיפור "מים" פקיד אטום וחסר רגש מנסה להסביר לאביו של המספר מדוע ניתקה להם העירייה את המים: "תראה, מר רחמים", הוא אומר, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם".

וכאן, במשפט הזה, כמו גם במשפט נוסף שחוזר בכמה מהסיפורים לפיו סיבת מותו של האבא הייתה עוני, מתגלים המוטיבים העיקריים המופיעים בסיפורים: הקשר הכאוב עם האבא, האהבה והגעגועים אליו, התחושה שהאב הנערץ נאלץ להתמודד עם כוחות עזים מדי, עד שאלה הביסו אותו, ההחמצה, ההתפעלות, הגאווה באבא, הכמיהה לשמח אותו, הצורך לזכות באישורו, התחושה שהאיש היה בעצם גיבור רב תושייה שהוכרע למרות הכול, ולעומתו – הכוח האחר, המביס: העוני. איך הוא נראה. מה הוא מעולל.

האם עוני גורם בהכרח לחיי דלות? לאו דווקא! משיבים לנו הסיפורים. כי למשל בסיפור "מים" גם כשמנתקים אותם לבני הבית, וגם את החשמל, וגם את הגז, הם מצליחים, בתושייה, בעליזות, להתגבר על הקשיים, לא רק להתמודד, אלא גם להישאר מאוחדים, לגייס כוחות משותפים, וגם, ובעיקר – להישאר גאים ואפילו שמחים. כי כשנשארו בלי גז, בישלו על פרימוס, או צלו חצילים "באמצע הסלון" על גחלים, עם "הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל", וזאת הייתה חגיגה שנשארה ב"טעם הנפלא הזה שהכי מזכיר לי ניתוק של גז". לא נכנעים. לא מוותרים. לא מתייאשים.

וכשניתקו להם את המים – "זה לא כל כך נורא": הם ירדו "עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר פטנט" וחזרו הביתה "בשיירה רטובה ועליזה" (כי מים, בכל זאת, כן אמורים להגיע אל כולם, נכון? גם אל העניים!) והם אפילו, למרות העוול, זוכים לחינוך הטוב של אביהם, שלימד אותם אזרחות טובה (גם במדינה שמנתקת מים אפילו למשפחה של שמונה נפשות), מפציר בהם לא לבזבז מים "כי הכנרת בצרות וכל המדינה צריכה לחסוך", והם אכן מתיזים קצת זה על זה, אך בה בעת משתדלים "לא להכניס את הכנרת לצרות גדולות יותר".

העוני, אורחות החיים שהוא מכתיב, ההשוואה עם עושרו של הזולת, חוזרים באופן נוקב בסיפור "אפילו אם ציפור פצועה": מי שמכונה "הנער", תלמיד בפנימיית בויאר בירושלים, נער מחונן שכמו חבריו הפנימיסטים האחרים "נבחרו בפינצטה מכל רחבי הארץ" והם מכונים "מלח הארץ", מוזמן לביתו של תלמיד אחר בבית הספר – גם הוא נער מוכשר אבל, כך מסבירים להם, כנראה קצת פחות, כי את הירושלמים לא "בחרו בפינצטה". הפנימיסט מתארח בביתו של הירושלמי בערב שבת ולן אצלו לילה אחד, עד מוצאי שבת. מדובר בפרויקט שמטרתו, כך מסבירים להם, "קירוב לבבות". אז איך נראים הפערים בין אורחות החיים של הנער ושל מארחו? בין בית שנראה כמו מוזיאון, גדוש חפצי אמנות יקרים, מטופח, מצוחצח, בית שיש בו משרתת־מבשלת צמודה, לבין בית הוריו של האורח – דירה עם שלבים חסרים בתריסים, ושיש שבור במטבח, וערימות בגדים על המיטות, ושיפוץ בלתי נגמר, וכן הלאה? האם עשירים בהכרח קרים, כפי שהנער מנסה לשכנע את עצמו? הוא מגלה שלאו דווקא. הוריו של המארח חביבים ומאירי פנים. (אבל כף ידו הרכה מדי של האב מפתיעה אותו. כמה היא מנוגדת לכף היד הגברית של אביו!)

במהלך הביקור "הנער" מגלה לתדהמתו שהוא בעצם מייצג את אביו. פתאום הוא שומע את עצמו מדבר כמוהו, חוזר "כמעט מילה במילה על דברים ששמע ממנו", ומתחוור לו שכך כנראה אצל כולם: "כאילו שההורים שלהם מדברים דרכם כמו דרך בובות תיאטרון, ואם ככה, אז אולי זה בכלל הסבים והסבתות שמדברים ביניהם, וככה עד לאברהם אבינו ושרה אימנו ועד האדם וחווה והנחש…" ועוד הוא אומר לעצמו "שאולי בעצם הוא כבר פגש את ההורים של החבר שלו, אפילו בלי שראה אותם", כי כל אחד מהם בעצם משקף את מה ששמע כל חייו. האם יש אם כך לאדם סיכוי להיגאל? להשתנות? או שמא הוא משועבד למורשתו?

בסיפור היפהפה "זפת" הוא מספר לנו על מפגש שהתרחש מזמן, בארץ רחוקה, על שפת נהר בהודו, עם איש מסתורי שמלמד אותו לנקות את חייו מעולן של תפישות שגויות והרסניות. והן שוב קשורות בכסף, בהיעדרו, בתחושת קיפוח שהוא עלול לעורר, בהתמודדות אתו ועם משמעויותיו. כסף הוא טוב או רע? שואל אותו הזקן החכם, ומלמד אותו לקח רב משמעות: לא טוב ולא רע. רק כלי. שיש בו צורך. גם הזקן – מסתבר בהמשך שהוא "סוואמי" וגורו מוכר ונערץ – לא מהסס לקבל כסף, בנוכחותו של המספר! זה חלק מהשיעור! – בתמורה לעבודתו הרוחנית, אבל אינו משתעבד לו. מסתפק במועט מאוד. המספר שמעיד לפני כן: "נהייתי הכאב של אבא שלי" (שסיבת מותו הייתה, כזכור – עוני) לומד בזכות הפגישה הזאת "לנקות את הזפת" מנפשו; לומד שהפחד ממחסור מזיק לו. שהכסף משחק בו. הגורו ההודי נהפך אם כן לדמות אב חלופית, מיטיבה.

הוא עצמו  משמש בתורו כמעין דמות אב מיטיבה ומגנה לילד חריג בסיפור "האשכנזי שלנו", שמשתוקק להיו כמו כולם, כלומר – לא אשכנזי! ובסיפור "סוס קיץ" אנחנו פוגשים ילד קטן ומאושר כי הצליח לשמח את אביו, לרצות אותו – ושוב עניין הריצוי כרוך בכסף, במחסור, בהתגברות עליו.

בסיפורים עובר כאמור חוט שני מקשר, ויחד עם זאת הם גם מגוונים, מתרחשים במקומות שונים, מפתיעים ומרגשים מאוד.

הוצאת עמדה, 2025
עורך: רן יגיל
180 עמ'

אברהם סוצקבר, מתוך "הר געש של שלווה"

מִי יִשָּׁאֵר? מַה יִּשָּׁאֵר? יִשָּׁאֵר הָרוּחַ,
יִשָּׁאֵר הָעִוָּרוֹן שֶׁל עִוֵּר שָׁכוּחַ.
יִשָּׁאֵר סִימָן שֶׁל יָם: פְּתִיל קֶצֶף מִתְנוֹצֵץ,
יִשָּׁאֵר עָנָן קָטָן, לָכוּד בְּרֹאשׁ הָעֵץ.

מִי יִשָּׁאֵר? מַה יִּשָּׁאֵר? הֲבָרָה פְּשׁוּטָה,
שֶׁתָּנֵץ מִבְּרֵאשִׁית שׁוּב אֶת בְּרִיאָתָהּ.
יִשָּׁאֵר הַוֶּרֶד לְבַד בִּגְאוֹנוֹ,
וּבָעֵשֶׂב – נִצָּנִים שִׁבְעָה, לְהָבִינוֹ.

מִכָּל כּוֹכְבֵי רָקִיעַ, מִצָּפוֹן עַד יָם,
יִשָּׁאֵר כּוֹכָב שֶׁבְּדִמְעָה טָבַע דּוּמָם.
טִפָּה אַחַת נוֹתֶרֶת בְּכָל קַנְקַן שֶׁל יַיִן.
מִי יִשָּׁאֵר? אֱלֹהִים. לֹא דַּי לָכֶם עֲדַיִן?

1974
תרגם: אמיר בקר

גיש עמית, "סדריק": מי באמת שייך לכאן?

בימים אלה קמה הוצאה לאור חדשה, אלטנוילנד שמה, כשם ספרו של בנימין זאב הרצל, שראה אור לראשונה בגרמניה, ב־1902. 

ברומן האוטופי של מי שמכונה "חוזה המדינה" תיאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתיד לקום בארץ ישראל, ומשמעות שם ספרו היא "ארץ ישנה־חדשה", וברור לגמרי מדוע: המדינה תהיה חדשה, הארץ – עתיקה, ארץ האבות, שאליה ישובו נידחי ציון. 

כמה משמעותי שאחד משני הספרים הראשונים שהוציאו לאור באלטנוילד הוא סדריק, שכתב גיש עמית. בעבר קראתי את הממואר המקצועי של עמית, שנות לימוד, שבו התמקד בעיקר בתיאור חוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים, אחד מהם – של ילדי פליטים. 

והנה, שנים אחדות אחרי שסיים את עבודתו באותו בית ספר (ועבר לנהל, במשך זמן לא רב, בית ספר אנתרופוסופי) החלה המלחמה, בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר 2023. בדצמבר של אותה שנה נהרג בקרב בעזה אחד מתלמידיו לשעבר של עמית, סדריק, בנם של פליטים (או מהגרי עבודה) מהפיליפינים. 

מי היה סדריק? מה היה סיפור חייו? איך בעצם הגיע להילחם וליהרג במדינה שלכאורה אינו שייך לה כלל?

אך ראוי הוא שדווקא הוצאה לאור הנושאת את השם אלטנוילנד, ארץ נושנה־חדשה, תהיה זאת שתטפל בספר העוסק כולו, בעדינות, כמעט בלשון סגי נהור, בקונפליקטים הרבים, במצוקות ובתקוות, שליוו את חייו הקצרים מדי של סדריק, מכיוון שהם נוגעים בלב הסוגיות הקשורות בחיינו כאן, במדינת ישראל. 

אף אחת מהשאלות המתעוררות אינה מנוסחת, הן רק נובעות מהטקסט, מהתיאורים השקטים של סדריק, של חייו, של אנשים שהכירו אותו יותר או פחות, של אשתו הצעירה מאוד, בתחילת שנות העשרים לחייה, ושל הוריו.

מה בעצם מצדיק את קיומה של מדינת ישראל? מי באמת שייך לכאן יותר, יליד צרפת שהיגר אליה בסוף שנות העשרים לחייו והוא בקושי מכיר את המדינה, אבל הוא יהודי ולכן זכאי אוטומטית לאזרחות ישראלית, מכוח חוק השבות, או סדריק שהוריו אמנם הגיעו מהפיליפינים, אבל הוא עצמו נולד בישראל? התחנך בה? אוהב אותה? גאה בה? מייחל אליה? הפרט הזה, היותו יליד הארץ, פרט שאמור להיות משמעותי כל כך, נודע לגיש עמית, ואתו גם לנו, בשלב די מתקדם של הספר. אבל סדריק נאלץ להיאבק על הזכות להשתייך לכאן, ואפילו כדי שיסכימו לגייס אותו לצה"ל.

אחרי שנהרג כלוחם קרבי, קיבלה אמנם אמו אזרחות, אבל אביו, חרף ההבטחות הראשוניות, נאלץ להיאבק על מעמדו ועל הזכות, כאב שכול, להמשיך לגור בישראל. אמנם טלפנו אליו עד לפיליפינים כדי שיגיע ללוויה, ואם כך – הכירו באבהותו, אבל אחרי כן הערימו עליו קשיים ופקפקו פתאום בקשר בין האב לבנו. עד כדי כך שהציעו לעשות בדיקה גנטית. האב סירב להפריע את מנוחת גופו של המת. 

ומה באשר לחייו של סדריק, שנים רבות לפני שנהרג? איך העזה המדינה לגרש מכאן את האבא, בזמן שסדריק היה עדיין פעוט? עולמו של הילד חרב עליו בבת אחת, בלי שיכול להבין מדוע אבא נעלם לו. איזה כאב. ואיך התמודד סדריק, ככל שגדל, עם החרדה העמוקה לגורלה של אמו, שעבדה בתחילת דרכה כאן כמטפלת סיעודית ואחרי כן, רוב הזמן, כמנקה? 

ומה באשר לאזרחים מהפיליפינים שהגיעו לישראל כמטפלים סיעודיים, ונרצחו בשבעה באוקטובר? אילו מין חיים היו להם לפני כן – כבולים אל בן המשפחה הישראלי שבו טיפלו ולחובות הכספיים העצומים שלקחו על עצמם תמורת הזכות להגיע לכאן ולעבוד בתנאים שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו? כן, כך, לא רק אם התגלגלו למשפחות נצלניות ופוגעניות. גם ואפילו כשטיפלו בישראלים טובי לב ונדיבים. כמו המקרה של פול וינסנט קסטאלני, שנרצח בקיבוץ בארי ביחד עם מעסיקיו, אביתר (תרי) קיפניס ורעייתו לילך, שגופותיהם זוהו רק כעבור ימים, כי נשרפו כמעט כליל.

תרי ולילך היו מעסיקים נדיבים וטובי לב. פול היה נשוי לבל, גם היא מהפיליפינים, גם היא – מטפלת סיעודית, וזוג הישראלים הציע לה לשהות בביתם לאחר שתלד את התינוק המשותף לה ולפול. איזו מחווה נוגעת ללב ואנושית. ובכל זאת, תוהה גיש עמית – מה הרגיש פול? האם "לא חש עצמו לכוד בסבך של רצונות מנוגדים", כי גם אם היחסים עם תרי ולילך היו חמים וקרובים, הוא לא היה באמת בן משפחה שלהם, כפי שסיפרו לעצמם, בלי ספק מתוך רצון להקל על עצמם את תחושת הניצול והתלות של פול בהם. את אשתו פגש פול רק פעם בשבועיים, ואת כל בני משפחתו האחרים פרנס מעבודתו כאן. כשנרצח איבדו כולם את מטה לחמם. גיש עמית ברגישותו לא מתעלם גם מהמצוקה של המטופלים. הוא מבין גם אותם, שהרי התלות הדדית, ולשני הצדדים היא קשה. אבל הדעת נותנת שקשה כנראה יותר למי שנאלץ לגלות מארצו, ולחיות בבתים של אנשים זרים, ולטפל בהם (במקום בהוריו?). 

יופיו של הספר בכך שכותבו לא מתלהם, ולא מפליג בתיאורים סנטימנטליים שהיו יכולים לכאורה להתעורר לנוכח הסיפור הכאוב של סדריק. הספר ניחן בכנות ובדיוק. גיש עמית היה הרי יכול לפתוח בתיאורי הכאב שחש כשסדריק, תלמידו לשעבר, נהרג, אבל אינו מנסה ליפות שום מציאות ומודה: בקושי זכרתי אותו.

עם זאת, מה שזכר, מה שהצליח לדלות גם ממפגשים עם אחרים, שאותם יזם כדי לכתוב את הספר שלפנינו, נוגע ללב, דווקא בשל האיפוק והיושר שבו הדברים כתובים.

אני מבקשת לברך את אנשי ההוצאה החדשה, ולאחל להם ולנו עוד הרבה ספרים כאלה! 

 

אלטנוילנד, 2025
144 עמ'
עורך: דורי מנור

מתוך הסיפור "אין אפרסקים בשלג"

"אבא די, סטס צריך לישון, די, שקט," היא צועקת לעברו, "תעזוב אותנו כבר, סטס מפחד."

הוא מסתובב אליה, מבטו ננעץ בה וסוניה צועדת צעד אחד אחורה כאילו למבט שלו כוח פיזי כמעט. "את! את רוצה להיות סופרת?"

היא לא עונה לו, אבל זה לא משנה לו. "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת! תאמיני לי שאני יודע, רק תוך כאב את יכולה לכתוב משהו ששווה משהו!"

״אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" היא צורחת בחזרה, דמעות מתפרצות מתוך עיניה, "כי אני אף פעם לא אגיד לך תודה! אף פעם!”

בשבת בבוקר סוניה מבעירה מדורה קטנה בגינה ושורפת את המחברות העמוסות סיפורים ושירים. היא בת תשע וכבר כתבה כל כך רבה. דרך עיניה הצורבות מעשן ודמע היא רואה את המחברות שלה מאוכלות לכדי אבק. במקום לכבות את האש הוא רק נותן לה בשתיקה ערמה של מכתבים שלו להוסיף לאש. הוא מקבל המון מכתבים משם, היא לא יודעת ממי הם ואילו שיברונות לב היא שורפת.

את היומן היא משאירה שלם כי תפקידו תפקיד העדות. עם כיבוי האש נותרת רק הצריבה בתוכה. עשן המילים הכתובות שנשמה לתוכה פנימה משנה אותה, הופך אותה לאדם אחר. כל השנים מאז היא זקוקה לכתיבה, משתוקקת, כמהה כמו שילד משתוקק לאסור מכול. זה הופך למעשה האסור, האיווי הראשוני. היא מרגישה שאם תכתוב הוא ניצח. שאם תכתוב תצטרך להודות שצדק. שאם תכתוב זה יהיה שייך לו. היא תהפוך לבבואה המושלמת, השותפה לפשע, יצירת כפיו, אומנותו המוחלטת והגמורה.

זה קשה כשהחלום שלך הוא בן ערובה.

סוזן זונטג, Regarding the Pain of Others "להתבונן בסבלם של אחרים": האם תצלומי מלחמות יכולים למנוע אותן?

כַּן השיגור לספרה של סוזן זונטג, Regarding the Pain of Others, שראה אור לראשונה באנגלית ב־2003, הוא הספר שלוש גיניאות שכתבה וירגי'ניה וולף שישים וחמש שנים לפני כן.

זונטג מתחילה את הדיון שהיא מפתחת בספרה כהמשך למכתב תשובה שכתבה וירג'יניה וולף בצורת מסה ארוכה. שלוש שנים חלפו אחרי שוולף קיבלה שאלה, ניסתה להשיב עליה, ופרסמה את שלוש גינאות ב־1938, כלומר – שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. השאלה ששאל אותה גבר (אמיתי או מדומה) הייתה: איך אפשר למנוע מלחמות?

אחד המניעים שוולף ציינה במכתב ההתאבדות שלה, שכתבה שנתיים אחרי שהמלחמה פרצה, היה – הלחץ הנפשי הבלתי נסבל שהמלחמה הפעילה עליה, והתחושה שלא תוכל להמשיך להתמודד אתו. מסתבר אם כן שוולף כתבה בעצם ב־1938 תשובה לשאלה נוספת: מה היה יכול לכאורה למנוע את התאבדותה.

וולף כתבה מנקודת מבט פמיניסטית. לדעתה מלחמות נגרמות בין היתר בשל כך שנשים אינן רשאיות להשתתף באופן פעיל בחיים הציבורים. רק עשרים שנה לפני כן קיבלו נשים בבריטניה את הזכות להצביע בבחירות, אבל דרכן הייתה עדיין חסומה בתחומים רבים. הן לא זכו בהשכלה כמו הגברים, לא יכלו להיות פוליטיקאיות ולא התגייסו לצבא. למעשה, ה"מקצוע" היחיד שזכו בו היה – להיות אשת איש, ולהשפיע על המציאות באמצעותו. חלוקת הכוח והמשאבים הלא שיוויונית בין המגדרים היא, לדעתה, הבסיס שעליו יכול לצמוח פשיזם. אכן, על פי תפיסת העולם הנאצית מקומה של האישה היה – במטבח, או עם הילדים. לא בחיים הציבוריים. (האם אפשר שלא לחשוב על כך שבכנסת ישראל מכהנות כיום עשרים ושתע נשים בלבד? שיש רק חמש שרות – ועשרים ושמונה שרים? סגנית שר אחת? האם אפשר שלא לחשוש מפני ההשפעות ההרסניות שיש למינויו של נשיא פוגע מינית, בארה"ב? האם אפשר שלא להתמלא אימה לנוכח קריסתה של תנועת #MeToo, שמתבטאת בפסקי דין מקלים מאוד על אנסים? האם אנחנו חיים בעידן פוסט־פמיניסטי?)

כדי לבסס את טיעוניה וולף מתארת, בין היתר, תצלומים של זוועות מלחמתיות שהגיעו לידיה, ותוהה אם בני שני המגדרים רואים בעצם בכל אחד מהתצלומים את אותם דברים, ושתגובותיהם הצפויות זהות.

סוזן זונטג לוקחת מכאן והלאה את השאלה, ובוחנת בספרה המאלף היבטים שונים של החשיפה של כולנו לתצלומי זוועות, בעיקר – מלחמתיים.

זונטג שואלת שאלות רבות מאוד, שכל אחת מהן מעוררת מחשבה, ספקות ותהיות. לנו במיוחד, כאן ועכשיו, לנוכח כל מה שמתרחש עכשיו בעזה. את הזוועות  שם אפשר לראות כמעט אך ורק בערוצים הזרים, בישראל בטלוויזיה ובעיתונות "חוסכים" מאתנו כמעט תמיד את מראות ההרס, הילדים המורעבים, הפצועים, ההרוגים. כולנו זוכרים כמובן גם את המעשים הלא אנושיים, את הטבח מעורר הפלצות של השבעה באוקטובר 2023. גם תצלומים משם הגיעו אלינו ונשארו חקוקים בתודעה.  

זונטג תוהה, בין היתר, אם קהו עיניו של הצופה בן ימינו, בעקבות הצפייה במראות זוועה רבים כל כך. היא מלווה את התפתחותו של הצילום המלחמתי ממש מתחילתו, בימי מלחמת קרים, ואחר כך בשתי מלחמות העולם ובוויאטנאם, שאז החלה הטלוויזיה לשדר קטעי וידיאו מהחזית, והיא מעוררת שאלות שקשורות בכל התופעות הללו.

האם, למשל, כל התצלומים היו "אותנטיים" או שחלקם בוימו? (האם כדורי התותח הרבים שנראים על דרך העפר אחרי קרב גדול במלחמת קרים היו שם כשהסתיים, או שהצלם פיזר אותם בכוונה, לצורך הקומפוזיציה?) האם מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים (למשל – תצלומו המפורסם של רוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד ובו חייל נופל ושומט את נשקו ברגע שנורה למוות) מתעדים באמת את המציאות? אולי התצלום מנציח בכלל רגע של תרגול נוהל קרב? מה קורה כשמגלים שתצלום איקוני אחר – חייל המרינס שנושק לאישה צעירה ביום הכניעה של גרמניה – בכלל לא היה ספונטני, כי הצלם העמיד את השניים, שאפילו לא הכירו את זה זה, בתנוחה המבוקשת? (יש, היא מדגישה, מקרים שבהם אין ספק באותנטיות של הצילום: למשל זה של הילדה הוויאטנמית הערומה שנמלטת מהפצצת נפאלם אמריקנית על הכפר שלה).

מה השתנה בצילומי המלחמה כשהמצלמות השתכללו ואפשר היה לקחת אותן לשדה הקרב ולצלם בפילם, שלושים ושש תמונות ברצף? (אין לשכוח שהספר נכתב לפני עידן המצלמות הדיגיטליות, הזמינות כיום אפילו בסמרטפונים). 

האמנם תצלומים ממחישים את הזוועות כדי שמי שאיתרע מזלו, והוא לא היה עד או שותף להם, יוכל באמת לדעת מה קרה, באמצעותם?

מדוע בעצם אין כמעט הנצחה ממוסדת, בתצלומים, של זוועות העבדות בארצות הברית? (לדעתה – הנצחה כזאת תיחשב "מאוד לא פטריוטית", כי תעורר "שוב" תחושות קשות בציבור… ובכלל – שתמיד קל יותר להיות עדי ראייה לזוועות שמתרחשות רחוק, בקרב אנשים שאינם דומים "לנו". אכן, כפי שידוע לנו מהרצח ההמוני של יהודים בשואה, כדי שהרוצחים "יוכלו" לירות בבני אדם חפים מפשע, הם התחילו קודם כל בדהומניזציה של הקורבנות: אילצו אותם להתפשט ולעמוד מולם ערומים, גרמו לכך שיסריחו, ולכאורה "יאבדו צלם אנוש". הם. הקורבנות, לא הרוצחים.) עם זאת, קיימים תצלומים רבים המתעדים מעשי לינץ' מחרידים שעשו לבנים בשחורים. אחד מהם מופיע על כריכתו הקדמית של הספר שלפנינו. (להלן שירה של נינה סימון, שבו היא מתארת את המעשים הללו: "פירות מוזרים" צומחים על עצים: גופותיהם של קורבנות שחורים).

האם בני אדם נמשכים בעצם אל מראות זוועה? (שהרי, כך היא טוענת, הפקקים שנוצרים לצד תאונת דרכים נובעים, בין היתר, מהציפייה לחזות במראה מזעזע. ועוד ראיה: המוזיאונים הגדושים בציורי זוועות של קדושים מעונים מכל סוג).

האם כולנו, לפחות לפעמים, לוקים במציצנות? (בהקשר של התמונות במוזיאונים, מעניינת אבחנתה של זונטג שלפיה באנגלית "we take a photograph", כלומר – "'לוקחים' תצלום", ואילו ציורים "עושים": "make". כלומר – תצלום לקוח לכאורה ישירות מהמציאות (אם כי, כך היא מראה, תמיד כרוך בו המבט של המצלם), ואילו ציורים משקפים את עולמו ותפיסותיו של הצייר. 

מה קורה לאנשים שהתרגלו כל כך לראות תצלומי מלחמות, עד שכאשר הם חווים זוועות אמיתיות שוב אינם אומרים "זה היה כמו בחלום", אלא "זה נראה כמו סרט קולנוע"? (כך אמרו עדים למתקפה על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001).

והשאלה החשובה מכולן: האם תצלומים יכולים להשפיע על המציאות? לשנות אותה? מה באמת אפקטיבי יותר, טקסט, מילים, או מראה עיניים? והרי הבנתנו את מהותו של התצלום תלויה בהקשר המזוהה של הסיטואציה, יש צורך ברעיון מארגן, בזיהוי של הרגע, המקום, ההקשר.

מה שאותי מעניין כרגע במיוחד זאת השאלה – עד כמה כל התהיות הללו יכולות להישאר רלוונטיות גם כיום. בעידן הבינה המלאכותית, כשכבר לא רק משפצים צילומים (זונטג מזכירה את המקום של הפוטושופ בעיבוד המציאות), אלא מייצרים אותם מחדש, בלי שום קשר למציאות.

ברור שמשהו מהותי השתנה בדורנו, ותצלומים שוב אינם יכולים לשמש ראיה למשהו שהתרחש במציאות. עם זאת, אין להתבלבל! לא קיימות "אמיתות רבות" ואין "עובדות אלטרנטיביות". נכון שאפשר לפרש התרחשויות באופנים שונים, אבל המציאות עצמה התקיימה, מתקיימת, ותתקיים. אנחנו לא חיים בשום מטריקס (רק בקולנוע זה קורה…).

הספר תורגם לעברית, אך קראתי אותו באנגלית

מה כוחה של מורת רוח מוסרית לנוכח הסבל ההמוני שהרשויות הממוסדות גורמות

אין למתוח ביקורת על הערך האתי של הדימויים החזותיים שתוקפים אותנו, גם אם הם אינה מביאים לתמורה מוחלטת, גם אם אנחנו מצליחים להפנות להם עורף, להפוך את הדף, לעבור תחנה.

הדימויים החזותיים הללו אינם אלא הזמנה לשים לב, להרהר, ללמוד, לבחון את הרציונליזיות שבאמצעותה מנסים להסביר את הסבל ההמוני שגורמות לו רשויות ממוסדות. 

כיצד נגרם מה שהתמונה משקפת? מי הם האחראים למעשה? האם יש מקום לסליחה? האם היה הסבל בלתי נמנע? האם מצב עניינים שהתקבל עד כה על דעתנו ראוי לבחינה מחדש?

כל זה מתקיים לצד ההבנה שאין בכוחם של מורת רוח מוסרית, כמו גם של חמלה, כדי להכתיב את המהלכים הבאים. 

בלה שגיא, "באורה החיוור של הזרות": תודה, על ספר נפלא

נטיית ליבי היא להתחיל בסיפור האחרון, המרכזי, הארוך ביותר, "אין אפרסקים בשלג", כי הוא זה שריסק אותו, את הלב, ובה בעת, גם תיקן. כי כך קורה כשפוגשים את האמת: היא פוצעת וגם מאחה, צובטת אבל מלטפת, מחשיכה ומטילה אלומת אור בוהק, ולא מאפשרת לברוח מפניה. 

אבל אתחיל בכל זאת בסיפור הראשון. קראתי אותו בתחושה של התרווחות וציפייה לאיזו סאגה שתלך ותיפרש לעיני. כי, יש כבר מי שיודעים, אני מגיעה אל ספר טבולה ראסה ככל האפשר. חשבתי שאני צוללת לתוך רומן. אז הנה, ילד קטן שנקלע לבית זר. "הם לא אומרים לילד לכמה זמן הם משאירים אותו שם", כך מתחיל הסיפור (והספר). בסוף ה – כך חשבתי – פרק, ובעצם – בסופו של הסיפור – יש רגע מכמיר לב של חסד. ותחושה עמוקה שעוד מעט ייוודע לנו עוד על האומלל הקטן הזה, שמיטלטל בין המבוגרים, מנסה להבין מה קורה אתו, ומה עתיד לקרות, איך יסתגל לנסיבות חייו החדשות, מדוע בכלל נקלע למקום הזה (בעצם, אנחנו נרמזים, כמו בין השיטין, באיזו אמירת אגב שמתמלאת במשמעות).

כשהגעתי לסיפור השני – מבחינתי הפרק הבא – הופתעתי והסתקרנתי. פתאום אנחנו לא באיזו מקום רחוק, זר, קר, לא באיזה כפר שילדים קטנים זוללים בו בבוקר דייסה חמה, ויוצאים לאסוף ביצים שהתרנגולות הטילו. לא. אנחנו כאן ממש, בירושלים, בשבעה באוקטובר 2023, ב־6:29, השעה שנהפכה למשל ולסמל. אנחנו עם אישה צעירה, מירב, שגם אותה, "כמו את כולם", תפסה האזעקה לא מוכנה ומבולבלת, מה עושים? איפה המקלט? את מי היא מכירה שם? מה תהיה הדינמיקה בין השכנים שנאלצים להצטופף שוב ושוב לאורך השבת, בכל פעם שנשמעת אזעקה?

חשבתי: מעניין, המעבר החד הזה… ועוד תהיתי איך המציאות החדשה שנפרשת לעיניי תתקשר אל הילד. אבל כעבור כמה פסקאות ירד האסימון (אני יודעת, הטעות מביכה. אבל זה מה שקרה…): לא מדובר כאן ברומן, אלא בקובץ סיפורים, חמישה עשר, חלקם קצרצרים, כמה עמודים, והאחרון כמעט נובלה באופיו, 98 עמודים, סיפור שיש בו דמויות מפותחות, עם עבר והווה ועלילה שלמה, והוא מכיל כמה הפתעות עוצרות נשימה.

טוב, אמרתי לעצמי. אז סיפורים קצרים. ואז התחלתי ליהנות ולהתפעל ממש.

כי כל אחד מהם – רסיס של יהלום, כשמדובר בקצרצרים, או פנינה מושלמת, כשמדובר בארוכים יותר.

אנחנו בימי הקורונה, ופוגשים שתי נשים: אחת שמשהו – אולי הסגר? – ערער את יציבותה הנפשית, ואחת שהיא עדה מעורבת, אך לרגע קצר מאוד; אנחנו עם בני זוג שיצאו ביחד לטיול רומנטי, אבל חזרו בנפרד, כי קרה משהו לאותה "הנינוחות שאחזנו בה כמו במעקה מעל תהום עצומה"; אנחנו עם אם שַׁכּוּלָה; עם אם לתינוק קטן, שלא יודעת את נפשה, ואיך להתמודד עם האפלה שהולכת ומשתלטת עליה; אנחנו עם משפחה של מפונים בבית מלון – איך גיבורת הסיפור מושפעת מהידיעה שמפונים מתאכסנים בחדר הסמוך לזה שאליו הגיעה עם בעלה ל"סוף שבוע רומנטי"? ואיך היא תשפיע על חייהם?; אנחנו עם שרשרת של התרחשויות שמתחילות במעשה יומיומי, כמעט חסר משמעות, ומסתיימת בחוליה האחרונה, הקשה מנשוא. (הרצף הזה הזכיר לי, ודאי שלא במקרה, את הפרק הראשון של הרומן האמן ומרגריטה מאת בולגקוב, שאף מוזכר בסיפור אחר: "אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות, ולא רק קנתה, אלא גם שפכה אותו", שהרי אנושקה גרמה לתאונה הקטלנית שהשטן חוזה באוזני הקורבן, והמשפט "אבל אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות", כך האיר את עיניי, בני, שחר צפריר, נהפך ברוסית למטבע לשון שמביע את ההבנה או החשש שהגורל נקבע ונחרץ); אנחנו עם כל כך הרבה דמויות שונות, במצבים מגוונים, ברגעי משבר אבל גם בזמנים של חסד ונדיבות.

ואז מגיעים לסיפור האחרון. אל סופי שהייתה בעברה סוניה. אל מצוקות הילדות הבלתי נסבלות שעברה, ואל השאלה, שמהדהדת חזק כל כך בנפשי – האם יש מעשים שאי אפשר, בעצם – שאסור! – לסלוח עליהם? ואל התשובה הנחרצת – לא, אבא הוא לא "בכל זאת אבא", כשהוא כל כך נורא, הרסני, נרקיסיסט. לא אחרי שפגע בילדיו באלימות מתמשכת, רצחנית, הפחיד אותם בלי הרף, היה רע, רע כל כך, שיכור, רשע, לא מדי פעם, תמיד! (אבל אפילו לאיש המחריד הזה מעניקה בלה שגיא זיק אחד של חסד חד־פעמי!). איש כזה לא ראוי לסליחה!

אבל הסיפור – הוא עצמו נוגע באור. לא רק מכיוון שהוא מבטא בדייקנות רבה כל כך את הפגיעה המתאפשרת דווקא במקום שאמור להיות הכי בטוח, בתוך המשפחה, אלא גם כי הסיפור עצמו ממשיך הלאה, אל מקומות שיש בהם בכל זאת אהבה, וסליחה – רק למי שראוי לה! – וקבלה. והבנה. ולפיכך נוטע בקורא את התחושה שגם מתוך הכאב הכי גדול עוד יכולה לצמוח תקווה.

בלה שגיא מפליאה לכתוב. פרטי מידע על הדמויות, על קורותיהן, היא מוסרת לנו כמו באקראי. מישהי שמכנה את האבא של בעלה "מגעיל", שמבטאת טינה כלפיו, נחשפת כמו מבעד לצעיפים שנעשים בבת אחת שקופים; סודה של דמות אחרת – האם היא באמת שלמה עם הבחירה שלה לא להביא ילדים לעולם? – מתגלה כמעט בניגוד לרצונה; כאבה של אימא שלא מצליחה להגן על בתה צץ ומופיע כגרפיטי על הקיר הסמוך לדירתה… וכך בכל אחד מהסיפורים: התכנים הם אלה שמספרים את עצמם, לא מחכים שהסופרת תמסור לנו את הפרטים הנחוצים להבנת הסיטואציות.

תודה לך, בלה, על ספר נפלא.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
232 עמ'

אודי נוימן, "מתנה וצלקת": מה רוצה אדם אלטרואיסט?

לא פעם הזדמן לי להשתתף בוויכוח שיש בו פנים לכאן ולכאן: האם, תהה בן שיחי, אלטרואיזם אינו עניין שראוי להערכה מיוחדת, כי בעצם האלטרואיסט ממלא צורך של עצמו, ואם כך – הוא בסך הכול "סוג של" אנוכי? או להפך, העובדה שמשאת נפשו של אדם היא לעזור לזולת ולהעניק לו, בלי לצפות לשום תמורה, בכל זאת מייחדת אותו, כי יש בה נדיבות וחסד שראויים לשבחים ולהערכה? 

כן, משיבים על כך המתלבטים, אבל אם האלטרואיסט זוכה לשבחים ולהערכה על מעשיו, בעצם הוא כן זוכה במעין "תמורה", ואם כך, האם לא נשמט הבסיס הערכי להתפעלות מהמעשה האלטרואיסטי? 

לא בכדי "מתן בסתר", כלומר – עשיית מעשים טובים כשאיש, כולל המקבל, אינו יודע מי אחראי להם, נחשב למעלה גבוהה ביותר. על פי וויקיפדיה הרמב"ם למשל סבור שזוהי מעלה שנייה בחשיבותה (קודמת לה רק הדאגה לכך שאדם יוכל להתפרנס ולהיות עצמאי). 

נדמה לי שבשאלה הבסיסית הזאת – מהו אלטרואיזם, מה ערכו, מה טיבו, מה הוא מבקש להשיג – עוסק (בין היתר) ספר הביכורים היפה להפליא של אודי נוימן.

בשתי הנובלות, "מתנה וצלקת" ו"הפי אנד" אנחנו פוגשים שתי דמויות ראשיות שונות זו מזו בתכלית השינוי. בנובלה הראשונה מדובר במיכאלה, גרושה בשנות הארבעים לחייה, שעדיין מאוהבת בגדי, הגרוש שלה, ועדיין מייחלת לשובו, אם כי הוא כבר בזוגיות אחרת, ויש לו כבר אפילו ילד, שמיכאלה לא הצליחה בשעתו להרות ולהביא לעולם. מיכאלה מחליטה בתחילת הנובלה לתרום כלייה לאדם זר, ומדגישה שהיא מעדיפה שהנתרם יהיה ילד. 

בנובלה השנייה אנחנו עם רענן, גבר צעיר שהחליט להתנדב בהוספיס, לשם הוא מגיע בעיקר כדי לעזור בחלוקת הארוחות. הוא עושה את זה בחן ובהומור, בניסיון להנעים את ימיהם האחרונים של המאושפזים במקום: 

"אל תשאלי איזה אוכל מעולה יש היום," קרא, וכדי לעורר את התיאבון של צביה תיאר את האוכל חסר הטעם של בית החולים כמו בתפריט של מסעדה אופנתית – "היום בספיישל יש לנו קציצות סלק ארגמניות עם נגיעות שברי גזר בציפוי קראנצ'י מטוגנות בשמן עמוק," ומפני שחימם אותן בתנור מעט יותר מדי, הוסיף: "היום במיוחד הקציצות מוגשות ול דאן. ויש לנו גם פניני אפונה מרדניים, עשויים אחד־אחד, ומחית תפוחי אדמה בשרניים שנימוחה בפה, הו! וכמעט שכחתי את מרק היום!" והוא תיאר בצבעים עזים את מרק הירקות הדלוח שהוגש
כמעט בכל יום, והמשיך לפרט את כל שאר המאכלים שבעגלתו.

מדוע בעצם החליטה מיכאלה לתרום כלייה? מדוע החליט רענן להקדיש את זמנו לזקנים ולחולים חשוכי מרפא?

מה התמורה שכל אחד מהם זוכה לה?

ומה המחיר שהם משלמים?

האם הם שלמים עם עצמם? 

מיכאלה – עם ייסורי הגוף שהתרומה מסיבה לה. טל – עם התגובות של סביבתו הקרובה. 

איך תתמודד מיכאלה עם תגובה קיצונית למעשה שלה? 

איך תשפיע ההתנדבות על חייו האישיים של רענן?

מה כל אחד מהם ילמד על עצמו ועל סביבתו הקרובה?

כל אלה שאלות מרתקות, ומאחר שהסיפורים כתובים היטב, הם בהחלט מעבירים אלינו את הדמויות, את עולמן הפנימי, ואת הלקחים שהן לומדות. 

הכתיבה המצוינת של הסיפורים מתבטאת, בין היתר, בבחירה המקורית של דימויים. היא קשורה בכל פעם לעניין המדובר. למשל, כששתיים מהדמויות מציתות סיגריה זו בזו, "שתי הסיגריות התגפפו זו בזו במגושם, מחליקות פעם למעלה ופעם שמאלה, כמו זוג אוהבים שמגלים לראשונה זה את גופה של זו ולא בטוחים היכן ועד כמה מותר לגעת". 

דוגמה נוספת: כששתיים מהדמויות מגיעות בנסיעה במכונית אל מכתש רמון, "כעבור מטרים אחדים, מיד אחרי המצפור שעל שפת המכתש, ששם התערבבו יעלים וילדים אלו באלו, נגלה פתאום לימינם המכתש. רענן עצר את הפרק שצפה בו, הסיר מעל אוזניו את האוזניות והביט מוקסם במסך שמעליו, ששידר להם את מסלול הנסיעה. עם טל נסע לטייל במכתש ביוזמתה פעמים רבות, ובכל פעם נפעם מהמראה הזה כמו חתן שמסיר את ההינומה מעל פני כלתו ונדהם מיופייה".

שני התיאורים והדימויים הללו, של סיגריות שמזכירות נגיעות של תשוקה ראשונית ושל נוף שנגלה ביופיו כמו פנים של כלה מתחת להינומה, מתאימים מאוד למארג הכולל של הנובלה, שעניינה, בסופו של דבר בקשרים זוגיים, במשמעותם, ביכולתם להיות אמיתיים ולבטא צרכים עמוקים ולממש אותם. 

גם דימוי מהנובלה הראשונה – מיכאלה שמרגישה כמו "גוליבר בארץ הגמדים" כשמגלגלים את המיטה שלה דרך מחלקת הילדים בבית החולים לקראת הניתוח שתעבור, מדויק והולם: היא הגדולה, שמשתוקקת אל ילדים שלעולם כבר לא יהיו לה, ומנסה בדרכה להשיג לה "ילד משלה", אבל בינתיים היא גדולה מדי ביניהם, לא ממש מותאמת, לא ממש שייכת…

 מאחר שמדובר בספר ביכורים אי אפשר שלא לצפות לספרו הבא של אודי נוימן!

עם עובד, 2015
213 עמ'
עורך: יובל שמעוני

 

"השלם עשוי מכלל חלקיו"

המתרגם עשוי אפוא להחליט החלטה עקרונית, שהמשקל הוא מרכיב שכדאי לזונחו לגמרי. "המשקל", יאמר מתרגם זה, "יעלה לתרגום באילוצים רבים, שיזיקו ליצירה יותר משיועילו: תנובת היופי שיאפשרו משפטים רהוטים, שאינם כבולים בסדים משקליים, תִשווה אלף מונים יותר מן המאמץ לשמר את המשקל".

"השלם", ישיב המתנגד להחלטה כזאת, במענה אריסטוטלי, "עשוי מכלל חלקיו, והיופי משוקע בפרטים. דווקא הסד המשקלי הוא שמכתיב, במקור, את מבחר המילים וסדרן ואת קצב זרימת הרעיונות והדימויים, ואם תסדר כל זאת באופן אחר, בהכרח 'תגרע מן היופי' וגם אם ניחנת בדי כישרון, תיצור, בטוב שבמקרים, יופי אחר. יתקיים בך מה שאמר אחד המלומדים הקלאסיים המפורסמים לאלכסנדר פּוֹפּ על תרגום הומרוס שלו בצמדי חרוזים:

"It is a pretty poem, Mr. Pope, but you must not call it Homer

"ובכל זאת נוע תנוע"

שמו הזמני של הממואר היה "מה השואה מלמדת". השם הזה נדחה, מכמה טעמים, והוחלט על בדולח וסכינים, שמרמז, כמובן, על ליל הבדולח ועל ליל הסכינים הארוכות (הכינוי כינוי למסע הרציחות הממוסד שארגן הצורר נגד בכירי האס־אס).

אז מה השואה מלמדת כל אחד מאתנו בנפרד, ואת כולנו, כבני אדם, וכעם? 

 

עם עובד, 2024
198 עמ'
עורך: אלי הירש

 

עמינדב דיקמן, "שורות אחרונות – מחקרים, מסות, רשימות": זכינו!

עמינדב דיקמן הלך לעולמו ביוני 2022. הוא היה "מתרגם, איש העברית וחוקר ספרות", כפי שנכתב עליו בפתח הדבר לספרו.

עורכי הספר, אריאל הורוביץ ועדו ניצן, שדיקמן היה להם "מורה יקר ואהוב", הם אלה שהחליטו לקבץ את מאמריו, "כתיבתו המחקרית, המסאית והביקורתית, שהתפרשה, כמוה כתרגומיו, על פני ארבעה עשורים", מתוך רצון לשמר אותם ולהביאם אלינו, שכן היה יקר מאוד לליבם. הם ביקשו "להעמיד את תורתו החיה" לנגד עיניהם (ועינינו), וגם "להביע את הכרת התודה העמוקה" שהם חשים כלפיו, "ואת החוב העצום" שהם חבים לו.

דבריהם נוגעים מאוד ללב, וקובץ המאמרים שאספו הוא מתנה אמיתית לכל מי שאוהב את השפה העברית, ובמיוחד – למי שהתחבט בעצמו בתרגום יצירות ספרותית משפות אחרות לעברית (ומן הסתם גם למי שאוהב לקרוא תרגומים כאלה…)

הסוגיות שדיקמן עוסק בהן רבות ומגוונות. למשל – במאמר הפותח – מה "גבולותיו של המתרגם"? עד כמה הוא רשאי למשל להוסיף, להשמיט, לעבד, לשנות? האם כשמתרגמים שירים שנכתבו במשקל מסוים חובה לשמר אותו ולדייק בו בעברית?

כמה מתשובותיו מרתקות ממש. למשל – ההסבר מדוע לעולם אי אפשר שלא להתפשר. שהרי "לו החליף התרגום את המקור באורח שלם, אולי היה מעשה בניית המגדל נשלם בכל זאת" – דיקמן מדבר על מגדל בבל "שכמעט אין מי שלא נתן דעתו עליו בקשר לתרגום" ואת "היות מעשה התרגום צורך כפוי. עונש טרגי". כדי לחזק את דבריו הוא מזכיר סיפור שכתב פרנץ קפקא, "אדם שחי כל ימיו בסימן רב־לשוניות שטרדה את רוחו, בין גרמנית, צ'כית, ורוח הרפאים של היידיש" וחלם ללמוד עברית. לסיפור, הנושא את השם "מגדל בבל", משרבב הסופר את המילה "מתרגמים" כמי שהיו בין העוסקים בבניית המגדל, בזמן שהבונים עסקו בתכנון מגורי הפועלים… המילה "מתרגמים" כמובן לא מופיעה במקור המקראי, והיא נוטלת בעצם את עוקצו של הסיפור: "המתרגמים לא באו לעולם בעקבות חורבן המגדל, כי אם היו שם עוד לפני שנבנה, בהיותם חלק מ'המצב האנושי'", ולכן – על פי קפקא – המגדל לא ייבנה לעולם, שהרי "בוניו זונחים את תוכניתם ומפנים את מרצם לשכלול מגורי הפועלים".

אבל תרגום נחוץ לנו, נכון?

כדי לאשש את ההנחה הזאת מצטט דיקמן את דבריו של הבלשן הרוסי רומן יאקובסון: "שפות נבדלות אלה מאלה לא במה שהן יכולות להביע, אלא במה שהן מוכרחות להביע". למשל, מסביר יאקובסון סוגייה שמוכרת לי היטב, אישית: כשמתרגמים את הסונטות של שייקספיר לעברית אין ברירה אלא להחליט מתי לתרגם you ללשון זכר ומתי ללשון נקבה! אכן, "אין ההכרעה באה בנקל", כדבריו המצוטטים של שמעון זנדבנק.

כשתרגמתי את הסונטות הקפדתי הקפדה טהרנית וקומפולסיבית על הפנטמטר הימבי, (אם כי לא בשלבי התרגום הראשונים: בספר מה המים יודעים על צמא שמופיעים בסופו תשעה עשר תרגומים שלי לכמה וכמה משוררים כמו ג'רר מנלי הופקינס, הרומנטיקנים ביניהם קיטס, וורדדוורדת' ואחרים, ועד לקרל סנדברג, שכתב במאה ה־20, מופיעים גם כמה ניסיונות ראשוניים שלי לתרגם את הסונטות של שייקספיר. את עניין המשקל שכללתי בשלב מאוחר יותר, תרגמתי מחדש את המתורגמות־כבר והקפדתי, כאמור, על המשקל, כפי שאפשר להיווכח בספר מהיפים מכל נתבע המשך). לא כל המתרגמים שקדמו לי בתרגום הסונטות של שייקספיר הקפידו על המשקל. דיקמן מסביר שזאת עשויה להיות בחירה מודעת, לא רשלנות גרידא, שכן יש אסכולה תרגומית שלפיה היצמדות למשקל עלולה לפגום בתוצאה השירית, בחינהּ ובטבעיות שלה, ועלולה גם להביא כמעט בהכרח לוויתורים על מרכיבים חשובים אחרים שיש בשיר.

"התרגום הוא מעצם טיבו כמין יבוא", מוסיף דיקמן, ותוהה מה קורה אם מי שעובדים ב"תחנות המכס" מחמירים, ולא מרשים להכניס "כל סחורה זרה"?

אכן, יש מי שראו בעברית ממלכה שיש להתרומם אליה, ובשל מעמדה המקודש כמעט היא דחתה בעצם "את רעיון התרגום הספרותי כפי שהוא מוכר לנו היום". מדהים.

גם הפרקטיקה שהייתה נהוגה – "לגייר" טקסטים כמידת האפשר, ולעברת את שמות הדמויות המתורגמות – "רם ויעל" במקום רומאו ויוליה או "איתיאל" במקום אותלו, בתרגומו של זלקינסון, נובעת בעצם מאותו איסור של "המוכסים" להעביר ללשון הקודש טקסטים חילוניים, והגיור היה מעין פשרה או כניעה לתכתיבים הללו… מתרגמים לעברית סברו ש"משימתם להביא לקוראים רק את שמותר להם לקרוא"… ובכל מקרה, כשמתרגמים טקסט לעברית, מעלים אותו בדרגה… (איזו אתנוצטריות…)

משעשע לקרוא ולהבין איזו דרך עשתה השפה שלנו, וזאת סוגיה נוספת שדיקמן מרבה לגעת בה מזוויות ונקודות מבט שונות. האם, למשל, יש לתרגם לעברית לשון מדוברת? אחת מתשובותיו: "צריך היה להיאבק על העברית המדוברת ועל הסגנון הממוצע ולפרוץ את הגבולות שניצבו לפניהם", ובד בבד גם "להיאבק על משלביה הגבוהים של העברית"! כדי להדגים זאת מביא דיקמן (במאמר הראשון שכתב בחייו, כשהיה בן עשרים ואחת בלבד!) שתי דוגמאות לתרגומו של מנחם בו אייר, ליצירה רוסלאן הנאמן שנראה לו בסך הכול "יופי", עם הסתייגויות: "למה 'מאי נפקא מינה' ו'ערוות אמך'(!) בדיאלוג בין נגר לאישה פרולטרית פשוטה?"… והוא מציע להיעזר למשל בלשונו של חנוך לוין "ךתרגום סאטירה בת ימינו". מעניין!

במאמר "על סודה של נשיקה ולו מבעד למטפחת" הוא מציין, באותו עניין, את "האיזון העדין, וכאן מותר אף לכתוב 'מסתורי', בין מה שהיינו מכנים, בלשוננו, 'תרגום מילולי' ו'תרגום חופשי'".

במאמר הזה הוא עומד על טיבם של תרגומים בכלל. האם תרגום "מדויק", שכולל הכול, ממש הכול, הוא ערובה להצלחה? ואולי לפעמים דווקא "תרגום שמילות המקור הומרו בו במילים שונות, מהן 'בלתי מדויקות' עד מאוד, יהיה הצלחה שאין למעלה מהימנה?" (כן!)

בהקשר זה הוא מצטט שיר מופלא של אוסיפ מנדלשטם שמתאר איך "עכשיו, בו ברגע", מישהו מתרגם את שורות שירתו לתורכית או ליפנית, ו"חודר לחדרי נשמתי". שהרי התרגום אמור להיעשות כמעשה ניסי "של חדירה פלאית לחדרי החדרים של נשמת השיר והמשורר". כל כך יפה! כל כך מרגש!

אם נשוב לעניין הדיוק בתרגום: מה שקובע, מצטט דיקמן את אורי צבי גרינברג, ואי אפשר שלא להסכים אתו, זה – שבתרגום "נוצר שיר עברי טוב, טוב כל כך, עד שהוא בא במקום המקור האנגלי…"

כל העניינים שהספר נוגע בהם הסעירו וריגשו אותי. וברגעים מסוימים הצחיקו ממש. למשל – דבריו שלפיהם המצאה שירית של כותבים ביוונית העתיקה הנוגעת במשקל שירי שקולה בחשיבותה "להמצאת הגלגל"….

הפרק על האחים קרמאזוב של דוסטוייבסקי הוא פנינה פרשנית מאירת עיניים, והמאמר שהקדיש לאביו, המתרגם שלמה דיקמן, הוא שיר הלל לא רק של בן לאביו, אלא גם של תלמיד למורהו. כשקראתי את הפרק לא יכולתי שלא לחשוב שגם שני עורכי הספר שלפנינו עשו מעשה דומה: דיקמן מספר לנו על אביו, והם מאפשרים לנו להכיר אותו עצמו, ללמוד ממנו, ולדעת שזכינו.

מוסד ביאליק, 2025
204 עמ'
עורכים: אריאל הורוביץ ועדו ניצן

פסח: האם יש חיידקים טובים ורעים בנפש?

אולי, כשם שיש חיידקים טובים ורעים, יש גם לא־מודע טוב ורע, וכדאי לפעמים לנסות להגיע אל הלא־מודע־הטוב הזה כדי למצוא מעט נחמה. אין לי מושג איזו דרך מגיעה לשם: אולי בבדיקת חמץ של הנפש, שמישהו עוד עתיד להמציא.

גם אני השתתפתי בטקסים האלה, ודאי משום שהם ענו על צרכים חיוניים שלי. השמירה והדאגה על הפסח היו גם שמירה והגנה עלי, ודווקא במסגרת הקשוחה הזאת הרגשתי מוגן. בילדותי היו לי הרבה יותר לא־מודע והדחקות מאשר מודע. 

ודווקא היום, כשאני מרשה לעצמי לאכול הכול (במגבלות הצמחונות), חסרים לי הטעמים המוגבלים של מאכלי הפסח. היו לנו המעדנים המיוחדים לחג: קומפוט תותים, למשל, או שוקולד רוזמרי שווייצרי, שכשרותו הייתה מהודרת יותר מאשר שוקולד עלית. היו גם טעמים אחרים שעד היום מעלים בפי רוק יותר מהמעדני המשובחים ביותר שטעמתי אחר כך בחיי: עוגת אגוזים של פסח, רטובה מדי וקצת שרופה, שנאפתה על הגז בסיר פלא; המרק הקר שאוכלים פעם אחת בשנה, בליל הסדר, מיד בתחילת "שולחן עורך": ביצים קשות קצוצות במי המלח של טבילת הכרפס; ה"סנדוויץ" של "כורך": מצה, חזרת, חסה וחרוסת; ואפילו סתם מצה שמורה, בעבודת יד. 

[…]

היו לנו עוד הרבה החמרות: אם מאכל כלשהו נפל על הרצפה, הוא נזרק מיד (זה היה מצער במיוחד אם החליק מהיד תות, פרי יקר, שזה עתה החלה העונה שלו); כל הירקות שאפשר לקלף — נאכלו מקולפים בלבד; לא השתמשנו בירקות יבשים כמו שום. גם דברים שאינם ראויים למאכל כלב — זה הכלל ההלכתי לכשרות בפסח — היו צריכים הכשר מהודר, כמו מטהר אוויר לשירותים. במשך שנים, המטהר היחיד אצלנו נשאר מותג משנות השבעים, פְליט בריח לימון, שניחוחו תמיד עולה באפי כשאני נזכר בפסח. מאכלים חדשים לא נכנסו הביתה בפסח בקלות גם אם זכו בהכשר הבד"ץ. בקיצור, פסח היה חג השמרנות, שבו דבקים בכלל "חדש אסור מן התורה" — "חדש", במקור, הוא החיטה הטרייה, שאסור לאוכלה לפני הנפת העומר. אבל החת"ם סופר הפך את הביטוי הזה לדימוי ולמובן הרחב המקובל היום, על כל פנים, בפסח.
 
כשאמא היתה מספרת למשל על חומרה ששמעה בבית הרבנית ג', שבמשפחתה לא אוכלים שום מוצרי חלב או לא קונים כלום במהלך הפסח, נשמע הדבר כאילו ביתנו הוא מאורת פריצים. תמיד חששתי שמא ההחמרה הזאת תאומץ בשנה הבאה, כי כבר אז הבנתי שאפשר רק להחמיר יותר ויותר, אך לעולם אי אפשר להקל. ההלכה היא סך כל ההחמרות והסייגים שהתווספו במהלך הדורות.
 
ככל שרבנים מחמירים יותר היום כן הם נחשבים גדולים יותר בתורה והציבור דבק בהם. לרבנים שנוטים להקל מתייחסים כאל פורצי גדרות ויש להם חסידים בודדים. מי שאוהבים "קוּלוֹת" — הקלות — ממילא לא עושים לעצמם רב. זאת המגמה בעשרות השנים האחרונות, והיא עשויה כמובן להשתנות: אולי בכל זאת יש גבול אפילו להחמרות. לימים, כשפרצה מגיפת הקורונה, מעניין היה לראות איך השמירה על התקנות החדשות נכנסת מיד לדפוסים המוכרים של הגבלות הכשרות לפסח. מי שהחמיר בפסח לא התקשה לאמץ את שטיפות הידיים, החיטויים, הרתיעה מנגיעה בדברים מסוימים וכיוצא בזה.
 
גם אני התגאיתי בהחמרות הפסח של אִמי, אבל לפעמים לבי נחמץ: אם הוזמנתי למשל בחול המועד פסח לבית של חבר, או בטיולים של תנועת הנוער, שילדים אחרים הביאו אליהם מצה בשוקולד למריחה (גם שרויה וגם חשש לציטין — מה זה לציטין למען השם? לא היה לי מושג, אבל המילה עצמה נשמעה לי רעילה). כמעט הכול מסביב היה חשוד בחמץ, ולא היה אפשר לקנות שום דבר בחוץ.

שחר תורג'מן, "עכשיו תורנו – סיפור אישי קטן על התייצבות של דור גדול": מחשבות נוספות

כשהתחלתי לקרוא את הספר אמרתי לעצמי – כן, כמובן. כמו שקיימת השאלה (בקרב בני דורי…) "איפה היית ביום שקנדי נרצח?" או בקרב צעירים יותר – "כשרבין נרצח", כמו שאין מי שלא מפליג בתיעוד כל פרט שעבר עליו במהלך ואחרי אותו אירוע הרה גורל ובלתי נשכח, עכשיו נוסף התיאור של – איך נודע לי, ומתי התחיל מבחינתי, השבעה באוקטובר, 2023. ב־6:29: בהישמע האזעקות הראשונות? זמן מה אחרי כן? ומה חשבנו, הבנו, קלטנו, ומה עשינו?

כך מתחיל למשל הרומן הרצברג של רם גלבוע וכך גם עכשיו תורנו של שחר תורג'מן. ההמשך שונה לגמרי – כל אחד עם נסיבותיו, ועם הסיפור שהוא מבקש לספר לנו.

כמו שתורג'מן כותב: "כל אחד מאיתנו זוכר לפרטי פרטים איפה היה בבוקר של 7 באוקטובר".  מכאן ואילך מגיעה ההבנה שלו שההתרחשויות נוגעות בו ישירות ובאופן אישי לגמרי, והוא יודע כבר מה יהיה חלקו ובאיזו דרך יבחר ללכת.

לתורג'מן  התחוור עד מהרה שהוא נדרש לקחת על עצמו אחריות, ולגייס את מלוא כוחותיו. לא רק להתגייס במובן הצבאי – כבר באותו יום התכונן לקראת שירות המילואים הבלתי נמנע שאליו אכן נקרא; ההתגייסות שלו הייתה גם נפשית. אמנם יש לו אישה ושלושה ילדים קטנים, הגדולה בת שבע והקטן – תינוק בן כמה חודשים, אבל לא היה לו ספק שעליו לתרום מיכולותיו ומהידע המקצועי הרב שלו, הצבאי והאזרחי.

שכן תורג'מן מהנדס בניין, וכפי שהסביר לצוות של חדשות 12, בשלב מתקדם של הלחימה בעזה – מי שיודע לבנות, יודע גם איך להרוס. בכך בעיקר עסק במשך חודשים ארוכים בעזה (אחרי שבתחילת שירות המילואים שלו היה בצפון, על גבול הלבנון).

בעזה שכלל ופיתח שיטות להרס מסיבי של מבנים – שאיפתו ושאיפת אנשי הצוות שלו הייתה להגיע להרס של חמישים בתים ביום. הם כמעט הצליחו במשימה, ביעילות ובמקצועיות.

ככל שהתקדמתי בקריאה, כך הרגשתי יותר ויותר שכל תיאורי הפעולות הצבאיות הקרבות, האש, תנאי החיים הקשים כל כך של אנשי המילואים, הבתים שלתוכם פלשו ואלה שאותם פוצצו, אפילו הראיות הניצחות לקיומה של מערכת טרור בלתי נסבלת שבתוכה חיים – או חיו – תושבי עזה, הולכים ומתישים אותי.

כמובן שלא יכולתי לקבל אפילו מושג קלוש על מה שחשו הלוחמים עצמם (אולי זה בעצם האפקט שתורג'מן התכוון אליו, אפילו בלי להיות ער לכך? לאפשר לקוראיו לחוש בהתשה? לשתף אותנו, כך שגם אנחנו נרגיש שכל זה קשה כל כך, מכאיב מדי, גדול עלינו…?). אפילו כסתם קוראת, שיושבת על הכורסה הנוחה בסלון ביתי, כבר לא יכולתי יותר לשאת את זה.

לא יכולתי לקרוא על פיצוץ של מנהרות בלי לחשוב – אולי היו שם חטופים? מישהו בכלל שקל את האפשרות? ואם לא חטופים חיים, אולי גופות של חטופים, שהרוצחים טמנו אותן בדפנות של המנהרה, ואחרי הפיצוצים הללו כבר לא יתגלו לעולם?

חוץ מזה, חשבתי על כל הפעמים שכבר "הבטיחו" לנו שכל המנהרות הושמדו. "היכולות ההגנתיות וההתקפיות שלנו מתפתחות במהירות ולא הייתי מציע למישהו לנסות אותן", הודיע לנו נתניהו בגאווה רבה בפברואר 2016. במאי 2021 הודיעו לציבור הישראלי: "השמדנו את המטרו של עזה". 

אבל כמה שנים אחרי כן, במהלך המלחמה, בינואר 2024, פורסמה הידיעה (אולי בעצם – הקוריוז?) שלהלן: המפה הסכמטית של תחנות הרכבת התחתית בלונדון, ומתחתיה הכיתוב באנגלית:

היא נועדה לעיניים לא ישראליות. זה מה שנכתב בה, בתרגום לעברית:

"אורכה של רשת מנהרות הטרור שחמאס בנה בתת־קרקע של רצועת עזה הוא 250 מייל. ארוך בכ־160% [מרשת מנהרות הרכבת התחתית בלונדון]. יש בה פתחי פירים שיוצאים לתוך בתים פרטיים, בתי ספר, גני ילדים, בתי חולים, מסגדים ומתקנים של האו"ם.

"אתם מתחילים להבין איך עזה כולה נהפכה לקן טרור עצום ממדים?"

כן, מתחילים להבין. אולי. לא בטוח.

כי גם כיום נטען שרק חלק קטן מאוד מהמערכת התת־קרקעית הסבוכה הזאת הושמד. בתחילת אפריל 2025 "התבשרנו" שצה"ל הצליח כנראה להשמיד רק כרבע מהמנהרות של חמאס בעזה(!).

אז כל המאמצים, וההרוגים, והפצועים (תורג'מן עצמו נפצע קשה, והתיאור של מה שעבר עליו ועל בני משפחתו מופיע לקראת סוף הספר), כל הסבל והכאב, של החיילים, של בני המשפחות שלהם, ועדיין רוב המנהרות קיימות שם, מתחת לרגליים של הלוחמים?

אלה המנהרות שעשרים וארבעה החטופים החיים עדיין מוחזקים בהן, בתנאים לא אנושיים, באכזריות שאין מילים לנסות ולהתחיל לתאר אותה?

אז אולי בכל זאת מוטב היה קודם כל להודות בתבוסה שהנחיל לנו החמאס בשבעה באוקטובר, לעשות מיד הכול כדי לשחרר את כל החטופים, ורק אז לנסות להרוס, לפוצץ, להשמיד?

אני מבקשת לצטט כאן דברים שכתבה אושר סניור, בהארץ ב־10 באפריל 2025:

״ישראל לא היתה צריכה לצאת למלחמה כוללת ב–7 באוקטובר. ישראל היתה צריכה לפנות לבית הדין בהאג. ישראל היתה צריכה לאסוף מתיה. לא לשלוף חרב — לכרוע ברך. לספור, לזהות, להתאבל. להילחם רק כדי להדוף את האויב מגבולותיה ומהאזור הסמוך לגדר. היה עליה להיות לרגע מובסת. כי הובסנו.

במקום תגובת בזק בתוך רצועת עזה, ישראל היתה צריכה לקבל את ההלם. לא ככניעה — כאיפוק מחושב. היא לא היתה צריכה להסתער, אלא להתבצר באבלה. זאת, בהנחה שישראל רצתה לנצח לא רק אחרי השבוע הראשון, אלא גם אחרי השנה הראשונה, גם בדעת הקהל העולמית וגם בהיסטוריה.

ישראל היתה חייבת לפעול מיד כדי להחזיר שליטה בשטח, וכדי לעצור את ההרג. הדחף להמשיך לאחר מכן ולצאת למלחמה אגרסיבית מובן אחרי הטבח, אפילו מעבר לכעס על האויב. הוא מובן בגלל הכעס על עצמנו, על איך הצליחו לעשות לנו את זה, ובגלל אשמה על שלא הצלחנו להגן על עצמנו. המלחמה כמנגנון פיצוי.

אבל ישראל היתה צריכה לבחור באסטרטגיה מחושבת יותר וארוכת טווח. במקום זאת בחרה להגיב בדיוק כפי שציפו שתעשה: מהר, במלוא העוצמה, בלי לעצור ולחשוב האם יש אפשרות נוספת. ישראל לרגע לא שאלה את עצמה: האם אפשר לבחור אחרת — למען הביטחון ולמען השבת החטופים, תוך השתת המחיר על חמאס, לא עלינו?

טוענים שחוסר תגובה הוא חולשה, בעוד שההפך הוא הנכון; איפוק הוא כוח. דווקא תגובה צבאית אגרסיבית, שנתפסת כמעשה של כוח, לעתים מתבררת כרגע של חולשה שבסופו פגיעה עצמית.

התגובה המיידית של מדינות רבות בעולם לאפשרות האחרת, אם היתה נבחרת, היתה תמיכה בלתי מסויגת בישראל. היינו צריכים אז לגייס את התמיכה הזאת לכדי פעולה. זו היתה צרפת שכבר ב–8 באוקטובר דיברה על חמאס כעל דאעש והציעה סנקציות. היינו צריכים לגייס את הגיבוי הזה ולא לפספס אותו. זאת יכולה היתה להיות שעת חסד שיכלה לשמש לא רק לכאב — אלא לתבונה. מה שהיה יכול להיות המעשה המדיני האחראי ביותר בתולדות הסכסוך — נהפך לסבב הקטלני מכולם.
ומה קרה מאז? החיילים שלנו מתים, שבע זירות נפתחו, מספר ההרוגים בעזה אסטרונומי, הקהילה הבינלאומית נגדנו (ובצדק. האם ישראל היתה תומכת בישראל אם היא לא היתה ישראל?), החטופים עדיין לא שבו. חמאס לא הושמד. איראן לא נבלמה. התמיכה בישראל נשחקת בעוד התמונות מעזה משודרות בכל מהדורה בעולם — והנזק ארוך הטווח עוד לא התחיל להתבהר.

ישראל טענה, שחמאס הוא לא רק בעיה שלנו אלא בעיה של העולם כולו. בהתחלה העולם הטה אוזן לטענה הזאת. היום כבר לא. ישראל נשארה כמעט לבדה, והיא משלמת את המחיר המוסרי והבינלאומי המלא. במקום להרוג אלפי ילדים בעזה — היא יכולה היתה לא להרוג אף ילד.

אחרי שנה וחצי אפשר להגיד: ישראל לא היתה צריכה לצאת למלחמה ב–7 באוקטובר. הכאיבו לנו ורצינו להכאיב בחזרה, אבל זה יחזור אלינו על ריבּעים ועל שילֵשים.״ 

האם אושר סניור צודקת? לי אין תשובות. גם לא מתפקידי לתת אותן. אני לא יודעת מה היה צריך לעשות כדי לפרק את תשתית הטרור של חמאס, אבל כרגע כבר ברור שהמשך ה"מלחמה" לא משרת שום צורך צבאי אמיתי, ורק גורם להרס ולמוות בממדים בלתי נתפשים.

למרבה הצער די ברור שגם להנהגה שלנו אין מושג, וגרוע מכך: שמה שקורה ממש ברגעים אלה לחטופים הישראלים, שם, בעומק של עשרות מטרים מתחת לפני הקרקע, לא באמת מטריד את נושאי התפקידים הרמים, ובראשם כמובן – את ראש הממשלה.

מצד אחד אני מבקשת להודות לשחר תורג'מן ולחבריו. כשהוא כותב ש"אין עוד מדינה בעולם שאזרחיה אוהבים אותה עד כדי כך שיקריבו כל כך הרבה עבורה", אני מסכימה אתו (עם זאת התקשיתי להזדהות עם החדווה שבה מתוארים פיצוצי ההרס שהחריבו באמצעותם את עזה. כן, בשבעה באוקטובר ביצעו עזתים פשעים שהדעת אינה סובלת. כן, הפושעים הללו ראויים לכל עונש. כן, צה"ל לא נכנס לעזה במטרה מוצהרת לרצוח ילדים, כמו שעשו מחבלי הנוחבה בשבעה באוקטובר. הילדים בעזה נהרגו, לא נרצחו בכוונה תחילה. ובכל זאת, המחשבה על ממדי ההרג של חפים מפשע היא בלתי נסבלת).

חלק גדול מאוד מהציבור הישראלי התגלה במלוא יופיו, באנושיותו, בנכונותו לעשות המון, הרבה יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת, למען הזולת – אנשים התגייסו לא רק למילואים, אלא גם להתנדבויות השונות (שהושיעו רבים, אך בה בעת פטרו את הממשלה מהצורך לטפל בכל הנושאים שהמתנדבים לקחו על עצמם באהבה ובמסירות שאין להן שיעור).

מצד שני מודיעים לנו שמאז תחילת המלחמה עוזבים כל חודש את הארץ 800 אנשי הייטק. (מן הסתם, הם לא המגזר המקצועי היחיד שנוטש. מה עם הרופאים? המורים? המהנדסים? "סתם" אנשי אקדמיה, ואזרחים טובים ויצרניים אחרים? כלומר – אלה שנושאים את הכלכלה על כתפיהם?) מדובר בדימום פנימי מסיבי, שהולך ומחמיר.

כל העוזבים הללו לא מייחלים לסופה של המדינה. כולם מבינים שקיומה חשוב גם להם, ובכל זאת הם מסתלקים.

אני לא יודעת איך מגשרים על הפער בין שתי המגמות הללו. ספרו של תורג'מן לא מתיימר להשיב על השאלה הקריטית הזאת. הוא רק מתאר את עוצמת מסירתם של אנשים כמוהו, ואת נכונותם להקריב ממש הכול, למען המשך קיומה של המדינה.

 

עם עובד, 2025
228 עמ'
עריכה: עלמה כהן־ורדי

לי רווה, "אף מילה": בכל זאת – קראתי עד הסוף

כשמתנחל אצלי בגוף "סתם וירוס" (כפי שנהגנו לכנות את היצורים המעצבנים האלה לפני עידן הקורונה; בימי הקורונה הרי למדנו שווירוס עלול אפילו לאיים על החיים!), ואני שפוכה ומותשת, הרעיון לקרוא ספר מתח נשמע פתרון טוב. הדעת נותנת שהוא ייקח אותי בדרכים הסלולות של כל ספרי המתח שקדמו לו, ועם זאת – יפתיע, יסקרן, אולי אפילו יעצור לי לרגע את הנשימה וישכיח את השיעול הטורדני ואת תחושת התשישות.

לכן כשנפל לידי ספרה שלי לי רווה אף מילה, שעל כריכתו הקדמית מוטבע "מתח", הושטתי אליו את היד כמוצאת שלל רב. הנה משהו שיסיח את הדעת לכמה שעות, יפתיע אבל לא יאיים, יסקרן אבל לא יתבע מאמצים מיוחדים. יופי.

למרבה הצער הבנתי די מהר שאני קוראת משהו שמזכיר לי קצף: מעט תוכן ממולא  בהרבה אוויר. 

סיפור העלילה הבסיסי מבטיח רבות: חוקרת משטרתית חושדת ששני מקרי התאבדות שהתרחשו לאחרונה בחלקים שונים של העיר, לא היו באמת התאבדות ושהמכתבים שהשאירו "המתאבדות" היו בכלל בדויים.

היא מגייסת לעזרתה תחקירן לשעבר, עיתונאי שהיה מעורב במקרה טרגי שמעיב על חייו, ומאז אינו מסוגל לדבר. כדי לתקשר הוא רק מתכתב עם הזולת. האם באמת אבד לו כושר הדיבור, או שמא גזר על עצמו אלם? אם כן – מדוע? 

האם יסכים לשתף פעולה עם השוטרת? יצטרף אליה בחקירה? ואולי גם יתאהב בה…? שהרי כך תמיד קורה בספרי מתח, נכון? מתישהו, זה ברור לנו לגמרי, נקבל סצינה "ארוטית", אברי מין יחדרו או יילקקו, או גם וגם, תתחולל תשוקה סוערת אבל יחלוף קצת זמן עד שהגיבורים יעתרו לה (ברור שזה יקרה! כמו הידיעה המובנת מאליה שבסרטי קולנוע בעבר ה"רעים" חבשו כובעים שחורים וה"טובים" – לבנים; כמו הידיעה שבבסופו של סיפור רומנטי הגיבור והגיבורה יתאחדו, אחרי תלאות, ויחיו באושר עד עצם היום הזה…)

 דא עקא שהקונוונציות שהספר שלפנינו מציית להן תפורות בתכים כה גסים, עד שהן כמעט מצחיקות. הסטנדאפיסטית הדר לוי העירה לפני זמן מה במערכון שלה בטלוויזיה שמשום מה ולמרבה התמיהה בכל סרטי הפשע והבילוש, השוטר או השוטרת שמסורים מאוד לעבודתם – מסורים מדי לטעמה! – מסרבים בכל תוקף לימי החופשה שהמפקד שלהם מאלץ אותם לקחת. לא ולא. הם ימשיכו בחקירה, על אפו ועל חמתו של הבוס (באיזה מקצוע אחר עובד מסרב לצאת לחופשה? תוהה הדר לוי, ומשעשעת מאוד בתובנה הזאת). אז כן, יופי, אין הפתעות, גם כאן זה כך. אבל בלי שיוביל לזה תהליך. בלי שנהיה שותפים לאירועים שבעטיים החוקרת נשלחת לחופשה כפויה, אלא כסיפור על משהו שקרה בעבר, שהיא מסכמת בכמה מילים (במקום שנהיה שם ונחווה את האירוע).

והקונוונציה שלפיה, כאמור, "נזכה" בסצנה ארוטית למהדרין. גם כאן היא מופיעה, מאולצת משהו. הנה, הנה זה קורה. תודה לאל, זה נגמר (כך הרגשתי כשקראתי).

אפילו הסוף, ההתרה, הפתרון לתעלומה, הגיע כמעין דאוס אקס מכינה – מהר מהר מובילים אותנו אל ההסבר, שכרוך, איך לא, בסצנה אלימה מאוד, שנמסרת כמעט בקצרנות: הנה, מה שאמור לקרות – כי זה "ספר מתח" – קורה, והנה אנחנו כבר יודעים הכול, כי מי שאשמים מספרים לנו את סודותיהם, וזהו, נגמר. 

למרבה הצער, יש בספר עוד כמה ליקויים. למשל, מדי פעם, לא תמיד, בשפת הדיבור של הגיבורים, שאינה טבעית: מי אומר "מעולם לא חשבתי שאצטער שלא שמרתי את כל הפתקונים שהיא הייתה אוהבת להשאיר מדי פעם על המקרר"? בשפה שאני מכירה המשפט היה כנראה "בחיים לא חשבתי שאני אצטער…" וכו'. או "חודש שלם שהיתה אפשרות לדעת על מישהו נוסף שעלה איתה לדירה והיה האחרון שראה אותה, ואיש לא יודע מזה חוץ מאתנו…" ואיש? מי שאני מכירה היו בלי ספק אומרים – "ואף אחד". 

ויש גם "תרגומיזם" מאנגלית: "היא התעקשה שניסע יחד. אני לא בטוח למה." שהוא תרגום לא מודע של I'm not sure. מורשת נרכשת מקריאת ספרים מתורגמים מאנגלית, שבמקום להמיר את הדברים משפה לשפה מאמצים ניסוחים אידיומטיים כמות שהם. בעברית אנשים אומרים "אני לא בדיוק יודע", או "אין לי מושג". (ה"אני לא בטוח" הזה מופיע בספר יותר מפעם אחת).

כל אלה אולי נראים כדקדוקי עניות, אבל לקורא שמשתוקק "לשמוע" עברית אמיתית, מדוברת, חיה, לא "מנוסחת" ספרותית ולא כזאת שמחקה את השפה האנגלית, הם לא יכולים שלא להפריע. בשפה מצוטטת יש לשמוע אנשים מדברים, ורק אז הטקסט יכול לפעול עלינו באמת. 

לצד כל אלה, אני חייבת להודות שבניגוד לספרים אחרים שאותם אני מפסיקה בדרך כלל לקרוא כעבור זמן לא רב אם אינם נראים לי, את אף מילה קראתי עד תום. אפשר מן הסתם לזקוף זאת לזכותו…

ובאשר לווירוס (שכמובן לא קשור לספר…) – הוא מגלה סימנים איטיים של פרידה. ממני. כלך לך מכאן! 

הוצאת שתיים, 2025
215 עמ'
עורכת: אורנה לנדאו

חלק מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר "בדולח וסכינים": אני שתיים שלא מכירות

בדולח וסכינים

עם עובד, 2024
198 עמ'
עורך: אלי הירש

"בדולח וסכינים" ראה אור בשנה שעברה, בעריכתו של אלי הירש Eli Hirsh שהוא הרבה יותר מעורך. את הפרק "לילות הסדר שלי" שמופיע בו כתבתי מזמן, אבל הוא השתבץ בממואר.

כל שנה ליל הסדר הוא עוד ליל סדק בנשמה.

השנה, כשיש עדיין 59 חטופים בעומק האדמה בעזה, מתעוררת התחושה ש"סתם" התעללות במשפחה כבר לא ראויה לתשומת לב.

ובכל זאת מעלה את זה שוב. כן, שוב. וסליחה באמת (לא באמת!) מאלה שהחליטו להצטרף לפוגעים בתהייה "כמה עוד תחטטי בפצעי הילדות".

הילדות לא מתפוגגת כשגדלים. גם כשהכול כבר נראה שונה לגמרי. כשהחיים "משוקמים" וטובים. כשיש לאדם כל מה שהוא יכול לבקש: זוגיות, ילדים ונכדים מופלאים, ואפילו, לפני שנה, פרס ספיר…

מי שמוכן לשמוע – תודה. כי כל מי שעושה את זה הוא עד בדיעבד.

ולמי שלא מבין מה הצורך – לא אנסה להסביר.

דורית רביניאן, "שיעורים בפיתוח קול": יופייה של סינרגיה

קודם כל אכתוב: שיעורים בפיתוח קול, ספרה החדש של דורית רביניאן, יפה להפליא. נוגע ללב. מרתק. 

זאת השורה התחתונה.

ועכשיו: "על מה הספר"? ס' יזהר כתב פעם ש"הספרות לא מספרת לנו על משהו שמחוץ לה". כי אם אפשר לסכם ספר או לתמצת אותו, אין בו בעצם טעם. רק המכלול, התוכן והצורה כשהם משולבים זה בזה, הם השלם, הסינרגיה, שסך חלקיה גדול מכל אחד מהם בנפרד.

ובכל זאת אנסה להשיב על השאלה. שיעורים בפיתוח קול נפתח בפרגמנטים מתוך רומן. כותרתו של כל אחד מהם היא קטע ממוספר: "1 מתוך 17", וכן הלאה, עד שמגיעים לאחרון. כל הקטעים כתובים בגוף שלישי. הם, במובהק ובבירור, חלקים מתוך שלם, שהייתי רוצה מאוד לקרוא את כולו, אבל זה לא יתאפשר.

כי מיד אחרי קטע מספר 17 אנחנו עוברים פאזה, ונכנסים לתוך ממואר של רביניאן, והיא מספרת כיצד, אחרי חמש שנות עמל ויגע, אחרי הרבה מאוד טיוטות ושכתובים, החליטה יום אחד, בלב כבד מאוד, לגנוז את כתב היד (ששמו היה, לא במפתיע, שיעורים בפיתוח קול!), היא התאבלה, אך בלית ברירה – ויתרה עליו. היו בו יותר משלוש מאות עמודים. נותרו השישים ושמונה שמופיעים כאן, וברור שהם רק הקטעים הנבחרים, זכר לחורבן. 

בממואר תסביר לנו רביניאן את התהליך שלאורכו ובגללו הבינה מה כל כך הפריע לה בכתב היד ההוא. מה הביא אותה לכך שהחזירה למו"ל האמריקני את המקדמה השמנה מאוד שכבר שילם לה (היא נקבה, לתדהמתי, בסכום, ולא ברור אם נועד רק להדגיש את גודל הקורבן, ואולי גם, ייתכן שאפילו באופן לא מודע, קצת כדי להתרברב…). אנחנו לומדים מכאן ואילך מדוע הרגישה שאין לה ברירה אלא לאכזב את הסוכנת הספרותית ואת שני המו"לים, האמריקני והישראלי. 

ואז, לימים, לכתוב רומן אחר.

אבל הנה, כאן היא חוזרת אל כתב היד הדחוי. עוסקת בו. מספרת עליו. מנסה להבין ולהסביר.

שכן הממואר חושף את הסודות הפנימיים האפלים ביותר שלה – אלה שהסתירה קודן כול ובעיקר מפני עצמה. רק כעבור זמן רב, שנים אחרי שהחליטה לוותר על הוצאתו לאור של הספר, הייתה לה הארה פתאומית והיא קלטה את מעמקי הכאב שהביאו לכתיבתו, ואחר כך – לתחושה שאסור לה, שהיא לא מסוגלת, שמישהו בעולם יקרא אותו. אף על פי שהקשר בין מניעיה האפלים לבין הסיפור הבדוי רחוק מאוד, ורק היא בעצם מסוגלת להבין אותו, או לדעת על קיומו.

ועכשיו יודעים גם אנחנו, הקוראים של הספר, שקיבל על עצמו את השם של כתב היד המודח: שם חזק כל כך, שמבטא כמובן את השיעורים שהסופרת קיבלה מעצמה, ממאמציה האמנותיים, מהשתדלותה, מהדרך שעשתה מאז הימים שבהם הייתה ילדה שמוקסמת ממילים, יושבת ומעתיקה אותן במחברת כדי לנכס אותן לעצמה, ועד לסופרת שזוכה להצלחה רבתי. 

הנה התיאור יפה והמרגש, כל כך של אהבתה מילדות למילים: "האבן שושן היה תיבת אוצר, ואני, מבין אלפי המילים וההגדרות, הייתי בוחרת לי את הכי נוצצות, מלקטת אותן אחת אחת, את המילים הכי נדירות ויקרות. אברה, אצטבה. ארגמן. הייתי טועמת את המילה בליבי: הדהוד. מנסה אותה בלחישה: הודיה, מגלגלת על הלשון: מכמנים. ומעתיקה אותן ברוב טקס למחברת: השכמה. לפעמים המצלול הוא ששיווה להן קסם: עצלתיים. גילופין. קרסול. ולפעמים איזו חמדה חושנית שנאצרה בהן: סמדר. צלהבים. מרקם. המסתוריות הן שהציתו לי את הדמיון: תנשמת. אפלולית. פעימה. והיו כאלה שהעבירו בי רטט גופני ממש: ערגה. שרעפים. מנעד. וכמו שעשיתי כמה שנים קודם לכן, כשהייתי בת תשע או עשר, באוסף המפיות, הצדפים, בקבוקוני הבושם הריקים, אהבתי לפתוח את המחברות ולעיין בהן, להתמוגג מכמה שהן יפות המילים האלה, כמה חגיגיות. כמו אין־ספור המחקים הריחניים בחנות של 'אלפא', כזה היה העונג על אין סופיותן של כל מילי המילים היפות שבאבן שושן, הפה שלי חמד אותן, השתוקק אל השפע כמו אל כל
המסטיקים הצבעוניים שבצנצנת, העתקתי אותן למחברת כי רציתי שתהיינה שלי".

מי שתרמו רבות להצלחתה המסחרית של דורית רביניאן כסופרת היו כמובן אנשי משרד החינוך שאסרו ב־2016 על בתי הספר בישראל ללמד את הרומן גדר חיה שכתבה, בניגוד להמלצתה של ועדת המקצוע. זו ביקשה לכלול את הספר במסגרת לימודי החובה במגמת ספרות מוגברת. על האיסור החליטו הפונקציונרים של המשרד רק משום שהרומן מתאר, בין היתר, סיפור אהבה בין ישראלית וערבי פלסטיני, שחיים בארצות הברית, והם חשו שמסוכן לחשוף בני נוער ישראליים לסיפורים שיש בהם "התבוללות"…

בזכות ההד התקשורתי העצום שעוררה הצנזורה על הספר הוא חזר לראש רשימת רבי-המכר (אחרי שכבר שהה שם כמה שבועות, כשרק ראה אור) והוצאת עם עובד הודיעה על הדפסת מהדורה גדולה נוספת.

נחזור אל כתב היד הגנוז ואל שיעורים בפיתוח קול שבכל זאת ראה אור, עכשיו – בגרסה שונה. בשלב מסוים, מספרת רביניאן, היא הגיעה לבית הוריה כדי לקבל מאמה קלטות וידיאו ישנות, תצלומי ילדות ומכתבים שנשמרו בבית שבו גדלה. אמה מבררת – זה בשביל ספר חדש שאת כותבת? את כותבת על אבא?

בדיעבד, אחרי שקוראים את קטעי הרומן שלא ראה אור ואת הממואר אפשר בהחלט להשיב, ביחד עם הסופרת, שכן, זהו עניינו של ספרה: יצירה שכולה רוויה באהבתה העמוקה להוריה. לא רק לאביה. אהבה מפורטת, מובהרת, משכנעת, נוגעת מאוד ללב.

ועם זאת, כשהיא מקשרת – בעקיפין, בלי אומר ודברים ובלי הסברים – כאבים מהילדות עם העובדה שמעולם לא הרתה ומעולם לא ילדה ילד, הלב נחמץ. לא מתוך תחושה שהיא הפסידה בהכרח. הרי ישנם כיום צעירים רבים שבוחרים באל־הורות, וזוהי כמובן בחירה לגיטימית לגמרי. ובכל זאת: הקישור שהיא עושה לא מופיע סתם, במקום שבו נכתב. והוא מכאיב – כאב שמסֵבה יצירת אמנות עמוקה ורבת משמעות. 

עם עובד, 2025
180 עמ'

חיים גורי, "האם אתה שומע אותי"

וְהָעֵינַיִם הַקְּרוּעוֹת רוֹאוֹת הַבֹּקֶר דְּבָרִים אֲחֵרִים.
וַאֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ לְאִטָּם וְהִגִּיעוּ בְּעִתָּם רָצִים כִּמְאַחֲרִים.
וְעָשָׁן שֶׁעָלָה בָּאֲרֻבּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת
פּוֹתֵחַ סְנִיפִים בְּחַלּוֹנוֹת אֲחֵרִים.
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?! הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?!
וְהָעֵינַיִם רוֹאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים
וַאֲנָשִׁים רַבִּים נַעֲשִׂים בְּבַת־אַחַת לִקְרוֹבֶיךָ,
נוֹהֲרִים מֵעֲבָרִים וְצוֹעֲקִים בְּבַת־אַחַת דְּבָרִים וַחֲצָאֵי דְּבָרִים
וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם מוֹלִיכִים אֶת הַקּוֹלוֹת לְכָל הָעֲבָרִים.
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?! הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?!
וְהָעֵינַיִם הָאַדֻמּוֹת רוֹאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הַמְּשֻׁנִּים,
אֶת אֵלֶּה הַמַּסְבִּירִים מַה קָּרָה וְאֶת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְבִינִים,
רוֹאוֹת אֶת הַיּוֹם וְאֶת הַלַּיְלָה עֲשׂוּיִים מִצְּבָעִים מְשֻׁנִּים.
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ?! הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?

אילה בן־פורת, "כוונות טובות" הרבה יותר ממתח

את ספרה הראשון של אילה בן־פורת, וזרח הלילה, שראה אור ב־2006, קראתי בהתרגשות ובהתפעמות. המונולוג הפנימי של נער פגוע, "בעייתי" כביכול, שאנחנו פוגשים אותו לראשונה במוסד לעבריינים צעירים, חשף אמיתות מכאיבות, ונכתב במיומנות מרשימה.

לפיכך הזדרזתי לקרוא גם ספרה החדש. לא ידעתי מראש שהז'אנר שלו שונה מאוד, אבל עד מהרה גיליתי שגם הוא מרתק ונוגע ללב.

כוונות טובות מתחיל בבוקר עם סיגל, שמתעוררת מבוהלת מטריקת דלת בתוך דירתה, ומתעשתת: הילדים לא בבית, היא לא צריכה לחשוש להם, "זה סוף שבוע של מיכאל. היא לבד בבית". ההתחלה לכאורה מתעתעת, כי נוצרת ציפייה לרומן על משפחה שמתפרקת, ואולי לא? אולי מיכאל פתח לאחרונה בתהליך של חזרה הביתה, כי נמאס לו לחיות לבד, כי הוא מתגעגע לחיי המשפחה וליציבותם?

תוך כמה עמודים מתברר שבעצם לא, אנחנו בעצם בתוך סיפור בלשי, שכן סיגל היא חוקרת משטרתית. אז בכך הספר יעסוק: ברצח של אישה צעירה, יפה להפליא, שגופתה התגלתה במרתף בית דירות בגבעתיים. עד מהרה מתברר שהנרצחת חיה במעין קיבוץ עירוני, ביחד עם בעלה ובתה הקטנה. ברגע הראשון אפשר להניח שהפתיח הוא רק מעין דלת כניסה לסיפור העיקרי: החקירה ופענוח הרצח. מי הנרצחת? מי הם חברי הקיבוץ הללו? מה מניע אותם? מדוע כולם מדברים על הנרצחת ומתארים אותה כמעט באותן מילים? האם אפשר להאמין לדבקות שלהם בערכי השוויון המופתיים והתיאור של החיים המשותפיים ההרמוניים כל כך שכולם חוזרים עליהם בחקירה?

עד מהרה אנחנו מגלים שוב שהעלילה הבלשית שלובה בתוך העניין העיקרי שבו עוסק בכל זאת הרומן: משפחה, יחסים זוגיים, בגידות, אובדנים.

החקירה המרתקת כשלעצמה, משקפת הבטים בחייה האישיים של סיגל החוקרת, ובעודה לומדת על חייהם של הנחקרים השונים, היא בעצם מגלה צדדים אפלים שאינה ערה לקיומם, בחיים שלה עצמה.

הכול משתלב היטב, הדמויות מתפתחות בצורה משכנעת, ויש בספר רגעים מכמירי לב, אם כי מדובר לכאורה ב"סתם ספר מתח בלשי" – סוגה ש"נחשבת" פחות, ולא בצדק!

ראינו כבר בספרות העברית ספרי בלש ראויים – אלה של בתיה גור, שולמית לפיד, דרור משעני – שבכל אחד מהם יש ערך מוסף, מלבד המתח שהם יוצרים והסקרנות של "מי עשה את זה?" שהם מספקים. (אני תוהה אם ראוי שאהיה נחתום המעיד על עיסתו, ומתפתה למרות ההסתייגות לעשות זאת ולהוסיף למדף גם את הספר שלי, רצח בבית הספר לאמנויות שזכה בשעתו לתשומת לב ולביקורות אוהדות. גם אני ניסיתי אז לשלב עלילת רצח ופענוח עם אמירה משמעותית שחורגת מעבר למתח…)

בעקבות הקריאה של כוונות טובות גיליתי שבן־פורת פרסמה ב־2019 ספר מתח קודם, האישה שלא הייתה, ושגם שם סיגל, החוקרת המשטרתית, מככבת. עכשיו אשמח לקרוא גם אותו. אני הרי כבר מכירה את סיגל, ולכן סקרנית לדעת מה היה אתה ועם מיכאל שלה – לפני כוונות טובות. (יהיה ספר שלישי בסדרה? יתרחש תיקון לחיי הנישואים שלהם? אפשר רק לקוות…)

כתר, 2025
323 עמ'
עורך: אלי הירש

Scythe – "חרמש" – Neil Shusterman: מה יקרה לאנושות אם נזכה בחיי נצח?

"חיי הנצח הפכו את כולם לדמויות מסרט מצויר", כותבת ביומנה קארי, אישה בת אלמוות שנושאת בתפקיד הרם והמפחיד של "חרמש". 

קטעי היומן שלה ושל חרמש נוסף, דוגרד שמו, משובצים ברומן Scythe, כלומר – חרמש – פנטזיה לבני הנעורים. 

אז איך קרה שקוראת כמוני, בקרוב בת שבעים וארבע, קוראת ספר כזה, שמלכתחילה לא מיועד לשכמותי?

ההסבר פשוט מאוד: הנכד האהוב בן השלוש עשרה, שמתפעל כל כך מהספר, מפציר בי כבר מזמן לתת לעצמי את ההזדמנות וליהנות מספר שבוודאות, כך הוא סבור, יעניין אותי.

זה אותו נכד שבהיותו בן ארבע וקצת, שאל אותי – "איפה הייתי לפני שהגעתי לבטן של אימא?" תשובתי, "אני לא יודעת…" לא סיפקה אותו. היא גם הייתה תקדימית. עד אז ידענו לענות על תהיותיו ולהשביע את סקרנותו. (בהמשך הגיעו שאלות אחרות שהותירו אותי נדהמת. למשל – "דגים חולמים?"…). "איך זה שאת לא יודעת?" הוא ניסה להבין, וכשעניתי ואמרתי "לא לכל שאלה יש תשובה" הוא הרהר רגע והשיב: "ואלה השאלות הכי מעניינות…"

אכן.

כשהתחלתי לקרוא את Scythe הבנתי מה מושך אותו אליו, שכן מדובר מצד אחד בסיפור עלילתי מורכב ורב תפניות, אך בה בעת גם ביצירה פילוסופית, שמנסה בעצם לברר מה מקומו של המוות בחיינו, לבחון – האם הוא מוסיף להם משהו? או רק גורע? 

במציאות הנפרשת בספר בני האדם הצליחו לגבור על המוות. בגופן של הבריות מותקנים חלקיקים שמרפאים כל פציעה ומשככים כל כאב. לפיכך גם כשמישהו מנסה להתאבד, או כשבני אדם נוהגים זה בזה באלימות, עד כדי הריגה – מתואר למשל מקרה שבו ילדה דחפה את בת כיתתה לכביש וזאת נדרסה "למוות" – בעצם לא קורה לנפגע מאומה, או לפחות – לא נוצר נזק שאינו בר תיקון. 

כמו בסרט מצויר, שבו הייצור הנרדף נהרג שוב ושוב, ובסצינה הבאה הוא חוזר כמו חדש, כך גם בני האדם – שלושה ימים אחרי שהילדה ההיא נדרסה ואושפזה בבית חולים משקם, היא חזרה לעצמה, ולחייה הרגילים. (זה לא מונע מהילדה התוקפת להרגיש אשמה).

בני האדם חיים, כאמור, לנצח, לפיכך הם מגיעים להיות בני מאות שנים, ומדי כמה זמן מאחזרים את עצמם ושבים לאחור לכל גיל שהם בוחרים, אבל אין להם אפשרות לחזור לגיל הנעורים (למה שמישהו ירצה בכלל לחזור להיות בן עשרה? תוהה אחת הדמויות, בקריצה ישירה לקוראי הספר שמן הסתם מזדהים עם ההסתיגות…).

אבל מה עושים כדי למנוע פיצוץ אוכלוסין? 

אהה. לשם כך פיתחה האנושות מנגנון משוכלל מאוד שבו "נפטרים" מאנשים מסוימים, "קוצרים" אותם. וזהו תפקידם של החרמשים: להחליט את מי הם מבקשים לקצור, ולהרוג את הקורבן, אחת ולתמיד. מהמוות הזה כבר לא שבים.

בני האדם מבועתים מפני הקוצרים. אמנם רוב הזמן רובם לא ייתקלו בהורגים הללו, כי מספרם של הנקצרים קטן מאוד בהשוואה עם שיעורי התמותה שהיו נפוצים בעידן הקודם, אבל הקוצרים, שמתהלכים בבגדים שונים מהאחרים – גלימה מיוחדת ועוד סממנים שמבדילים אותם מבני האדם הרגילים – מפחידים מאוד.

הם לא צריכים להסביר את בחירותיהם, אבל הם אמורים לקצור בהתאם למקרי המוות שהיו נפוצים בעבר. כך למשל הורגים מדי פעם גם ילדים, אם כי לעתים רחוקות מאוד, אבל כן הורגים קבוצה שלמה של נוסעים בטיסה, או בני נוער שפעלו בטיפשות המוכרת לנו, ונהגו בשכרות… (אם כי רוב החרמשים "קוצרים" אנשים באקראי, ורק הקפדנים שביניהם שומרים על ההנחיות…)

אחד החרמשים בוחר בשני צעירים, סיטרה ורואן, כדי לאמן אותם, עד שאחד מהם יוסמך להיות חרמש. אמת המידה שעל פיה בחר בהם הייתה – אי נכונותם הבולטת לשמש בתפקיד.

הוא אמנם נושא אתו יתרונות משמעותיים: בני המשפחה של החרמש זוכים לחסינות מפני קציר, הוא עצמו זוכה ליראת כבוד, מותר לו לקחת כל מה שהוא רוצה מכל אדם, בלי שתהיה לאיש שום זכות להתנגד לו, והחרמש חסין כמעט לגמרי, אבל יש גם תנאים מחמירים. אסור לו למשל להביא ילדים לעולם, והוא חייב לציית לעשרת הדיברות של החרמש. (אחת מהן – כתיבה רצופה ויומיומית של יומן, שאמור להיות חשוף בפני כל קורא שהוא).

סיטרה ורואן מגלים שהם בעצם בתחרות. מתמרנים אותם כך שבסופו של תהליך החניכה אחד מהם ייבחר לתפקיד, ומשימתו הראשונה תהיה להרוג את האחר… כמה קשה! הגורל המשותף קירב ביניהם, הם מחבבים זה את זה ומתנגדים בכל ליבם לבצע את הרצח המצופה מהם!

אספקט מעניין נוסף ברומן הוא קיומו של כוח על ששמו Thunderhead (קראתי את הספר באנגלית כך שאני לא יודעת איך השם תורגם לעברית). זוהי בעצם בינה מלאכותית משוכללת ביותר, שיודעת הכול, רואה הכול, זוכרת הכול. מהרגע שתינוק מתחיל לפתח תודעה, הבינה המלאכותית הזאת קולטת ומתעדת כל מה שהוא חושב, רואה, רוצה, ושומרת את כל המידע הזה במאגריה. בני אדם רגילים יכולים להיעזר בה ולשאול אותה כל שאלה (החרמשים מוגבלים במגע אתה), והיא מכוונת את האנושות, ממלאת את מקומם של כל שלטונות החוק, ומסדירה את אורחות חייהם של בני האדם. אין עוד ממשלות, משטרה, פוליטיקה, אין מלחמות, בתי משפט, סכסוכים… בכול שולטת הבינה המלאכותית.

יש לזכור שהספר ראה או לפני תשע שנים, ב־2016. רוב האנשים לא ידעו כמעט כלום על ה־AI שבימים אלה הולך ותופס מקום נרחב יותר ויותר בחיינו. מדהים לחשוב שניל שוסטרמן חזה את קיומה של המכונה ואת מלוא הפוטנציאל של יכולותיה – אמנם שכלל אותה מאוד, אבל אני מניחה שגם הוא נדהם כיום לנוכח ההתפתחויות האחרונות שמתרחשות במציאות, לא בדמיונו הפורה… (ההווה בספר מתרחש אגב 270 שנה אחרי שהאנושות התגברה על המוות. ההתגברות על המוות התרחשה ב־2042… האם חזה שוסטרמן את העתיד שלנו בעניין זה?).

הספר הוא רק ראשון בסדרה, ויש אחריו עוד שלושה ספרי המשך. לא נראה לי שאקרא אותם, אבל היה בהחלט מעניין לגלות מה מעסיק את בן השלוש עשרה, ומה מושך את לבו. 

אחת השאלות הרבות שהספר שואל היא – האם חיי נצח יובילו בהכרח לשעמום ולניוונה של האמנות? "איש אינו יוצר עוד שום דבר בעל ערך", סבורה אחת הדמויות בספר, ומתעוררת התהייה – איך נראים חיים שאין בהם עוד למה לשאוף, מציאות שבה כולם עסוקים רק בתחזוקה עצמית? 

וגם: "איך נראו החיים בעידן התמותה? גדושי תשוקות, חיוביות ושליליות. הפחד הגביר את האמונה. הייאוש העניק משמעות להתעלות הנפש. אומרים שאפילו החורפים היו קרים יותר באותם ימים, והקייצים – חמים יותר"…

כשאביו של בן השלוש עשרה היה כבן ארבע, הגיל שבו מתחילים בדרך כלל לחשוב על המוות ולפחד ממנו (עד שלומדים להדחיק, להכחיש, להשתמש במנגנונים…) הוא שאל אותי – למה מתים? התשובה היחידה שיכולתי להעלות בדעתי הייתה – כי ככה יש לחיים משמעות.

ובזה נסתפק כולנו, כנראה. 

.

בעברית:

רם גלבוע, "הרצברג": למצוא משמעות

"Emotions recollected in tranquility" – זהו סופה של ההגדרה של ויליאם וורדסוורת', המשורר האנגלי הנודע, שהסביר מהי בעיניו שירה: שטף ספונטני של רגשות עוצמתיים, שעולים בתודעה מתוך רוגע ושלווה. 

מאז ומתמיד הסכמתי עם וורדסוורת', שהגדיר אמנם באופן ספציפי את אמנות השירה, אבל סברתי שאפשר להחיל את ראייתו גם על פרוזה, שהרי השירה אמורה לשרות מעל הפרוזה ואף להשתלב בה, גם אם שתי אלה אינן שותפות במדויק לכל הסממנים המתקיימים בהן והמאפיינים אותן.

והנה הגיע אלי ספר הביכורים של רם גלבוע: פרוזה שנכתבה לאחרונה, והוא מגיב בה ישירות אל מה שהתחיל בשבעה באוקטובר 2023 (ונמשך עד כה, שום דבר לא הסתיים כל עוד 59 חטופים לא הוחזרו מעזה!)

(להלן רשימת החטופים נכון ליום שבו אני כותבת את הדברים הללו, 29 במרס 2025, והם עדיין מוחזקים בעזה. נראה שעשרים וארבעה מהם עדיין בחיים, ועוברים עינויים שהדעת אינה סובלת)

אני נושמת עמוק, וחוזרת אל הספר.

הוא יפה להלל, חזק, ומשמעותי, ומסתבר שגלבוע לא נזקק לפרספקטיבה של זמן ארוך, שנים, כדי לעבד את מה שעברנו ואנחנו ממשיכים לעבור, כאן בישראל, בשנה וחצי האחרונות. די היה במרחק של חודשים, אולי שנה, כדי שהכותב המוכשר יצליח ליצור יצירת אמנות, כזאת שנובעת מתוך שטף הרגשות הספונטניים והעוצמתיים שהוא חש (כפי שוורדסתוורת' מגדיר, כאמור, שירה), ושכותב כזה מסוגל למצוא בנפשו את המקום החיוני של רוגע ושלווה – או לפחות סוג של שקט פנימי שרק אתו מתאפשר הארגון הנדרש כדי לכתוב יצירת אמנות ראויה לשמה, להסדיר את הרגשות ולבטא אותם מתוך שליטה.

כן, הרומן הרצברג הוא בהחלט יצירה כזאת. 

יש בספר מעלות רבות. הראשונה והפשוטה ביותר לכאורה, או לפחות הכי בסיסית, היא, שהסיפור פשוט מרתק: קשה להפסיק לקרוא אותו, מתקיים בו מתח עלילתי שהולך וגובר עד לשיא שהיה עלול להיות מעושה, אבל מצליח לא ליפול לתוך המלכודת של קלישאות צפויות, מפתות ומסוכנות לכל כותב… 

הסיבה השנייה: כי הוא מדויק, ואמיתי – בעיקר בעיצוב הדמות הראשית, גבר ישראלי צעיר ודי אבוד, יוני הרצברג. יוני הוא לא גבר ישראלי ממוצע, קשה יום, שנאלץ לרדוף אחרי הפרנסה. כמעט באורח נס הצליח "להסתדר" בחיים, יש לו כסף, את הדירה שבה הוא גר בגבעתיים ירש מסביו, והוא חי בקשר זוגי אוהב, עם נויה.

אבל, כאמור, יוני מרגיש אבוד, ועוד יותר – מהרגע שבו ההווה של הרומן מתחיל להיפרס לעינינו, בשעה הארורה שבה פרצה מלחמת שמחת תורה, באותה שבת, בשש עשרים ותשע, עם האזעקה הראשונה.

הספר מתחיל במשפט "יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה". (מי מאתנו היה "ערוך" לה?)

אבל הוא לא – במיוחד. לאט לאט ובהדרגה נודע לנו מניין נובעת פגיעותו הקיצונית, שיכולה (ואמורה, לפחות בהתחלה!) להתפרש כאנוכיות נוראית, מלווה בחוסר רגישות מזעזע כלפי זולתו. (כי כן, יש להפריד בין "פגיעות" – שבגללה בן אדם מרוכז בעצמו – לבין "רגישות", שבה הוא קשוב לכאבי זולתו, ומתייסר עם האחר). טראומה קשה שיבשה את חייו וערערה את בריאותו הנפשית. כשפרטי הסיפור מתבררים, אי אפשר שלא לחוש כלפיו אמפתיה וחמלה. אבל אלה אינן מובנות מאליהן, כי הסופר מפליא לייצר סתירות בדמותו של יוני, ואז… לסתור אותן…!

יוני הרצברג של תחילת הרומן מעורר אנטגוניזם. הוא מצטייר כנרקיסיסט ואגואיסט ברמות בלתי נסבלות. מרוכז רק בצרכיו, מרחם על עצמו, שקוע בעיקר בליקוט תגובות ברשתות החברתיות, לא רואה את הזולת ולא מתענין בו, מפונק, ובמילה אחת – אנתיפת! המיזנטרופיות שלו מתבטאת בדברים קטנים. למשל, כשפונה אליו נער שכן ומבקש ממנו משהו, לא איזו בקשה מופרזת, הוא מגיב בתדהמה של ממש. מה פתאום שיטרח ויעזור למישהו? הוא לא הכתובת!

בה בעת, כשהוא רואה מהגר עבודה, אנחנו מגלים שיש בו גם אהדה וחמלה. הוא חושב על האיש ועל חבריו ש"מגיעים לפה מאלוהים יודע איפה, גרים שש נפשות בשני חדרים באזור הכי מוגדישו בתל אביב. ועכשיו גם יש לבחור הזה כאן מלחמה וטילים וזאב ליבוביץ' [שכן טרחן שיוני מתעב] – מעצמו סיבה שיכולה לגרום לאדם לעזוב – והם עדיין מעדיפים את זה כאן על פני לחזור. כמה נורא ודאי שם". אם כן: לא כזה אנתיפת… לא לגמרי שונא אדם… כן מסוגל להזדהות עם מצוקה. אבל אז שוב מהפך: מתברר ש"מהגר העבודה" הוא בכלל ישראלי ממוצא אתיופי, ויוני מבין שיש לו דיעות קדומות עם נופך מסוים של גזענות. לפחות הוא נבוך…

אנחנו הולכים ומכירים אותו יותר ויותר; עומדים על טיבו. מסתבר לאט לאט שהוא לא באמת כזה אדם נורא. נגלה בו עוד ועוד רבדים, ונלך אתו, בנשימה עצורה, לאורך כל הדרך, בתקווה עצומה שיהיה בסדר! שבאמת יהיה בסדר! כי נעשה אכפת לנו ממנו מאוד!

זאת, בין היתר, אבל לא רק, כי הוא מצחיק מאוד מאוד. הספר גדוש בשנינויות, ולא היה כמעט דף שלא סימנתי לעצמי משהו משעשע, איזו הערת אגב מבדחת, כזאת שנובעת מתוך המצבים עצמם, לא בדיחה שזוכרים בעל פה ומספרים, אלא הלצות שהדמויות שולפות בטבעיות, בתגובה למצבים שאליהם הן נקלעות. חלקן נובעות מביקורת עצמית נוקבת של יוני, למשל, כשהוא קורא על "בן אדם, חייל, בעזה, שבהפוגות בין המשימות והירי לומד למבחן באוניברסיטה בפיזיקה", הוא אומר לעצמו ש"חוץ מאשר להיות בן אדם הוא לא היה מצליח באף אחד מהדברים האלה"… או כשהוא מחליט לעשות מעשה ובכל זאת להציע עזרה, כדי לא להיות אדם כל כך שלילי, והצעתו נדחית, הוא אומר לעצמו (כמובן: בביקורת עצמית סמויה אך עזה) "הציע לעזור, אמרו לו לא, אין הצלחה גדולה מזו"…

לא רק יוני משעשע. גם דמויות אחרות שהוא פוגש בדרכו. למשל – אחד, אורי, מילואימניק שרואה את מכונית הגרוטאה שיוני נוהג בה, מכנה אותה "מכונית של הפלינטסטונים" ותוהה: "איך זה עובד, הוא נוהג, אתה דוחף דרך הרצפה עם הרגליים?" וכשאורי שומע שהמכונית היא מודל "שמונים ושבע" הוא תוהה: "לספירה, כן?"… וזה נמשך: "יש קוד לאוטו?" – "כן, האניגמה, שמעת עליו? כי זה אוטו גרמני"…

יש שנינויות ישירות של הסופר (שמדי פעם פונה אלינו, הקוראים, בהערות אגב ואפילו בשאלות רטוריות־כמובן): "אחד הדברים שעלולים לקרות אם יוצאים מהבית, שפוגשים אנשים שאתה מכיר"; אחרות עולות מהערות אגב של דמויות, למשל, כשיוני מדבר עם אורי המילואימניק על מערבונים אמריקניים ועל משחקי מחשב שבהם האינדיאנים, שהיו לכל הדיעות הקורבנות, עדיין נחשבים "הרעים", אורי אומר שיש מזה מסקנה אחת ברורה: "אל תפסידו במלחמה לאומה דקה לפני שהיא מקימה את תעשיית הקולנוע הראשונה בעולם"… שנינויות אחרות עולות מחילופי דברים של יוני עם דמויות שונות. למשל, כשהוא פוגש את אבירם שהוא לא רק דתי אלא הוא גם "החבר הכי טוב של אלוהים", וזה מסביר לו בהתלהבות אקסטטית ש"כל המלחמות שלנו היו במועדי ישראל הקדושים, […] חומת מגן אחרי ליל הסדר, מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדה השנייה אני לא יודע אם אתה זוכר כי אתה נראה לי צעיר, פרצה בראש השנה […] ועכשיו שמחת תורה". בתגובה, יוני משיב לו: "ומלחמת יום העצמאות […] ביום העצמאות"…

אחת הסוגיות כבדות המשקל שיוני הרצברג מתחבט בהן היא – עד כמה אדם סביר אמור וצריך לתת לעצמו להישאב לתוך כאב העדויות של מה שקרה בשבעה באוקטובר. נויה אהובתו הולכת ושוקעת בתוך הסיפורים. יוני חושב שההתמסרות שלה אינה תורמת לנפגעים, ומוטב שתשמור על נפשה, כי אם דברים מסוימים חודרים לתודעה כבר אי אפשר למחוק אותם, ומוטב לא להיחשף להם מלכתחילה.

אני חושבת שאין אף אדם שחי כאן במדינה ולא שאל את עצמו את אותה שאלה: לדעת עוד ועוד? איפה לעצור? כן או לא לצפות ב"סרטון הזוועות"? כן או לא לקרוא את התחקיר של הניו יורק טיימס?

יוני חושש לקרוס. בדעתו עולות שורות משירו של ויליאם באטלר ייטס "ההתגלות השנייה", "Things fall apart; the centre cannot hold": "המרכז לא יכול להחזיק"; הוא חושש שנויה "תעמיס על עצמה יותר מדי מהשחור", והוא יודע כמה זה מסוכן, שהרי יש לו ניסיון קודם של התמודדות עם טראומה.

אחד הפרקים בספר, "תיאוריית שני הגורמים של הרצברג", לוקח אותנו אל המקום והזמן שממנו נובע שמו של הרומן שלפנינו. לא סתם הוא נקרא "הרצברג", שכן זה היה שמו של פסיכולוג יהודי שרם גלבוע מפגיש אותו בספר עם, לא פחות ולא יותר, ויקטור פראנקל. הפגישה מתרחשת במחנה הריכוז. פראנקל מסביר להרצברג (ולנו…) את עיקרי תורת הלוגותרפיה שפיתח: איך שורדים בתנאים בלתי אפשריים (כמו במקום שאליו נקלעו)? "אי אפשר לשרוד במקום כזה, אבל הדבר האחרון שנותר לאדם הוא להחליט מה דעתו על דברים", וקיימת גם "היכולת לבחור את עמדתך הסופית והאיתנה בחירויות": לדמיין את אהובי נפשך ולשוחח אתם בדמיון. פראנקל מסביר ש"תגובה לא נורמלית למצב לא נורמלי זאת התנהגות נורמלית", וגם – שפרויד טעה, כי מה שמנחה בני אדם אינו החיפוש אחרי העונג, אלא החיפוש אחרי משמעות. והוא מוסיף ומסביר את דבריו של ניטשה, לפיהם "אם יש לאדם למה, יוכל לשאת כל איך. עם משמעות אפשר להתמודד בכל מאבק, עם כל סבל", כי "במלחמה הדבר היחיד שמפחית את הסבל הוא למצוא לו משמעות".

אי אפשר שלא להיזכר בדברים שסיפר אלי שרעבי המופלא, אחרי ששב מהתופת בעזה: לפני שנרצח, בזמן שהיו ביחד שם, במנהרה, הספיק הרש פולין גולדברג להעביר אל שרעבי את התובנה הוויקטור פראנקלית: "כשיש 'למה', תמיד מוצאים את ה'איך'".

ממשלת ישראל לא החזירה את הרש, והוא נרצח בשבי. אלי שרעבי חזר מְזֵה רָעָב, כמעט שקוף, וגילה עם שובו שאשתו ובנותיו נרצחו, אבל נראה שהוא מוצא פשר במאבק למען החטופים שעדיין שם.

יוני הרצברג מוצא בספר את המשמעות של חייו. יש להניח שרם גלבוע כתב את דמותו לפני שובו של אלי שרעבי, ומן הסתם לא הספיק לשמוע את הדברים הללו שאמר, אבל הכיר אותם היטב.

אלי שרעבי ציטט את הרש פולין גולדברג, שציטט את ויקטור פראנקל, שציטט את ניטשה. הד לדברים מצטלצל ברומן ומעניק גם לנו את הצורך וההזדמנות לחשוב עליהם, לזכור אותם ואולי להיאחז בהם, כך או אחרת.

הוצאת שתיים, 2025
294 עמ'
עורכת: רותם בירון
 

 

מעלות טובות

כשמפקד או מלך הוא מטומטם כהוגן ומוליך את החיילים שלו ישר לבוץ – אז צריך שיהיה לבחורים אומץ גדול, וזו מעלה טובה. אם הוא קמצן מדי ולא מגייס די בחורים, אז צריך שיהיו כולם הרקולסים. אם הוא מטושטש ולא שם לב לכלום, אז צריך שיהיו ערומים כנחשים, ולא – יילכו לכפרות. וגם נאמנות יוצאת מן הכלל צריך, כשהוא מטיל עליך יותר מדי.

כל אלה מעלות טובות, שארץ מסודרת ומלך ומפקד טוב לא זקוקים להן. בארץ טובה לא צריך מעלות טובות. כל אחד יכול להיות רגיל מאוד, חכם בינוני, ומצידי אפילו פחדן.

אימא קוראז', ברטולט ברכט
תרגם שמעון זנדבנק

דפנה לוסטיג, "יש לך הכול": אז מה בכל זאת חסר?

אני מודה שכשקראתי את הממואר של דפנה לוסטיג, הזדהיתי בשני השלישים הראשונים עם הכותרת שלו, שמתבררת, כמובן, בשליש השלישי, כמתעתעת ואירונית בדרכה. אכן, יש לה, לכותבת, הכול, אמרתי לעצמי שוב ושוב (ונזכרתי בספר ילדות של נסיכה של דנית בר, שגם הוא משחק על הפער בין מראית העין לבין האמת הכואבת, הנסתרת).

אז מה בעצם היא רוצה ממני? תהיתי. מדוע כתבה את הספר הזה? כדי להתרברב בעושר שלתוכו נולדה וגדלה? בבית הגדול, והיפהפה, בכפר שמריהו? במבשלת־מנקה ובעוזר שהיו תמיד צמודים לבית, ושירתו אותה ואת שאר בני המשפחה, אביה היהלומן המצליח, אמה המתוקתקת ואחיותיה? מתפארת בנסיעות לחוץ לארץ? במסעדות שהרבו ללכת אליהן? בקונצרטים בהיכל התרבות שנהגה לפקוד בילדותה בקביעות, עם הוריה? 

אחר כך חשבתי – אה, בעצם הספר הוא על הפרעות אכילה.

ויש בזה משהו. שהרי מצד אחד הספר גדוש כולו בתיאורים של אוכל, של התמכרות אליו, של בינג'ים ושל התנזרות. יש בו המון מאכלים וממתקים (אפילו על הכריכה הקדמית מופיע תצלום של חטיף שוקולד…): שוקולד המקופלת המיוחד, הלא ארוז, שלה ושל אביה; הנקניקיות, ה"האט דאגס" המהוללות של ניו יורק, שהאבא לא הפסיק לשבח וליצור לקראתן מתח של ציפייה, ואכילתן בפועל לא פוגגה; השניצל, העטוי בשכבה עבה של חרדל, שיש לו משמעות מיוחדת בסיפור, אבל היא מתגלה לקראת הסוף; הבורקס עם תפוחי האדמה; פיצוחי הגרעינים "עם החב'רה"; המיץ שקונים במזנון; הקרחון הצהוב, המתוק, שאביה אוהב כל כך, "אוכל אותו מהר", נוגס בו, מטפטף על עצמו.

תיאורי האוכל רבים מספור למשל: "שולחן עגול מובל פנימה אל החדר. הוא נע בקלות על גלגלים קטנים, שנוסעים במהירות על שטיחים עבים, מסמנים עליהם שבילים דקים וזריזים. איש בווסט שחור מניף באוויר גבעות כסופות, חושף תחתן גבינות פרוסות, סלמון וביצים רכות. הוא רק מניף ואני כבר ממהרת, צובטת ונוגסת בפרוסת גבינה קשה. הקוסם בווסט מרים גבעה נוספת ומגלה קרואסונים בצבע שאני לא מכירה, אולי חום, אולי צהוב, אולי זהב, ולצידם מגדל זכוכית סגול־אדום של ריבה", וכך, עוד ועוד… עד שבשלב מסוים, עוברים פתאום להתנזרות: לוסטיג מתארת איך כשביקרה בארצות הברית ירדה למשקל של ארבעים ושישה קילו, איך הבטיחה לעצמה "להתעלף לפני שאגע בסוכרייה", איך חיה זמן מה על סמים ואכלה פעם ביום רק "יוגורט תות דיאטטי שישים קלוריות לגביע, וביצה קשה".

אכן, כדבריה, אוכל "קונה אושר", אבל גם מייצר אומללות מסוג מסוים מאוד: "נקניקייה שנגמרת תוך פחות מדקה מתנפחת בראש שלי לשבועיים של אשמה, וגם כשאני מנסה למחוק אותה – בריצות, בצומות – אני לא מצליחה. היא מוטבעת בי כמו חותמת ברזל לוהטת על עור של פרה".

אז זהו? זה העניין? אבל מניין בכלל מגיעה הפרעת האכילה שלה? מדוע ילדה, נערה, אישה, ש"יש לה הכול" סובלת ממנה?

המשכתי להרגיש שלמרות מרכזיותו לכאורה, האוכל הוא בעצם סיפור צדדי; תוצאה, של משהו, שעדיין לא עמדתי על טיבו.

ואולי בכלל, חשבתי, הסיפור הוא נכותו של אביה, שנפצע בגיל תשע עשרה במהלך שירותו הצבאי, ומאז הוא תקוע בתוך כיסא גלגלים? זה העניין? תשומת הלב שנושבת סביבו בכל פעם שהוא יוצא מהבית – כשהוא מגיע למסעדה או לאולם הקונצרטים מהמחסן, מהכניסה האחורית, כשהוא מחנה את המכונית במקום אסור, עד ש"הרוח משנה כיוון"? התחושה שהאנשים שהתרעמו עליו מבינים בבת אחת ש"הוא נכה" ואז "הכעס מתחלף בהפתעה ואז ברחמים", והיא מרגישה ש"הלחץ [שלה] מתחלף בהקלה ואז בעצבים", והיא מנסה לנהוג כאביה, שמלמד אותה ש"עלינו לא מרחמים". זה לב העניין? אבל לא. לא. כי בשליש האחרון של הספר מוטלת הפצצה. ככה, במפתיע. כמעט בחשאי. והעיקר מתגלה. והסוד המייסר, שהוא ליבו הפועם של הסיפור, נחשף, ונותן תוקף, משמעות ועוצמה רגשית עצומה לכול מה שקדם לו, וגם למה שבא אחריו. מאותה נקודה ואילך כול מה שקראנו עד כה מקבל משמעות אחרת. עמוקה. כאובה, חשובה, והכול מתבהר.

(כתבתי את הרשומה לפני שדנה לוסטיג התראיינה ב־14 במרס 2025 למוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, שם חשפה את הסוד במלואו. אילו קראתי את הריאיון מראש, דומני שהייתי מוותרת על קריאת הספר, כי אותי מדריכה תמיד הסקרנות, הרצון לפענח "בכוחות עצמי", להבין זרמים תת קרקעיים, עד שהם פורצים לפני השטח. אני מעדיפה להגיע לספרים "טבולה ראסה" ככל האפשר, עד כדי אי־קריאת מה שכתוב על הכריכה האחורית. גם כאן ברשומה לא אוסיף מה שנראה לי כספוילר. מוטב בעיניי לקרוא בלי לדעת מראש לאן הולכים, להיבנות עם המתח ועם סימני השאלה. למי שהחליט לקרוא את יש לך הכול בעקבות הרשומה שכתבתי עליו אני ממליצה לחכות עם הריאיון בידיעות אחרונות… תנו לעצמכם להיסחף, להיות תמימים, כמו שהייתה הכותבת, עד שהאמת התגלתה לה. תנו לעצמכם לעבור אתה את התהליך. השבעת הסקרנות בבת אחת, מלכתחילה, בראיון עיתונאי, פוגמת בעיני בערך האמנותי של היצירה. והוא קיים שם, כפי שהוא, כי הוא נבנה בצורה ספרותית, בהדרגה ובתחכום, לא בישירות הפשוטה של כתבה עיתונאית…).

הוצאת כתר, 2025
168 עמ'
עורכת: יערה שחורי

חוה אלברשטיין, "סמטת כנען": תודה על הקסם והאושר

בתחילת שנת 2007 הודיעו פתאום שאחרי הפסקה שנמשכה כמה שנים, חוה אלברשטיין חוזרת להופיע. ממש בו ברגע עטתי על האתר שמכר את הכרטיסים להופעה, וקניתי עשרה – עוד לפני ששאלתי את חברי מי מהם מעוניין. היה לי ברור שכל הכרטיסים שהשגתי ייחטפו. 

אכן, כעבור כמה דקות כל הכרטיסים להופעה אזלו והרגשתי בת מזל! הצלחתי! 

הגענו להופעה, חבורה של מכורים, ומצאתי את עצמי יושבת באולם, ועוד לפני שחוה (אני מרשה לעצמי לכתוב עליה בשמה הפרטי, בלשון של קרבה יתרה כזאת, בזכות אהבתי אותה…) עלתה לבמה, האולם עוד היה חשוך(!) וגיליתי שהפנים שלי שטופות בדמעות. (אותה השפעה הייתה לה עלי גם כשהתראיינה לאחרונה אצל קובי מידן ב"סוכן תרבות" בערוץ 11. אני רואה את חוה, ומתחילה לבכות: ההזדהות אתה, ההתפעלות ממנה, האהבה אליה, ההתרגשות, מציפות אותי!)

אז, באולם, הבכי, ההתרגשות העצומה, רק הלכו וגברו מהרגע שהיא נראתה, נוגהת אור, היא והגיטרה והקול היקר שלה. היה ברור שהיא נרגשת לא פחות מהקהל שקידם את פניה בתשואות רמות, עוד לפני שפתחה את הפה. 

כי שם, בהופעה הבלתי נשכחת, אחרי "צום" ארוך של חוה שהתרחקה במשך שנים מהבמה בישראל, כולנו ידענו למה לצפות. כולנו אהבנו כל תו וכל מילה בשיריה, וכולנו שמחנו כל כך על ההזדמנות לראות אותה, חיה ונושמת ושרה ומחייכת, שמחה, מצחיקה, ומרגשת תמיד!

כשנודע לי שחוה הוציאה ספר, ממואר, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. חיכיתי לספר בכליון נפש, כי מה, הרי חוה כמעט לא מתראיינת. ומי לא רוצה לשמוע אותה, לדעת מה עוד היא חושבת, מלבד מילות השירים שבחרה בהם, ואלה שכתבה אותם. 

על חלקם כתבתי כאן בבלוג, וב־X net (אתר־בת של ynet שנסגר לפני כמה שנים, למרבה הצער). כתבתי על "קחי אותי אתך" ששמעתי לראשונה כשחברה הגיעה אלי בהתלהבות אין קץ, כדי לחלוק אתי את ההתרגשות; על "רקמה אנושית חיה" שנהפך לנס ולמטבע לשון, בזכות מוטי המר שכתב את המילים והלחין אותן וחוה אלברשטיין שהגישה לו ביצוע מופתי; על "הקיסרית הלבנה" שרחל שפירא כתבה את מילותיו ומוני אמריליו הלחין; על "אחותי חיה", שבינם הלר כתב וחוה אלברשטיין הלחינה; על "חד גדיא" שהיא כתבה והלחינה – שיר מחאה רב עוצמה שנכתב בזמן האנתיפאדה הראשונה, כתגובה לכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית; ועל "דימוי" שט' כרמי כתב והיא העניקה לו לחן וביצוע מופלאים. 

השיר "קחי אותי אתך" מוזכר אפילו ברומן שכתבתי, שירה והירושימה (ידיעות ספרים, 2003):

שורות שלה כמו "אני לא בוכה / רק מתגעגעת" ו"כל כך הרבה פנים / כל כך הרבה אוזניים / ואין למי לשיר / שרים תמיד לשניים / וכשהשניים מסתלקים / שרים אל השמים" נוגעות כל כך לליבי, ומעוררות בי תחושה של געגוע אל מה שהייתי רוצה, אבל מעולם לא היה לי, ולכן אני מאמצת את הגעגועים שלה…; ועל השיר "מרתיחים מים" אני חושבת בכל פעם שזה קורה גם אצלנו: "ואנחנו ממהרים למטבח / נפגשים ליד הכיריים, / נדחקים מתחככים, / מסבכים ידיים, דורכים / זה לזה על הרגליים / כמו דרורים בבוקר ליד מקווה מים"; ובכל פעם שאני עומדת בתור לביקורת דרכונים אני מחייכת לעצמי: "הוא לא סובל אותי / הוא מסתכל בי בחשד / הוא הופך את הדרכון שלי / מצד אל צד"; וכשאוכלים פאלפל איך אפשר לא להיזכר בצחוק הרם שהתגלגל באולם כשחוה שרה את "ספר הזכרונות": "אתמול פגשתי אותו ברחוב, / שמן ומקריח בסוודר צהוב; / הוא הלך עם שלוש ילדות שמנמנות / וילד אחד רזה ואשה שמנמנה, והוא והיא אכלו פלאפל והביטו זו בזה. / והטחינה טפטפה להם על הבגדים, / והם היו כאלה, די זקנים ולא נחמדים, / והם לא קנו פלאפל לילדים. / למרות שהם צרחו שגם הם רוצים פלאפל / הם קנו רק לעצמם. / והטחינה טפטפה להם על הבגדים לקול צריחות הילדים…"

כל כך הרבה שירים שכתבה, וכאלה שאחרים כתבו והיא שרה, מצטלצלים באוזניי ומלווים אותי כבר שנים רבות. איך אפשר לא לרצות "לתפוס" עוד קצת מחוה, לנכס אותה לעצמי…?

עטתי, אם כן, על הממואר של חוה, כמוצאת שלל רב. בסקרנות, ברצון להבין אותה יותר, להתקרב אל מי ששיריה מתנגנים תמיד בתודעתי.

ואכן, הספר מעניק לנו הצצה קרובה (אבל לא יותר מדי! כמה היא נזהרת שלא לחשוף מה שעלול להפוך לרכילותי וצהבהב!), מרגשת, אל חייה של חוה אלברשטיין. אל – מה שעניין אותי במיוחד – הדרך שהובילה אותה להיות מי שהיא: הצעדים הראשונים שלה כזמרת. נדהמתי לגלות שכבר בכיתה א' או ב' ניגנה באקורדיון בפני תלמידי כיתתה; שזכתה בתחרויות שירה מגיל צעיר מאוד. לא הופתעתי לקרוא שכבר בתחילת דרכה סירבה להצעות גרנדיונזיות של חוזים והופעות בארצות הברית. שמחתי לגלות איך נוצרו כל מיני שירים, חלקם כמעט בדרך מקרה, למשל, את "שרליה" ואת השיר על חבורת משחקי הקלפים של הוריה כתבה אחרי שנתקלה במקרה בצילום שלה מילדותה בשער עלייה, ונזכרה בתקופה ההיא, והבינה עד כמה הייתה ההגירה נדבך חשוב ומשמעותי בחייה, כזה שראוי לספר עליו.

ברור מאוד מי היא: צנועה, אבל לא מצטנעת. היא מכירה בהחלט בערך עצמה, אבל לא מתרברבת, רק מספרת דברים כהווייתם, ולא מהססת לחשוף את פגיעותה: למשל – כשהיא מחליפה בגדים בסוף ההופעה ושומעת את הקהל יוצא מהאולם, מדבר, מצחקק, "כל צחקוק מתפרש מיד כאיזה לגלוג, כל שבריר משפט כתלונה או ביקורת. כן, ככה זה עד היום, כאילו אנשים שילמו כסף לבוא ללעוג לי" והיא מוסיפה: "פרדוקס האמנים המופיעים". אוי חוה! אף אחד בקהל שלך לא לועג לך. אוהבים אותך!

היא מזכירה אנשים רבים שליוו אותה, עזרו לה, תרמו לה מכישרונותיהם – צדי צרפתי, תרצה אתר, רחל שפירא, שלומי שבן, דפנה אילת, נעמי שמר, מתי כספי, עדנה שביט, נורית הירש, מוני אמריליו – רבים ומוכשרים כל כך היו אתה, השתתפו והלכו אתה בדרכה האמנותית ובעיקר – אהבו אותה מאוד, והיא אותם. 

היא מספרת אנקדוטות קטנות, חלקן נוגעות ללב, למשל – איך במהלך הופעה בצוותא הבחינה בבחור צעיר, כנראה חייל בחופשה קצרה, שהולך ונרדם שם, בקהל, ולמענו שינתה את סדר השירים והוסיפה שירים שקטים "כדי לא להפריע לחייל לישון, וליבי יוצא אליו"… וחלקן משעשעות, למשל, בפרק "איך התנצרתי" היא מספרת שנקלעה לבית מלון באוסטרליה אחרי טיסה ממושכת, "מתעלפת מרעב", והכול סגור, עד שהגיעה מכונית של מיסיונרים שחילקו אוכל לחסרי בית, והיא בלי היסוס הצטרפה לתור וקיבלה "צלחת מרק ופרוסה טרייה"… או איך נוסע שישב לידה בטיסה ביקש ממנה בזעף שתפסיק לזמזם לעצמה, והיא אמרה בליבה – אנשים משלמים כדי לשמוע את הזמזומים שלי (אבל הפסיקה, ומאז היא נזהרת…)

בכל כמה עמודים היא כותבת שורה או שתיים של תובנות שקראה, או שמעה, או הגיעה אליהן בעצמה, למשל: "יש הסכם בלתי כתוב בין הקורא והסופר: לקורא מותר לבגוד בסופר, אבל לסופר אסור לבגוד בקהלו. כך גם לזמרים מסתבר"… או, כשהיא תוהה בעקבות פיט סיגר אם יש בכוחה של שירת מחאה לשנות את העולם: "כיוון שאני חלק מהעולם, ואותי היא שינתה מאוד, אז נראה שמשהו קטן בעולם משתנה"…

תודה לך, חוה אלברשטיין, על השינויים שעשית ואת עושה בעולם. על עמדותייך הברורות והלא מתפשרות. על היופי, העדינות, הכנות, החן, ועל רגעי האושר הרבים שהענקת לי!

הוצאת אפרסמון, 2025
226 עמ'
עורך: חיים וייס


בשולי הדברים אני מבקשת עכשיו לספר על משהו שהתלבטתי אם להתעלם ממנו, והחלטתי שלא. אין שום סיבה שאשתוק.

לצערי הבחנתי כבר בתחילת הקריאה שיש פה ושם בעיות שכל עורך מנוסה וראוי לשמו היה אמור לתקן וללטש. 

כתבתי על כך (בעדינות!) לבעלי ההוצאה, יואב רייס, וגם הבטחתי לו שבשל אהבתי את חוה ואותו, לא אכתוב אף מילה רעה אחת על הספר! יש לי עם יואב רייס קשר רב שנים. יואב מעריך כנראה את דעתי ככותבת וכקוראת, כי לאורך הזמן שלח לי לקריאה ספרים רבים שהוציא לאור. על כל ספר שמצא חן בעיני כתבתי תמיד בהתלהבות, שיבחתי אותם, ושמחתי לעשות את זה. כשהיו ספרים שפחות אהבתי, פשוט התעלמתי מהם. מעולם לא עלה בדעתי לכתוב רעות או לקטול. 

הקשר הידידותי – כך האמנתי – ביני לבין יואב רייס הגיע עד לידי כך שהצעתי לו את הגרסה הראשונה, אז שמה היה עדיין "מה השואה מלמדת" – של הממואר שלי, בדולח וסכינים, שבסופו של דבר ראה אור בעם עובד. כשהעברתי את כתב היד לעם עובד התנצלתי בפני יואב וביקשתי ממנו את ברכת הדרך, שהוא העניק לי מיד, בנדיבות ובהבנה. 

והנה, מצאתי לנכון לכתוב לו על מה שראיתי בספרה של חוה אלברשטיין, וגם ציינתי דוגמה קונקרטית: טעות מובהקת שעורך היה אמור לתקן: ברור לגמרי שכשמדובר על תקליטים ובהם "קונצרטים לכינור של מנדלסון" (ושל מלחינים נוספים) המילה הנכונה היא "קונצ'רטי": רבים של קונצ'רטו. 

הייתי בטוחה שיואב רייס יודה לי על התיקון, ושאם תצא מהדורה נוספת של הספר, יתקן את הטעות, כפי שהצעתי לו. 

אבל במקום "תודה" זכיתי להתקפה שהשאירה אותי המומה.

יואב הודיע לי שמבחינתו "אין לנו מה לשוחח". 

תגובתי הייתה כנראה עדינה מדי. כתבתי לו (אני תוהה אם עלי להתחרט על כך שהייתי מנומסת ורודפת שלום…) שאני מצטערת שעצבנתי אותו, ושחבל.

על מה יש לי בעצם להצטער?

ואז קיבלתי מיואב רייס הודעה: "את לא תכתבי ככה על חיים, לא על השיקול המקצועי שלי…" וכן הלאה, להלן – צילום מסך של ההתכתבות בוואצאפ.

איך מגיבים על הנחיה כזאת? על פקודה: "את לא תכתבי ככה"? 

בסופו של דבר עוררו בי דבריו את הרצון להתנגד! הניסיון הזה לסתום לי את הפה. דרבן אותי לעשות את ההפך: לחשוף את ההתנהגות הבריונית של יואב רייס ולספר עליה. 

באהבתי ובהתפעלותי מחוה אלברשטיין רייס לא פגע כהוא זה. אני ממשיכה כאמור להודות לה מעומק ליבי.

בסיכומו של דבר – גם בי יואב לא באמת פגע. בעיני תוקפנות כזאת רק מעידה על בעיות שלו עם עצמו ומשליכה בעיקר עליו. אני הרי כבר חוויתי אלימות חמורה יותר בחיי, וגם עליה, אחרי ההלם ההתחלתי, לא עברתי בשתיקה (למגינת לבם של אחדים, ולשמחתם של אחרים)… 

דרור משעני, "התמונה הקטנה – יומן לא־הירואי": האם "תמות נפשי עם פלישתים"?

אי אפשר שלא להתפתות לעדינות ולפגיעות שבהן נכתב ספרו החדש של דרור משעני. כקוראת נאמנה ונלהבת של כל מה שכתב עד כה, עטתי על החדש, בלי לדעת מראש מאומה על תכניו (מי שמכיר אותי כבר יודע שאני מגיעה לספרים "טבולה ראסה" ככל האפשר!). 

הבנתי מיד, כמובן, שלא מדובר בעוד ספר מתח, כמו שלוש, תיק נעדר, האיש שרצה לדעת הכול או אמונה. הפעם נפרד משעני כמעט לגמרי מהבידיון, ומגיש לנו יומן אישי מאוד: תיעוד של מחשבות שליוו אותו החל בשבעה באוקטובר.

הידיעה על האזעקות ההן, שהחלו באותה שבת ב־6:29, הגיעה אל משעני לטולוז, שם השתתף בכנס שעסק בספרי מתח. היומן מסתיים באפריל 2024, ומשעני מספר לנו שבעצם ראה אור קודם כול בגרמניה, בתרגום, ורק לאחרונה בשפה שבה נכתב במקור, ובישראל.

כאמור, העדינות והרגישות שבה נכתב כובשות. משעני לא מהסס להציג את פגיעותו, פחדיו, דאגותיו מפני העתיד, ואת המצוקה העמוקה שהוא חש לנוכח מלחמה שנראית לו לא מוצדקת: מהרגע הראשון סבר שישראל צריכה לוותר, למסור לחמאס את המחבלים שהארגון דרש, ולקבל בחזרה לידיה את החטופים.

בדיעבד (ובעצם – מהרגע הראשון) ברור שצדק בעמדתו, שהרי לא היה אפשר באמת להשיג את שתי המטרות המוצהרות של המלחמה – למוטט את החמאס ולהחזיר את החטופים בכוח הזרוע. בסופו של דבר, מדינת ישראל גם שיחררה המוני מחבלים, גם השתהתה והביאה למותם של חטופים רבים, שהיו יכולים ואמורים לחזור לביתם, וגם גרמה להרס נרחב, בל יאומן, בעזה.

משעני משווה את הנזק הנורא לסיפור המקראי על שמשון, וההקבלות שהוא מציג בין מה שקורה כאן בימינו ובין אותו סיפור באמת מדהימות. כך הוא כותב: 

"בשיאו של הסיפור, לאחר שהוא נעתר לניסיונות השידול של דלילה ומספר לה מה סוד כוחו – שערו, שלא נגזז – הוא שוב מנסה לחמוק ממארב פלישתי, אבל הפעם לא מצליח ונתפס על ידי אויביו.

״זה הרגע בסיפור שמכה בי בעוצמה הרבה ביותר. אני קם מהמיטה בלי להעיר את מרתה ומעתיק אותו למחברת כדי לספר לה עליו כשתתעורר: שמשון מגלה שכוחו לא עומד לו הפעם; שמה שתמיד עבד לו, הפעם לא עובד: 'וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו'. בסוף הסיפור שמשון, ששערו צימח בזמן שהיה בבית האסורים, מובל לבית בעזה ומוצג שם לראווה. תושבי עזה באים לחזות בשבוי העברי והוא ממוטט את הבית, עליהם ועל עצמו, אחרי שהוא אומר את המשפט שכל ילד ישראלי יודע לצטט: 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים'.

"אני מספר למרתה את הסיפור כשאנחנו יוצאים להליכה לאורך שדות ירוקים, רטובים מגשם, יותר משלושת אלפים שנה לפני כל מה שאנחנו רואים עכשיו בטלוויזיה, הבתים השרופים בקיבוץ בארי, הבניינים החרבים בעזה".

ואז משעני מוסיף שאלה לא לגמרי רטורית שמכוונת אל עצמו, אלינו הקוראים, אל הציבור כולו: "האם זה לא מה שאנחנו עושים עכשיו, ממוטטים את עזה עלינו, ומתמוטטים איתה?"

עמדתו החד משמעית, הנחרצת, נגד המלחמה, זוכה במשפחתו לאופוזיציה: בתו שרה, בת השתיים עשרה, עד כמה שהצלחתי לחשב, ואמו. שתיהן לא מסכימות אתו, בכלל. "אתה לא חושב שהחמאס גרועים מהנאצים?" שואלת אותו אמו, ומעוררת בו זעם.

לא, הוא מסביר לה. הם לא יותר גרועים. ומסביר שמה שבאמת מפחיד אותו אלה "ההשלכות של המלחמה עלינו", וגם, הוא מסביר: "האכזריות של חמאס בשבת השחורה לא מצדיקה באופן רטרואקטיבי שנים ארוכות של שליטה בכוח בחיי הפלסטינים".  

גם בתו מתקוממת נגד עמדותיו, ואפילו מרתה אשתו מפצירה בו לא לפרסם מאמר שבו הביע התנגדות למהלך, זמן קצר אחרי תחילת המלחמה (אני מעירה: אחרי שהחל מה שכונה בישראל "התמרון", ביופומיזם מזעזע). מתחוור לו שעמדותיו, בשלב זה, זמן קצר אחרי הטבח בקיבוצים ובנובה, לא כל כך מקובלות כרגע בחברה הישראלית.

ובכלל, נראה שבתו – אמה פולנייה נוצרייה שהיגרה לישראל בעקבותיו, ומתפרנסת כיום מתיעוד של עדויות ביד־ושם – מגלה הכי הרבה סימנים של חרדה מפני המתרחש. היא גם מתחבטת בעניין זהותה. "אני יהודייה?" היא שואלת אותו והוא נאלץ להסביר לה, בעצם להודות, ש – לא. לא לפי ההלכה. אז לפי מי כן? "לפי היטלר", הוא שולף את התשובה המרה, הנכונה. תשובה שמבהירה לנו שגם הוא מתמודד עם מחשבות קשות על האנטישמיות, אז וכיום. 

אבל. אבל. אני חייבת להודות היו בספר כמה קטעים שעוררו בי התנגדות. (אז מה זה אומר, שאני מסכימה עם עמדותיה של אמו? אנחנו בנות אותו דור, פחות או יותר. גילוי נאות: ב־1974 היינו אפילו קולגות, בשנה הראשונה שבה לימדתי אנגלית, בתיכון מיטרני בחולון…). 

למשל – כשהוא משווה את עזה ההרוסה לחרדותיו מפני מה שיקרה – ולא קרה! –לתל אביב. אז נכון, תל אביב עומדת על תילה. רק בחלומות הבלהה שלו, שאותם הוא מתאר בספר, הוא רואה בעיניי רוחו איך תיראה המלחמה שתתנהל אולי "בתל אביב, ברחובות שלנו". אבל מה עם מה שכן קרה בבארי, בניר עוז, באופקים, בשדרות? הרי הוא עצמו תיאר לפני רגע את החורבן המזוויע של הקיבוצים בנגב המערבי! יכול להיות שהדרום נחשב קצת פחות? ואם הטובחים היו מצליחים להגיע עד תל אביב? מה היה אז? כשהוא כותב "על חורבן מדומיין, מטאפורי" בישראל, לעומת החורבן והסבל האמיתיים בעזה (זה שאנחנו גרמנו לו), הוא לא קצת שוכח את מה שהעזתים עוללו ומה שביקשו לעולל עוד, ולא הצליחו? 

אכן, החורבן בעזה נורא. אבל צה"ל לא נכנס לשם במטרה מוצהרת לשחוט ילדים ערבים. הם נהרגו, לא נרצחו (בניגוד למחבלים שבפירוש הגיעו כדי להרוג ילדים ישראלים, או לחטוף אותם לעזה)!

איך זה שכשהוא חס על העזתים, על אותם "נשים וילדים וגברים בעזה" ש"מנסים לשרוד, בתוך חורבן והרס שנעשו גם בשמך", כך הוא אומר לעצמו, הוא לא מזכיר (אפילו פעם אחת! לאורך כל הספר!) את החטופים שעדיין נמצאים שם? כן, אני מסכימה אתו: ממשלת ישראל הפקירה וממשיכה להפקיר אותם; אבל איפה נמצא תושב עזה אחד, גבר, אישה, שיחוס על החטופים, כמו שמשעני חס על העזתים? שיעשה מעשה הומני, אנושי וישחרר מישהו מהם? (שלא לדבר על מה שהשבים מספרים: איך בבתים שבהם הוחזקו הפכו את הצעירות הישראליות לשפחות מושפלות; שלא לדבר על העינויים הנפשיים והגופניים שעברו!) (ושלא יספרו לי שזה רק כי תושבי עזה פוחדים לעזור לחטופים. אני בטוחה שאילו היה שם מישהו שבאמת היה רוצה להתנהג כמו בן אדם, הוא או היא היו יכולים למצוא את הדרך לעשות את זה!) 

כשמשעני מציע בחצי לצון לנסות לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני בתחרות של כתיבת שירה, אני אומרת: מקסים. אני מוכנה מיד. נתחיל בכך שימצא שם, בעזה, את המשתתפים שלהם בתחרות הזאת. ("תן לי נקודת משען ואזיז את העולם", אמר ארכימדס, נכון?…) (כן, כן, אני יודעת כמובן שמשעני רק מתלוצץ בדבריו אלה…)

ובכלל, אני מתקוממת נגד ההאשמה העצמית המוחלטת, שתולה את כל מה שקרה בשבעה באוקטובר (ולפני כן, ואחרי כן), בכיבוש. אני רוצה להבין, גם הפיגוע של 11 בספטמבר, במגדלי התאומים בניו יורק, הוא תוצאה של הכיבוש? והרצח בתיאטרון בטאקלאן? ובמערכת של שרלי הבדו? ואירועי הדריסה ההמונית בגרמניה? והפיגועים בספרד, איטליה – ? איפה לא? זה הכול בגללנו? בגלל "הכיבוש"? אין אסלאמיסטים ששואפים להשתלט על העולם ולכפות על האנושות את חוקי השריעה? אין דאעש? אין קיצוניות דתית, על אזורית?

כמה האשמה עצמית מוכן משעני לקחת על עצמו? כשהוא כותב, "פעמיים לאורך המאה העשרים היהודים ניסו לחיות ככל העמים, פעם כשניסו להתשתלב באירופה, ופעם כאן, כשהקימו מדינה משלהם. הניסיון הראשון הסתיים בשואה, האם גם השני נידון להיכשל? אבל אם כן – לא נוכל שלא להאשים גם את עצמנו. האם באמת ניסינו הכול?"

לא, לא ניסינו הכול, ואני לא מבקשת לנקות את מצפוננו. ברור לי לגמרי שמדינת ישראל עוללה ומעוללת זוועות שאני לא מזדהה אתן ולא מוכנה שייעשו בשמי, (ולא רק בהווה, כפי שאפשר ללמוד מהספר המאלף של שי חזקני מולדת יקרה – המכתבים הגנוזים, מלחמת 1948). ויחד עם זאת, אני לא מוכנה לקחת עלי את כל מעשי העוולה והטרור והרצח ששמתרחשים בעולם, ושיש לרובם כתובת משלחת די ברורה, לא מוכנה גם לשאת בנטל של האשמה על השואה! באמת! מה, רק אנחנו לא בסדר? תמיד? 

אגב, הופתעתי מציטוט דברי אביו של משעני, שהיה יליד חאלב. כשמשעני שאל אותו פעם "איך זה שרבים מחברי ילדותו ומהאנשים שהוריו עשו אתם עסקים היו ערבים" השיב לו אביו בשאלה: "ומה אתה חושב שאנחנו היינו?" 

מה שאני שמעתי מהצד הדמשקאי של משפחתי שונה מאוד. סבתא נור צולמה בסוף שנות התשעים בעדות שבה סיפרה כמה סבל חוו בדמשק רק בשל היותם יהודים שחיו בסביבתם של של ערבים מוסלמים.

 

חרף הסתיגויותי אני מבקשת להדגיש: הספר שדרור משעני כתב נוגע ללב וחזק מאוד.  קשה שלא להזדהות עם המצוקות שהוא מתאר. עם כנותו. ועם עמדותיו האנושיות כל כך. 

אמשיך לקרוא בשקיקה וכנראה שגם בהתפעלות את כל מה שיכתוב בעתיד!

אחוזת בית, 2025
152 עמ'

מה הציעו חיילי "צבא ההצלה" ליהודים

לדברי נאצר אל־דין, הלוחמים בחזית התנגדו לכל הפסקת אש ואף דרשו שברנדוט יפתור את הבעיה היהודית באמצעות "הקמתה של מדינה יהודית בשוודיה שנשיאה יהיה הרוזן ברנדוט".

כשהסביר נאצר אל־דין לחיילים שהיהודים מתעקשים להקים מדינה בפלסטין, שבה ניצב בעבר בית מקדשם, השיבו החיילים: אין בעיה. כְּתוֹב [במאמר שלך] שחיילי צבא ההצלה הציעו שהרוזן ברנדוט יעביר את אבני המקדש ויסודותיו מירושלים לשוודיה באמצעות ספינות אמריקאיות.

מדינות ערב, הציעו החיילים, יתרמו עגל זהב; הוא ישמור על המקדש במקומו החדש, והמשקיפים של ברנדוט יוכלו להגן עליו.

נראה כי אזכור הסיפור התנ"כי על עגל הזהב במאמר נועד להעביר את המסר שהיהודים שוב סוטים מדרך הישר.

מיץ' אלבום, "השקרן הקטן": איך נראית האמת?

השקרן הקטן מאת מיץ' אלבום הוא קודם כול ספר שאי אפשר להניח ואי אפשר להפסיק לקרוא אותו: ברצף, בלגימה ארוכה, בלתי פוסקת, נשנקת. במיומנות רבה ציית אלבום ל"צו" החשוב שהסופר וחוקר הספרות א' מ' פורסטר התווה בספרו Aspects of the Novel: בסיפור ראוי לשמו חייבת להיות עלילה מרתקת. (פורסטר מתלוצץ בספרו ומסביר שבני האדם הקדמוניים הם אלה שהתחילו לספר סיפורים כשישבו במערה סביב המדורה. עונשו של מי ששעמם את מאזיניו היה "ש…אכלו אותו"…).

צו נוסף שהשקרן הקטן מציית לו הוא – יצירתן של דמויות מעניינות. אלה שבסיפור אמנם קיצוניות מאוד, כל אחת בדרכה, אבל הן שובות את הלב, ואנחנו מוכנים, במסגרת הסיפור, להאמין להן.  

ארבעה גיבורים אנושיים ראשיים יש ברומן שלפנינו: סבסטיאן, ואחיו הצעיר מודו, ופאני, ששניהם מאוהבים בה. כל השלושה, שאנחנו פוגשים אותם לראשונה כשהם ילדים, הם ילידי העיר סלוניקי שביוון. הדמות האנושית הרביעית היא זאת של קצין אס־אס נאצי, אודו גראף, שהגיע לסלוניקי כדי לארגן את הגירוש ההמוני של היהודים תושבי העיר "למזרח", כלומר – אל מותם. הוא יודע שכדי להצליח במשימתו עליו לדאוג לכך שלא יהיה ליהודים מושג לקראת מה הם הולכים, וכך ישתפו פעולה ויעלו בשקט על הרכבות שיובילו אותם לאושוויץ. לשם כך הוא נוקט תחבולה מחרידה ושטנית ביעילותה. 

מלבד ארבעת הגיבורים האנושיים יש בסיפור דמות אחת נוספת, מעניינת ומקורית מאוד. היא זאת שמספרת לנו את הסיפור בגוף ראשון, מתערבת בו מדי פעם, מעירה הערות, משיגה השגות, ומסיקה מסקנות: הדמות הזאת היא "האמת". 

האמת מספרת לנו על ההיסטוריה האישית שלה: איך הוגלתה מגן העדן, כי התעקשה לומר את האמת (אלא מה?) על טבעם הצפוי של בני האדם שאלוהים שוקל אם לברוא, והמליצה שלא יברא אותם, כי הם יהיו שקרנים ויסטו ממנה (מהאמת), יעלימו אותה או יתעלמו ממנה. 

הדברים שהאמת אומרת לכל אורך הרומן מרתקים, ממש מהרגע הראשון שהיא מופיעה. (אם מתעורר הרושם שמדובר בספר מיסטי, או פילוסופי, בשל מעורבתה של דמות לא אנושית, זוהי טעות. הספר מחובר לגמרי למציאות ריאליסטית!)

הנה למשל – ההשוואה שהאמת עושה בין מנהגי האכילה של בני האדם, לבין האופן שבו הם מתייחסים אליה: הם בוחרים לזלול אוכל לא מזין, מתעלמים מאוכל שהיה מיטיב אתם, וכך נוהגים  גם עם האמת: בוחרים רק בחלקים ממנה, וכמו שהם מעדיפים אוכל שיזיק לגופם, כך הם מתעלמים גם ממנה, מהאמת. 

היא מביאה כדוגמה את מי שהיא מכנה "הזאב". היא לא קוראת לו בשמו, אבל די מהר ברור שהיא מתארת את היטלר, ומספרת עליו ועל ההיסטוריה האישית שלו. בין היתר היא מציינת באירוניה מרה את מנהגו להאשים את היהודים "בהפעלת כוחות סודיים, בהשפעה חשאית, ביצירת שקר אדיר כל כך עד שאיש אינו יכול להטיל בו ספק – " ומוסיפה: "האשמה חצופה מאין כמותה, כיוון שזה בדיוק מה שהוא עצמו עושה. היהודים הם 'מגפה', הוא מכריז, ויש להשמיד אותם כדי לשקם את בריאותה של גרמניה".

מעניינת במיוחד כניסתה של המספרת ("האמת", כזכור, כן?) לתוך תודעתו של אודו הנאצי. למשל, השיח הפנימי שהוא מנהל עם עצמו כשמעמתים אתו מקץ שנים רבות עם הזוועות שעולל, והפער בין מה שהוא אומר למה שהוא חושב:

"אודו השתדל להיראות מזועזע. 'נודע לי על ההאשמות האלה רק אחרי המלחמה. אני התמקדתי בענייני ההגנה שלנו. ברור שהייתי בהלם כשקראתי על מה שהתרחש שם.'

אודו ראה שקרטר מחזיק את העט ומתבונן בעיניו.

'כגרמני, מובן שרציתי שהארץ שלי תנצח,' המשיך אודו. 'אבל כאדם, אני לא יכול להצדיק מעשי אכזריות כאלה נגד אסירים יהודים. ונגד מישהו בכלל.'

הסוכן החל לרשום, ואודו המשיך. דבריו ומחשבותיו פנו לכיוונים הפוכים.

'יכול להיות שנעשו שם דברים נוראים.'

היינו מלכים. ונהיה שוב.

'אם כן, חוסר אנושיות כזה הוא לא צודק.'

אלא אם כן הקורבנות הם תת-אדם.

'צר לי על מה שנעשה בשם האומה שלנו.'

אני לא מתחרט על כלום."

דבריו, מחשבותיו, יחסו לנאו־נאצים שמסתובבים כיום בעולם, מפגינים בקולניות, מצדיעים במועל יד, מצדיקים את היטלר, מעניינים ורלוונטיים מאוד, למרבה הצער, לימינו.

בין החלקים הסיפוריים, העלילתיים והמותחים – מה יקרה עכשיו? איפה הם? הם ייפגשו? יבינו מה קרה? יתוודעו סוף סוף לאמת? – משתבצת ברומן ההיסטוריה, המתוארת כך שהקוראים אפילו לא חשים שבעצם הם לומדים מבלי משים פרקים מתוכה. באחרית הדבר הסביר אלבום במפורש שהיה לו חשוב לתאר את מה שקרה בשואת יהודי סלוניקי, שכן דווקא חלקם בהיסטוריה ידוע הרבה פחות מאשר השואה שעברה על יהודי ארצות אחרות באירופה. 

בדברים שהאמת אומרת לאורך הספר אי אפשר שלא לשמוע הדהודים מתוך המציאות העולמית הנוכחית (אלבום התכוון לכך, מן הסתם…). למשל – איך בני אדם נוהגים "לספר לעצמם סיפור", איך הם "יוצרים גרסה חלופית שלי ומניפים אותה כמו גרזן".

נזכרתי מיד בדבריה של קלי אן קונווי, אחת העוזרות של טראמפ בקדנציה הראשונה שלו, שבלי להתבלבל טבעה את מושג המתמיה, שלא לומר מזוויע, "alternative facts": עובדות חלופיות… (לא פרשנות למציאות! עובדות!)

עלילת הספר לוקחת אותנו למקומות וזמנים שונים: יוון, אוסטריה והונגריה בימי מלחמת העולם השנייה; ארצות הברית, הונגריה ואוסטריה, מקץ שנים רבות. אנחנו מתוודעים לדמות אחת שמבוססת על אישה אמיתית, כוכבת הקולנוע ההונגריה קאטלין קראדי, שאחרי מותה הוכרה כחסידת אומות עולם בזכות זה שפדתה את חייהם של כעשרים ילדים. אנשי פלוגות החץ ירו באלפי יהודים על גדת הדנובה, והטילו את גופותיהם לתוך המים. קראדי שילמה לרוצחים שוחד ואת הילדים שהצילה לקחה לווילה בבעלותה, הסתירה אותם במרתף וסיפקה להם מזון, עד שהצבא הצבא האדום הגיע לאזור.

יד זיכרון על שפת הדנובה לזכר הנרצחים

שאר הדמויות בדויות, אבל יכלו בהחלט להתקיים במציאות, על כל המורכבות והקונפליקטים שלהן. סיפוריהם, שנשזרים אלה באלה לאורך שנים רבות – אישה צעירה שנישאת לאחיו של אהובה שנעלם; גבר שרגשי האשמה על כך שבגד (לכאורה?) בבני המשפחה שלו מתווים את דרכו בחיים; צעיר שמגיע לארצות הברית, ורוכש לעצמו מעמד נישא וכסף, אך חי חיי פרישות – כל אלה הזכירו לי להדהים את הספר שלי, מעקב, (ראה אור בעברית  ב־2013, ובאנגלית בשם The Truths We Never Told, ב־2023).  

אבל זאת לא הסיבה העיקרית לכך שהשקרן הקטן ריתק וריגש אותי. הוא פשוט כתוב טוב! 

מילה אחת על עיצוב העטיפה. לדעתי הוא לא מיטיב עם הרומן. יש בו לטעמי נופך זול, שמשווה לו אופי של ספר קליל ואולי אפילו סתמי. אני לא מומחית גדולה בכל מה שקשור בעולם העיצוב והגרפיקה, אבל עניין אותי להבין אם העיצוב ייחודי לגרסה הישראלית. 

נוכחתי שיש קווי דמיון מאוד ברורים לגרסת המקור באנגלית, שנראית כך:

מעניין להשוות בין הגרסאות. באנגלית רואים ילד רץ על פסי רכבת, בגבו אלינו. בעברית פניו גלויות, ולקדמת הציור נוספה צללית של זאב (שמוזכר כאמור בספר כדימוי להיטלר). 

צבעי הכריכה לא השתנו, אבל לדעתי משהו בדימוי של הגרסה העברית מחוסר תחכום או עידון. דווקא תווי פניו של הילד, שהופכים אותו לדמות כמעט ספציפית, מחלישים את העוצמה שלו, וגם היעלמות דמותם של החיילים ושל קרון הרכבת מעמעמים את כוחו. הציורים דומים, לכאורה, אבל בעצם שונים מדי…

המקבילה לפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו" היא באנגלית Don't  judge a book by its cover. במקרה שלפנינו מדובר בעצה טובה…  

, Mitch Albom The Little Liar

הוצאת מטר, 2025
תרגום: עידית שורר
304 עמ'

שי חזקני, "מולדת יקרה – המכתבים הגנוזים, מלחמת 1948": מה באמת היה תפקידה של הצנזורה הצבאית?

תיקון טעות: יומיים אחרי פרסום הטור לראשונה הובהר לי שהוצאת הספרים ששמה "עברית" אינה זהה להוצאה המקוונת e-vrit, לפיכך הספקולציה שלי שלפיה הספר ראה אור בפלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין שגויה.

לא הייתי צריכה להגיע אל אחרית הדבר שבספר, או לקרוא ריאיון עם מחברו, כדי לשער שלא במקרה ראה אור בהוצאת e-vrit, שמציעה פלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין, פחות או יותר.

היה לי ברור שאף הוצאה לאור ישראלית "רגילה" לא הייתה מעוניינת בספר. ומודה שגם לי הייתה לפעמים הקריאה קשה מנשוא. ממש מייסרת.

שי יחזקני עשה בספרו מהלך מרתק, יוצא דופן ומקורי. לאחר שנודע לו שארכיון צה"ל "משמש לפעמים שומר סף של הנרטיב הרשמי בישראל", ולאחר שהבין שעובדיו של הארגון "אינם מבקשים להסתיר את המידע" הטמון בו מאויבי המדינה,  "אלא מאזרחי ישראל היהודים עצמם", החליט לצלול לתוך הארכיון ולגלות מה יש שם. לצורך כך פתח במאבק משפטי, כדי לקבל לידיו את המסמכים שהארכיון סירב לחשוף. 

כמו כן, "עקף" אותו מדי פעם, וחיפש חומרים בארכיונים נוספים: זה של יד טבנקין, או של התנועה הקיבוצית, ומצא מסמכים רבים.

המקור העיקרי שעליו נשען לטובת הספר שכתב היה – וזה כשלעצמו הפתיע אותי מאוד – הצנזור הצבאי. זה שנהג לפתוח את מכתבינו, ולהותיר על המעטפות מדבקה שחתמה בחזרה את החיבור השסוע שבין חלקיהן.

אני זוכרת היטב את המכתבים ההם, שהגיעו אלי ללונדון: חברתי האהובה אירית כבר התגייסה לצבא, ואני, צעירה ממנה בשנה, הייתי שקועה עדיין בבחינות הבגרות, לפני שחזרתי ארצה והתגייסתי. לשתינו היה ברור לגמרי תפקידה של הצנזורה: לנטר את הדואר היוצא מהארץ כדי, כך האמנו בכל ליבנו, לוודא שלא דולפים "סודות צבאיים". אהה, איזו תמימות! 

כשהתחלתי לקרוא את הספר שאלתי עוד אדם, מבוגר ממני בשנתיים, מה היה תפקידה של הצנזורה, וגם הוא העלה מיד את עניין הסודות הצבאיים.

ואם כך – מדוע נפתחו באותם ימים (אמצע עד סוף שנות השישים של המאה העשרים) גם המכתבים שלי אליה? אילו סודות צבאיים יכולתי לחשוף ממקום שבתי בבירת אנגליה? (מקריאת הספר הבנתי שזאת הייתה הפרקטיקה. לפעמים אפילו מכתבים בין אזרחים לבין עצמם נבדקו על ידי הצנזורה!)

הספר שלפנינו גילה לי את הסוד המדהים: תפקידו העיקרי, אם לא הבלעדי, של הצנזור היה לעקוב אחרי עמדות הציבור, לנתח אותן, ולדווח עליהן לשלטונות! 

חזקני סקר אלפי מסמכים, העתקים של מכתבים שנשלחו מהארץ ואליה, של יהודים וערבים, וגם את חוות הדעת של הצנזור שהסיק מסקנות כוללות ועסק, למעשה, במחקר סוציולוגי מתמשך.

תוכנם של המכתבים לא פעם מזעזע בעוצמות בלתי נסבלות.

לתחושתי, שי חזקני מבקש להציג בספרו אג'נדה לא לגמרי סמויה, ולתקף אותה בעשרות, אם לא מאות, ציטוטים, בעיקר מתוך מכתבים, אבל גם – פקודות יום והודעות לציבור: שהערבים לא נסו סתם כך, בלי סיבה, במהלך מלחמת העצמאות. שצה"ל לא רק עודד אותם, אלא גם הפחיד אותם מאוד, ושהפחד שלהם היה לגמרי מוצדק, לנוכח מעשי הזוועות שהדעת אינה סובלת שעשו חיילים יהודים באוכלוסייה הערבית. האלימות, כך מראה חזקני, הייתה מגמתית, מכוונת, ולוותה לא פעם גם ברציחות, עד כדי מעשים שאי אפשר אלא לכנות אותם במילה המבעיתה "טבח". 

לתחושתי, אם נבחן לאיזה צד נתונה אהדתו של המחבר, נסיק שהוא ניצב בעמדותיו יותר לצד הפלשתינים, מאשר לצד היהודים. שהוא מזדהה עם מצוקתם של פליטים שגורשו לבלי שוב. שהוא מבין את געגועיהם, את כמיהתם לשוב למולדתם, ושהוא זועם מאוד על העוולות שנעשו להם. (הוא מציג ראיות גם להתפכחות של חיילים יהודים שהגיעו לארץ ישראל כדי להילחם: מתנדבי גח"ל מארצות המערב כי חשו דחייה כלפי נורמות ההתנהגות של ילידי הארץ והמתנדבים שהגיעו כציונים נלהבים ממרוקו, כי נתקלו – כך אפשר להיווכח מהמכתבים שהוא מצטט – בגזענות קשה מצד האשכנזים. בניגוד למתנדבי מארצות המערב, שחלק גדול מהם עזב את הארץ ושב לארצות הולדתם, את אלה שהגיעו ממרוקו הגביל הממסד ולא אפשר להם לעזוב, בין היתר על יד כך שלקחו מהם, כך מספר לנו חזקני, את דרכוניהם!)

היו מקומות שבהם לא יכולתי שלא לציין לעצמי: כן, עוול חמור נעשה לבעלי אדמות ערביים שבשנים הראשונות עוד ניסו למשל להגיע להסכמים עם מכרים או בני משפחה שנשארו כאן, כדי שאלה יעבדו את אדמותיהם וישלחו להם את הכסף, אבל – אבל! – אני לא יכולה לשכוח שגם בני המשפחה שלי נאלצו להגר ולהשתקם במקומות רחוקים ממולדתם, ואני לא מתכוונת רק לצד של ניצולי השואה, אלא גם על הסבא שלי שנס על נפשו מדמשק, שם נולדו הוא והוריו וסביו, ושאת ההסכם עם שותפו הערבי הפר הלז, למעשה עשק אותו מכל רכושו, שהבטיח לשלוח אליו ארצה את תמורתו! שם היה אליאס פסח אדם אמיד, בעל נכסים. כאן כבר התקשה למצוא את מקומו ולהתפרנס בכבוד. חייהם של בני הדור הבא אחריו כבר נראו שונים מאלה שלו. הם כבר התאקלמו והתבססו במולדתם.  

התגלגל לידי סרטון וידיאו שצולם בשנות התשעים. הוא מתעד את הסבתא שלי, נור, שמספרת איך חבר ערבי עשק אותם שם, בדמשק. היא מדגישה שהצליח במזימה רק מכיוון שהיו יהודים!

נור ואליאס, חיו אמנם בעיר הולדתם דמשק, אבל מסתבר שבשלב כלשהו קנו שתי דירות בתל אביב.

את הדירות ההן, בניגוד לעצות הטובות שקיבלו מקרובי המשפחה, מכרו, כדי לחכור כמה חלקות אדמה משובחות, עצומות בגודלן – "כמה כפרים", לדבריה – כדי לזרוע בהן חיטה, ולהרוויח הרבה כסף.

אבל השותף הערבי, שהיה לכאורה חבר קרוב ובן בית (בקטע אחר בריאיון היא מספרת שגר אצלם ממש ולאורך זמן, עד כדי כך היו מיודדים) גזל מהם הכול: כשהיבול נקצר הורה להם לא לבוא, והסביר שהתושבים שבסביבה, כלומר – הערבים – לא יראו את נוכחותם בעין יפה.

וזהו. כל כספם ירד לטמיון.

מהסיפורים של סבתא נור אפשר להבין עד כמה לא בטוחים חשו שם, בסוריה, היהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, הערבית.

אבל אני הרי אמרתי לו מראש שתהיה בעיה, כי אנחנו יהודים, והוא ערבי, היא אומרת בשיחה המצולמת – פחות בכעס ויותר בהשתוממות, שלא התפוגגה גם מקץ כמעט שישים שנה!

אי אפשר שלא לחוש בעוצמה רבה עד כמה זכויותיהם, למעשה – עד כמה עצם קיומם – הותנו ברצון הטוב של סביבתם. עד כמה היו נטולי הגנה, בהיעדר מדינה שתשמור עליהם.

עד כמה היו נתונים לשרירות לבם של השכנים הערבים, בעלי הבית והמקום.

עד כמה ידעו שהם זרים. שהם סוג ב'. שאין מי שיערוב לשלומם.

ואז, ב־1947, פליטים חסרי כול, הגיעו (ברגל!) לארץ ישראל, וייסדו בה מדינה.

לי אין ספק שקיומה של מדינת ישראל מוצדק לחלוטין.

עם זאת, אני מודה: כיהודייה, כישראלית, היו בספרו של שי חזקני חלקים קשים מנשוא. למשל – חיילים התפארו במכתביהם באכזריותם הרצחנית ותיארו אותם במכתביהם לקרובי משפחה וחברים. קראתי ולא האמנתי. 

ופחות מכך, ובכל זאת – גם הם מזעזעים מאוד – התיאורים של הגירוש בכוח; של תמימותם של חלק מהפליטים הערביים, כפי שהיא מתבטאת במכתבים שהצנזור תפש, קרא והשתמש בהם לצרכיו. מסתבר, למשל, שבמשך זמן רב עוד המשיכו להאמין בחסדם של היהודים, בצדק שתגלה המדינה המתוקנת, מדינת ישראל, שבלי ספק תניח להם לשוב לבתיהם.  

בחלקיו הראשונים של הספר מראה חזקני מה היו המוטיבציות של היהודים להגר לארץ ישראל ולהילחם עליה (עוד לפני מלחמת העולם השנייה), ואיך נאבקו נגדם מתנדבי "צבא ההצלה" בהנהגת קאוקג'י, שהגיעו לכאן מארצות ערב כדי לעזור לבני עמם. 

הוא מתאר למשל את שאיפתם של היהודים "לחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים", כלומר, להיות שוב "גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט" (כמו בתקופת התנ"ך) , כפי שכתב נורדאו כבר ב־1903. (אחד העם לעומתו האמין כי "ייחודם של היהודים הוא עליונותם המוסרית, שירשו מנביאי ישראל", ולאו דווקא כוח הזרוע).

האומנם אימצו יהודי אירופה "את נקודת המבט הקולוניאלית האירופית", ולכן החליטו להתחזק בגוף ולהגר לארץ ישראל? 

"מגייסים בשירות שתי התנועות הלאומיות הצליחו לשכנע אלפי יהודים וערבים לעזוב את בתיהם ולבוא ולהילחם על פיסת אדמה רחוקה שלא ידעו עליה הרבה", כותב חזקני, ואני תוהה אם הוא באמת מאמין שליהודים לא הייתה הצדקה מלאה להקים לעצמם מדינה ריבונית שתגן עליהם מפני אנטשמיות שנמשכה מאות שנים, ושיאה היה, כמובן, בשואה. 

אני מניחה שחזקני ישיב שגם אני עברתי אינדוקטרינציה של המדינה. 

המחשבות על מי שהיו אמורות להיות הסבתא והדודה שלי ש"נספו" (נרצחו!) במטהאוזן מקשות עלי להסכין עם עמדתו. למרות הכול. כי מה שקרה שם, באירופה, כמו גם כל הרדיפות האנטישמיות שקדמו לשואה (וששוב צצות ועלות מכל עבר), קרה באמת, ואני, כן, עברתי "אינדוקטריציה" של קורבן בכוח או בפועל.

חרף הסתייגויותי, קראתי את הספר בנשימה עצורה. חלק מהראיות שהוא מביא מסמרות שיער. אני סבורה שחשוב לקרוא אותו, למרות הכאב הרב שהוא מסב. 

שם במקור: DEAR HOMELAND – Censored Letters from the 1948 War

 

תרגום לעברית: דפנה ברעם, שי חזקני
הוצאת עברית 2023
337 עמ'

תהיה טבעי. תהיה טבעי

הייתי רגיל לזה. הייתי מיומן היטב, אחרי שנות הפנימייה הארוכות והחיים לצד נערים ובחורים שאל רובם המוחלט הייתי אדיש רומנטית ואדיש מינית. אך מרוב פחד שיגלו אותי, כשמישהו היה מוריד חולצה או כשנכנסתי למקלחות המשותפות או כשהיינו הולכים למִקווה בימי ישיבת ההסדר, הייתי נכנס לדריכוּת הזו, למתח, לריכוז במשימת ההסתרה. והייתי אומר לעצמי, תהיה טבעי. תהיה טבעי כדי שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. זה לא מעורר בך עניין. אבל שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. אל תביט אל הגוף. תתרכז בפרצוף. או בקיר. או בנוף. תדבר על משהו שלא קשור במה שקורה כאן. תגיד משהו מצחיק. יופי. עכשיו תעביר מבט קצר אל הגוף. אחרת ישימו לב שאתה מתרכז בלא להביט אל הגוף. עכשיו תהיה כמו האחרים. האחרים, מה הם עושים. הרגילים שסביבך. לאן הם מביטים. מה הם עושים עם העיניים. הרי האחרים מסתכלים לכל מיני מקומות. הרי האחרים לא מתרכזים לא להביט. הם טבעיים. תהיה טבעי. תהיה אדיש. נכון שאתה גם ככה אדיש. בכל זאת תתרכז בלהיות אדיש. אבל לא יותר מדי אדיש. זה שוב מבליט אותך. ושוב תגיד משהו מצחיק או משהו חכם. תרים את השיחה מעל לגופים החשופים שאת מי הם מעניינים בכלל. לא אותך, מה לך ולגוף של גבר. שום דבר. כל הכבוד. שוב הצלחת, הסוד שמור. אתה בסדר."

אן טיילר Three Days in June: הפעם הבאה ודאי תהיה טובה יותר…

אן טיילר היא אחת הסופרות שאני עוקבת אחריהן מקרוב ובצמוד מאז שקראתי את הספר הראשון שלה, לפני ארבעים שנה. 

בעבר, הרבה לפני הופעתו בחיינו של אתר אמזון (ושל האינטרנט בכלל…), ה"מעקב" תבע מאמצים מיוחדים – לא היה פשוט לתושבת ישראל לגלות בזמן אמת שספר חדש של טיילר ראה אור, היה צורך בקשרים עם אנשים שגרים בארצות הברית או באנגליה, וכמובן שבמרכזו של כל טיול לחוץ לארץ נערך ביקור ארוך בחנויות ספרים, ובמזוודות נישאו בחזרה הביתה לישראל ספרים מאת אן טיילר ואניטה שרב האמריקניות, אליס מונרו (שלימים חשיפת האמת על אודותיה, על בגידתה בבתה, אכזבה כל כך) וקרול שילדס הקנדיות,  ג'ואנה טרולופ ואנג'לה למברט האנגליות, את האחרונה – הפחות מוכרת מבין כולן – הכרתי במקרה באחד המסעות ההם בחנויות הספרים בלונדון, ומאז "השגתי" את כל ספריה… 

עלי להודות שאן טיילר הפתיעה אותי לא פעם, ולא תמיד לטובה. הפערים בין ספריה עצומים. חלקם נפלאים ממש,על אחד מהם Breathing Lessons, זכתה בפרס פוליצר, אבל היא הוציאה לאור גם ספרים בינוניים ומטה. 

אין ספק שכל ספר שתכתוב יראה אור והצלחתו מובטחת. היא מוכרת בעשרות  מיליונים. ב־14 בפברואר 2025 התראיינה למוסף הספרותי של הניו יורק טיימס לקראת הוצאתו לאור של Three Days in June, ספרה העשרים וחמישה, וסיפרה שגם בדיור המוגן שאליו עברה לפני שלוש שנים אין יום שבו אינה כותבת, בכתב יד, לפחות כמה עמודים. הכתיבה היא מאז ומתמיד מרכז חייה, וממשיכה להיות כזאת. האם את מעורבת בפעילויות אחרות שמוצעות במקום מגורייך? נשאלה, והיא השיבה במידה מסוימת של מבוכה שלא. היא רק כותבת. החדש, העשרים ושישה, כבר התחיל להתבשל במחשבותיה, היא מוסיפה ומגלה…

מאחר שאמזון קיימים מזמן בחיינו, קיבלתי הודעה על צאתו של הספר החדש ומיד, בלחיצת כפתור, הוא נחת אצלי בקינדל. כמה פשוט.

אבל הספר עצמו אינו נמנה עם הטובים שלה. רחוק מזה. 

טיילר נוטה תמיד לרדת בכתיבתה לרזולוציות דקיקות ביותר, ובדרך כלל זה נהדר, אבל ברגעים הפחות טובים, כשמתעוררת התחושה שכל הפרטים הזעירים הללו בעצם לא תורמים מאומה להבנת הדמויות או העלילה, עולה חשש לתחושה של טריוויאליות מסוימת. 

אנחנו מבקרים, למשל, במסעדה, עם גייל, הגיבורה הראשית בסיפור, ובעלה לשעבר מקס. ושם מקבלים פירוט מדוקדק של כל מיני מאכלים מהתפריט. במה המנה הזאת מצופה, ומה מאפיין את המנה ההיא. ועוד. ועוד…. אנחנו מלווים כל ניד ראש וכל התנשמות של המשתתפים בחתונה של בתם של גייל ומקס. מי הביט לאן. וכמה זמן. ומה אמרה הדודה ההיא. ואיך הגיב בן הדוד ההוא. אבל מה זה נותן לנו? אנחנו שם, אתם, ולמרבה הצער יש רגעים שזה פשוט מייגע ומיותר. אומר בפירוש – משעמם. רמות הפירוט הן כאלה שכשמישהו מורח חמאה על הטוסט שלו היא טורחת להוסיף "בעובי של רבע אינץ'". כן, יש רגעים שזה פשוט נהיה מגוחך… 

טיילר נוטה גם להסברים מיותרים. אנחנו יכולים להעריך שהפלשבקים של הדמויות מתרחשים לפני כעשרים וחמש שנים. ומאחר שההווה המוצהר של הספר הוא 2023 (השנה מוזכרת במפורש, אם כי אפשר היה גם לנחש אותה, כי מגפת הקורונה מוזכרת כאירוע מהעבר הלא רחוק). יכולנו לשער בכוחות עצמנו שבאותה תקופה לרוב בני אדם עדיין לא היו טלפונים ניידים זמינים, אבל טיילר לא סומכת על ההבנה שלנו, ומסבירה הסתבכות בעלילה שהיום הייתה יכולה אולי להימנע בכמה שיחות קצרות בכך ש"באותה תקופה לא היו לנו טלפונים ניידים". מיותר! מתעוררת תחושה של התערבות יתר של הכותבת בכתוב. במקום שתיתן להתרחשויות לדבר בשם עצמן, היא לא רק מספרת, אלא גם מבארת.

היא מגיעה לרמות כאלה של פרשנות עצמית, שכאשר יש דמות שבוגדת בבן זוגה, היא מסבירה לנו שאף פעם לא נפגשה עם המאהב שלה אצלה בבית, "כי הייתי מרגישה שאני לא נאמנה". נו, באמת… עד כדי כך את צריכה לבאר הכול? 

קראתי את הספר עד תומו, אבל אני מודה שהפעם זה היה די מייגע. ואפילו קצת צפוי מראש – מין "boy meets girl", רומנטיקה של הגיל השלישי, עם – זהירות, ספוילר – סוף מרגיע ומנחם, רצוי, לא מפתיע, אבל קצת קלוש, כמו הספר כולו. 

ובכל זאת, אני מחכה בסקרנות לספרה הבא. אולי שוב תתעלה לרמה של The Beginner's Goodbye, French Braid, Clock Dance, A Spool  of Blue Thread, ועוד רבים אחרים: f morning Ever Comes, The Tin Can Tree, A slipping Down Life, The Cloak Winder, Celestial Navigation, Searching for Caleb, Earthly Possessions, Breathing Lessons,  Morgan's Passing, Dinner at the Homesick Restaurants, The ,Accidental Tourist, The Amateur Marriage – ציינתי כמה מהאהובים ביותר – אם תכתוב שוב ספר כמו אלה, השמחה תהיה רבה… 

פדריקו גרסיה לורקה, "גַּסֵּלָה עַל מָוֶת אָפֵל", תרגום מספרדית: רפאל אליעז

תְּנוּמַת הַתַּפּוּחִים לָנוּם חָפַצְתִּי,
מֵהֲמֻלַּת בָּתֵּי־קְבָרוֹת לִבְרֹחַ.
תְּנוּ לִי לָנוּם תְּנוּמַת הַיֶּלֶד,
שֶׁאֶת לִבּוֹ בִּקֵּשׁ לִדְקֹר בְּיָם פָּתוּחַ.

חִדְּלוּ מִלְּשַׁנֵּן לִי, כִּי מֵתִים דָּמָם
לֹא יִשָּׁפֵךְ לַתֹּהוּ!
כִּי פֶּה אֲשֶׁר נִרְקַב, יִדְרֹשׁ עוֹד מַיִם.
אַל תְּסַפְּרוּ לִי מָה עִנּוּיִים גּוֹרֵם הָעֵשֶׂב,
מַה דְּבַר־הַלְּבָנָה, שֶׂפֶּה כְּשֶׁל נָחָשׁ לָהּ,
וְשֶׁטּוֹרַחַת הִיא עַד דִּמְדּוּמֵי הַבֹּקֶר.

שָׁעָה קַלָּה לָנוּם חָפַצְתִּי
שָׁעָה קַלָּה, רַק רֶגַע, רַק שְׁנוֹת אֶלֶף,
אֲבָל דְּעוּ כֻּלְּכֶם, שֶׁאָנֹכִי לֹא מַתִּי,
שֶׁדִּיר־זָהָב עַל שִׂפְתוֹתַי נָטוּעַ,
שֶׁהִנְנִי קְטֹן יְדִידֵי הָרוּחַ,
וְצֵל־עָצוּם אֲנִי, שֶׁדִּמְעָתִי פּוֹרֶשֶׂת.

מִפְּנֵי הַצֵּל הַזֶּה
כַּסֵנִי בְּצָעִיף לְאוֹר הַשַּׁחַר,
פֶּן מְלֹא־חָפְנַיִם נְמָלִים יִזְרֶה בִּי.
הֶשְׁרֵה הֵיטֵב אֶת נְעָלַי בַּמַּיִם
שֶׁעֹקֶץ עַקְרַבּוֹ יַחְלִיק וְלֹא יִפְגַּע בִּי.

כִּי תְנוּמַת הַתַּפּוּחִים לָנוּם חָפַצְתִּי,
וָאֶלְמַד אֲנָחָה שֶׁמֵעָפָר תְּטַהֲרֵנִי.
כִּי לִחְיוֹת עִם הַיֶּלֶד הָאָפֵל חָפַצְתִּי,
שֶׁאֶת לִבּוֹ בִּקֵּשׁ לִדְקֹר בְּיָם פָּתוּחַ.

פרידה מקפדן, "עוזרת הבית": מותח ומבדר

"יותר ממיליון עותקים נמכרו ברחבי העולם!" נכתב בראש הכריכה הקדמית, ובתחתיתה – "מותחן פסיכולוגי ממכר עם תפנית עוצרת נשימה".

אכן!

עוזרת הבית, שעוד כותרת נוספה לו: "מאחורי דלתות סגורות, היא רואה הכול", הוא אכן ספר רב תהפוכות, מפתיע, מרתק, ויכול בהחלט לשמש כל קוראת או קורא כהפוגה זמנית בין קריאה של יצירות אמנות.

הוא לא מתיימר לעשות יותר מאשר למתוח, לבדר, להפתיע, ואת כל אלה הוא עושה היטב.

אחרי שני שליש חלה בעלילה תפנית, למעשה – מהפך, כשכל מה שחשבנו עד עכשיו משתנה בבת אחת, והיכולת לעשות את זה, לכתוב בצורה משכנעת עלילה שמתקדמת בכיוון מסוים ואז בבת אחת משתנה ומשנה את כל נקודת המבט ואת כל ההבנות שרכשנו לאט לאט במהלך הקריאה, היא לא עניין של מה בכך.

כי המהפך סביר והגיוני ו(כמעט…) כל הפרטים מסתדרים בו היטב, כך שמי שנחשב טוב מסתבר כרע, ולהפך.

הסיפור מתחיל לכאורה ברגע הסיום: "אין לי ספק שמהבית הזה אצא באזיקים". הכתיבה בזמן הווה, הוודאות של הדוברת ש"לא יעברו יותר מחמש שניות עד שיקראו לי את הזכויות שלי", וההבנה שלנו שמעורבת בסיפור גופה "שנמצאה למעלה, בעליית הגג" יוצרת מהרגע הראשון מתח. של מי הגופה? מי חשודה ברצח? מדוע כל כך ברור לה שאין לה סיכוי להינצל?

וזאת רק ההקדמה. אחריה מגיע "חלק ראשון" שמוגדר – "שלושה חודשים קודם לכן". ברור לנו למה מוביל סיפור העלילה שנתחיל עכשיו לקרוא: הוא מגיע אל גופה בעליית הגג, ועושה את דרכו אליה בצעדים אטיים ויסודיים: אנחנו לומדים להכיר את הדמויות: מילי, עוזרת הבית שעד לפני זמן מה הייתה הומלסית והיא חייבת למצוא עבודה; המעסיקה שלה, נינה, עשירה קפריזית ובלתי נסבלת; בעלה של המעסיקה – אנדרו וינצ'סטר; בתה – ססיליה, והגנן האיטלקי אנזו, שעובד כל הזמן בחוץ, בגינה.

מדוע נינה כל כך קפריזית? מדוע היא מתעללת – אבל ממש! – בעוזרת ששכרה? שופכת על הרצפה בקבוקי חלב, משאירה אחריה טינופת, בלגן בלתי נסבל, כלי אוכל מזוהמים? מדוע היא מטרטרת אותה בלי הרף, דורשת ממנה לבצע משימות בלתי אפשריות, ואז משנה את דעתה, משקרת, הפכפכה, מפלצתית ממש?

מדוע בני הזוג העשירים והמוצלחים כל כך רבים בלי הרף, בקולניות, בזעף?

מדוע הם ממשיכים להעסיק את מילי?

מדוע בתם לבושה תמיד בבגדים מוזרים, שלא הולמים את גילה ולא מאפשרים לה להתנהג בחופשיות, לשחק ולהשתובב?

מדוע החברות של נינה כל כך בלתי נסבלות?

מה מילי תגלה על אודות המעסיקה שלה? ומה נינה תגלה על מילי?

כל השאלות הללו הן רק התחלת המסע, ועל כולן תימצא התשובה המפתיעה.

ממש עד לעמוד האחרון, אחרי שהכול כבר מתפענח בעצם, עוד נשאר סוד אחד שמשאיר אותנו נדהמים…

הוצאת ספר לכל, 2025
תרגמה: טלי אלעד
ערכה: מירה רוזנפלד
304 עמ'

THE HOUSEMAID by FREIDA MCFADDEN

"יש לה ידיעות"…

בדיעבד היינו כולנו על סף מהפכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים במדינה, מהלכים על הר געש – המהפך של גיל ההתבגרות, בלב הסערה הממשמשת ובאה (קלישאה מטופשת) בתוך כל אחד מאתנו ומסביבנו. רעיה המחנכת (וסגנית המנהלת) אומרת, ממקומה המוגדל במרכז התמונה, בביטחון, "יש לנו את הצבא החזק בעולם" (משפט זה נחרת בי כבר אז, הרגשתי את הניפוח, את חוסר האמינות, וגם קינאתי בביטחון שלה, הנבוב. 

תמהתי מה הילדים האחרים חשים מול משפטים כאלה. "יש לה ידיעות", כך אמרו בכיתה, "כי בעלה בכיר בצבא" (אני נזכר ששנים רבות לאחר מכן, בזמן "מלחמת המפרץ", הפסיכולוג שלי דרש ממני להגיע לפגישה בעוד אני פחדתי מירי טילים אפשרי מעיראק. הוא טען נחרצות שלא יגיעו טילים מעיראק כי "יש לנו לוחמה אלקטרונית הטובה בעולם", ושיש לו ידיעות ממקור גבוה בצבא. למוחרת, כשהייתי בדרכי אליו, נורו טילים מעיראק).

רעיה המחנכת גם אמרה לנו בפגישה הראשונה בכיתה ז' "אצלי אין משחקים" ו"אני חותכת דברים מהר". אני זוכר שתמהתי על דבריה. הבנתי שהיא אומרת שהיא חזקה, אבל לא הבנתי מה היא אומרת לנו. מה זה אומר לגבינו? שאנחנו חלשים מולה? שאנחנו נהיה חזקים אם ניצמד אליה? שהיא תחתוך אותנו? ואכן, אני לא שיחקתי אצלה. האם אחרים שיחקו אצלה? האם היה אפשר לשחק? התמונה בהקשר הזה היא שריד להומוגניות נשאפת, אולי מדומיינת, אולי ממומשת. כך או כך, איני חלק ממנה.

ג'סיקה אנתוני, "הגשר" The Most: האם גשר הוא מעבר או מלכודת?

במקור שמו של הספר The Most, אך בעברית הוא זכה לשם אחר, הולם מאוד (אולי אפילו יותר מזה המקורי…): הגשר.

זהו ספר מתעתע. נדרשת קריאה ממושכת, כמעט שני שליש או יותר שלו, לפני שעומדים על טיבו כשמגיעים אל מעמקיו ומבינים שלא מדובר ברומן שמתאר ברוב שלווה ונחת את חיי הנישואים הפשוטים למראה של בני זוג אמריקניים, הוא – סוכן ביטוח, גבר נאה במיוחד, היא – שחקנית טניס בעברה, שוויתרה בשלב מוקדם על קריירה של ספורטאית, אם כי עד אז הייתה בטוחה שטניס תחרותי הוא הייעוד שלה. 

הם נראים זוג שגרתי מאוד, אפילו קצת משעמם. זאת – עד שמתחילים להיחשף סודות מפתיעים מאוד. במיוחד אלה שלה. אחד מהם מתחיל להתגלות בערך בתחילת השליש השלישי של הספר, ועוד אחד, מדהים עוד יותר מהראשון – ממש בפסקאות האחרונות. 

מי העלה בדעתו שבעצם אנחנו צופים במעין משחק טניס וירטואלי, לא על המגרש, עם מחבטים, כדור ורשת, אלא – בחיים האמיתיים של בני הזוג. מי תיאר לעצמו מה עתיד לקרות כאשר קתלין נכנסת לבריכה המשותפת בבית הדירות שבו היא גרה עם שני בניה ועם וירגיל, בעלה. (וירגיל באנגלית הוא שמו של המשורר הרומי שבעברית ומן הסתם גם ברומית הוא – "ורגיליוס". בשלב מסוים נגלה שיש לכך משמעות. הספר תורגם כאמור לעברית, אבל קראתי אותו במקור, כך שאני לא יודעת איך רחל פן, המתרגמת, פתרה את הבעיה).

ביום ראשון חורפי חמים בחודש נובמבר קתלין מחליטה להתרענן בבריכה. היא לא מרגישה טוב. אין לה כוח לנסוע לכנסייה עם וירגיל והבנים. כשבני משפחתה חוזרים מהכנסייה היא מקבלת בהבנה את הודעתו של הבעל שהוא הולך, כמו בכל יום ראשון, לשחק גולף. למרבה ההפתעה היא עדיין שוכבת בתוך מי הבריכה כשהוא חוזר מהמשחק, אף על פי שמתחיל להחשיך, וכבר לא כל כך חם. בני המשפחה שלה כבר רוצים לאכול את הארוחה העיקרית – מה, היא לא בישלה? היא לא מתכוננת להתחיל לבשל? ומה עם השכנה שבכל יום ראשון קתלין מספקת גם לה ארוחה טעימה? אליה היא כן תגיע עם האוכל המובטח, או שמא תיאלץ להסתפק בשיירים? 

מה קורה פה? מה קרה לה? מה יום מיומיים?

אנחנו נדע. המציאות היומיומית תתחיל להתקלף ממעטיה והאמת תיחשף. בינתיים רק לעינינו, אבל אולי גם לעיני גיבורי הסיפור.

לווירגיל אין מושג שתמרנו אותו בתכסיס מעולם הטניס שמכונה "גשר". כי גשר, מסביר אחד האנשים בסיפור, איננו רק מקום של מעבר. הוא גם דימוי למלכודת. לא רק דימוי, הוא גם יכול להיות מלכודת של ממש. כמו הגשר בעיר הולדתו בצ'כיה שאנשים שעברו עליו נלכדו כשהופצץ, ונהרגו. 

הדימוי הזה הזכיר לי את ספרו של תורנטון  ויילדר גשר סנט לואיס ריישמתאר את קריסתו, בפרו של מאה השמונה עשרה, של גשר תלוי, ועקב כך – את מותם של חמישה הולכי רגל. מדוע דווקא הם? שואל ויילדר; מה משמעות סיפורי החיים של כל אחד מהם? 

בספר שלפנינו הגשר הוא, כאמור, דימוי. לא גשר ממשי. הוא מעשה לגמרי לא צפוי שגיבורת הספר עושה, ולאט לאט מסתבר שלא סתם: שיש לה מטרה מאוד ספציפית. היא מתכוונת להשיג משהו. כמה מפתיע לגלות שלעקרת בית משעממת לכאורה, יכולים להיות סודות אפלים כל כך… 

העלילה מתרחשת בשנות החמישים של המאה העשרים. זמן לא רב אחרי מלחמת העולם השנייה, שהדים לה מופיעים ברומן. בה בעת מרחפת כל העת מעל ראשיהם של גיבורי הספר, ובעקבות זאת – כמו גם מעל ראשינו, הקוראים – הכלבה האומללה לייקה, שהרוסים שיגרו לחלל עם הספוטניק השני שלהם. היא והחללית מוזכרים מדי פעם, בתחושה מתמדת של העוול הנורא שנעשה לחיה חסרת אונים שנחטפה אל מותה, הרחק מכדור הארץ. כמו בספר של תורטון ויילדר, גם כאן מדובר במוות חסר פשר ולא צודק, אלא שמבחינת לייקה לא הייתה זאת סתם גזירת גורל אכזר, אלא – התעללות מודעת של בני אדם שהחליטו לחרוץ את גורלה של הכלבה למוות בייסורים. מעשה שמעורר בהחלט מחשבות לא חיוביות עליהם בפרט ועל האנושות בכלל. 

בעברית: הוצאת פן, 2024,
120 עמ'
תרגמה: רחל פן

Anthony, Jessica. The Most, Little, Brown and Company

עופר ספיר, "תמיד עוד פעם אחת – החיפוש אחר חלקי העצמי": איך להקשיב לטקסט

"התברר לי שגם הטקסט זקוק להקשבה, ממש כמונו," כותב עופר ספיר בספרו תמיד עוד פעם אחת שראה אור בימים אלה. כוונתו הייתה למה שהתחוור לו בקורס "תצפיות בתינוקות", שאותו עבר במהלך הכשרתו המקצועית במסגרת לימודי הפסיכותרפיה. להפתעתו, המנחה של אותו קורס "התרכזה בטקסטים שכתבנו על התצפיות הרבה יותר מששיערתי שאפשר", והוא מוסיף, "ובניסוח אחר: אנחנו צריכים להקשיב לטקסט ממש כמו שאנו צריכים להקשיב לאחרים ולעצמנו".

וזה בדיוק מה שספיר עושה לאורך הספר, שקשה להגדיר את הז'אנר שבו נכתב, וזאת כי מדובר למעשה בחידוש מקורי של הכותב: ספר שכל אחד מפרקיו נפתח בתצלום קטן, בשחור לבן, שהוא מעין כן ההמראה, ולרוב גם המוקד, של הפרק.

אבל תיאור התצלום הוא רק נקודת ההתחלה. שכן כל אחד מהפרקים חותר עמוק עמוק פנימה, וכולם מרוכזים בעיקר בשאלות שספיר מרבה לשאול את עצמו, ובכך פותח פתח לאינספור מחשבות, שאת חלקן הוא מפתח ואת האחרות הוא משאיר לנו להמשיך ולעסוק בהן, לתהות ולהתלבט. השאלות מתחילות ממקומות מאוד ספציפיים בחייו, בנפשו, נוסקות גבוה למחוזות רמים, ובה בעת מספרות לנו עליו, על חייו, על קשיים שחווה והתלבטויות שחלקן מצאו תשובה, ושרבות נותרו פתוחות.

כשקראתי את הספר עלה בדעתי הדימוי של אוּרוֹבּוֹרוֹס – סמל עתיק בצורת נחש או דרקון שבולע לעצמו את הזנב. ספיר כותב טקסט עתיר שאלות, ובסיומו מוסיף כמעט תמיד עוד הערה העוסקת לא בסוגיות הקודמות שהעלה, אלא בטקסט עצמו, או בתצלום שאליו התייחס: הניסוחים חוזרים, פחות או יותר: "בקריאה חוזרת של הטקסט אני מבין ש…"; "אני מסתכל לאחר זמן על התמונה ואני חושב שאני מבין מדוע איני זוכר אותה"; "אני קורא את הטקסט שוב, והוא מפוזר משהו. לרגעים אני לא בטוח מה כתבתי, ואז אני מבין, וזה אפילו כתוב בפירוש"; "כשאני מסתכל שוב על הצילום ועל הטקסט אני קולט שבשונה מטקסטים אחרים, כאן לא העמקתי במבט על התמונה עצמה ועל האפיונים החזותיים שלה. למעשה, הטקסט עומד בפני עצמו, כמו סיפור קצר" – וכן הלאה. ניתוחים של ניתוחים שמנתחים בעדינות, ביסודיות, בנגיעות דקיקות מאין כמותן, חוויות־חיים, רגעים, תחושות מורכבות שספיר מצליח איכשהו לתאר אותן, למקם אותן בזמן ובחלל, לתת להן תוקף ומשמעות, ולהמשיך ולעורר שאלות על אודותיהן.

הטקסטים נוגעים מאוד ללב. הייסורים העולים מהם, תחושת האחרות, הילדות הטעונה בכל כך הרבה כאב של מי שגדל במשפחה, חברה, תקופה שבה להיות מי שהוא – אדם רגיש במיוחד, הומו, שונה מסביבתו, היה קשה מנשוא.

אחד הפרקים הנוגעים במיוחד ללב הוא "תמונת מחזור כיתה ח'". ספיר מעלה בראש הפרק את התצלום שנמצא אצל כל אחד מאתנו בארון: תמונת הגמר של בית הספר היסודי שבו למד כל אחד מאתנו (בימיו של ספיר, ובימי – עד סוף כיתה ח').

ספיר מתאר את התצלום, ואז חותך ומרסק אותו ואת כל מה שניצב מאחוריו, את הסודות האיומים שהמראה המסודר והמיושב, המוכר כל כך, מסתיר. למשל, את הניכור ששרר בין הדמויות המצולמות. למשל, את ההבדלים בגודל בין המנהלת, המורות והתלמידים: "המבוגרים (המבוגרות) ממוקמים למעלה, בתמונות מוגדלות מעט, והילדים למטה. כולם מסודרים בסדר קבוע, לפי היגיון אוניברסלי". אבל, הוא תוהה, "מה עשינו שם ולמה היינו שם (האם היינו קהילה?)"; וגם – "התמונות זהות בגודל, ומרמזות על מעין אחידות, אולי על שוויוניות, אבל בפירוש לא היה מעמדנו שווה. היו מאתנו שתפסו הרבה מקום, והיו שפחות. שמונה שנים של מורכבות, למידה, תסכולים, יחסים, עלבונות, אהבות, מתומצתות בתמונות קטנות ושוויוניות – לכל אחד מוקצה בדיוק אותו מקום (אולי זה מייצג משהו מהקיבעון החברתי במשך שנים ארוכות, כמה קשה לזוז מהמשבצת שאליה אתה שייך ומשויך). שמונה שנים היינו קבוצה אחת באותה כיתה, למעט שינויים קטנים. פרק זמן בלתי נתפס, מה נשאר, מה היה – מה התאפשר. התשובה לכל אחד ואחת היא שונה, ואף משתנה בחלוף הזמנים, אך התמונה אינה משתנה. למעשה, מעולם לא התקיימה. היא הרי בדיה", וכאן מגיעה, בעיני פאנץ' משמעותי מאוד: "אפילו לא ישבנו זה ליד זה לשם התמונה (מה זה אומר על הזיכרון, על הנרטיב?)"…

יש עוד תובנות שספיר מגיע אליהן מהתצלום הזה. למשל – הזיוף בעמדה ה"פמיניסטית", במקום שיש בו כמעט רק נשים…

ובעיקר – חוסר היכולת של התצלום לבטא את הבדידות הממארת שהוא עצמו חווה במהלך כל שנותיו בבית הספר.

התיאורים של אותה בדידות, דרכי ההתמודדות של הילד הקטן, עופר, שבכלל רצה להיות ילדה, ולא ידע שפעם, בעתיד, שינויים כאלה יתאפשרו, פשוט שוברים את הלב: איך נהג לעמוד בפתח חדר המורים, כדי שמי שרואים אותו יחשבו שהוא שם בשליחות, וכך יניחו לו ולא יציקו; איך נהג להתלוות בחשאי למורה בדרכה מחדר המורים עד לכיתה, שוב, מאותו טעם; איזו הקלה חש בתום יום הלימודים ככל שהתקרב אל המקום הבטוח היחיד בחייו – הביתה, אל אימא. כמה סבל בטיולים השנתיים. ובטיולים בכלל.

וזהו רק עניין אחד שספיר עוסק בו. כי יש גם תיאור הדיכאון הקליני העמוק שסבל ממנו במשך שנים. וגם, כאמור, נושא הזהות המינית. והקשר עם אמו. ועם אביו. התהיות לגבי עברם ועברו; והפסיכולוגים שטיפלו בו; ובעיקר – התהייה המתמשכת בעניין הזיכרון – האם מה ששכח קרה בכלל? האם הוא יודע את האמת? האם יש בכלל "אמת" מוצקה שאפשר להישען עליה?

הספר, כאמור, מקורי מאוד. הוא זרוע בשלל אזכורים של יצירות ושל כתבים עיוניים שמופיעים בפונט שונה, מוקטן, עם קו תחתון, ונראים כמו קישורים לספרים או מאמרים או אתרים – אני תוהה אם בגרסה האלקטרונית אפשר באמת ללחוץ עליהם ולהגיע לקישורים שהם מייצרים, לצורך מה שנהוג לכנות "קריאה נוספת".

את יכולתו הנדירה של עופר ספיר לרדת לעומקם של טקסטים הכרתי לראשונה כשזכיתי לקבל ממנו התייחסות מפתיעה ומפעימה לספר שלי, מה קרה להגר באילת? ספיר היה אחד המגיבים הראשונים, חודשים רבים לפני שהספר שלי הוצג כמועמד לפרס ספיר ולבסוף גם זכה. התרגשתי אז מאוד מיכולתו להבין, לראות, לגלות הקשרים מרתקים, ולבטא את מה שראה ברהיטות ובחוכמה. כל כך משמח אותי עכשיו לקרוא את הספר שהוא כתב, ולגלות שוב את אותם מעמקים ואת אותה מקוריות, רגישות וחדות ראייה!

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
148 עמ'

יעל וַאן דֶר וַאוּדֶן, "מקום שמור": שברים קבורים

כאשר הגעתי לחלקו השלישי של הרומן מקום שמור, ספר הביכורים של הסופרת ההולנדית ילידת ישראל יעל ואן דר ואודן, הבנתי מדוע נכלל ברשימה הקצרה של פרס בוקר ב־2024, והצדקתי את מועמדותו.

עד החלק השלישי הרגשתי שמדובר בכתיבה סבירה, שלא תמיד הצליחה ממש לרתק אותי. אלמלא הבנתי שמשהו מיוחד טמון בו, אלמלא ציפיתי לגלות מה, ייתכן שהייתי נוטשת אותו כבר באמצע החלק השני, שעוסק רובו ככולו בתיאורה של אהבת נשים ארוטית.

אלמלא היה לתיאורים הללו תפקיד משמעותי בהמשך העלילה, ייתכן שהם היו אפילו מרתיעים אותי. אני בדרך כלל מסתייגת מתיאורים גופניים מיניים בספרות, אלא אם הם מתוחכמים, מקוריים באמצעים האמנותיים שבאמצעותם הם מוצגים, ויש להם – וזה כמובן הכי חשוב – תפקיד מובהק וחיוני לסיפור כולו; כלומר – שלא מדובר בתיאורים שמטרתם  לספק לקורא חוויה מנותקת, שעומדת בפני עצמה.

(וזאת, בעצם, בעיניי, ההגדרה של פורנוגרפיה ספרותית: "לחיצה" על כפתורים מסויימים שמפעילה אצל הקורא מנגנונים גופניים: כאשר אני מרגישה שהכתיבה מנסה להפעיל אותי כך, אני נרתעת; מעדיפה עדינות, תחכום, רבדים, פענוח. לכן גם ספרות סנטימנטלית, שמפעילה אצל הקורא את בלוטת הדמעות, היא לטעמי סוג של פורנוגרפיה. אמנות־לשמה מעלה את הדמעות אל נקודת סף, אבל שם הן נשארות, אין בכי של פורקן־פשוט־וקל־להשגה…).

כאמור, ברור לגמרי שבספר שלפנינו יש בהחלט תפקיד משמעותי לתיאורים הארוטיים, וכשמגיעים לחלק השלישי, מבינים עד כמה היו נחוצים כחלק מהמארג הכולל ומהאמירה המשמעותית של הרומן, מה גם שבכל מקרה הארוטיקה בספר אינה מפורשת מדי ואינה נטולת עדכון ותחכום.

החלק השלישי, הסוד שהוא חושף, מפתיע, ומעניק לרומן כולו נפח ועומק בלתי צפויים. למעשה, הוא נושא בחובו מהפך של ממש, כמעט כמו בספר מתח כשהעלילה מתפתחת בכיוונים שאיש לא שיער, אבל כאן אין הכוונה לבדר או לשעשע, אלא לספר לנו משהו על עוול, חסד, מוסר, על מעשים שהדעת אינה סובלת, והמציאות מגלה שבכל זאת – התרחשו והתקיימו, כאן, בעולמנו השבור ורב הייסורים.

בדיעבד אפשר להיווכח שהרמזים לגילוי נשתלים ממש מהעמודים הראשונים בסיפור, אבל יש לעבור את כל התהליך כדי להיזכר בהם ולהבין את עומקם.

מכאיב במיוחד לקרוא על עוולות שהיו, מתוך ההבנה שהן נמשכות למעשה עד עצם היום הזה. כך למשל התפרסמה לאחרונה ידיעה לפיה "בנקים בגרמניה עדיין מסתירים 40 מיליארד אירו שהיו שייכים ליהודים".

וכל זאת בשעה שעוולות חדשות, רעות וקשות, נוצרות שוב לנגד עינינו, ולציבור השפוי, הליברלי, המוסרי, אין כמעט יכולת לבלום אותן. מה אנחנו מסוגלים למנוע? איך אפשר להתמודד עם עוצמות הרוע ששוב צצות בכל מיני מקומות בעולם, לא רק כאן, בפינה הקטנה והסוערת מדי שאנחנו חיים בה?

כל מי שחשב והאמין שאחרי מלחמת העולם השנייה האנושות למדה את הלקח, שזוועות העבר לא ייתכנו, כי "לא עוד", כל מי שהאמין ששנאה אנונימית ורוע לא אישי, נטול סיבה ואלים מאוד, לא ישובו עוד, מתבדה שוב ושוב,במיוחד בתקופה האחרונה.

הרומן נפתח כשאיזבל, אחת הדמויות הראשיות, מוצאת בגינת ביתה שבר של צלחת קבור עמוק באדמה. היא מזהה את הסרוויס שהצלחת השתייכה אליו, אבל מתקשה להבין איך ומתי הגיע לשם השבר, כי הצלחות כולן שמורות היטב, כבר שנים רבות, בארון המיוחד, שם הן מוצגות לראווה: אמה של איזבל ושל שני אחיה אהבה אותן מאוד, והרי אף צלחת לא חסרה. אז איך, ומתי נשברה אחת מהן? ואיך ומתי הגיעה להיקבר באדמה?

נראה לי שיחלוף זמן רב לאין קץ עד שכל השברים הסודיים הללו יתגלו, ולרובם לא יימצא הקול שיספר על קורותיהם, על איך ומתי נשברו, ואיך ומתי נקברו עמוק באדמה ובזיכרון.

והיום נוצרים ונקברים שוב שברים חדשים.

ידיעות ספרים, 2025
264 עמ'
תרגום: שרון פרמינגר

סופי אוקסנן, "גינת הכלבים": מה באמת קורה לנשים שתורמות ביציות?

מי בכלל מקדיש להן יותר ממחשבה חולפת? מי חושב על הנזקים הרגשיים והגופנים שנגרמים להן? על המצוקה שהן ממשיכות לחוש במשך שנים, כנראה – כל חייהן?

מדובר בנשים (עניות, מן הסתם) ש"תורמות", למעשה – מוכרות, ביציות לנשים אחרות (מבוססות, מן הסתם, הן יכולות להרשות לעצמן את המהלך). כך מתאפשר לרוכשות להרות  ולחוות לידה של תינוק. ברוב המקרים סביבתן כנראה לא תדע בכלל שאין לילוד שום קשר גנטי עם היולדת. המדע מאפשר זאת בימינו. 

מקובל לחשוב שבליבה של הנפש הגברית טמון הצורך הזכרי להפיץ את זרעם; שבגברים נטוע, מעצם הוויתם הצורך העמוק להתרבות, וכמה שיותר, בשל היותם יצרנים של כמויות אדירות של זרעים, שנוצרים בכל פעם מחדש. אולי זאת הסיבה לכך שתורמי זרע אינם מתייסרים בדרך כלל מהמחשבות על הצאצאים שנוצרו מתרומתם. מבחינתם זה דומה אולי לתרומת דם: משהו שהם מעניקים לזולת מגופם, כדי לעזור, ובמקרה של זרע: גם מקור פרנסה שאינו כרוך בייסורים או בחיבוטים של הנפש.

לאחרונה הופקו כמה וכמה סרטים דוקומנטריים על בני אדם שנוצרו בעקבות תרומת זרע, למשל – "נולדו מאותו תורם". חלק מבני האדם הללו אפילו לא ידעו שאביהם המגדל אינו אביהם הביולוגי. במקרים לא מעטים התגלו אחאים רבים מאוד, שבזכות זמינותן של בדיקות הדי־אן־איי גילו עולם שלם של בני משפחה שבשום פנים ואופן לא היו יכולים בעבר לדמיין את קיומם.

עד כאן נראה כאילו התהליכים הללו אינם סותרים את דרכיו של הטבע האנושי. גברים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית פיזרו את זרעם לכל עבר: פוליגמיה, הרמונות או סתם בגידות אפשרו להם לעשות את זה בקלות ואפילו בהנאה… 

אבל בעשרות השנים האחרונות חלה התפתחות מסוג שונה לגמרי, והיא נוגעת בנפש של האישה. כידוע, הגוף הנשי נולד עם כמות הביציות הסופית שטמונות בו. מהן יוכלו להיווצר העוברים שלה. מספרם מוגבל, ולא ייווצרו ביציות חדשות בגופה. תהליך ההתרבות הנשית כרוך בתשעה חודשים של כל "פרט" שהיא נושאת בגופה. ההיריון תובע ממנה מאמצים גופניים ונפשיים, וגם הגידול של הצאצאים נתפס כטריטוריה נשית. אבות עוזרים, אבות מגנים ומשתפים פעולה בגידול הילדים (כיום הרבה יותר מבעבר), אבל נשים הן אלה שהרות, יולדות, מניקות, סובלות מהתפרים של אחרי הלידה, ובכלל מסיכוניה והשלכותיה. גופן של נשים אינו אמור לשאת יותר ממספר מוגבל של הריונות. כמה לכל היותר? עשרה? עשרים? אלה כבר אמהות שיאניות. בכל מקרה, הביציות שלהן אינן אמורות ואינן מיועדות להיות מופצות כמו זרעים ברחבי העולם…

אבל ההתפתחויות המדעיות של עשרות השנים האחרונות הביאו אתן מהפכים רפואיים, שלא תמיד מדביקים את הטבע ואת הצרכים והיכולות של הנפש האנושיות. 

תרומת ביציות היא כנראה אחת מהן. כך מראה הספר שלפנינו, רומן בשם גינת הכלבים מאת הסופרת הפינית סופי אוקסנן. הוא מתחולל כולו סביב הסוגיה הזאת: יכולתן של נשים לתרום ביציות, ורצונן של אחרות לרכוש ביציות. ההתפתחות יצרה, באופן בלתי נמנע, "ענף" מסחרי משגשג: חברות כלכליות "רותמות" צעירות, כמובן – יפות ובריאות, לרוב – ממזרח אירופה – הקונים הפוטנציאלים המערביים מעדיפים את המראה הבהיר, תכול העיניים וזהוב השיער, כדי להביא באמצעותן ילדים לעולם.

אבל מה קורה לתורמות? 

הנזק המיידי שעלול להיגרם להם, והוא קורה כנראה לא פעם, כך מבהיר לנו הספר , נובע מהטיפולים ההורמונליים האינטנסיביים שנועדו לעודד הבשלה מוגברת ומואצת של עוד ועוד ביציות בגופן. הטיפולים התרופתיים הללו גורמים למחלות, לעיתים עד כדי כך קשות שבסופו של דבר כאשר אותן צעירות מבקשת ללדת ילד משלהן, הן נאלצות להיעזר בעצמן בתרומת ביציות של נשים אחרות – יכולת הפריון הגופני שלהן נפגמה לעד. לפעמים הן גם חולות במחלות קשות, בעקבות הטיפולים. 

לא פחות נורא, כך מתאר הרומן, הוא הנזק הנפשי שנגרם להן. לא מפתיע לחשוב על כך שנשים מתקשות יותר מגברים להשלים עם הידיעה שילד "שלהן", בשר מבשרן, גדל אצל אנשים זרים… 

כך לפחות מרגישות שתי הדמויות הראשיות ברומן שלפנינו. הן צעירות אוקראיניות שהביציות שלהן נתרמו לזוגות שגרים בפינלנד. הן הרוויחו אמנם כסף רב, אבל מתקשות להשלים עם הידיעה שילד שלהן גדל במשפחה אחרת. הקנאה, הזעם, מכלים את נפשן. במיוחד כשהן מתקשות להרות או ללדת ילד נוסף, שאותו יזכו לגדל.

הן נפגשות לכאורה באקראי, ובעצם באופן לא בלתי צפוי בגינת הכלבים בעיר יפה בפינלנד, לשם מגיעים הבן והבת של כל אחת מהן עם הוריהם הלא ביולוגיים. יש להבין שתרומת ביצית שונה מאימוץ (שגם הוא כרוך כמובן לא פעם בייסורי נפש קשים). באימוץ כבר קיים ילד שהאימא הביולוגית מתקשה, או לא יכולה, לגדל אותו בכוחות עצמה. בתרומת ביצית יש תינוק או תינוקת שלא היו שם מלכתחילה. "מייצרים" אותם במיוחד, למען הנשים הקונות, שמשתוקקות להרות…

בספר שלפנינו כששתי התורמות מצליחות להגיע אל מאגרי המידע ומתאפשר להן לאתר את הילדים "שלהן" ולהגיע למקום מגוריהם כדי לצפות בהם בחשאי, מתפתח סיפור מותח, כאוב, ורב תפניות.

העלילה מתרחשת בחלקה גם באוקראינה, זמן לא רב אחרי קריסת ברית המועצות. וה"ביזנס" של מכירת ביציות הוא רק אחד העיסוקים האפשריים של מי שמבקשים להתעשר או סתם להתפרנס, ביושר או במרמה. עניינים של חיים ומוות, כמו גורלם של ילדים, כרוך במציאות הפוליטית המטורפת שקדמה במעט למה שמתחולל כיום באוקראינה – המלחמה המחרידה והאינסופית שגובה את חייהם של קורבנות רבים כל כך. ברומן אפשר לקרוא על האלימות שקדמה למלחמה, על האומללות, העוני, המשברים וההזדמנויות המפוקפקות שנוצרו בקו התפר מיד אחרי התפרקותו של השלטון הסובייטי. זה היה זמן שבו רבים התעשרו מאוד, ואילו גורלם של אחרים הוחמר מאוד. 

הספר רווי בקנוניות מסמרות שיער, אלימות, מהפכים ותדהמות. כמעט בכל דף נודע עוד פרט שחושף לאט לאט מציאות קשה מנשוא. הוא מותח מאוד, מעבר לסוגיה האנושיות והמוסרית שהוא מתאר מתוך שלל הבטים ונקודות ראייה. 

העלילה נפרשת לאיטה, עם הרבה מאוד תנודות בזמן, קדימה ואחורה בשנים, כך שה"סוז'ט" (כלומר – הסדר בו האירועים מסודרים בנרטיב, כפי שהסופרת בחרה בו) מצריך הרבה ריכוז והתעמקות, כדי להבין את ה"פבולה" (כלומר – מה הייתה שרשרת האירועים הכרונולוגית שהתרחשה במציאות בפועל). ההתעמקות מתגמלת מאוד. בכל רגע נודע לנו עוד פרט מתוך מה שקרה, מה שהוביל את המספרת אל גינת הכלבים בהלסינקי, ב־2016, ומתברר לנו בהדרגה מדוע היא מבוהלת כל כך, מפני מה היא נסה, ואל מי היא מפנה את המונולוג הארוך, שהוא למעשה הרומן עצמו.  

Koirapuisto Sofi Oksanen

תרגמה מפינית: רות שפירא
עם עובד, 2025
374 עמ'

מהי כתיבת שירה?

כתיבת שירה, כפי שאני תופס אותה, היא מעשה אמנותי – ובמידה רבה גם מודע – המעביר את הרעיון, את הרגש ואת הצליל במסננת דקה מאוד, ומנפה אותם עוד ועוד, כדי שהמילים המבטאות אותם ידייקו עד לכלל בלתי נמנעות והכרחיות מוחלטת. רק המילים שמסוגלות, אחרי כל התהליך המנטלי המפרך הזה, לעבור דרך חורי הגברה – הן המילים שיישארו. על מילות השיר לשקף זו את זו ולהשתקף זו בזו כמו בארמון מראות מיניאטורי ולהגיד את אשר לא היה אפשר שייאמר בכל דרך אחרת.

זוהי עשייה שהיא במידה רבה מודעת אבל לא מודעת לגמרי, ובוודאי לא מחושבת עד תומה. משורר שאין לו השראה (תהיה אשר תהיה משמעותה של המילה השחוקה הזאת) הוא כנראה לא משורר, אבל גם משורר המחכה למוזה שתואיל לבוא ולשרות עליו עלול למצוא את עצמו נאלץ להחליף עיסוק. כתיבת שירה היא מערכת עדינה מאוד של איזונים בין המודע והבלתי מודע, בין המחושב והבלתי מחושב, בין הנדוש והנדיר, בין הגולמי והצָרוּף, בין הפרטי והכללי, בין האנקדוטלי והעקרוני, בין החולף והנצחי, ובעיקר: בין הראוי־להיכתב לבין הראוי־להינצר־בטרם־ייכתב.


טור שפורסם ב"ידיעות אחרונות", על הספר הזוכה בפרס ספיר: קראתי אותו בנשימה עצורה

קישור לטור ב־ynet

גוזל לא מוזן

אגתה כריסטי, "אחרי ההלוויה": מבריק, כרגיל!

אגתה הקונדסית עושה את זה שוב – בעברית. אמנם מדובר כמובן בספר שראה אור לראשונה מזמן: באנגלית, ב־1953, כלומר – לפני שבעים ואחת שנים, אבל הנה, הוא כאן, אצלנו, והוא כמו חדש: מותח, מפתיע, שנון – כפי שרק היא יודעת לעשות.

ככה זה מתחיל: בני משפחת אברנתי – אלה שעדיין בחיים…! – הגיעו כולם אל בית ילדותם, בעקבות מותו של ריצ'רד, שהוא אחיהם הבכור, גיסן, דודם. במקור היו במשפחה שבעה אחים ואחיות, אבל עד לאחרונה נותרו רק שלושה מהם בחיים, ריצ'רד וטימותי, ואחות אחת, קורה. ללוויה הגיעו גם שתי אלמנות אחיו של המנוח, גיסתו, הנשואה לאחיו החי, ושלושה מבני הדור הבא, אחייניו של ריצ'רד: ג'ורג' ההולל, סוזן, אשת עסקים ממולחת ובעלה הבעייתי גריגורי, ובני הזוג רוזמונד ומייקל, שחקנים בוהמייניים.

אילן היוחסין המשורטט בעמוד הראשון של הספר מקל מאוד על ההיכרות עם הדמויות השונות, שמצטרפים אליהן עורך דינם, מנהל משק הבית הוותיק והזקן ובת הלוויה של קורה, אחותו של ריצ'רד המנוח, ציירת נלהבת שנחשבת טיפשה במיוחד. האם היא "השוטה", כמו זה שמופיע במחזותיו של שייקספיר, שתפקידו לחשוף אמיתות, במסווה של ליצן מטומטם? עוד נגלה!

למעשה התקבצו כל בני המשפחה הללו לא רק כדי ללוות את המת בדרכו האחרונה, אלא גם כדי לשמוע את צוואתו ולגלות מה הוריש למי.

רובם (למעט אחיו ההיפוכונדר, שמשוכנע שהכול בעצם מגיע רק לו) מרוצים ממה שקיבלו, ומתחילים לתכנן מה יעשו עם הכסף שירשו.

אבל לפני כן נוטעת קורה, האחות השכולה, הטיפשה הידועה, ספק משמעותי בלבם: האומנם ריצ'רד מת מוות טבעי? והרי, כך היא טוענת, ברור לגמרי שהוא נרצח!

למרבה הזוועה היא עצמה נרצחת למחרת היום.

טוב, ברור שעד מהרה אנחנו פוגשים את הרקול פוארו, הבלש הבלגי המחוכם שהגברת כריסטי המציאה בכישרון כה רב. הוא שנון, חכם, מוכשר מאוד, וכמובן – איך לא? – מצליח לפענח את התעלומה. בעצם – התעלומות. מי רצח את ריצרד? ואת אחותו? ומדוע?

הפתרון, כמובן וכמו תמיד, מבריק!

מדהים איך כבר שבעה עשורים לא נס לחה של אגתה כריסטי; שהיא ממשיכה, מעבר לזמן ולמקום, להפתיע ולשכנע, וזאת מתוך עולם שבו מעבירים הודעות במברקים, שבו שיחות טלפון תלויות במעורבותה של מרכזנית, שבו הכול מתנהל באיטיות מעוררת השתאות…

מעניין גם להיות עדים למציאות החיים באנגליה של תחילת שנות החמישים, שבע שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. אזכורים רבים לאותה מלחמה עדיין עולים תדיר בשיחות שמנהלים הבריות, למשל – מדברים על הסיבות לניצחון האנגלי על הגרמנים, בין היתר – "כי אנחנו אי" (מה שבימינו אפשר לאנגלים להינתק מאירופה בברקזיט ההרסני כל כך לכלכלה ולחברה שלהם).

אחת הסוגיות שהטרידו מאוד את הציבור בשנות החמישים הייתה, כך מסתבר, עניין הפליטים הרבים שהגיעו לאנגליה ושהקונצנזוס הפוליטקלי קורקט היה שיש לעזור להם לפתור את מצוקתם.

מהשיחות בין הדמויות השונות בספר ברור שהעניין קצת מייגע את האנגלים; מצד אחד הם מבינים שאין ברירה, חייבים להירתם ולעזור; מצד שני, נדמה שכבר די נמאס להם לשמוע על הפליטים הללו מאירופה. רובם היו, מן הסתם, יהודים שאיבדו הכול. מעניין להשוות את הפליטות של אותם ימים עם זאת שמתקיימת ברחבי אירופה כיום: פליטות של מוסלמים בעיקר, שנסו מאזורי הקרבות במולדותיהם, ושאינם גורמים לסתם שעמום ומיאוס קל, אלא – להתגברות הנטיות הלאומניות, הימניות, ההולכות ומשתלטות על ארצות המערב.

אחרי ההלוויה הוא "רק" ספר בלשים, אבל יש בו ערך, ונעים להקדיש לו כמה שעות קריאה, גם לטובת הבריחה הקצרה מהמציאות הנוכחית…

עם עובד, 2024
328 עמ'

תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון

Agatha Christie, After the Funeral

"את הרי כלום לא ראית"

משה הוביל אותה מעץ לעץ, משיח לשיח: היפהפה הזה עם העלים האדומים – היביסקוס. והעץ הזה עם פרחים קטנים ולבנים שריחם מתקתק – פלומריה או פיטנה. ופה צומח שטיח סגול של לוונדר, כן-כן, ממש בלב העיר. וזה לימון, קחי עלה ותריחי, ריח טוב, נכון? הפירות אחר כך, כי בקיץ הוא נח. אם כי שם למעלה נשאר איזה לימון אחד… ופה, את רואה את הפירות העגולים האדומים האלה? זה רימון. הוא מבשיל בסתיו, לקראת ראש השנה. כן, אצלנו חוגגים ראש השנה בסתיו, וזאת תאנה, היא כבר הבשילה, וכאן דקלי תמר. הנה, שם למעלה, רואה את הענפים עם הפירות הצהובים? הם עוד בצבע צהוב בהיר, וכשהם יבשילו ויתייבשו בשמש, הם יהיו עסיסיים, עבים, חומים, רכים כמו חמאה. ועצי הזית העתיקים האלה – זאת הגאורה שלנו! את יודעת כמה סיפורים יש על זיתים? גם עלה הזית
שסימן את סוף המבול, ושמן הזית שדלק שמונה ימים בזמן המרד של המכבים ביוונים… מה, לא ידעת? ואגב, שמן הזית הישראלי הוא הכי טוב בעולם! שהספרדים והיוונים לא יבלבלו לך את השכל, שמן הזית הכי טוב אצלנו, סוף פסוק. והפריחה הכי יפה שלנו זה בחורף. כן־כן, בחורף. כשצומחים רקפות וסחלבי בר, כשהשדות מתמלאים בכלניות, בנוריות, בסיגליות ובשקדיות פורחות. ובצפון, בחרמון, יורד שלג ואפשר לעשות סקי. ובדרום, באילת, אפשר לשחות במים נקיים כמו דמעה בין אלמוגים ודגים שמתקבצים ללהקות. ובאביב צומחים מגנוליות וסיגלונים, והריח הנפלא שלהם! והמדבריות שלנו! את יודעת שיש לנו מדבריות עם יעלים, מעיינות אמיתיים ונופים כמו בירח? והנהרות! והעמקים עם המדשאות הטבעיות! את הרי כלום לא ראית, כלום! את ואנשים כמוך גרים כאן, הולכים ברחובות האלה, מריחים את האוויר הזה, ולא רואים כלום ולא מכירים שום דבר!

מרינה הקשיבה בתדהמה. היא חשבה שהוא איש גס, אבל הנה
התגלה בו צד אחר לגמרי, הצד של בנאדם שמכיר את המקום וגם יודע לספר עליו סיפורים מעניינים. והוא צדק: היא באמת לא ראתה דבר מסביבה – לא עצים פורחים, לא שיחים עם ריח עדין, לא שמיים, לא אדמה, לא לטאות זריזות שהתחממו תחת השמש בימים החמים, וכאשר השרב הפך בלתי נסבל, הסתתרו בין האבנים. היא לא שמה לב לא לצרצור הלילי של אלפי צרצרים שהתאחד לשאון מחריש אוזניים, לא לחתולים רזים עם פנים חדות ומראה גאה ומלכותי, ששוטטו כמו בעלי הבית האמיתיים. היא גרה בבועה משל עצמה, עטופה באימה ובפחד לצאת החוצה, לאור, לחיים.

מאיה ערד, "תמורה נאותה": משכנע ותוסס חיים

כמו כל ספריה הקודמים של מאיה ערד (על חלקם כתבתי כאן: שנים טובות, קנאת סופרותהמורה לעבריתמאחורי ההרהעלמה מקאזן, ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ), וכמו ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, גם החדש, תמורה נאותה, קריא ומושך מאוד. הדמויות והסיטואציות, שבתוכן ערד מפתחת אותן תמיד משכנעות ותוססות חיים, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים מקרוב את האנשים האלה.

ויחד עם מי שבראה אותן צוחקים, קצת מהן, וקצת אתן.

למשל, בנובלה הראשונה מתוך השלוש, אנחנו כמובן ניצבים לגמרי לצידה של עליזה, המתרגמת לאנגלית שגדלה בארצות הברית וחזרה בילדותה ארצה עם הוריה ושתי אחיותיה, אבל לא ממש "התערתה" במולדת החדשה־ישנה שלה, ישראל. את ספרי הילדות המקומיים היא לא מכירה, למשל, ומרגישה כל הזמן שעליה להשלים פערים. ואנחנו אתה בעימות שלה עם הסופרת המפוקפקת עדנה בלומין, שאת ספרה האחרון עליזה מתרגמת לאנגלית. למעשה, כבר כמעט סיימה את העבודה, אבל בפתיחת הנובלה (והספר שלפנינו) זומנה אל ביתה של הסופרת האמידה, הבורה, היומרנית, שמתווכחת אתה. אנחנו הקוראים כמובן מתפוצצים מצחוק לנוכח חוסר ההבנה המינימלי של ה"סופרת"־בעיניי־עצמה: היא דנה עם עליזה על תרגומם של ניבים, לא מרוצה מזה שאת "אל תסתכל בקנקן" לא הערתה לאנגלית, כלשונו, אלא מצאה לו את המקבילה באנגלית: Don't judge a book by its cover.

לא קשה להתנשא מעל עדנה בלומין שמתרברבת בעושרה, מציגה לראווה את הציורים היקרים התלויים בביתה, ועוד מעזה לעמוד על המיקח עם המתרגמת המבוקשת, ברגע שמשהו "לא נראה לה", אף על פי שהיא, כמובן, טועה.

כמה שהיא גסה. מחוסרת כל עידון. בורה, ולמען האמת גם די טיפשה… נעים וכיף ליהנות מחסרונותיה!

אבל בהזדמנות זאת, ערד עושה עוד דבר שהיא אוהבת, ומרבה בו: שוטחת בפנינו את דיעותיה והשקפותיה על עניינים תרבותיים ואמנותיים שונים. בנובלה הראשונה היא בעצם תוהה אתנו במה כרוכה בעצם אמנות התרגום: "מתרגם טוב לא מנסה לקחת את המקור ולהעביר אותו דרך מיטת סדום לשפת היעד, אלא לכתוב מחדש את הטקסט. אבל בסופו של דבר מדובר בשתי שפות שונות. גם הטקסט המתורגם הכי טוב הוא טקסט מתורגם, אז השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לזה. האם אנחנו הולכים אל צד התפר ומנסים להחליק את המקומות שרואים בהם את החיכוך, או להפך, מבליטים אותם, מדגישים את העובדה שהטקסט הוא תרגום, שהוא נולד בשפה אחרת."

אלה כמובן שאלות מרתקות, ולגיבורת הסיפור יש גם תשובה: היא עצמה, כמתרגמת, "בגדול במחנה המביית", כלומר, אלה שמשתדלים ליצור תחושה שהטקסט נכתב בשפת היעד. באמצעות הדמות הבדויה ערד גם מציגה בפנינו כמה דוגמאות חיות לתהיות תרגומיות: איך למשל לתרגם לעברית buzz off? "תתחפף נשמע כמו 'מעריב לנוער' מהאייטיז, ותתפייד זה יותר עכשווי, אבל זה צורם בהקשר" כי כן, מתרגם צריך לחשוב לא רק על מקבילה בשפת היעד, אלא גם על המשלב הלשוני, ולעברית יש "בעיה ספציפית", היא מספרת לנו, כי "השפה משתנה מהר כל כך, גם המדוברת וגם הספרותית".

הפתרון לסוגיה הספציפית שנותנת עליזה (ובעצם – מאיה ערד, כמובן…) היא "עוף לי מהעיניים".

המתרגם שעליזה מייעצת לו מתלהב. "בוא'נה, את טובה", הוא מגיב כשהיא מציעה לו "סוף העולם שמאלה" כתרגום ל־boonies, שהרי הנטייה הטבעית שלו הייתה לכתוב "טיז אל נבי", שהמשלב שלו לא מתאים.

בנובלה האחרונה הסוגיות האמנותיות שאנחנו פוגשים נוגעות באמנות חזותית, ובעיקר – במה נדרש כדי שאמן "חובב" יתחיל להיחשב רציני ושייך לבראנז'ה.

זה הזכיר לי את הדיון ב"תנאים" הנדרשים בעולם הספרות כדי "להתקבל לקנון", שאותו ניהלה מאיה ערד ברומן קנאת סופרים. הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990, מסבירה אחת הדמויות ברומן. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו…  

בנובלה העוסקת בסוגיה דומה בספר שלפנינו – כותרתה "אביב בוונציה" – אנחנו פוגשים את אביבה, מורה לציור עם שאיפות. היא מגיעה לוונציה בימי הביאנגלה ביחד עם עלמה נכדתה המתבגרת, שהתקבלה למרבה גאוותה של הסבתא ללימודים בתלמה ילין, כדי להעמיק את ידיעותיה של עלמה בתחום האמנות. רק במהלך הביקור הזה בוונציה מתחוור לאביבה שלה עצמה אין שום סיכוי להתקבל אי פעם כאמנית נחשבת.

אביבה יכולה רק להציג במקומות לא משמעותיים, למשל – בבית יד לבנים – שלא יתרמו שום דבר למעמדה. היא יכולה לשמש עוזרת אישית של אמנית אחרת. יכולה לערוך בביתה קבלת פנים למען אותה אמנית. ואפילו לקנות בכסף רב יצירה שלה. כן, כמו ה"סופרת" בנובלה הראשונה, גם אביבה אמידה, נשואה לרואה חשבון, גרה בבית נאה על הכרמל. כל חייה לימדה אמנות, ועכשיו, כך קיוותה עד הביקור בוונציה, היא חותרת לקראת המעמד הנכסף של ציירת "ממש".

האם גם ממנה אנחנו צוחקים? לא באמת. תמימותה נוגעת ללב. שאיפותיה וחלומותיה למען עצמה ולמען נכדתה אינם נלעגים. אמנם הנכדה רואה דברים שנסתרים מעיניה – למשל, כשלה עצמה נדמה שהיא מסתופפת בחברתם של אמנים ושהם לוקחים אותה ברצינות, הנכדה רואה את הצביעות והלעג שהסבתא טובת לב מדי להבחין בהם…

מאיה ערד מצטיינת, כאמור, ביצירת דמויות מורכבות, משכנעות וסוחפות.

בנובלה השנייה, "לימונדה", אנחנו עדים להתפתחותו של קונפליקט משפחתי שנפתר באחת, במפתיע, פתרון שלא יכול אלא לשמח את מי שהיה עד לו ולתסבוכות שנראו בשלבים מסוימים כמעט בלתי נמנעות…

גם בסיפור הזה אנחנו בעד הדמויות הראשיות. לא נגדן. כלומר – אנחנו לצד "הטובים", ואומרים לעצמנו שידעו להם מה זה, ה"רעים" – אלה שמתגלים כחסרי רגישות ואנוכיים…. לא נצטער אם הם יסבלו קצת, ומותר בהחלט להתענג, במידה מסוימת של שמחה לאיד כלפיהם, כשהם "נענשים"…

כמה טוב שמאיה ערד מתמידה, כותבת, ומעניקה לנו עוד ועוד ספרים מספקים ומשמחים…!

חרגול, 2025
208 עמ'
ערך: אלי הירש

רעיה טילינגר, "השכנים החדשים – כי מאחורי כל דלת יש סוד…" השאלות הרות הגורל שהרומן המרתק שואל

מה עוד אפשר לבקש מקריאה של רומן? עלילה – יש! והיא הולכת ונעשית יותר ויותר מותחת. דמויות – יש! והן משכנעות, אמיתיות, משורטטות בקווים בוטחים, וקמות לתחייה: נוח, ניצול שואה שמסור לאשתו רוזה הדמנטית; קטי ובעלה, סולבייצ'יק, קבלן בניין מצליח – דמות שמתחילה שולית ואגבית והולכת וצוברת עומק ומשמעות; אבי עוז, פרופסור אמריטוס בטכניון ששקוע רובו ככולו במחקר, ו"לאף אחד ולשום דבר, למעט כוח עליון כמו מלחמה, אסור להפר את קדושת השעות האלה", ורעייתו שולה, מעצבת פנים.

וסמי וענאן, ושני ילדיהם, אמיר ודליה, הדיירים החדשים בבניין המשותף שסולבייצ'יק השכיר להם את דירתו, לפני שעבר ביחד עם קטי לדיור מוגן, לא הרחק משם.

השכנים החדשים הם ערבים. זוג משכיל, שניהם מרצים באוניברסיטה, שהחליטו לעזוב את הכפר ולעבור לגור בחיפה, כדי להעניק לילדיהם הקטנים הזדמנות להיטיב ולהתערות בחברה הישראלית, כבר בגילם הצעיר. היוזמה למעבר היא של ענאן. היא מאמינה שגם אם הילדים ייתקלו בקשיים בסביבה החדשה, בבית הספר היהודי, בשכונה הזרה והלא מוכרת, הם רק יתחשלו מהחוויה. ואם יחוו גזענות, היא רואה בכך מעין חיסון מוחלש שיקבלו, כדי שבבגרותם כבר יהיו עמידים בפניה.  ברור לה לגמרי שהם חלק ממיעוט דחוי שנאלץ להיאבק על מקומו בחברה הישראלית, וככל שילדיה יקדימו להבין זאת, כך ייטב להם, לדעתה.

אז מה יהיה? האם באמת ייתקלו בגזענות יהודית בלתי נסבלת? האם הסבל של הילדים מצדיק את המאמץ? והרי מנתקים אותם מכל מה שהכירו עד כה – חבריהם בכפר, סבתא שלהם שגרה עד כה באותו בית, בקומה מתחתיהם, ושאליה יכלו ללכת כל יום כשהוריהם עדיין בעבודה – האם יצליחו להתגבר על הקשיים?

יופיו הרב של הרומן בכך שהוא משכיל להיכנס לתוך נפשה של כל אחת מהדמויות. גם אם מישהו מתנהג באופן שאנחנו מתעבים בעולם המציאותי, בין דפי הספר אנחנו מגלים הצדקות פנימיות עמוקות, חמלה והבנה, שמאפשרים לנו, רק במהלך הקריאה, לא בעולם האמיתי, לסלוח על עוולות בלתי נסבלות ועל מעשים שאינם מקובלים עלינו כלל ועיקר. (כמו שכשקוראים את המינגווי, מלחמת שוורים או דיג מקבלים נופך אחר לגמרי מאשר זה שבו אנחנו רואים אותם במציאות. זה כוחה של ספרות במיטבה). 

הכתיבה מדויקת ומפורטת מאוד, ולכן המצבים, בני האדם, הסיטואציות האנושיות, קמים לתחייה, אמיתיים וממשיים, מעוררים מחשבה ונוגעים עמוק בנשמה.

אי אפשר שלא לכאוב את כאביהן של הדמויות, גם כשאלה באים מכיוונים סותרים, וגורמים להן להתנגש זו בזו. אי אפשר שלא לחוש בחסד הרב שהספר מציע לנו, גם ואפילו כשמדובר ברגשות שאנחנו דוחים מעלינו בדרך כלל. פתאום אפשר להבין מה מעורר את שנאת השונה; ממה נובעים מקורותיו העמוקים של הפחד, ואיך בעצם אנשים יכולים להתגבר על הכיעור שמסתתר בנפשם, ולהיות טובים זה אל זה, כמעט בניגוד לטבעם או להיסטוריה האישית שלהם, שלימדה אותם רק להישמר, להתגונן, להיאבק.

הספר כתוב נפלא. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו הארות ותובנות. כמה נוגעת ללב, למשל, הזדקקותו של נוח, ניצול השואה, לתחושה של כבוד עצמי כפיצוי על מה שעבר עליו ועל רוזה, כשברחו שם, אז, וניצלו! הוא מתבונן בביתו שעל הכרמל, שם הצליח, חרף הנסיבות, לקנות דירה, "זה היה המקום המכובד שרכש לו בדין, לא עוד דירה בבית שיכון אפרורי, אלא נחלה בשכונה הוותיקה והשאננה על הכרמל. כאן ביתו, על הרכס, בין הבטוחים והשבעים, אלה שנולדו כאו, והוא שמר עליו מכל משמר". 

כאן המקום לספר עד כמה נוגעים ללב היחסים בין השכנים השונים, כמה מעניינת ההיסטוריה של הבניין שנפרשת לעינינו, ויש בה משהו מתמצית הישראליות: אנשים שכמעט כולם הגיעו "מאותה העיירה" בפולין, והוזמנו לרכוש דירה כדי שיוכלו להתחבר ולהרגיש בבית; הזוג היחיד שמוצאו מארצות ערב, והתערותו בין השכנים, בזכות הילדים שגדלו ביחד; השכנים שבמרוצת הזמן מתחלפים, חלקם מכרו את דירתם, אחרים מתו והורישו אותה (כמה נוגעת ללב דמותו של יניב שנאחז בריהוט הנושן שסבתו השאירה, לו ביחד עם הדירה, כי כך הוא ממשיך להרגיש קרוב אליה); ההזדקנות המוכרת, של האנשים ושל השכונה; תחושת הביחד הנוצרת מאליה, כי כולם הרי מכירים את כולם, וכולם איכשהו מעורבים זה בחייו של זה, כפי שקורה לא פעם בישראל בבתים מהסוג הזה. 

ומעל כל אלה מרחף מה שמסתמן כעיקר: השאלה הקריטית, הקשורה במהות חיינו כאן, בישראל – איך משתלבים יהודים וערבים? איך לומדים בני שני הלאומים לוותר על החשדנות ההדדית ועל הפחד? האם זה יכול להתאפשר? האם הרגש האנושי הבסיסי, הפשוט, והשקפות העולם ההומניות, יגברו על הכול? 

הספר שואל את השאלות החשובות האלה, ועושה זאת בדרך שמושכת מאוד את הלב. 

הוצאת התחנה, 2025
246 עמ'
עורכת: אורנה לנדאו

בעיה חברתית, לא אישית ופרטית

יש פוגעים שמוכנים לגמרי לכאורה להודות במה שעוללו, אבל – או שאינם ערים לפגיעה בקורבנותיהם, או שהיא לא מטרידה אותם, והם מאשימים את הקורבנות, בכך שהן מתלוננות.

"רוז," כיום פרופסור למשפט פלילי, נאנסה לפני שנים רבות, כשהייתה סטודנטית. היא שתתה במסיבה וכנראה התעלפה, כי בשלבים הראשונים היא לא זכרה כלום מהאירוע. הסתובבה שמועה ולראשונה נודע לה מה קרה כשבן זוגה־לשעבר כעס עליה כי "שכבה עם הבחור" שאנס אותה.

"במשך שנים אפילו לא קראתי לזה אונס," היא מודה בהשתאות. הפוגע היה מישהו שהכירה מבית הספר התיכון. "לא חשבתי שהוא אדם איום ונורא," אמרה. 

היא טילפנה אליו, כדי להתעמת אתו. לתדהמתה, הוא לא הכחיש מה שעשה. חרף זאת, היה ענייני מאוד, ואמר, "אה, כן, נראית לגמרי מחוסלת."

"לא נשמעה שום התנצלות," היא דיווחה.

לא רק הפוגע לא הביע שום אהדה: למחרת האונס היא הלכה לרופא כדי להיבדק,  כי סבלה מכאבים וגילתה שיש לה זיהום בדרכי השתן.

"היה לך לילה סוער," גיחך הרופא. "במעין רמיזה שלפיה – מה מגיע לך…" סיפרה רוז.

ניצולות רוצות שלא יזלזלו בפציעותיהן, ולא יאשימו אותן.

הן רוצות שלא יפטרו אותןיגידו להן שהן דרמטיות מדי בתגובתן הרגשית שלהן.

שלא יגידו להן "תתגברי".

הן רוצות שהקהילה תכיר בסבל שלהן ותכבד את חומרת הנזק שחוו.

ברמת הפרט הן רוצות שאנשים מהקהילה המוסרית שלהן יקשיבו להן, יאמינו להן, יכירו בפגיעה שעברו, ויציעו להן תמיכה.

כקבוצה, הן רוצות שהציבור בכללותו יכיר בכך שיש ניצולות בכל מקום, ושאלימות מינית היא בעייה בריאותית חשובה, לא סתם בעיה אישית ופרטית. 

צבי בן מאיר, "מי שסוכתו נופלת": אחד הספרים היפים ביותר שקראתי לאחרונה! 

"תשוקה ולב וגעגוע", לוחשת לעצמה אסתר, רעייתו האהובה של ביני, גיבור הממואר מי שסוכתו נופלת (המתחזה לרומן). היא לוחשת אותן בפליאה, כאב, ערגה, באחד הקטעים מכמירי הלב הרבים מאוד בספר. "והרי המין הוא רק סעיף בחיי נישואין," אומר לעצמו ביני ברגע אחר, זמן מה לפני שהם נישאים, "ויש חגים ומשפחה ושבת עם נרות שבת וקידוש ביום וקידוש בלילה והבדלה עם נר ובשמים ויש חברים שיבואו וחברים אליהם נלך, הרי יהיו לנו ילדים ואם יהיו לנו ילדים אז יהיו גם הריונות ולידות ולמי בכלל יהיה זמן, ועד שיהיה זמן, אסתדר."

כך הוא מנסה להשתכנע שיצליח להתגבר על "הבעיה" הצפויה לו מיד אחרי החתונה. על "המכשול": הצורך לקיים חיי אישות עם אישה. הבעיה נוצרה בגלל מי שהוא ומעצם הוויתו. עובדת חיים שבחוגים שאליהם נולד, גדל וחי נהוג לטאטא אל מתחת לתודעה, להסתיר אותה במילים "מכובסות" שמנסות להסוות את האמת, כך שאיש לא יבין אותה. גם לא מי שחי אותה. הם אומרים שמי שזהותו המינית אינה מסתדרת בהתאם לציפיותיהם ודרישותיהם סובל מ"נטיות הפוכות", והוא חייב להתעלם מהן, כדי להתאים את עצמו לסביבתו. ביני, בפשטות, הומו. מעולם לא נמשך לנשים. כל כמה שהוא מנסה להשתנות – עוד כשהיה בכיתה י"ב הצליח למצוא בכוחות עצמו פסיכולוג שאמור היה "להמיר" אותו, לגרום לו להימשך לנשים – זה לא קורה. זה לא יכול לקרות.

אבל הוא כל כך רוצה! כל כך רוצה להיות "כמו כולם"! הוא כל כך עצוב. כל כך מודאג. לא רק אל הפסיכולוג הוא פונה בבקשת עזרה. גם לרב הישיבה שבה הוא לומד. הפסיכולוג מציע לו בשלב מסוים להסתגר בחדר בסמוך לקליניקה, ו… לאונן מול המסך של המחשב, שבו יבחר לעצמו אישה עירומה ו"מושכת"… הרב מבטיח לו שאין לו מה לחשוש. הכול יסתדר. כל החתנים פוחדים. ואצל כולם הכול בא על מקומו בשלום.

אפילו לאסתר, האישה שהוא נושא, הוא מספר מראש. בניגוד לאישה אחרת, בת זוג קודמת שלו, שמיד נרתעת ומבינה עד כמה אין לקשר זוגי כזה סיכוי, אסתר התמימה מאמינה לו ולרב שמבטיח להם שהכול יהיה בסדר.

כי הם מתאימים כל כך. כי היא אוהבת אותו בכל ליבה. כי הוא אדם נפלא ומקסים. כי הם החברים הכי טובים. שיש להם שפה משותפת. והבנה עמוקה. "היא גורמת לי להיות יותר טוב, כאילו להיות הטוב שבי," הוא מתאר את משמעותו של הקשר שלהם, מבחינתו.

אבל.

כן, אבל.

אתה בכלל מסוגל להבין עד כמה אסתר סובלת? הוא מנסה להסביר לאביו, אחרי שהוא ואסתר מחליטים להתגרש והוריו מתקשים לקבל את זה ומנסים לשכנע אותו לנסות עוד קצת, להתגבר… 

איך מרגישה אישה שיודעת שהיא לא נחשקת? שהיא "משימה" קשה שעליו למלא, בלי רצון? הוא שואל את אביו. ואת עצמו.

היית רוצה להתחתן עם החבר הכי טוב שלך? הוא שואל. לקיים אתו חיי אישיות? כי, הוא מנסה להסביר, אסתר היא מבחינתי חברה טובה. הכי טובה. אבל לא מעבר לכך.

מי שסוכתו נופלת מצליח לתאר בעדינות אין קץ את ההבדל בין אהבה לתשוקה. בין קשר זוגי לחברות. כשביני מתאר איך נמשך אל גברים, אל המדריך שלו בישיבה, אל חייל ששירת אתו, הוא לא נוקב באף שם של אף איבר. הערגה שהוא מתאר, החמדה, הצורך העז, העמוק, שאי אפשר להתכחש לו, אינם זקוקים לתיאורים מפורשים, לציון של חלקי גוף. לאחרונה קראתי ביקורת שכתב מישהו על הספר, ובה התלונן על היעדר תיאורים כאלה. והרי זה עצם כוחו של הספר. זאת מהות יופיו המופלא! הוא מגלה כל כך הרבה, ובה בעת – מכסה את מה שאין צורך לציין. ומצליח ליצור את העוצמות הרגשיות, שבזכותן הכול, מפחי הנפש, הכאב, האכזבה העצמית, כל כך עזים וסוחפים ומכמירי לב.

הספר עתיר בקטעים שעוצרים את הנשימה ביופיים. 

למשל – תחושתם, לאחר שהחליטו שאין ברירה, הם צריכים להיפרד: "מהרגע ההוא, נפער לנו בור בתוך הבית. בור בין הימים הרגילים לימים המשוגעים, בור בינינו ובין הילדים שהמשיכו לישון בתוך החדר, בור בין אנחנו של עכשיו ובין אנחנו של שש השנים שעברו עלינו יחד עד אז, בור בין הזוג היפה שהיינו לזוג הבוכה שישב על הספה. בור, בור גדול ונורא, ביני ובין אסתר, אסתר שלי".

או, בימים שקדמו להתפכחות: "מלא טיילנו. אני ואסתר והירוק. אני ואסתר והשמיים הכחולים. אני ואסתר והפרחים הצהובים, האדומים, הוורודים. אני ואסתר וטפטופי הגשם האחרונים שהרטיבו אותנו לגמרי".

או התיאור של האובדן, אחרי שהוא יודע שזהו, נגמר, והוא מרגיש כמו משה על הר נבו שרואה את הארץ, "כמה יפה היא, מחרמון ועד אילת, תראה איך יש לה הרים ושפלה וים ירוק ותראה איך השקדיות פורחות בה בחודש שבט בואכה אדר ואיך ההדרים מריחים בה במתיקות תראה איך החצבים מתייצבים מדי אלול לקראת החגים, עומדים בלבן בצדי הדרכים והים, תראה איך הים מבקש את אורך כל קו החוף הזהוב ותראה את כל זה, את כל זה תראה ולא תיכנס" – כל כך יפה ההשוואה בין האהבה לארץ, לנופיה, לבין הידיעה ש"ארץ הנישואים" שהוא כל כך משתוקק אליה בעצם סגורה בפניו, כי אישה, רעיה, "כמו כולם", לא נועדה לו. לא באמת. לא באופן שבו הוא חש שהוא חי את החיים הנכונים של עצמו ושלה. והפרידה מהפנטזיה, ההתפכחות, ההבנה של הכאב העצום שהוא מסב בעצם הווייתו לכל כך הרבה אנשים – קרובים ורחוקים – עצובה עד בלי די. 

בריאיון שערך קובי מידן עם צבי בן מאיר הוא סיפר על "ההמשך", על מה שקרה בחייו אחר כך, אחרי שהוא ואסתר התגרשו, ושמחתי לדעת שהוא מצא את דרכו, שבניגוד לתחושה שהוא מתאר בספר, שצפויים לו, כך האמין, חיים של בדידות וצער, הוא חי בזוגיות טובה, ושומר על הקשר הידידותי, החם והקרוב עם גרושתו ועם ילדיו. 

מי שסוכתו נופלת זכה בפרס ברנר לספר ביכורים, והוא מועמד לפרס ספיר לספרי ביכורים. לא קראתי את שני המועמדים האחרים, מתחריו, אבל אני מקווה בכל ליבי שייבחר. הוא אחד הספרים היפים ביותר שקראתי לאחרונה! 

הוצאת הפועלים, הקיבוץ המאוחד, 2024
238 עמ'
עורך: יואב רוזן

Twilight of Democracy: The Seductive Lure of Authoritarianism אן אפלבאום

ספרה של אן אפלבאום היה יכול להיות מרתק ממש, אלמלא ראה אור לפני ארבע שנים. בשנות חיים פוליטיים זהו נצח.

בהווה שבו פרסמה אפלבאום את ספרה טראמפ נוצח בבחירות, טיק טוק, הרשת החברתית המשפיעה ביותר בעולם כרגע, עדיין לא קיימת במציאות של הספר לא מוזכרת בו כלל, ואיש עדיין לא מעלה בדעתו שטראמפ ירוץ שוב, וייבחר!

אכן, לא הכול מעודכן, אבל בכל זאת הספר מספק לקוראת הישראלית תובנות מעניינות, במיוחד אלה שמראות עד כמה תופעות שנראות לנו ייחודיות וספציפיות לארצנו הן בעצם כלל עולמיות. 

למרבה הצער. 

כי מדובר בתופעות קשות ורעות!

הספר מתחיל בתיאור מסיבת חג מולד שערכו אפלבאום ובעלה באחד בינואר 2000. אפלבאום היא סופרת אמריקנית יהודייה, זוכת פרס פוליצר, שנשואה כבר שנים רבות לפוליטיקאי פולני בכיר, ראדוסלאב שיקורסקי, בעבר  – שר החוץ של פולין. אותה מסיבה, שנחגגה זמן לא רב אחרי שפולין השתחררה מעול הסובייטים, הייתה עליזה מאוד, חרף הדלות והמחסור במצרכי יסוד ששררו עדיין בפולין. השתתפו בה פולנים, אמריקנים, ובני לאומים אחרים.

כיום, אפלבאום מספרת, מרבית משתתפי המסיבה ההיא כבר לא מדברים זה עם זה: כולם שרויים במחלוקת פוליטית עמוקה, שמעוררת בהם לא רק אי הסכמה, אלא תיעוב הדדי עמוק, בעוצמה כזאת, כך היא מספרת, שהיא נוהגת לחצות את הכביש כשהיא רואה את אחד מאורחיה במסיבה ההיא, רק כדי לא להיתקל בו או בה. ואלה אנשים שבעבר חלקו אתה עמדות, תפיסות עולם, ובעיקר – אופטימיות לגבי העתיד הצפוי לפולין. 

מסתבר אם כן שהשסע הפוליטי אינו מאפיין את המציאות רק בישראל. 

אפלבאום מתארת את הכרסום הלא כל כך איטי של ממשלת פולין באושיות הדמוקרטיה, שאותו חווים פולנים בשנים האחרונות: מינוי שופטים מטעם; השתלטות על השידור הציבורי; החלפתו בערוצים שהחלו לשדר תעמולה ממשלתית; הפצה בוטה של שקרים, והכול – במימון כספי הציבור שנגבים במיסים. (כה מוכר!)

עוד היא מתארת את ההשתלטות על השירות הציבורי: פיטורי אלפי עובדים ותיקים, מוכשרים, והחלפתם באנשים לא מוכשרים, ולכן – נאמנים למי שמינה אותם (שהרי אף אחד אחר לא היה שוכר את שירותיהם), או מינויים של בני משפחה, שגם נאמנותם מובטחת; פיטורים המוניים של אנשי צבא בכירים ושל דיפלומטים מוכשרים; הרס של מוסדות תרבות – מוזיאונים, וכן הלאה. 

והרי לכל פרט ופרט שמצוינים כאן אפשר מיד למצוא דוגמה מקבילה מהמציאות הישראלית! 

אבל מסתבר שלא רק לזאת שלנו. אפלבאום מראה תופעות דומות שרווחות בצרפת, ספרד, גרמניה, וכמובן – בארצות הברית. למשל, שנאת זרים במקומות שהם אפילו לא קיימים, כמו בהונגריה. 

או למשל – היפוך היוצרות. לדוגמה: הטלת האחריות והאשמה לשואה על היהודים!

האנטישמיות הבוטה שאפלבאום מתארת מזעזעת ממש. למשל – זאת שהיא חווה מצד אחת מחברותיה לשעבר, אניה בילצקה, מהמשתתפות במסיבת חג המולד ההיא. כיום אותה בילצקה מפרסמת דברי בלע שלא יאמנו על יהודים. בתגובה לציור אנגלי מימי הביניים שבו נראים יהודים צולבים כביכול ילד נוצרי, הוסיפה בילצקה הערה: "והם עוד התלוננו שגירשו אותם" (בשנת 1290!). אפלבאום, בהיותה יהודייה, חשה היטב באנטישמיות – למשל, השתיקה הרועמת שמשתררת בחדר שבו עד להגעתה התנהלה שיחה נלהבת, או "רמזים" על אורכם של אפים – סממן אופייני שזכור היטב מימי הקריקטורה הנבזיות של "דר שטירמר", ומסתבר שגם היום. 

"השנה אינה 1937" היא כותבת, וזאת עוד לפני התופעות שיהודים חווים כמעט בכל מקום מאז השבעה באוקטובר 2023, "אבל שינוי מקביל מתרחש בזמננו, בקרב הוגי דעות, סופרים, עיתונאים ופעילים פוליטיים בפולין, ובכל החברות שאנחנו נוהגים לכנות 'מערביות'. זה קורה בכל מקום, ובלי התירוץ של המשבר הכלכלי באמריקה ובאירופה בשנות ה־20 וה־30". 

מעבר לעיסוק באנטישמיות, אחת המסקנות הכלליות שאפלבאום מגיעה אליהן היא ש"בתנאים מסוימים, כל חברה אנושית עלולה להפנות עורף לדמוקרטיה". ההיסטוריה, היא מוסיפה, מעידה על כך. 

"אוטוריטריות פשוט קוסמת לאנשים שלא מסוגלים להתמודד עם מורכבות", היא מסבירה, ולאו דווקא עמדות "שמאלניות" או "ימניות". ולכן דמגוגים, ואנשים תאווי שלטון, מצליחים לצבור עוצמה רבה, כי הם משכנעים את הציבור, עד שהוא מאפשר להם לשלוט. (טראמפ? נתניהו?)

אבל אותם שליטים סמכותניים זקוקים לבאי כוח שיעזרו להם לממש את שליטתם: פקידים אפרוריים, בירוקרטים קטנים, הם אלה שעושים למענם את העבודה. (לוין? רוטמן? קרעי? אמסלם?), ובזכות זאת זוכים להטבות מרחיקות לכת: ביטחון כלכלי עד התעשרות, וכמובן – תחושה של כוח. גם כשהם כושלים מאוד בעבודתם, הם יודעים שמשרתם מובטחת, כל עוד הם מספקים את צרכיו ורצונותיו של השליט (מירי רגב?). 

כאמור – לא מדובר בימין ושמאל. אנשי הימין של פעם היו מסורים לדמוקרטיה, האמינו בסובלנות דתית, מערכת משפט עצמאית, עיתונות חופשית, חופש דיבור, בריתות בילאומיות, ובכלל – בערכים מערביים. בניגוד לכך, ויקטור אורבן בהונגריה, כמו גם מפלגת "חוק וצדק" בפולין, שקועים במיטוט כל המבנים העצמאיים בארצותיהם, וכדי להצליח בכך הם מרעיפים שפע של הטבות על עושי דברם. 

את המדינות הדמוקרטיות הולכות ומחליפות מדינות שנשלטות בידי מפלגה אחת. אפילו במקומות שבהם מתנהלות לכאורה בחירות חופשיות, כמו בוונצואלה או טוניסיה, מדובר למעשה בהעמדת פנים. הכרנו את התופעה מתקופת השלטון הסובייטי. אבל היא קיימת, כאמור, גם כיום. 

נפוטיזם ושחיתות מבססים את שלטונו של העריץ הלא דמוקרט, והלא מוכשרים, חסרי ההשכלה, שלא היה להם בעבר סיכוי להצליח, מרגישים שעכשיו "מגיע גם להם". הם מעדיפים את מצב העניינים החדש, שמאפשר דווקא להם לשגשג. הפעם כבר לא למשכילים ולמוכשרים. 

אפלבאום מראה בפרוטרוט כיצד תופעות כמו ברקזיט בבריטניה, הפצתם של קונספירציות ושקרים גלויים ("Alternative facts" כינתה זאת אחת העוזרות של טראמפ עוד במהלך כהונתו הראשונה) או הרצח של ראש עירית גדנסק, פאבל אדמוביץ', הן בעצם חלק מאותו עניין. ("הטאבו נגד אלימות פוליטית הופר בפולין, ואין לדעת מי יהיה הקורבן הבא", היא כותבת על ההסתה הפרועה, משולחת הרסן, שקדמה לרצח. מוכר ומבעית, לא כן?). 

אני תוהה אם יש מי שיכול למצוא נחמה בהבנה שהתופעות ההרסניות הללו משותפות כיום לעמים רבים, ואם לא – מה בעצם יכול לעודד אותנו?  

איך התוקפים (והעומדים מנגד) ממשיכים לתקוף את הנפגעות

מעבר להכרה בעובדות היבשות, יש ניצולות שמשתוקקות להכרה בנזק שנגרם להן. אף על פי שהכחשת העובדות היא קו ההגנה הראשון של הפוגעים, כאשר מעמתים אותם עם ראיות, יש כאלה שיכירו בעובדות, אבל יפטרו אותן בלא כלום, או ימעיטו מחשיבותן. ההגנה הזאת נשענת בעיקר על אמירות כמו – "למה היא כזאת צדקנית? אין לה חוש הומור…"[1], או "למה היא עושה מזה כזה עניין?"[2]. או: "הרי כל זה כבר נגמר. למה היא ממשיכה להעלות את זה עכשיו? הגיע הזמן שכולם ימשיכו הלאה"[3]


[1] על כל אחת מאלה שפגע בהן, נהג אבי לומר: "היא מתוסבכת".

[2] בת משפחה קרובה מאוד אמרה לי: "גם אם זה קרה לך, אז מה?"

[3] אלה בדיוק הדברים שאמר לי בן משפחה קרוב מאוד.

ג'ודית הרמן, Truth and Repair: How Trauma Survivors Envision Justice איך להתמודד עם "הכחשה, התקפה, התקרבנות"

ג'ודית הרמן מוכרת מאוד בזכות ספרה החשוב טראומה והחלמה שנהפך, מאז שראה אור לראשונה (בעברית ב־2017, באנגלית ב־1997), לאבן־יסוד בכל הנוגע להבנה של טראומות. ב־2000 ראה אור ספר אחר של הרמן, שלא תורגם לעברית: Father-Daughter Incest, ובו התמקדה המחברת בטראומה המתמשכת של פגיעה מינית במשפחה. 

שני הספרים מלווים אותי כבר שנים רבות. במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)" שכתבתי ב־2015 ושהופיע בספר עולם בלי סודות: הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט בעריכתו של עו"ד יובל אלבשן, בהוצאת המכללה האקדמית אונו, נשענתי רבות על שני ספריה של הרמן (ועל ספרים נוספים שעוסקים בפגיעה במשפחה). 

כשנודע לי שהרמן פרסמה ב־2023 ספר חדש, העוסק באותם עניינים, מיהרתי לקנות ולקרוא אותו. לא התאכזבתי. שוב נוכחתי עד כמה הרמן בקיאה ומבינה, כמה תובנות חשובות היא מרכזת, ו… עד כמה הכול שכיח, מוכר, ידוע וחוזר על עצמו, עד ייאוש. 

מאז ומתמיד, מאז שהצלחתי להבין את מה שידעתי (וכן, הרגע שבו נפגעת נפגשת עם ההבנה הוא רגע כאוב ומייסר במיוחד), ומאז שהתחלתי להיות בקשר עם נפגעות רבות אחרות, התחלתי לומר שכל הפוגעים למדו באותו בית ספר… כולם מדברים באותה שפה, משתמשים באותם מושגים, פועלים באותה צורה, ומגיבים בצורה זהה כשהנפגעת מנסה להתעמת אתם.

כשקראתי את הספר פגשתי בו לא רק את עצמי, אלא גם מקרים של אחרות, ביניהם כאלה שעלו לאחרונה לכותרות, למשל – את זה של הנשים שהתלוננו נגד אייל גולן. הרמן כותבת כך: "המשטרה ומי שאמורים לייצג את מערכת המשפםט עלולים לגרום לנזק נוסף כשהם גוזלים את הכוח והשליטה מהניצולות…" (טאיסיה זמולוצקי סיפרה איך כמתלוננת, נלקחה לחקירה אזוקה, כאילו היא הפושעת!)

לעומת זאת, התמיכה ציבורית, כפי שהיא זוכה לה מאז החשיפה הגלויה מעצימה ומחזקת אותה. כפי שאפשר לראות כאן אותה ואת המתלוננת האחרת, נ', שבחרה להישאר אלמונית.

"תמיכה ציבורית מנבאת החלמה," כותבת הרמן, "ואילו בידוד חברתי – רעיל. אנשים לא יכולים לחוש בטוחים כשהם לבד, ואינם יכולים להתאבל ולמצוא פשר [במה שעוללו להם]."

החידוש שמביאה אתה הרמן בספרה החדש הוא התשובה לשאלה מה עושים הלאה. איך אפשר לעודד את תהליך ההחלמה של נפגעות. היא מכנה זאת בשם הכללי – "צדק".

"לפציעה של הטראומה לא גורמים רק מי שפגעו, באלימות ובניצול", היא כותבת, אלא גם – מה שעשו, או לא עשו, העומדים מנגד – כל מי ששיתפו פעולה או העדיפו לא לדעת על הפגיעה או האשימו את הקורבנות – כל אלה מעמיקים עוד יותר את הפצעים, שאינם אלא חלק מהאקולוגיה של האלימות, שבה פשעים כנגד אנשים מוחלשים או כפיפים זוכה לרציונליזציה, להבנה, או להתעלמות. אם הטראומה נובעת מאי צדק מהותי, ההחלמה מצריכה תיקון באמצעות מנגנונים של צדק שמפעילה הקהילה בכללותה." 

כדי לדעת למה ניצולות זקוקות (לשון נקבה כאן – כי מרבית הפגיעות הן בנשים), צריך – כותבת הרמן – כמה פשוט! לשאול אותן למה הן זקוקות!

יש מי שחוששים שניצולות יחפשו נקמה אלימה. הרמן חקרה את הסוגיה והיא מוכיחה שברוב המקרים זה לא מה שניצולות רוצות. הן מייחלות להכרה בפגיעה. להתנצלות – אבל אמיתית, התנצלות שיש לה כוח ריפוי רב. לא מהשפה ולחוץ. לא באמצעות יועצי תקשורת. לא פומבית. או מותנית נוסח "אם נפגעת, אז…"

הן רוצות שיבינו את הכאב שלהן. שיהיו אתן במקום הפגוע. שהפוגעים יקלטו מה עוללו (אין כמעט סיכוי שזה יקרה. או אין בכלל…). הן רוצות לספר, ושיקשיבו להן באמת. מבקשות להפר את מערכות ההשתקה, שמגינות על הפוגעים. 

אבל "פגיעה מינית מפצלת קהילות, שכן היא חושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של שליטה ושל נחיתות ושעבוד". 

הנה רעיון של הרמן: להקים במקומות שונים יד זיכרון לנפגעות. כמו למשל יד הזיכרון שהקימו באלבמה ב־2018 לזכר ארבעת אלפים קורבנות מעשי הלינץ' שעשו לבנים שדוגלים בעליונות הגזע בקורבנותיהם השחורים. 

בחלקו הראשון של הספר מצרפת הרמן את "גלגל השליטה והכוח" שפיתחו בקהילה קטנה במינסוטה. הנה הוא כאן, באנגלית:

כל מי שעברה סוג כלשהו של פגיעה אלימה מתמשכת תמצא בו בלי ספק את עצמה, ואת ההתעללויות שעברה. 

הרמן מפרטת את המנגנונים. למשל – את האופן שבו התוקף מאלף את הנפגעת, מחליש אותה, מחדיר בה לא רק פחד מוות, אלא גם ואפילו הכרת תודה על כל רגע שבו היא נשארת בחיים (מה שמוכר, בחלקו, בכינוי "תסמונת שטוקהולם"). 

היא מראה את האופן שבו הפוגע דואג לשלול מהנפגעת כל סיכוי לסיוע מבחוץ. את הצורך של העומדים מנגד לזכות בחסותו של הפוגע, כמו שקורה במשטרים אוטוקרטיים דכאניים, היא מצטטת את דבריה של העיתונאית מאשה גסן. (אפשר לקרוא על כך בספרה של גסן The Future is History, העוסק באופן שבו הוחזר לרוסיה המשטר הטוטליטרי, זמן לא רב אחרי שברית המועצות קרסה). 

"שתיקתם של העומדים מנגד, שיתוף הפעולה של ידידים, בני משפחה ושכנים, וכמובן – זה של מי שאמורים לייצג את מערכת החוק והצדק – מעוררת בנפגעת תחושה עמוקה ביותר של בגידה, כי השתיקה היא זאת שמבודדת אותה ומפקירה אותה לגורלה."

כל כך נכון! 

לפעמים השתיקה הזאת מכאיבה יותר מאשר הפגיעה המקורית עצמה, היא כותבת. 

בדיוק כך! 

מי שמסביר לעצמו "זה לא העסק שלי", מזכיר לי את השיר שכתבתי, ושהופיע בספר מה המים יודעים על צמא:

הדיון של הרמן בתפישה המקובלת שלפיה נפגעות "רק מחפשות נקמה" כי הן "מונעות מזעם" נפלא ומאיר עיניים. 

מדוע, בעצם, שנפגעת לא תזעם? מדוע מצפים ממנה שתצהיר קודם כל שהיא "לא מחפשת נקמה אלא רק צדק"? 

הרמן מצטטת את דבריו של ג'ורג' אורוול, שטען שנקמה היא דבר שבעצם לא קיים, כי היא מדריכה רק את מי שהוא חסר אונים לפעול. "זה משהו שאתה רוצה בו כשאתה נטול כוחות, ומשום שאתה נטול כוחות: ברגע שהיכולת לפעול שבה, הרצון לנקום מתפוגג. מי לא היה קופץ משמחה ב־1944 מעצם המחשבה שיוכל לראות איך בועטים בקציני אס־אס ומשפילים אותם? אבל ברגע שהמעשה מתאפשר הוא נעשה פתטי ומגעיל". 

ולכן, היא טוענת, "כשהחברה מתגייסת לתמוך בקורבן, תחושות הנקם משתנות ונהפכות למורת רוח צודקת, משותפת, שיכולה להיות מקור רב־עוצמה לתיקון. רק כשמהקורבנות נמנע הצדק,  הכעס שלהם מתפתח ונהפך לזעם אין אונים". 

יש לתבוע מהפוגע אחריות למעשיו. יש לעזור לקורבן, להביע סולידריות אתה. נחוץ צדק, כדי שהנפגעת תוכל להחלים. נשמע כל כך פשוט וכל כך מובן מאליו, נכון…? 

הרמן מקדישה פרק שלם ל"פטריארכיה". היא מראה כיצד אלימות נגד נשים היא הפשע הנפוץ ביותר בעולם. ההפרה העיקרית של זכויות אדם. והיא מתרחשת לא רק במשפחה, אלא גם במקומות העבודה. באוניברסיטאות. 

במשפחה ילדה ונערה לומדת שמי שאמורים להגן עליה הם אלה שפוגעים בה. ושלעתים קרובות הכאב הוא המחיר שהיא נאלצת לשלם "בתמורה" ל"אהבתם". 

לנפגעות בילדות, במשפחה, יש סיכוי גבוה להיפגע שוב בבגרותן. להיאנס. ליפול קורבן לסחר בנשים. לחיות עם בני זוג אלימים. 

סרסורים בוחרים לדרדר לחיי זנות נשים צייתניות. פגיעות. כמעט תמיד – כאלה שעברו תקיפה מינית במשפחה… 

זה מזכיר לי את השיר "ארבעה בתים" שכתבתי (גם הוא הופיע בספר מה המים יודעים על צמא), והוא מתאר לאן נפגעת פגיעה מינית במשפחה מועדת להגיע: בית חולים לחולי נפש, בית בושת, בית סוהר, בית עלמין:

הפמיניסטית אנדריאה דוורקין, מספרת לנו הרמן, כתבה ש"גילוי עריות הוא ה'טירונות' המכינה את הנפגעת לקראת חיים בזנות". 

אבל החברה נוהגת בזלזול בנפגעות תקיפה מינית. אחת הראיות שמציינת הרמן הדהימה אותי: ההזנחה שנוהגים (מסתבר שגם בארצות הברית!) בממצאים שנאספו בעקבות אונס. זה הזכיר לי מיד את ההצבעה השערורייתית שנערכה בכנסת במאי 2022, בעניין החוק לשמירה על ערכות האונס. האופוזיציה, אז בראשות הליכוד, הפילה את החוק, לא מטעמים ענייניים, אלא פוליטיים גרידא, וזכורים לרעה דבריה של מירי רגב אז שלפיהם "אין כאבי בטן למקרי אונס", כי חשוב רק להפיל את הממשלה, ולא משנה באיזה מחיר. 

כשהרמן כותבת על כך שהפרקליטות (בארצה! בארה"ב!) מעדיפה להביא למשפט רק מקרים שבהם בטוחים שהפושעים יורשעו, נזכרתי איך מני מזוז העדיף לחתום על עסקת טיעון עם האנס משה קצב, ורק בזכות יהירותו של הפושע נאלצו ללכת אתו למשפט שבו הורשע!

איך ייתכן, שואלת הרמן, שבכל סוגי הפשיעה האחרים איש לא יאשים את הקורבן, ולא יקל ראש במה שעוללו לו, אבל מקרי אונס מוגדרים לא פעם "תאונה", "אי הבנה", "פנטזיה של נשים (ושל ילדים)"? 

מדוע הנחת היסוד היא שהמתלוננת משקרת? 

איזו מין אי הבנה מצערת גרמה לסנטורית להצביע בעד מינוי של ברט קוונו לבית המשפט הגבוה לצדק בארצות הברית, אף על פי שכן האמינה להאשמות שהועלו נגדו, לפיהם אנס בצעירותו את מי שנעשתה לימים פרופסור לפסיכולוגיה, עדה אמינה ומשכנעת מאוד (צפיתי בעדותה!), רק כי חשבה שהאדם נחשב חף מפשע "כל עוד אשמתו לא הוכחה", ולא הבינה שההנחה הזאת רלוונטית  רק  כשמדובר בהליך משפטי, ואילו וההצבעה בסנט נשאה אופי שונה? (כתוצאה מכך, מכהנים היום בבית הדין הגבוה לצדק שני גברים שנחשדו באונס: קלארנס תומס וברט קוונו!)

"הכחשה, התקפה, התקרבנות" – אלה הצעדים המקובלים על תוקפים. והם מצליחים, שוב ושוב.

הרמן מציעה בספרה מודלים מעשיים של עזרה לנפגעות. חלקם כרוכים בפיצויים. אחרים – במנגנונים להקשבה פעילה ולמתן מקום לקולה של הנפגעת. 

הספר, כמו קודמיו, חשוב ומרתק. אני מקווה שלא רק את מי שנפגעה בעצמה! 

אברהם סוצקבר, "מה ישאר?"

אסתי הלפרין מימון, "נקודת ההתכה": איך נוצר סיוט

כשהסיפור מתחיל אנחנו מרומים מהעמדת הפנים שלו, כאילו המציאות בו נורמלית. אבל די מהר מתברר שהתחושה הזאת הולכת ואובדת. עד סופו של הרומן הסתירה בין מראית העין לבין התהומות הרוחשות מתחת לפני השטח, ואחר כך ממש עולות ומשתלטות על הכול, תתברר כחלק ממהותו הפנימית של הרומן.

"עלינו לגג כשהסופה נגמרה", מספרים לנו בני זוג נשואים, הורים לשני בנים ובת, תל אביביים שלפני זמן לא רב שיפצו דירת גג באחת השכונות הפחות נחשבות של עירם, והם ממשיכים ומספרים: "התעטפנו במעילים, בכובעים ובצעיפים, נעלנו מגפיים. הצטיידנו במטריות כי חששנו מפני הגשם. כל היום הוא ירד, ועתה, בהפוגה הקצרה שלקחו לעצמם השמיים מזעפם, נותר החשש מטפטף בתוכנו, גם בעת שהאוויר עמד סביבנו יבש וצח."

טוב ויפה. ירד הרבה גשם. הם עולים לגג כדי "להבין איך קרה מה שקרה. או ליתר דיוק, איך לא קרה מה שאמור היה לקרות." בינתיים המציאות רגילה ומובנת. 

כי מה קרה? הגג הוצף ומי הגשמים דלפו לתוך הקומה החדשה שבני הזוג בנו; זאת שהתקינו בה את חדר השינה וחדרי העבודה שלהם. זאת שהציגו בה את שכיות החמדה שהביאו אתם מכל נסיעותיהם לחוץ לארץ, בעיקר כדי להוכיח לזולתם עד כמה חייהם טובים. כך הם עצמם מעידים על עצמם. הקומה החדשה שבנו היא פאר גאוותם, אליה הוליכו את אורחיהם כשערכו מסיבה לחנוכת הבית, בידיעה שהכול מקנאים בהם. ובשמחה לאיד שלהם עצמם, על אותה קנאה.

אז כן, מדובר בזוג אנשים לא נחמדים במיוחד. לקראת הסוף הם מגלים לנו שהמורה הרוחני שלהם הוא מקיאוולי, שאותו קראו יחד "בעליצות של מי שמצאו קרוב משפחה רחוק שלא ידעו על קיומו." הם מעריצים אותו, את הישגיו של "מי שלא בחל בכלום בכדי לנצח". הם מספרים: "נהנינו להתגרות מעט במי שלא שפר עליו גורלו." אמנם בדרך כלל, נכתב, שהם "מצליחים להתאפק, אך מפעם לפעם דקרנו כל אחד בעקיצה." 

האם, הם תוהים בדיעבד, עכשיו, אחרי שנראה שגג ביתם עומד לקרוס כי מישהו (מהם?) לא דאג לאיטומו "הייתה זו איסטרטגיה טובה?" אכן, "היינו טיפה ידועים לשמצה, אך איש לא העז להתעסק אתנו. היינו מגודרים ומוגנים מכל השפלה או דחייה."

האמנם?

התדרדרותם של בני הזוג הללו הולכת וצוברת תאוצה, הולכת ונעשית יותר ויותר מבועתת, סיוטית, הם הולכים ומאבדים – את מה בדיוק? איכות של חלום בלהות הולכת ומשתררת על הדברים שהם אומרים במונולוג מתמשך, עתיר שאלות ותהיות שמגיעות לפעמים כמעט כמו בהפגזה של מילים: "האם חיפשנו על מי לכעוס? ממי ביקשנו לשנות את רוע הגזרה? האם זה נחשב לאמונה, למלמל מילים למשהו שמעולם לא הקדשת לו יותר מדי מחשבה? משונה להתחיל ביחסים עם איזה כוח שלא חיפשת עד כה ועכשיו אתה מתחנף אליו כי המצב קשה. חיים טובים לא מזמנים חיטוט בנסתר, אבל צרה אמיתית כן. האם התחלנו להאמין באלוהים או שהפסקנו להאמין בעצמנו? האם נאלצנו עתה ללמוד צניעות? אלוהים היתה אופציה שבאה והלכה. משהו בכך שלא העניקה לנו שום תוצר מוחשי החליש מאוד את סיכוייה להכות בנו שורשים. הנוף שנשקף מהגג ערער אותנו יותר ויותר. האנשים העוברים תחתינו נראו קטנים כנמלים, המכוניות נדמו שבריריות כצעצועים זולים מסין. למה התעקשנו להיות בגובה? האם היינו נענשים כך גם אם היינו נשארים בצמוד הקרקע שמבקשת את קרבת הצמחים והאדמה?" ועוד ועוד שאלות. לא רק כאן. לאורך הרומן כולו.

אחת הדרכים שבאמצעותם נוצרת האיכות המסויטת היא – לשון גוף ראשון רבים שבה הוא נכתב לכל אורכו. אלה שניים נפרדים? סימביוזה? בני זוג שרק מספרים לנו שהם יודעים גם לריב, ולפיכך – שהם לא גוף אחד "מאוחה"? אז איך זה שהכול "אהבנו", "רצינו", "זכרנו", "שכחנו", "ידענו", ואפילו "שתינו", "ירקנו", "טעינו", "נהגנו", וכו'…? שום דבר נראה לעין אינו חוצץ ביניהם. אפילו כשהם מביטים במראה הם רואים "את דמותנו", ביחיד… הכול, כל הזמן, בבת אחת, בגוף אחד. איזה פחד…

הפחד עולה וגובר גם  בשל רמז לבשורה מרה שמגיעה מהרופא, אבל פרטיה לא נמסרים; מאובדן הזיכרון המשותף, הסימולטני, שהולך ומשתלט עליהם. מהתחושה ההדדית של חוסר אונים ילדי, של צורך בהגנה של העולם ומפניו: "את הטעויות שלנו ראינו כפעוטות, כנסלחות, כטעויות של ילדים"; "חיכינו באימה לשמוע מאיזה גורם רשמי שישפוט בינינו ובין העולם". 

לא מופרך לדעתי לחשוב שאולי בעצם מדובר, בין היתר, במשל על מצבה הקיומי של החברה הישראלית: "תמיד לקחנו הלוואות, הקפה הלווה לנו ערנות, הסוכר שמחה, הוויד שלווה, האלכוהול התעלות, הבנק בית ועוד ועוד. חיינו על כוח וכסף ושמחה ורוגע וערנות שלא היו בכלל שלנו בהווה. הם כולם שייכים לעתיד, ואנחנו בחמדנותנו חמסנו אותם ברעבתנות. כי הרגע הזה. העכשיו הזה. הרצון שהתמקם בנקודה הזו בזמן היה עבורנו הזדמנות אל־חזור". ומובהק עוד יותר: "האם ידענו? ודאי שידענו. האם הבנו? אי אפשר שלא הבנו. ואם כן, מה היה לנו שלא אמרנו כלום לאיש סביבנו, התעקשנו לחיות כך, מרמים ומרומים? בדיעבד גילינו שהשק היה שם תמיד, כיסינו את העיניים על ימין ועל שמאל, העיקר להיות חזקים ושמחים ומצליחים. לא נכנענו להרס הצפוי, לזוועות הבאות עלינו לרעה. לא ראינו ולא שמענו ולא הבנו. הרי המצב עמד בעינו, ללא כחל וסרק, כל מה שכיסה עליו היו תמונות ומילים. היינו יכולים לפגוש אותו בכל עת ובקלות גם לראות את הנולד. אבל סירבנו. חיי השעה שלנו היו עבורנו כה יקרים". ומכאן האנחנו, הקול הזה, הקולקטיבי…? המפלה המשותפת, ואפילו חוסר האחריות ועמו – המקיאווליזם…?  גם אם הכותבת לא כיוונה ליצור משל, נראה שהמציאות הישראלית השרתה עליה חלק מהתחושות שתיארה כאן. הרי אפשר לקחת את הפסקה הזאת ככתבה וכלשונה, ולתאר בה את המציאות הישראלית שקדמה לשבעה באוקטובר 2023, לא כן? 

הלפרין מימון מצליחה בכתיבתה לייצר איכות סוראליסטית של ביעות. חבל שמדי פעם היא מוסיפה ביאורים, שרק גורעים מכוחה. למשל: "היינו מאוהבים בעצמנו, כלומר כל אחד בעצמו". או:  "עכשיו היו הימים מוזרים כבחלום". והרי הטקסט עצמו כבר מייצר את האפקטים האלה. את הסימביוזיה. את התחושות המוזרות וההזיה. אפשר ומוטב לסמוך עליו, בלי להוסיף הסברים או פרשנויות פנימיות… 

הוצאת התחנה, 2025
183 עמ'
עורכת הספר: אורנה לנדאו

"כתיבה על טראומה מצריכה מרחב ופרספקטיבה"

איך אוכל […] להירפא מן הסבל בעודי כותבת עליו, כלומר, מכירה בו? ובכן – לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב.

הם מתקיימים משום שאני תופסת מקום בעולם דרך הניסיון להבין את מה שקרה לי. ואל המקום שאני תופסת בעולם מגיעים אנשים (קוראים) אחרים. ומשום שהם מגיעים אל המקום הזה, ושוהים בו זמן מה, גם הם מבינים דבר מה על מה שקרה לי, ומשום כך יבינו, אולי, דבר מה על מה שקורה להם. 

[…]

מעשה הכתיבה כשלעצמו הוא מעשה בודד. אין בו אחרים. בין אם מדובר בכתיבת בדיון ובין, וביתר שאת, אם מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית – הרי אני הופכת בה את דם ליבי למילים. זוהי הדרך האלגנטית לדמם, ופצע מדמם הוא היפוכו של פצע שנרפא. ואכן – כתיבה על החומרים שמהם עשויים החיים שלי אינה מרפאת. יש עוצמה באותנטיות שלה, והיא נותנת לזיכרונות כוח אחר, אבל אינה משכיחה אותם. ההפך הוא הנכון: דווקא משום שאני זוכרת את הדבר, אני מתגעגעת לדבר האחר.

[…]

לא צריך, אולי, למצוא "החלמה" או "ריפוי" בכתיבה. לא צריך, אולי, להירפא מן המשברים. אולי צריך לתת להם שיצרמו, כמו רעש של ציפורניים ששורטות על לוח. רעש שאי אפשר שלא לשמוע. כי כאב הרי דורש שיכירו בו. שיחושו אותו. ומעשה הכתיבה הוא גם מעשה של הכרה בכאב.

איריס קאופמן, "להיות או לא": ממואר מרתק!

 

ספרה החדש של איריס קאופמן, שהרומן שלה טעם של מלח עורר בי התפעלות, הוא ממואר. קאופמן מעלה בו כמה רשימות שבהן היא מתארת את המסע שלה כ"מחלימה" (מילה שהיא מעדיפה, כך היא כותבת, על פני המילה "מטופלת") מכמה סוגי סרטן שונים, שתקפו אותה שוב ושוב מאז המקרה הראשון, לפני עשרים וארבע שנים. קאופמן חולה גם בטרשת נפוצה.

היא משתפת אותנו במחשבותיה על מחלה בכלל, ועל המחלות שפקדו אותה בשלבים שונים בחייה, בפעם הראשונה – כאישה צעירה, אימא לילד בן שלוש וחצי.

ברור שאין האימה שחשה מי שיש לה ילד קטן כל כך, שהיא חייבת ומשתוקקת לגדל, דומה בכל גווניה לזאת שחשה אישה ששני ילדיה כבר אנשים בוגרים.

היא מספרת לנו על ייסורי הגוף "המסמאים"; על מה שחשה אם צעירה שמבחינתה הילד הקטן שלה "נושא אותה" בתוכו, כי ירש ממנה את הגנים שלה, אחרי שהיא "נשאה אותו" בתוכה כשהרתה ללדת אותו, "כי כך עובדת הביולוגיה"; על תחושת האחריות שלה כלפיו; על ייסורי ההחלטה להוליד לו אח, שותף לעתידו, חרף האזהרות של הרופאים שניסו להסביר לה ש"מוטב ילד אחד עם שני הורים מאשר שני ילדים עם הורה אחד"…; על הכאב העצום שחשה כשליוותה את אמה בימי חייה האחרונים – גם היא חלתה בסרטן, אבל לא ידעה שבתה, שמטפלת בה במסירות, מתמודדת עם אותה מחלה; איך מסתירים את האמת? איך מטפלים בחולה, כשאת בעצמך חולה ומבוהלת? איך מתנחמים מהתחושה שהיא עצמה "ילדה־בלי־אמא"? היא מספרת לנו על הקושי העצום שבהיעדר שליטה. על השלבים של ההתמודדות עם המחלה, שדומים מבחינות מסוימות למודל השלבים של ההתמודדות עם אבל בעקבות מותם של יקרים לנו,  מודל שפיתחה אליזבת קובלר־רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה, ומראה לנו כיצד מחלימים יכולים לעזור זה לזה, ומדוע השיתוף ביניהם יכול אולי – ואולי לא – להפיג את תחושה הבדידות האינהרנטית למצבו של כל חולה, באשר הוא.

כדי להתמודד עם התהיות הרבות שהיא מעלה – האם כתיבה על טראומה מרפאת? האם האמונה באלוהים יכולה לעזור? ואם לא מאמינים בקיומו? איך מתמודדים עם "האוקסימורון הגדול מכולם – ריפוי ברעל" (כלומר, הטיפול הכימותרפי)? האם ידע מועיל ועוזר למחלים? במה יכולה ההבנה של השפה הרפואית לעזור לו?

כדי לנסות ולהשיב על כל אלה, ועל תהיות רבות נוספות, קאופמן נעזרת ביצירות ספרותיות רבות: שירים של רחל, לאה גולדברג, רחל שפירא, יהודה עמיחי, רחל חלפי, אולב האוגה, (משורר נורווגי); אבחנות של פרויד ושל הפילוסופית פרופ' רות צ'אנג; כתיבתם של דוד גרוסמן, ארווין יאלום, אילנה המרמן ויורגן ניראד – כל אלה משמשים לה מורי דרך, ונקודות ציון והתייחסות.

הפרק העוסק בשימוש בדימויים – כשחולים מתארים באמצעותם את הכאבים שהם חשים, כשרופאים מתארים באמצעותם את המאבק במחלה, כשסופרים נעזרים בהם כדי להביע את תובנותיהם, מרתק במיוחד: "כל דיווח נפתח ב'כמו'. אוסף מעניין של דימויים כאלה… כמו ענן בתוך הבטן, כמו סכין, כמו אש, כמו שור, כמו נקודות שחורות בבשר… לוחץ כמו שיניים של חיה, פצצות קטנות בתוך הראש, כמו עשן שחור בכבד… יפה ולא ברור… הדימוי הוא דבר כל כך אישי, עד שאתה בטוח שכל העולם צריך להבין אותו."

היא מסבירה מדוע השימוש של רופאים מסוימים בטרמינולוגיה צבאית – "מתקפת נגד", "ניצחון בקרב" – מעורר בה שאט נפש, ואיך לדעתה הוא עשוי ממש לפגוע בטיפול. 

במהלך הדיון שהיא עושה בעניין הדימויים מעניין לא פחות ציטוט דבריה של סוזן סונטאג, שלפיה מתקיים גם תהליך הפוך: "חוליים פיזיים משמשים לייצוג של תופעות חברתיות". 

הספר כולו עתיר תובנות ומחשבות מרתקות, והוא גם נוגע ללב בכנות שלו, וביכולתה של קאופמן להיות מדויקת וישירה! 

הוצאת שתיים, 2024,
143 עמ'

יחזקאל רחמים, "נס" | "ויש להתפלא"

דורי מנור, "הברכה של בבל": איזו חגיגה!

דורי מנור, המשורר, העורך, איש הרוח, ה"יזם התרבותי" אם אפשר לכנות כך את מי שייסד את כתב העת הספרותי החשוב כל כך הו! (קדם לו כתב העת אב), הוא אדם שמשפיע השפעה מכרעת כבר שנים רבות על עולם הספרות הישראלי.

מהרגע שהחלו להופיע כתבי העת שהקים וערך, חשתי שנפל דבר. סוף סוף נשמע קול שמייצג את השירה כפי שראיתי אותה מאז ומתמיד בעיני רוחי, וכקוראת: "קלאסית", מוזיקלית, מצייתת לכללים פרוזודיים, ורק בתוכם – מתפרעת כאוות נפשנו. 

סוף סוף, הידד!, שירים עם משקל וחריזה, ולא רק – מה שנראה לפעמים – פרוזה מנוקדת בשורות קצרות… גם חבורת המשוררים שמנור גיבש סביבו הרחיבו ומרחיבים את ליבי ביצירותיהם.

אלה כתובות ברובן בניגוד לקונוונציה שמנור מכנה "מחב"ל' – "ראשי תיבות של 'המשקל החופשי הבינלאומי'", מושג שקיבל מנור ממשורר צרפתי עכשווי, ז'אק רובו. הכוונה ל"שירים שאינם אלא צורה דיבורית־וידויית הנכתבת 'מהבטן', ומיתרגמת בנקל". צורה ש"אינה מציבה שום אתגר מוזיקלי מיוחד המקשה על העברתה לשפות אחרות, ועל כן היא זוכה לייצוג נאמן באנתולוגיות או בפסטיבלי שירה בינלאומיים למיניהם, וצוברת לה אוהדים רבים – אך, כמדומה, פחות מקרב הקוראים ויותר מקרב הכותבים משתתפי הפסטיבלים"… 

לא רק השירים שכתב ופרסם משמחים אותי מאוד, אלא גם מסות שונות שכתב ופרסם, ושנגעו כולן בשירה – מקורית, מתורגמת, המקורות שמהם היא נובעת, הדרכים שבהן היא פוסעת (או לא!), אילו משמעויות ומה היופי שאפשר לספוג ממנה, ואיך בעצם זה קורה. או – איך עושים את זה. לכאורה אלה תהליכים עדינים וסמויים מכדי שאפשר יהיה ללכוד אותם במילים של יומיום, אבל מנור עושה את זה כבר שנים, ובעצם – מלמד הרבה כל כך את מי שרק מוכן לקרוא את דבריו ולחשוב עליהם!

בכל פעם שקראתי את אחת המסות הללו, הרגשתי לא רק שאני לומדת, אלא שנפשי מתרחבת ומתעשרת.

והנה עכשיו פרסם מנור ספר מסות שמכיל כמה מהכתובים ההם, המוכרים, ועוד כמה שלא הכרתי.

ואיזו חגיגה! 

פרקי הספר הם:

"חייבים להלחין את זה!" – על הלחנת שירי משוררים בישראל ו"נכסי צאן ברזל" אחרים

נתן אלתרמן, אבוי – על "משוררים לאומיים" ועל עריכת שירה

השפה התת-עורית – הרהורים על שירה ושפת אם

עזבו את החרוז, בואו נדבר רגע על משקל – על הנעדר הגדול בשירה העברית

איך מפרקים פצצת מצרר פואטית? – על "כתוב בעיפרון בקרון החתום" של דן פגיס ועל תרגומיו

האֶשְׁכּוֹלִית וְהַשָּׁד – ארבע תשובות למשאל על תרגום שירה

השירה כנסיוב מוחלש של שתיקה – על סטפאן מלארמֶה ועל קומוניקטיביות וסתימות בשירה

"לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי" – על נתן זך, עם מותו

אילו עניינים מרתקים לדון בהם, לקרוא ולחשוב עליהם! 

על אחד מהם, "עזבו את החרוז, בואו נדבר רגע על משקל", כבר כתבתי בעבר, אחרי שהתפרסם בגיליון 17 של הו! המוזיקה לפני הכול. כבר אז התפעלתי (והשתעשעתי) מאחת הטענות של מנור, שלפיה "הנורמה העכשווית של משוררים ישראלים בני זמננו שאינם מצייתים לקונוונציה השירית הקלאסית, התובעת קודם משקל וחריזה, בעצם אינה מבטאת שום מרד אמיתי, שכן רובם כלל לא מכירים את אותה קונוונציה"… 

הרעיון הזה עובר כחוט השני בין המסות השונות. והוא מרתק במיוחד במסה האחרונה, שכתב מנור בעקבות מותו של נתן זך. מנור דן בה שוב במרד, "רצח אב סימבולי", שעשה נתן זך בקודמיו המשוררים, באלתרמן בעיקר (רק את לאה גולדברג לא "זיכה" אפילו במתקפה כלשהי. הרי הייתה רק סתם אישה שכותבת על אהבות נכזבות, ובעיני זך לא הייתה ראויה, סבור מנור, לתשומת לב כלשהי…). לימים כשמנור "החזיר" את הכתיבה הקלאסית, ניסה זך לבצע בו "רצח בן סימבולי", כשתקף אותו באלימות מעל דפי מוסף ספרים של אחד העיתונים… חרף זאת, המסה המוקדשת לו בספר כתובה באנושיות ובהערכה רבות. מצד אחד מנור מראה איך זך ממש הסתיר את המקורות להשראתו, לא תרגם יצירות מהשפות שנהג לקרוא, ולא הזכיר אותן בכלל, ומצד שני, הוא מספר שזך היה בעצם מקור להשפעה עצומה עליו. "הוא המשורר המודרני הראשון שנכבשתי בשירתו." את ספריו, הוא מעיד, קרא חזור וקרוא, "כבספרי קודש ממש." ועם זאת, "ההשפעה הנתן זכית לא הניעה אותו ללכת בדרכו השירית, אלא להפך, "על דרך ההתנגדות והמרידה". 

עוד הוא מראה שזך בעצם לא כתב על פי אמות המידה שהוא עצמו קבע. למשל, כותב מנור בהומור: "סקופ קטן: דומני שבכל תולדות השירה העברית המודרנית לא נתקלתי בחרזן אובססיבי יותר מנתן זך". והוא מוכיח את טענתו בציטוטים משיריו של זך, ובסידור השורות כך שהחריזה התוך שורתית מתגלה במלוא תפארתה…

מנור חוזר שוב ושוב על דברים שכתב ט"ס אליוט, שלפיהם גם בשירים מודרניים, לא מחורזים ולא שקולים, חייבת תמיד לרחף רוח הרפאים של המשקל. 

מנור לא חוסך אמנם מנתן זך את שבט לשונו: "התהלכת בזירת השירה כבזירת אגרוף, והתאגרפת והתאגרפת והתאגרפת. על חייך, נתן התאגרפת," אבל בה בעת גם מביע הרבה מאוד חום ואמפתיה כלפיו. 

אגב, אני יכולה להעיד על התרשמותי מפגישה אישית אחת שהייתה לי עם נתן זך. הייתי נערה בת שבע עשרה שגרה בלונדון, וכותבת שירה, לגמרי בוסרית, כמובן, ומפרסמת – הרבה מדי! – במעריב לנוער. נתן זך הגיע לבית הורי – "הנספח האווירי ורעייתו" – לביקור שנכחתי בו כשומעת ומתבוננת מהצד, לא כמישהי שראויה להשתתף בשיחה, וכך התרשמה, וזה מה שכתבה עליו ביומנה ב־12פברואר 1969, הנערה שהייתי: 

הוא היה תוקפני, יהיר, מזלזל, אפילו גס רוח. זה האיש שכתב "את הכאב המתוק של האהבה רוצה אני לדעת שוב"? את "שיר לאוהבים הנבונים"? את "אני רוצה תמיד עיניים לראות?" את "איך זה שכוכב אחד מעז" (וואו, כמה הפתיע אותי דורי בציטוט המקור שהשפיע כנראה על כתיבת האחרון!) תהתה אז מי שאהבה כל כך את השירים של זך… כל כך הרבה פעמים חזרתי וקראתי את כל החלב והדבש, ואיזו אכזבה הנחיל לי המשורר עצמו…

אז טוב, "נתן זך הצליח, בכוחו האנליטי ובכישרונו הגדול, לגרום לדורות שלמים של חוקרים, של מורים לספרות ושל כותבים וקוראים אחריו להאמין שהנוסח שהוא השתית הוא האופציה השירית המודרניסטית האחת והיחידה, וכל מה שחורג ממנה ולו כמלוא הנימה הוא אנכרוניזם פואטי, שמרנות, ריאקציה או סתם קיטש מיושן. ובישראל כמו בישראל: כשמושלת בכיפה מוסכמה מסוימת היא נתפסת עד מהרה ככלל שאין בלתו. כך היה באמנות הפלסטית, כאשר כל צייר שהעז לחרוג מגבולות דלות החומר מבית מדרשו של רפי לביא, ולצייר ציור פיגורטיבי למשל, נתפס במשך עשורים ארוכים כריאקציונר או כחובבן – וכך היה גם בשדה השירה, בעידודם האקטיבי של מרבית כתבי העת ומוספי הספרות". (אני מבקשת להעיד: נתקלתי בעמדה הזאת מקרוב כשנשאלתי על ספרי מה קרה להגר באילת?, שכתוב בסונטות – מדוע בחרתי בצורה הארכאית והמוזרה, שירה עם משקל וחריזה, והרי הסגנון הזה "מתאים לספרי ילדים…" זה לא קרה בארבע עיניים, אלא בפאנל פומבי). 

מסה מרתקת במיוחד נקשרת לשמו של הספר: "הברכה של מגדל בבל". מנור דן בה ארוכות במקרה הייחודי מאוד, החד פעמי כנראה, תופעה עברית מובהקת של משוררים דגולים וחשובים שכתבו בשפה זרה מבחינתם, לא שפת האם שלתוכה נולדו וגדלו בה.  

כדי לפתח את הטיעון הוא מספר על משוררים בני ארצות אחרות ומראה כיצד אין בעצם שום תקדים למשוררים שכתבו בשפה נרכשת. פרוזאיקונים – כן, בהחלט. יש כאלה, הידועים ביותר ביניהם הם כמובן נבוקוב וקונרד. אבל משוררים?

והנה כאן, בישראל, צמחו רבים שאפילו לא הצליחו להשיר מעליהם את המבטא הזר שבו דיברו בעברית!

צחקתי כשקראתי על תדהמתם של אנשי רוח אירופיים כשסיפר להם מנור על המבטא הרוסי הכבד של שלונסקי, רחל, לאה גולדברג, ורבים וטובים אחרים.

אכן, תופעה מרתקת! 

קראתי את הספר כולו בשקיקה. ריתקו אותי שאלות כמו – מדוע בעברית נפוצה כל כך ההלחנה של שירי משוררים? האם הלחנה כזאת טובה לשירים, או אולי בכלל מזיקה להם? ומדוע בעצם משוררים משתוקקים כל כך שילחינו את שיריהם? 

התענגתי על הניתוח של מנור לשיר "כאן בקרון החתום" של דן פגיס, ועל תרגומיו לשפות שונות. מרתק! מרתק להעמיק כך, ולהבין רבדים שלא אל כולם שמתי לב לפני שקראתי את המסה (היא התפרסמה לראשונה במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ וכבר אז שמחתי עליה ולמדתי ממנה). 

הידע הנרחב והעצום של מנור בכל מה שקשור בשירה, עברית ועולמית, מעורר השתאות והתפעלות. 

ועכשיו הגיעה כנראה העת למה שמכונה "גילוי נאות": זכיתי שדורי מנור יערוך את מה קרה להגר באילת? שזכה, למרבה השמחה, בפרס ספיר. 

כשחיפשתי עורך לכתב היד היה לי ברור שאין מתאים לו יותר מדורי. צדקתי! 

הוצאת ה21, 2024
295 עמ'

אפשר לקנות את הספר בקישור הזה

מה אמר אייכמן ליואל ברנד ולישראל קסטנר ב־14 באפריל 1944

 אייכמן הסביר לברנד שהוא הבטיח למזכיר המדינה במשרד הפנים [ההונגרי] אנדרה לאסלו שיסייע בטיהור המדינה כולה מיהודים, ולכן היהודים יוכלו לצאת לכל ארץ שבשליטת בעלות הברית, פרט לארץ ישראל, שכן הגרמנים נענו לבקשת ידידם המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, למנוע עליית יהודים לארץ. בדיווח שיבוא בהמשך, גם קסטנר השתתף בפגישה.

מאיה גלפנד, "שקופות": איזה כיף למי שעדיין לא קרא אותו!

ספר הביכורים של מאיה גלפנד, שקופות, מפתיע ומפעים. הוא כתוב היטב, והוא מסעיר את הנפש.

בשנים האחרונות יותר ויותר יצירות מעלות למרכז הבמה את הקולות של האנשים השקופים, המהגרים כמעט בעל כורחם שהחלו להגיע לארץ בשנות התשעים מברית המועצות לשעבר, והמשיכו להגיע בגל הגדול האחרון שנוצר בעקבות המלחמה האכזרית באוקראינה.

אל הרומן המופלא כמעט אולימפוס מאת שושי בריינר, הרומן זוכה פרס ספיר לספר ביכורים טסקה מאת אילנה רודשבסקי, אל ספר העיון מומחית בספונג'ולוגיה, הכולל פרק שמתאר את ההתעמרות המיוחדת בעוזרות הבית ה"רוסיות" בהירות העור שנתפסות כמי שאמורות לספק "עבודות בית וזמינות מינית", אל סדרות הטלוויזיה המצוינות "דור אחד וחצי" ו"סובייצקה" שתיארו, כל אחת בדרכה, את מצוקות העלייה מברית המועצות לשעבר, נוסף כעת ספרה של גלפנד.

והוא, קודם כל – יצירה אמנותית מדויקת וסוחפת. קולות הנשים השקופות העולות ממנו הוא רם ונשמע היטב, אבל הן דמויות ספציפיות ושלמות, כפי שאנחנו מצפים שיקרה בספרות משובחת.

הספר מתחיל ברצח. מי נרצח? מי רצח? מדוע?

כל זה יתברר רק לקראת הסוף, שכן מיד אחרי העמוד הראשון של הפרולוג אנחנו מוזמנים לסגת חצי שנה לאחור בזמן, ואז להתקדם לאט לאט אל ההווה.

כך אנחנו לומדים על קורות חייהן של הגיבורות הראשיות של הרומן: מרינה, ראיסה, וורוניקה. השלוש נקלעו זו לחייה של זו  רק במקרה: שלושתן גרות ביחד בדירה "מחולקת": כל חדר נהפך ליחידת דיור נפרדת, קטנה ועלובה להחריד. הדירה עצמה שוכנת בפרבר עוני, טובלת בזוהמה, מבפנים ומבחוץ.

איזה ייאוש לגור כך! במיוחד למי ש – כמו מרינה למשל – זוכרת את ביתה הקודם, הנאה, המטופח, שבצמוד אליו הייתה בריכה שצברה מי גשמים, וגינה מניבה… מי שניהלה בית עסק קטן, בהיותה תופרת אמנית, והעסיקה תופרות אחרות… מי שהייתה נשואה לגבר טוב, שאתו גידלה באהבה ילד וטיפחה אותו!

מה הביא אותה לכאן, למצוקה הבלתי נסבלת? מדוע נאלצה לנטוש את חייה הקודמים?

סיפורה ההולך ונחשף שובר את הלב.

וראיסה? מדוע היא נאלצת לעבוד כל כך קשה, לפרנס בעל שיכור ובת טפילה? מה יעלה בגורלה?

וורוניקה היפהפייה? האם תזכה לנצל את חינה וצעירותה כדי להתקדם בחיים, לממש את חלומה למצוא לעצמה בעל עשיר שיפרנס ויפנק אותה?

אחת ממעלותיו הגדולות של הרומן היא השנינות שבה הוא כתוב. למרות הנסיבות המחרידות שהוא מתאר, למרות הכאב והמצוקה, הוא, בין היתר, גם משעשע!

אין עמוד שלא סימנתי בו הברקות. לדוגמה: "הדירה אינה אלא חדר פצפון. פעם היה החדר הזה הסלון בדירה של שלמה, אבל עכשיו העפיל לדרגת דירת סטודיו בזכות עצמה"; "גילה אינו ידוע, אבל חישובים מתמטיים בסיסיים מצביעים על כך שהיא בת שישים בערך"; ראיסה מכורה ללוטו. והיא מקפידה למלא כרטיס, לקראת כל הגרלה, אף על פי ש"זאת עבודה קשה, לא כל אחד יצליח", שכן "יש למלא שני צירופים לפחות ולמחוק מספרים מיוחדים מטבלה. כל צירוף צריך להכיל שישה מספרים מאחת עד שלושים ושבע, ומספר נוסף עד שבע". וכך אנחנו נכנסים לתודעתה המוגבלת כל כך, שאפשר ללמוד עליה מהעובדה שכל כך מסובך לה למלא טופס לוטו… זוהי עדות אחת מרבות לתחכומה של הסופרת, שמציירת את הדמויות שלה בעקיפין, באמצעות פרטים קטנים ומדויקים.

גלפנד יודעת להעביר את ההומור החד שלה אפילו באמצעות סימני פיסוק: "יש גם כיור שאליו ידיה של מרינה לא נכנסות במלואן, אבל! יש לה אפילו מכונת כביסה משלה! הדר מדהים לבית בזוי כזה". "אבל!" – אנחנו שומעים היטב את האירוניה המרה, שלא לומר – ציניות.

מרתק לראות את ישראל מנקודת המבט של עיניים זרות. גם כאן, כמו אצל שושי בריינר, בספר כמעט אולימופוס המהגרות נדהמות מסגנון הלבוש של נשים ישראליות. ליתר דיוק, מהיעדרו: טריקו מהוה, מכנסיים קצרים, "במדינה הזאת, החמה והבלתי מושגת, הסואנת והמסוכנת, שבה נשים חבשו פאות וכיסויי ראש ואילו אחרות גופיות ומכנסיים צמודים"… גם הבחירות האופנתיות של הגברים לא נסתרות מעיניהן הביקורתיות: "גברים במכנסיים שנופלים מהתחת כל כך נמוך שזה מביש"…

אנחנו פוגשים את האנטישמיות של הפליטות מצד אחד – "החום, הים והשטרות בכיסיה סייעו לה להשלים עם העובדה שהיא נאלצת לנגב תחת יהודי", ואת הגזענות של הישראלים, ש"לא רוצים להפוך למדינה של פליטים גויים", מצד שני.

אין עמוד שלא סימנתי בו איזו הברקה, שנינות, תובנה מעניינת; קראתי את הספר בנשימה עצורה, אמנם לא רציתי שהספר ייגמר, אבל גם לא יכולתי לעצור ולהפסיק לקרוא, כדי לדחות את הקץ…

נהניתי במיוחד משיר ההלל לארץ ישראל, המופיע מפיה של אחת הדמויות, ישראלי ותיק, לקראת סופו של הרומן. הוא יעלה כאן ב"סופרת ספרים" כציטוט נפרד, ובקרוב…

איזה כיף למי שעדיין לא קרא את שקופות!

הוצאת שתיים, 2024
220 עמ'

אסלק נורה, "בית קברות בים": כש"ארצות הברית, אנגליה וישראל הורגות אויבי מדינה בלי להניד עפעף"

כמי שדוגלת בקריאת ספרים במקום לנסוע למקומות רחוקים, ספרו של אסלק נורה סיפק לי תחושה של מסע לא רק במקום –  לנורווגיה, אלא גם בזמן – לימי מלחמת העולם השנייה ולסודות הקשים שנותרו טמונים מאז, ויכולים, אם הם מתגלים, להשפיע גם על ההווה.

הסיפור מתמקד במשפחה נורווגית עשירה מאוד, משפחת פאלק, ובתככים בין ענפיה השונים, שמוצאם בשני אחים שכל אחד מהם ייסד שושלת משל עצמו.

העלילה, שאל פרטיה אנחנו מתוודעים לאורך הסיפור, במקוטע, חלקים חלקים, מתחילה למעשה בסתיו של שנת 1940, אז טבעה ספינת הקיטור "הנסיכה רַנגהילד" לא הרחק מחופי בּוּדֶה.

על פי הדיווחים נפגעה הספינה ממוקש ימי. על סיפונה היו וֵרָה לינד, סופרת שנישאה לבן משפחת פאלק, איל המספנות תוּר פַאלק, ובנם התינוק אוּלָב. האם והתינוק שורדים, אבל בעלה של ורה, ביחד עם עוד מאות מנוסעי הספינה, יורד למצולות.

עשרות שנים מאוחר יותר, בחלקו הראשון של הספר, ורה מתאבדת בטביעה בים.

האם אפשר יהיה לגלות אחרי מותה, מה באמת קרה ביום שבו הספינה טבעה?

האם תימצא הצוואה שלה, שנעלמה בסמוך למותה?

וכתב היד של הרומן שכתבה (שמו נושא את הכותרת של הספר שלפנינו: "בית קברות בים")? מה איתו? אילו סודות הוא חשף? מדוע בנה, שניצל יחד איתה מהטביעה, דאג בשנות השבעים לאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש, ואז למנות לה אפוטרופוס, ובעצם לשלול ממנה את זכויותיה ועצמאותה?

סשה־אלכסנדרה, נכדתה האהובה של ורה, מתחילה לחקור את נסיבות טביעת הספינה, אחרי שנודע לה כי היו לסבתה ספקות לגבי הסיבה האמיתית לאסון.

האם תצליח לחשוף את הסודות הטמונים בין שברי הספינה הטרופה בקרקעית הים? מה תהיה השפעתם על בני המשפחה שלה, ועל הקונצרן האדיר שהם מחזיקים בו?

כאמור, העניין העיקרי שעורר בי הספר נבע מהתחושה שאני מבקרת במציאות רחוקה ולא מוכרת. כזאת שיש בה למשל בצמוד לבית מעגן קטן, וכשרוצים להגיע למקום אחר יורדים לסירה ומפליגים בה, ובמקום מגרש חניה מגיעים לעוד מעגן…

היה מעניין (ומדכא) גם להיווכח באילו הקשרים מזכיר סופר נורווגי את מדינת ישראל. חלק מהעלילה מתרחש במזרח התיכון, באפגניסטן, עיראק, לבנון או בין הכורדים. ישראל היא שוב ושוב האויב המפחיד, התוקף המאיים וההרסני. או שהיא מוזכרת בהקשר של הסכמי אוסלו – למשל, באחד הבתים שמוזכרים בסיפור, שכנו, לכאורה, הנציגים שהשתתפו בשיחות.

אכן, גם אנשי דאעש מוזכרים כאויב אכזרי ומסוכן, אבל מקומה של ישראל לא נפקד. בכל פעם שהיא מוזכרת זה משום שמישהו נזכר ב"הפצצה הישראלית בלבנון ב־2006"; "כשהישראלים תקפו"; כש"ארצות הברית, אנגליה וישראל הורגות אויבי מדינה בלי להניד עפעף"; כשישראלים טובחים באוכלוסייה אזרחית בעזה – כמו "הסובייטים באפגניסטן, הטורקים בכורדיסטן והסורים בחאלב", וכן הלאה.

אמנם דאעש מוזכרים כמי שאצלם "הזוועה הייתה מטרה בפני עצמה," ש"המטרות שהצהירו עליהן – לכבוש את רומא או לרשת את העולם כולו – היו כנראה רק אמצעי לגיוס אנשים לשורותיהם", ואמנם הסצינה הפותחת, שמתרחשת בזמן הטבח בסברה ושתילה ב־1982 לא הישראלים הם אלה שמוצגים כאשמים, אבל הרוח הכללית השוררת בספר היא שמדינת ישראל לא הרבה יותר טובה.

הספר ראה אור בעברית ב־2023.

תרגמה: רות שפירא.

ידיעות ספרים, 420 עמ'

כנרת מגן, "הקפות"

ליאורה בילסקי, "איך אומרים ג'נוסייד בעברית? שלוש קריאות במשפט אייכמן": האם השאלה ממשיכה להיות רלוונטית?

זווית המבט של ליאורה בילסקי בדיון על משפט אייכמן שהיא עורכת בספרה החדש מחדשת ומרתקת.

חשבתי שכבר אי אפשר לחדש לי הרבה בעניין המשפט ההוא. לא אחרי שקראתי את אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע, ספרה של חנה ארנדט, אחרי שכתבתי על נאום הפתיחה של התובע, גדעון האוזנר (שאותו אני גם זוכרת מהרדיו: הייתי אז בת עשר); אחרי שקראתי את לפני המהפכה, ספרו של שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, שדן, בין שאר הנושאים, במשפט והתפלמס עם חנה ארנדט, ואת האוטוביוגרפיה של אב בית הדין במשפט, משה לנדוי…

אבל גיליתי שספרה של ליאורה בילסקי מעניין מאוד, ושופך אור חדש על משפט אייכמן, ועל סוגיות העולות ממנו.

בילסקי בוחנת ארבע דמויות שקשורות במשפט. כל האנשים הללו רצו להעיד בו. רק שלושה מהם זומנו, ולאחת מהם, האישה היחידה שהוזמנה לדבר, לא התאפשר בעצם לומר את מה שרצתה. 

הארבעה היו רפאל למקין, אברהם סוצקובר, סאלו בארון ורחל אוירבך. כל אחד מהם ביקש להדגיש היבט אחר שקשור בג'נוסייד.

בעיניי למקין, שהיה משפטן, השמדת עם מכוונת "בראש ובראשונה להרס הקבוצה מיסודה," כלומר – הרס תרבותה וזהותה.

סוצקבר, משורר היידיש מווילנה, ביקש קודם כל להעיד ביידיש, כדי להעניק לשפה מקום מחודש. הוא רצה לדבר על "הביזה התרבותית השיטתית והמקיפה". סוצקבר נמנה עם חברי "בריגדת הנייר" (אפשר לקרוא עליה רבות בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא מאת דוד פרישמן) – היהודים שהגרמנים העסיקו בכפייה כדי שימיינו את נכסי התרבות היהודית. אלה הועברו אל מכוני מחקר נאציים, כחלק ממנגנון ההשמדה של התרבות וההיסטוריה היהודית. חברי המחתרת עשו כל מה שיכלו כדי להציל ספרים יקרי ערך, ובחירוף נפש, מתחת לאפם של הגרמנים, החביאו חלק מאוצרות התרבות ההם. סוצקבר רצה לחשוף בעדותו "את הממדים הלא חומריים של הפשע: את רצח השפה כחלק אינטגרלי מהפשע". הוא חש הכרח "להשיב את מקומה של היידיש", השפה "שנרדפה, נשרפה וכמעט הוכחדה". בקשתו להעיד בשפה הזאת סורבה. מדינת ישראל לא הייתה מוכנה לשמוע עדות ביידיש, שנתפסה כשריד גלותי מיותר. התואנה הרשמית הייתה שתרגום סימולטני יתקיים – לשני הכיוונים – רק בעברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית, ושאין אפשרות להוציא עדכון יומי ביידיש. לשאלה "כיצד אפשר להתעלם משפת הקורבנות של אייכמן?" ענה פקיד רשמי: "עיתונאי יידיש צריכים לדעת עברית, והם יכולים לתרגם בעצמם משפות אחרות, כמו שעשו למשל עיתונאים מפולין ומיוגוסלביה". בסופו של דבר סוצקבר כלל לא הוזמן להעיד, באף שפה! 

את בארון, שהיה היסטוריון יהודי, הזמינו למשפט כדי שישמש עד מומחה, ויסביר את הצדדים העובדתיים של הג'נוסייד. אבל עמדתו הבסיסית סתרה את זאת של מדינת ישראל. בארון רצה להראות את ההרס התרבותי שנגרם, וכדי לדבר על כך ביקש קודם כל להסביר ולפרט מה בדיוק נהרס. כלומר –  בארון רצה  להוכיח שהיה לעם היהודי קיום לפני השואה, ושהיהודים קיימו חיי תרבות עשירים, גם כשחיו בתפוצות כמיעוט. אבל עמדתו סתרה את זאת של המדינה, שרצתה לצייר את היהודים בגולה כקורבנות אומללים ותו לאו. גדעון האוזנר ביקש לקבל מבארון רק "נתוני יסוד", או – "תשתית עובדתית", והנרטיב שהיה חשוב למדינה התמצה במילים "משואה (בגלות) לתקומה (במדינת ישראל)". בארון התעקש להציג לא רק עובדות, אלא גם תיזה היסטורית שונה מהרצוי להנהגת המדינה… הציונות ביקשה להציג את הקיום היהודי בגולה כ"אבנורמלי", כזה שהתמקד כולו רק ב"מקצועות הרוח" ואת הרעיון שרק בעבודת כפיים, בחקלאות ובתעשייה, שיכולים להתקיים אך ורק כאן, יכול להיבנות המסד הלאומי. אבל בארון דיבר על "החיים הכלכליים המודרניים בתפוצות", ועל תרומתם של היהודים להתפתחותו של הקפיטליזם המודרני. הוא ראה ביהודי הגלות חלוצים ומובילי דרך. הממסד הישראלי לא אהב את זה. חלוציות הרי אמורה להתקיים רק בארץ ישראל! 

היחס המחפיר, המקומם ביותר היה כלפי עדותה של אוירבך, שהייתה סופרת והיסטוריונית. מהות עמדתה של אויברך הייתה חדשנית ויוצאת דופן. היא רצתה להשמיע במשפט את קולם של ניצולים (במשפטי נירנברג לא איפשרו להם להופיע כעדים), וזאת – לא כדי שיבססו את התשתית הראייתית, ולא בניגוד לתפיסה שעדויות כאלה אינן אובייקטיביות די הצורך, אלא כדי להיאבק בדה־הומניזציה שעשו הגרמנים לקורבנות: להעניק להם קול משמעותי, חזק, ולהביא אותם אל חלקו המרכזי של המשפט, כמעשה של התנגדות לג'נוסייד. בעיניה על הקורבנות להיות שותפים שווי ערך בתהליך, לא עוד צד פסיבי בהשמדה הפיזית והרוחנית.

 בית המשפט התייחס לאוירבך בהתנשאות, שלקתה כנראה בין היתר בלא מעט מיזוגניות. הקצו לה זמן קצר, קטעו את דבריה, "תיקנו" אותה גם כשצדקה, ובעצם לא הקשיבו לה. 

אבל, כך מראה ליאורה בילסקי, בטווח הארוך עמדתה של אוירבך היא זאת שהחזיקה מעמד. כיום נהוגים טריבונלים פומביים שבהם זוכים הקורבנות לייצג את עצמם, לדבר על מה שעוללו להם, ולזכות בהכרה, וזאת מתוך ההבנה שהמשפט אמור לעשות צדק לא רק עם הנאשם, אלא גם עם קורבנותיו.  כיום רואים לא פעם פסקי דין שמפצים קורבנות של פשע ג'נוסייד. למשל, "התנועה למען שילומים בגין עבדות או קולוניאליזם" כבר מכירה בהיבטים התרבותיים של הפשע,  והיא צוברת תאוצה ברחבי העולם. 

לא נותר לנו עוד אלא לבחון את הטענה כאילו מדינת ישראל מבצעת כיום פשעי ג'נוסייד בעזה. התשובה החד־משמעית היא – לא. פשעי מלחמה, כנראה שכן. זוועות בלתי נסבלות – גם. אבל לא רצח עם. אין למדינה שום כוונה או רצון להשמיד את התרבות המקומית, והיא נוהגת במחבלים הרצחניים מהשבעה באוקטובר כבאויבים. אבל כן, מה שקורה שם לאוכלוסיה האזרחית, לילדים חפים מפשע, איום ונורא. האם כל הזוועה הזאת הייתה נמשכת אילו החזירו את החטופים לבתיהם כאן ועכשיו, ובלי תנאים מוקדמים? אני רוצה להאמין שכן.

הקיבוץ המאוחד, 2024
172 עמ'

אוסיפ מנדלשטם, "וכל זה לעולם לא יתחיל ולא יחדל" (מרוסית: ריטה קוגן): הקול שלא נדם

אחד הספרים היקרים ביותר לליבי הוא תקוות השיר, האוטוביוגרפיה שכתבה נדיז'דה מנדלשטם, אלמנתו של אוסיפ מנדלשטם, מי שנחשב אחד המשוררים המופלאים ביותר שכתבו ברוסית.

יותר משלושים שנה אחרי שמנדלשטם כתב שיר שהביא כנראה למותו, הגניבה נדיז'דה למערב את כתב היד של זיכרונותיה: התיאור של מה שעבר עליהם בשנים המבעיתות שבמהלכן התעלל בהם הרודן, כי מנדלשטם לעג לו בשיר. (אפשר לקרוא כאן את מה שכתבתי על "מכתם לסטלין"). 

כמי שאינה יודעת רוסית יכולתי עד כה רק להאמין לגדולתו של המשורר אמיץ הלב, שלא נכנע לפחד, והאמין בעוצמת כתיבתו. כך תיאר פעם את המעשה האמנותי: "יושב לו אדם ומפסל בסכין גזיר עץ, והנה נוצר אלוהים". הוא הסביר גם ש"אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע". 

כל זה מסעיר את הנפש ונפלא, ועם זאת – מעורר מפח נפש, כי את היופי והעוצמה של שיריו של מנדלשטם גם אני רוצה להכיר מקרוב, ועד כה יכולתי לקרוא רק מעט מזעיר מיצירתו.

ועכשיו הוציאה הוצאת אפרסמון קובץ שירים מתורגמים של מנדלשטם, והקריאה בהם משולה למסע רב שכבות: אל הנופים הקפואים והקור של רוסיה; אל זמנים אחרים, שבהם שירה נחשבה עדיין מעשה של כוח, שמצריך לא רק עוצמה רגשית אלא גם יכולת לדייק בהבעה, לציית לפואטיקה המוזיקלית שיש בה כללים ברורים, משקל, חריזה, ואל גבולות שרק ביניהם אפשר לדעתי באמת "להתפרע"…

אני, כאמור, לא יודעת רוסית, אבל ריטה קוגן, משוררת בזכות עצמה, הפליאה לעקוב אחרי מנדלשטם ולהערות את שיריו לעברית. מאחר שהתוצאה היא – יצירות מדויקות ומרטיטות, שעומדות בפני עצמן בעברית, אין לי אלא לקבוע שתרגומיה טובים.

למרבה השמחה קוגן גם הוסיפה הנהרות, לטובת מי שאינו שולט בכל רזי התרבות הרוסית ודקויותיה (ולא רק בנבכי התרבות הרוסית, אלא גם בהרמזים תקופתיים שונים –  מיהי למשל אותה "רשל" שמוזכרת בשיר "אחמטובה"? הערת השוליים מספרת לנו על רחל פליקס, שחקנית צרפתייה ממוצא יהודי, ועוזרת לנו, כמובן, להבין את השיר).

אז אנחנו פוגשים בספר "סופת שלגים מסתחררת" ו"שמש שקרנית"; צינה ו"אביב שקוף"; מזחלת, ואת בנו הגוסס של הצאר;  אנחנו מביטים ב"זכוכית אוירית" ש"ההרים רחצו והכחילו" בה; ואנחנו מלווים את המשורר ואת מי שהוא מכנה "אַחַי" אל מה שהוא מתאר כ"דמדומי חירות" – שיר מ־1918. "עשרת רקיעים תמורת ארצי, נשבע" הוא כותב ומרפרר כמובן אל "My kingdom for a horse" שזועק ריצ'רד השלישי במצוקת התבוסה שלו במחזהו של שייקספיר. 

השירים עתירי הרמזים תרבותיים כאלה. חלקם ישירים – למשל – קסנדרה, פרספונה, ארבוס – וחלקם סמויים ומתגלים בקריאה זהירה וקרובה.

קריאת הספר הייתה בעיני מסע בתוך קליידוסקופ חי ונושם, צבעוני ומשתנה בלי הרף, גם ואפילו כשהשירים מתקדמים לעבר שנות ההגליה, הרעב, האימה, כמו אלה שמופיעים בשער "שירי וורונז'" – "עיר גדולה בדרום־מערבה רוסיה, בקרבת גבול אוקראינה, השוכנת על גדת נהר הוורונז'", לשם גורשו אוסיפ ונדייז'דה ב־1934, "כנראה בעקבות מכתב הלשנה על שירו 'ונחיה בלי לחוש את הארץ תחתינו'". ואני הרי זוכרת את שלוש השנים הקשות מנשוא ההן, המתוארות בספרה של נדייז'דה, את חוסר היכולת שלהם להתפרנס, את הצורך להישען על נדיבותם של חברים שבעצמם היו כבר מזי רעב. 

כמה כוח יש בשיר הזה, שנכתב בוורונז': 

וכמה אומץ: מנדלשטם מתריס: לא תוכלו להשתיק אותי!

והוא צדק, כמובן. כי הנה חלפו שמונים ושש שנים מאז מותו של מנדלשטם  – אמנם מת מטיפוס, אבל למעשה הוא נרצח! – ואנחנו קוראים את הספר שלפנינו, בשפה אחרת, הרחק מהמקום שבו נעלם מהעולם, והוא חי וממשיך לדבר אלינו ביופי שאין לו קץ. 

הנה דוגמה לעוד שיר נפלא שכתב רק שנה אחת לפני מותו:

המשורר אומלל, מוכה, מורעב, לצד אשתו "הקבצנית" אבל גם אז "מוקיר את שגב השדות", מוצא בתוכו את היכולת לראות את יפי העולם, למרות כל הכאב והעוול. גם בדוחק הוא מרגיש שהוא חי חיי מלכים, כי אהובתו לצידו, כי עיניו פקוחות, כי הוא יכול להביע הכול.

ריטה קוגן לא רק הפליאה לתרגם את השירים, אלא גם הוסיפה אחרית דבר, "שלוש שיחות על מנדלשטם" שבהן היא מספרת על הקשר האישי, הפנימי והעמוק, שיש לה עם השירים, ועל האופן שבו התגלו לציבור הרחב. 

כשהיא מספרת על הרקע האישי שלה, שנקשר לשיר "טקס מעושן"

אי אפשר שלא להתרגש ולחוש אתה ביחד את הקשר וההזדהות. כשהיא כותבת על התהליך שעברה עד שהצליחה לתרגם את השירים, אי אפשר שלא להתפעם ולהתפעל, והשיחה השלישית  ("וכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל", שבה היא כותבת על דיוקנו של מנדלשטם שצייר יאן ראוכוורגר ועל הדיאלוג שלה עם הצייר) מעוררת לא רק התפעלות אלא גם קנאה בשניים האלה, ביכולתם להתבונן ולרדת לעומקן של מילים ושל דימויים ולנהל עליהם דיאלוג.

הספר פשוט נפלא!

הוצאת אפרסמון, 2024
145 עמ'

לא היה לה מושג…

הווילאנל מופיע בקובץ שירי האהבה בלי להישיר מבט, שערך מיכאל קגזנוב, וראה אור בהוצאת קתרזיס בדצמבר 2024

כתיבה: גיא עד, איור: יזהר כהן "שולמית אלוני, האישה שהרגיזה פעמיים – כשאמרה וכשצדקה": כמה שהיא חסרה עכשיו!

בתשעה בדצמבר 2024 התקיים בתיאטרון יפו בפעם השישית טקס ההענקה של פרס שולמית אלוני, המוענק ליוצרים העוסקים בנושאים שהיו קרובים ללבה של אלוני ולעשייתה הציבורית: כאלה שעבודתם האמנותית מקדמת זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים של יהודים וערבים.

הזוכים השנה היו יוכי שלח על הרומן אל תקרא לי אום כולתום, ביאן חאמד על ספר השירים שלה כאילו אני מטאפורה, יהושע סובול זכה בפרס מפעל חיים, אדיב ג'השאן, מייסדו של "תיאטרון אל-סאראייא" ביפו, זכה בפרס הוקרה מיוחד ופריאל חאזן חשיבון זכתה בפרס מפעל חיים על להקת המחול "סלמה" שהקימה, ושאותה היא מנהלת כבר ארבעים שנה. (במהלך הטקס עלתה חאזן חשיבון על הבמה, והצטרפה לרקדנים הצעירים בכמה תנועות יד. כמה מרגשים היו החן והאצילות שבהן הניעה בת השבעים את פרקי ידיה, כמה השתוקקתי בעקבות זאת לראות אותה רוקדת עוד ועוד… ובאיזו אהבה והערצה הביטו בה הרקדנים הצעירים, בני טיפוחיה, שריקודיהם היו מושלמים!)

רקדני הלהקה, שהופיעו בטקס

הערב היה מלא בהשראה ומעורר תקווה, לנוכח שיתוף הפעולה המרגש בין יהודים לערבים שליווה אותו לכל אורכו, ההנחיה הדו־לשונית, ההקראה של קטעי היצירות בעברית ובערבית, והתחושה שאפשר לשאוף לשוויון אמיתי בין שני העמים, כאן בישראל, על פי רוחה של שולמית אלוני שעל שמה ניתן הפרס, ושרוחה שרתה על הטקס לכל אורכו.

הוא נפתח בקטע וידיאו מצולם שבו תועדה אלוני משוחחת עם מי שהיה בנעוריה המורה שלה לספרות, ס' יזהר (ידע אפשר להשלים, היא אומרת שם, בין היתר, לכן מורים אמורים להקנות ערכים, כפי שנהג לעשות כשלמדה אצלו).

בשלב מסוים, בין פרס לפרס, קראה השחקנית עידית טפרסון כמה קטעים מתוך הספר שראה אור לקראת הטקס: שולמית אלוני, האישה שהרגיזה פעמיים – כשאמרה וכשצדקה.

הספר מיועד לכאורה לילדים "מעל גיל שמונה", אבל גם קוראת בת שבעים ושלוש מצאה בו עניין רב. הוא עשוי נפלא. אסתטי מאוד, מלווה באיורים עדינים, ומכיל כל טוב.

מופיע בו, בין היתר, סיפור קורות חייה של אחת הנשים המשמעותיות ביותר שהתהלכו כאן בינינו, מי שחסרונה מורגש בכל יום ויום, עכשיו במיוחד, אם כי את תרומתה לחברה הישראלית אפילו המציאות הנוכחית לא יכולה (בינתיים?) להכחיד.

הספר מספר, כאמור, ובמעוף הציפור, על חייה של אלוני, ומראה איך נהפכה למי שהייתה, פוליטיקאית ואשת ציבור רבת השפעה.

בילדותה ידעה אלוני מצוקה ועוני. למעשה – כמעט גידלה את עצמה. כשהייתה רק בכיתה ג' כבר עזרה בפרנסת המשפחה כשלימדה ילדים קטנים ממנה, וכך מימנה את לימודיה בבית הספר, וכשהייתה בת חמש עשרה נותרה במשך כמה שנים לבדה בעולם: אביה ואמה התגייסו לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים, ואותה ואת אחיה האהוב שלחו לבית יתומים. למרבה הזוועה אחיה אבד לה לעד בתוך זמן קצר מאוד, כשנהרג בתאונה "טיפשית": הוא קפץ ראש לתוך בריכת שחייה רדודה מדי. (האם הכו הוריה על חטא? האם היה נשאר בחיים אילו לא נשלח בגילו הרך לחיות בפנימייה? אין טעם לחשוב על כך).

לא רק שתלאות החיים ותובענותם לא ריפו את ידיה של שולמית אדלר – זה היה שם נעוריה; להפך, הם חישלו אתה. היא לימדה את עצמה לא רק לעמוד על שלה, אלא גם להגן על הזכויות של זולתה. (לטענתה נהפכה לדוברת רהוטה כל כך רק מכיוון שלא היטיבה לשיר, ולכן נאלצה "להסתפק" בדיבור. זאת מחשבה משעשעת. אין ספק שהייתה נעשית מי שהיא גם אילו צירפו אותה למקהלת הילדים…).

מדהים לקרוא על מה התגברה אלוני, ואיך נהפכה לפעילת זכויות אדם, בשלב די מוקדם של חייה. מעשי עוול שהייתה עדה להם נחקקו בנפשה, ובצעירותה הבינה מה תהיה דרכה בחיים: להיאבק נגד אי־צדק, ולעזור למי שהיא רק יכולה.

הספר נפתח ומסתיים באזכור של כמה מהחוקים ששולמית אלוני יזמה וחוקקה כשהייתה חברת כנסת. אלה נראים כיום כל כך מובנים מאליהם! עם זאת מתברר שהכרת התודה שלנו צריכה להיות מופנית אליה, למאבקה הבלתי מתפשר: היא דאגה שיחקק חוק שוויון בשכר, ולפיו "נשים זכאיות לזכר שווה לגברים ולכל ההטבות הנלוות"; חוק שקבע שהומוסקסואליות לא תיחשב עבירה פלילית; חוק שלפיו כל עד למצוקה של ילד חייב לדווח עליה, ולא – יועמד לדין; חוק שלפיו "ילדים ובני נוער שביצעו פשע יישפטו בבתי משפט מיוחדים לנוער, כך שיוכלו לקבל אפשרות להשתקם ותמיכה כדי לחזור לתפקד בחברה", ועוד חוקים חברתיים ואנושיים רבים.

כשפעלה למען זכויות אדם, לא צמצמה את עצמה לחברה שבה גדלה (למשל – נאבקה נגד קיצוץ הקצבאות למשפחות חרדיות, שמא ייפגעו ילדיהן), או לבני עמה בלבד. היא "הגנה על זכויות האזרחים הערבים במדינה, על זכויות האדם של הפלסטינים שגרים בשטחים הכבושים על ידי מדינת ישראל", כי האמינה ש"כולם צריכים להיות שווים לפני החוק". לדבריה "החוק הישראלי צריך לחול גם מעבר לקו הירוק. לכל בני האדם יש זכות טבעית לחיים טובם ושוויוניים מעצם היוולדם, לא חשוב מה עמדותיהם, מה דתם ומה המגדר שלהם".

לא קשה לדמיין מה הייתה חושבת ואומרת כיום. מצד אחד טוב שנחסכה ממנה הידיעה על המציאות הנוכחית בישראל. מצד שני – קולה הנחרץ, השקול, האמיץ, חסר במיוחד, דווקא עכשיו.

 

הוצאת אסיה והוצאת מרסל, 2024
86 עמ'

כך מתאר סגן נשיא ארצות הנבחר את המציאות שממנה בא

כך נראה העולם שלי: עולם שמתנהגים בו בצורה לגמרי לא רציונלית. אנחנו מבזבזים בלי חשבון, ובסוף מגיעים לבתי מחסה לעניים; אנחנו קונים טלוויזיות ואייפדים ענקיים; הילדים שלנו לובשים בגדים יפים יותר, כי אנחנו משתמשים בכרטיסי אשראי ובהלוואות ממקומות העבודה; אנחנו קונים בתים שאין לנו צורך בהם, ממחזרים את המשכנתאות כדי לבזבז עוד כסף, ואז פושטים את הרגל, ולעיתים קרובות עוזבים את הבתים ומשאירים אותם מלאים בזבל. חסכנות מנוגדת לעצם טבענו. 

אנחנו מוציאים כסף כדי להעמיד פנים שאנחנו בני המעמד הגבוה. כשענן האבק שוכך, כשפשיטת הרגל פוגעת בנו או כשבן משפחה משלם על טיפשותנו ומציל אותנו, כבר לא נשאר כלום. אין כסף לשלם על הלימודים של הילדים בקולג', אין כסף להשקעות, אין חיסכון ליום קודר, למקרה שמישהו מפוטר מהעבודה. 

אנחנו יודעים שאסור לנו לבזבז ככה. לפעמים אנחנו כועסים על עצמנו, אבל לא משנים כלום בהתנהלות שלנו. בבתינו שורר בלגן כאוטי. אנחנו צורחים וצווחים זה על זה, כמו צופים במשחק כדורגל. 

יש לנו לפחות בן משפחה אחד שמכור לסמים – לפעמים האבא, לפעמים האימא, לפעמים שניהם.

בתקופות לחוצות במיוחד אנחנו מכים וצובטים זה את זה, תמיד לעיני שאר בני המשפחה, כולל ילדים קטנים; רוב הזמן השכנים שומעים מה שקורה אצלנו. ביום רע הם מתקשרים למשטרה, כדי לעצור את הדרמה. הילדים שלנו נשלחים לאומנה, אבל אף פעם לא נשארים שם זמן רב. אנחנו מתנצלים בפני ילדינו. הם מאמינים לנו שאנחנו מצטערים באמת, וזה נכון. אבל כעבור כמה ימים אנחנו שבים לסורנו. בהיותנו ילדים אנחנו לא משקיעים בלימודים, וכשאנחנו הורים אנחנו לא גורמים לילדים שלנו  ללמוד. הם נכשלים בבית הספר. אנחנו כועסים עליהם, אבל לא מעניקים להם את הכלים – למשל, שקט ושלווה בבית – כדי שיוכלו להצליח. 

רוב הסיכויים שגם המבריקים והמוכשרים ביותר ביניהם  ילכו ללמוד בקולג' שעל יד הבית. "לא אכפת לי אם התקבלת לנוטר דאם[1]", אנחנו אומרים להם. "אפשר ללמוד לא פחות טוב גם בקולג' המקומי." למרבה האירוניה, לעניים כמונו ללמוד בנוטר דאם זול וטוב יותר.

אנחנו בוחרים להתבטל, במקום לחפש עבודה. לפעמים אנחנו מוצאים משהו, אבל לא שורדים שם. מפטרים אותנו, כי אנחנו נוהגים לאחר, או גונבים סחורה ומוכרים אותה בeBay, או שלקוח מתלונן על ריח האלכוהול שנודף מאתנו, או כי יצאנו  חמש פעמים במהלך משמרת אחת להפסקות שירותים, שנמשכו שלושים דקות כל אחת.

אנחנו מדברים על הערך של עבודה קשה אבל מספרים לעצמנו  שאנחנו לא עובדים בגלל איזשהו אי צדק: אובמה סגר את מכרות הפחם, או  – כל המשרות עברו אל הסינים. אלה שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו, כדי לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי – הקשר הקטוע בין העולם שאנחנו רואים, לערכים שאנחנו מטיפים להם.

אנחנו מדברים עם ילדינו על אחריות, אבל לא נושאים בה. הנה: במשך שנים חלמתי שיהיה לי גור כלבים של רועה גרמני. אימא איכשהו מצאה לי גור כזה. אבל הוא היה הרביעי אצלנו, ולא היה לי מושג איך לאלף אותו. תוך כמה שנים כולם נעלמו – מסרו אותם למשטרה, או לידידים. אחרי שנפרדים מהכלב הרביעי, הלב מתקשח. לומדים לא להיקשר מדי. 

הרגלי האכילה והפעילות הגופנית שלנו מיועדים לשלוח אותנו אל הקבר בגיל צעיר, וזה מצליח: בחלקים מסוימים של קנטקי תוחלת החיים היא שישים וארבע, חמש עשרה שנה פחות מתוחלת החיים של תושבי וירג'יניה, המדינה השכנה. מחקר מצא לאחרונה שבין כל הקבוצות האתניות בארצות הברית, תוחלת החיים של לבנים בני מעמד הפועלים יורדת. אנחנו אוכלים לארוחת בוקר עוגיות קינמון מתוצרת פילסברי, טאקו בל לארוחת צהריים, ומק'דונלדס לארוחת ערב. אנחנו כמעט לא מבשלים, אף על פי שזה יותר זול ויותר בריא לנפש ולגוף. פעילות גופנית אנחנו עושים רק בילדות, כשאנחנו משחקים. אנחנו רואים אנשים יוצאים לג'וגינג רק אם אנחנו עוזבים את הבית ומתגייסים לצבא או הולכים לקולג', הרחק משם. 

לא כל הלבנים בני מעמד הפועלים נאבקים. גם כשהייתי ילד ידעתי שיש שני סוגים של מנהגים, מוסכמות ולחצים חברתיים. סבי וסבתי גילמו סוג אחד: אנשים של פעם, נאמנים, בלי לדבר הרבה, סומכים על עצמם, חרוצים. אימי ואני – ובמידה גוברת והולכת כל תושבי השכונה שבה גרתי – גילמנו סוג אחד: צרכני, מבודד, זועם, חשדן. 

[1] אוניברסיטה  גדולה במדינת אינדיאנה 

תרגמתי את הציטוט מאנגלית, שכן אין לו עדיין גרסה בעברית

כנרת מגן, "אמא, הגיע מסוק": יפה, מכאיב, חשוב, הכרחי

ספרה של כנרת מגן מאתגר את מה שחשבתי עד כה על כתיבת שירים. תמיד דבקתי בהגדרתו של המשורר האנגלי וורדוורת', לפיה שירה היא  "Emotions recollected in retrospect": כלומר – היא ההיזכרות ברגשות, שמגיעה מתוך מקום רגוע ושליו. במילים אחרות – ששירה לא יכולה להיכתב בעיצומה של הטראומה, אלא רק כעבור הזמן הנדרש, עד שהיא עוברת עיבוד, ורק אם, ואחרי, שמגיעים למצב שממנו אפשר להביט בה לאחור, ולזקק אותה במילים.

כך, אני נוהגת לומר, הכתיבה פועלת לגביי: רק מקץ שנים רבות יכולתי לכתוב על הכאב, ולא כתהליך תרפויטי, גם אם הכתיבה כן מעניקה בדיעבד פשר, או משמעות, כפי שוויקטור פראנקל דיבר עליהם, או כפי שרחל שפירא כתבה בשירה "היי שקטה", כאשר "הצרות מתגבשות ליופי".

והנה – ספרה של כנרת מגן. היא רופאה בחדר מיון, והיא כתבה את השירים, כפי שהיא מספרת על גבו של הספר, "ב־notes הצהובים בנייד מתוך האירועים ובמהלכם." בדרך כלל, כך היא משתפת אותנו, "הייתי עוצרת בצד או בחניון, כדי לנסות להזיל את המילים החוצה ולנשום, לפני שאני נכנסת לפגוש את הילד".

גם אלמלא נכתבו הדברים הללו במפורש, הם לגמרי משתמעים מהשירים עצמם. ולא יאומן איך הצליחה המשוררת לגבש יופי מתוך לב הכאב ובעיצומו.

השירים מתארים כולם את מה שעבר, וכנראה ממשיך לעבור עליה, למרות השיר "פרוטוקול תחתיות" שבו היא מבטאת את התשישות המצטברת: 

השירים מצליחים לזקק את הזוועה בעת התרחשותה: מה שעבר על צוותי הרפואה בשבעה באוקטובר, ומאז. 

השיר השני בספר, "משהו נורא נורא", מכניס אותנו מיד לתוך אותה זוועה: "את הבשורה שמשהו נורא קיבלנו ממראה עיניים / הרחבה הוצפה אדם, מתאי המטען כתמי הדם / עוד ועוד ידיים אוחזות לקבל. / עוד ועוד רגליים / נזעקות רצות, יודעות מאליהן? לקבל. לקבל". 

בשיר מצליחה מגן להביע את הדחיפות, התזזית, התובענות, הבעתה, "אני רצה בין מיטות, את מי לפנות?" יודעת "כמה שעוד יכאב", אבל "אין / זמן לעצור אין זמן לבכות עכשיו" – החריזה הפשוטה כל כך – אדם ודם, יכאב ועכשיו, אינה נראית כאן פשטנית, היא מדויקת, היא עוצמתית. 

השירים אמנם פיכו מתוכה כמעט מאליהם, כפי שהיא מעידה, אבל בכל זאת הם מעובדים, כי הם מצייתים לכלל החשוב ביותר – בעיניי – שהופך טקסט לשיר: הם מוזיקליים מאוד. כך למשל בשיר "לילה עוטף את בית החולים" שלושה בתים מתחילים כך: "לילה עולה", "לילה עומד", "לילה עוטף", והם פועלים כהלמות תופים, או כפעימות לב, בצליל חוזר אך משתנה.

החריזה שמופיעה בכולם, לרוב – חריזה פנימית: "מהר, קודר, להתבהר" עוברת בשיר ומקשרת כמו מילים על חוט (פתאום אני מבינה את הקשר בין "חרוז" בשרשרת ל"חרוז" בשיר!): "איש איש ישטח / על הכביש"; "בקיבוץ – בחילוץ – בצבע האדום – עזרה – / עזרה – מנהרה": שברי משפטים, מילים שמובילות זו אל זו ומהדהדות חזק, כי מי מאתנו לא מרגיש אותן, לא חווה אותן שוב ושוב, אבל כאן, בסדר הזה שהמשוררת מקבצת אותן, הן לא עוד דיווח ענייני, הן שיר.

ועל אילו התנסויות היא כותבת. גם רופאה מפחדת. גם רופאה מרגישה "תמצית בדידויות" כשהיא במשמרת, בשעה "אחת בלילה, לבד בלילה". גם היא חשה "קוצר נשימה", וגם היא זוכרת וחשה כמה שהנשימה יכולה להיות שטחית, ואיך "קרעי התודעה נאחזים / בידית הדלת, / פן־יתגנב המוות". 

שיריה רדופים ב"קוד אדום":  "שטף הודעות פצועים"; במסוק שמתקרב לנחיתה, ומחייב אותה לוותר שוב ושוב על חייה הפרטיים, גם כשהיא אמורה להתפנות אליהם, אל בנה, אל ביתה, לפחות לזמן מה; באלונקה מוכתמת דם; ב"מאבק בו־זמנית בכל ארבע המיטות", בהבנות איומות, כשהיא "נקרעת מבפנים / לראות איך התאכזבת מאלוהים". 

אין לה מפלט מה"עבודה" שלה, מהשליחות של רופאה בחדר מיון. גם ברגע ביתי שאמור להיות שליו, כשהיא מקפלת כביסה, היא לא יכולה להימלט מהמחשבה המיידית שעולה בה מאליה על כל הבגדים שבעוד רגע קט יגזרו אותם שם, בבית החולים, כדי לטפל בפצועים. 

"יסעור" מתחרז עם "תמרור" ועם "הלם העולם" ש"נותר בי פעור"; "בטח", היא מבינה שעליה להחליף מנת דם כי "תסתכלי, תוקף קצר נרשם" נחרז עם "שטח": שבו "אי אפשר לפוג"… 

כל אחד מהשירים יפה ומכאיב וחשוב, והכרחי. 

שירה על מלחמה. ועל אנושיות. כי גם מי שזקוק ל"קצת מנוחה לנפש", מסתער מיד פנימה, "אליהם". מטפלים. וכותבים, פשוט כדי לנסות ולהחזיר את הנשימה. לה, לעצמה, הרופאה והמשוררת, ולנו – קוראיה.

 

הוצאת עמדה, 2024
106 עמ'

Hillbilly Elegy: A Memoir of a Family and Culture in Crisis – ג'יי די ואנס, האם ידע, ירצה ויוכל לאזן את התנהגותו ומעשיו של טראמפ?

בינואר 2025 הוא, ג'יי די ואנס, יושבע לאחד התפקידים הרמים ביותר בעולם: סגן נשיא ארצות הברית. בהתחשב בגילו של הנשיא הנבחר, ובמצב בריאותו (אין לי שום מידע מוסמך, אבל אי אפשר שלא להבחין: טראמפ סובל מעודף משקל, מתבלבל, מתנשף ומתנשם, נאלץ להישען על הפודיום כשהוא מדבר. והוא בכל זאת כבר בן שבעים ושמונה), האפשרות שיהפך בתוך הארבע שנים הבאות לנשיא ארצות הברית בפועל לא נראית מופרכת.

עד שטראמפ בחר בו לא ידעתי עליו מאומה. כשהגיע לקדמת הבמה התברר שהוא צעיר מאוד, רק בן ארבעים; שהוא "מוזר" (אי אפשר למשל לשכוח את דבריו המטומטמים על "נשות החתול"  ואת שם התואר המפוקפק שהדביק לו בעקבות זאת טים וולז, מי שנהפך למועמדה של האריס לסגן הנשיא); שהוא אופורטוניסט לא קטן, שהרי הודה כי אמנם הוא ריפובלקני, אבל לא תמך בטראמפ בבחירות הקודמות ובכל זאת לא היסס לקבל עליו את המועמדות; שהוא שאפתן מאוד, בלי ספק נושא את עיניו אל התפקיד הרם ביותר, ושאת העימות הטלוויזיוני נגד טים וולז צלח כמעט בלי דרמות (למעט הודאתו בפועל שהבחירות נגד ביידן לא באמת זוייפו, בניגוד לציפיותיו ולטענותיו של הבוס החדש שלו. מנקודת המבט של מתנגדי טראמפ אפשר לראות בכך דווקא נקודה לזכותו של ואנס…).

עם היבחרו נודע לי גם על ספר מצליח מאוד שפרסם ב־‏2016, כלומר כשהיה רק בן שלושים ושתיים. הסתקרנתי והחלטתי לקרוא את הביוגרפיה, שנמכרה במאות אלפים כבר בשנה שראתה אור, ומאז – במיליונים רבים. 

וזה לא מפתיע, כי – להפתעתי הגמורה, שהרי תמכתי בכל ליבי (ובליבי בלבד, שהרי אין לי זכות בחירה בארצות הברית…) בהאריס ובוולז – ספרו של ואנס יוצא מהכלל. נוגע ללב. מדויק, וכן במיוחד. 

ואנס מתאר בו את הדרך הכמעט בלתי אפשרית שעשה מילדות במשפחה לא מתפקדת ועד למקום שאליו הגיע כשהיה בתחילת שנות השלושים לחייו: עורך דין מצליח ונשוי באושר. (וזאת הייתה רק ההתחלה, כמובן, שהרי בעוד כחודש הוא יימצא באחד הצמתים החשובים ורבי העוצמה ביותר בעולם). 

את המושג Hillbilly המופיע בכותרת ספרו אי אפשר לתרגם לעברית במילה אחת. על פי מילון רב־מילים זהו "בן כפר, אדם שמוצאו מאזור כפי נידח (משמש ככינוי גנאי)". 

ואנס לא מסתיר אף סוד מצער ועצוב שקשור בבני משפחת המוצא שלו. סבתו הרתה את בתה הבכורה כשהייתה בת שלוש עשרה, לנער בן שש עשרה. הם נמלטו מבתיהם, והקימו ביחד משפחה אומללה למדי. ואנס לא מהסס לכנות את סבתו "מטורפת". מספר על כך שסבו היה אלכוהוליסט. שאמו הייתה אדם לא יציב, מכורה לסמים ולקשרים כושלים עם גברים – היא נישאה חמש פעמים, וואנס מסביר שלמד לא להיקשר לאף אחד מהם, כי ידע שעד מהרה יהפוך לבן זוג לשעבר.

אביו ויתר עליו בילדותו המוקדמת. אחד מבעליה של אימו אימץ אותו, אבל תוך זמן קצר נעלם וואנס לא פגש אותו עוד. 

הוא יודע על הרבה מאוד אחאים למחצה שיש לו מכל עבר – אבל מכיר רק את לינדסי, שמבוגרת ממנו בחמש שנים. למעשה גם היא לא אחות "מלאה" – הם חולקים רק אימא משותפת, אבל מאז ומתמיד הייתה לינדסי העוגן היציב בחייו, דמות שיכול היה תמיד להישען עליה, גם בימים שהיא עצמה הייתה עדיין ילדה שלקחה על עצמה אחריות, בתקופות שאמם נעדרה למעשה מחייהם.

אז איך בכל זאת הצליח? למד? התפתח? נעשה עורך דין? 

למעשה, אפשר להבין שוואנס כתב את הספר בדיוק כדי לנסות ולהשיב על השאלה הזאת.

ולפני כן – להדגיש את חומרת הבעיה שהחברה האמריקנית מתמודדת אתה: העוני והפיגור החברתי והתרבותי המזעזע של שכבות גדולות באוכלוסייה. 

למזלו האישי של ואנס, כך הוא מראה בבירור, אמו, סבו וסבתו היו אמנם אנשים בעייתיים מאוד, אבל בכל זאת היה בהם מה שאיפשר לו להינצל: הם אהבו אותו אהבת אמת; הסבא והסבתא העניקו לו תמיד יציבות ותחושה של שייכות; והם טיפחו ועודדו את השאיפה שלו ללמוד ולהצליח בבית הספר. 

מן הסתם היה לו, לוואנס, גם מזל גדול, כי נראה שהוא מוכשר במיוחד. אבל בנסיבות חיים אחרות כנראה שלא היה מצליח למצות שום דבר מהפוטנציאל הטמון בו. 

הוא מסביר ומראה שוב ושוב עד כמה חשוב לצאת לחיים עם מה שמכונה "הון חברתי": למשל – לטפח רשת של קשרים, שרק באמצעותם אפשר באמת למצוא משרה ראויה (ולא, הוא מדגיש שהתחוור לו, אי אפשר למצוא עבודה באמצעות מכתבי פנייה למקומות העסקה אפשריים); להבין קודים חברתיים (לראיון עבודה יש להתלבש כיאות…, בארוחות חגיגיות יש להכיר את נימוסי השולחן המורכבים וההכרחיים). כל אלה דברים שילדי עניים לא מצוידים בהם ולא יודעים אותם. 

ואנס לא מתבייש במורשת שלו. הוא שב ומתאר את הצדדים היפים בעיניו של אותם Hillybillies: השמירה הנחרצת על כבוד בני המשפחה, הנאמנות המוחלטת, הנכונות להיאבק למענם. אבל אותן תכונות, כך הוא מראה, יכולות גם לסכן את מי שעובר לתוך מעמד אחר, גבוה יותר מזה שבו גדל (והרי רק מוביליות חברתית יכולה לאפשר את מימוש "החלום האמריקני"[1]).

ואנס מתאר בכנות את הקושי שלו להתגבר על כעסים, את הצורך שגילה ללמוד מבת זוגו להפסיק להילחם כל הזמן, כפי שראה ולמד מבני משפחתו הגרעינית: לא צריך לצעוק ולצרוח כל הזמן, אפשר ומוטב לתת אמון, לברר קונפליקטים בשיחה, לא בניתוק מגע במקרה הטוב, או באלימות, במקרה הרע…

כשקראתי את הספר חשבתי על קמלה האריס, שסיפרה במהלך מסע הבחירות שלה על היותה בת למשפחה קשת יום, ולפיכך על יכולתה להבין את המצוקה של בני מעמד הפועלים. בכך היא כמובן שונה מדונלד טראמפ שירש את כל הונו (ואז כשל בעסקיו: בין השנים 1991 ו־2009 נאלצו למשל בתי קזינו שבבעלותו להכריז שוב ושוב על פשיטת רגל…), אבל בתחרות בין קמלה לוואנס על מי גדל בילדות קשה יותר הוא כנראה "מנצח" בגדול. היא אמנם בת למהגרים שהתגרשו בילדותה, אבל שניהם היו אקדמאים מצליחים שיכלו לטפח אותה ולהעניק לה את הדחף לשאוף ולהצליח. איש מהם ודאי לא איים ברובה ציד על אויבים מדומים או אמיתיים, כפי שנהגה לא פעם לעשות סבתו של ואנס, ואימה לא התמכרה להירואין ונותרה הומלסית כמו אימו…

השאלה היא מה יעשה האיש הצעיר ורב העוצמה הזה בשנים הבאות כשיהיה צמוד לדונלד טראמפ. הוא ידע לעלות מתחתית השוליים החברתיים ולהגיע אל פסגת העולם. האם נוכחותו לצד האיש המוזר, הנרקיסיסט, הבלתי צפוי בעליל, תציל את האנושות? האם אישיותו המצטיירת בספרו, ניסיון החיים שלו והרגישות שהוא מבטא ברהיטות ובכנות אכן מבטאים את דמותו? והם יעמדו לכולנו, בבוא שעת מבחן אמיתית?

ימים יגידו. 

 
   

 

[1] מושג המתאר הצלחה וביטחון כלכלי שאמורים להיות בהישג ידו של כל אזרח בארצות הברית, מכאן המושג "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות",

נועה מנהיים, "הרשת הספרותית, מסות על חיבורים ומחברים יצירות ויוצרות"

…וגם – על יצרים! זאת המילה שאפשר להוסיף בקלות לכותרת ספרה החדש של נועה מנהיים. בקודמו, הרשת התרבותית, הפליאה מנהיים ללהטט ולמצוא קשרים והקשרים בין תופעות תרבותיות שונות ומשונות: למשל – לשון החוק, שפה, תודעה ופמיניזם;  אוריינטליזם, אלאדין וביבליותרפיה; רובוטים, מלאכים ושדים, ועוד כהנה וכהנה.

בספרה החדש מאתרת מנהיים קשרים מרתקים בין סופרים וסופרות, בין ביוגרפיות ליצירה, בין אישיותן של דמויות לחייהם האישיים של הכותבים, בין הספרים הקלאסיים, המפורסמים כל כך שנכתבו לבין הביוגרפיות של הכותבים.

מי שחושב שספרות וספרים יכולים לעניין רק את קוראי היצירות מהצד האחד, או את החוקרים הקורקטיים והזהירים שבוחנים אותן בכלים אקדמיים, יופתע לקרוא את הסיפורים העסיסיים שמנהיים מספקת לנו מלוא חופניים בספרה החדש.

מי היה מעלה בדעתו, למשל, שסופר הילדים הנודע הנס כריסטיאן אנדרסן היה נודניק לא קטן, אדם שנתון להתקפים דרמטיים של מצוקה רגשית, ונהג להתעלק על מארחיו, לעורר בהם מועקה בביקורים שנמשכו שבועות ארוכים, ולהיות עיוור לגמרי לאי הנוחות שהוא מסב?

מי ידע שהאחיות ברונטה קינאו זו בזו עד כדי כך שכאשר שתיים מהן, אן ואמילי, מתו, שרלוט שהאריכה ימים, שרפה את כתב היד המלא או החלקי של ספרה השני של אמילי, שהעדות לקיומו נותרה רק במכתב מאת המוציא לאור? (וגם כתבה על אחיותיה ש"לא היו מלומדות", וש"כתבו תמיד מתוך דחף טבעי, מתכתיבי האינטואיציה וממאגרי התבוננות כאלה שניסיונן המוגבל אפשר להן לצבור". אויה…)

מי שיער בנפשו שאת המעשיות (האנטישמיות להדהים!) שכללו האחים גרים באסופות הסיפורים שלהם אימצו הנאצים בחדווה ושדווקא שלגייה של דיסני "הצילה" את האחים גרים מכליה, אחרי מלחמת העולם השנייה?

קשה ומאכזב לקרוא על אכזריותו של דיקנס, משעשע לקרוא על הסטיות מהעלילה שאפיינו את כתיבתו של ויקטור הוגו (וכיצד הטרידו אלה את מתרגמיו לעברית…), מכאיב לקרוא על גורלו של אוסקר ויילד, ומרתק לגלות עד כמה התלהב צ'רצ'יל מכתיבתו של ה' ג' וולס.

כל אחד מהפרקים מכיל אינספור פרטים וסיפורים מרתקים.

פרטי הרכילות שמנהיים מציגה בפנינו לפעמים מסמרי שיער (שלא לומר – דוחים…). למשל, שהמשורר לורד ביירון שהיה בימיו, לדבריה, "האליל בה"א הידיעה, כוכב רוק של השירה", "זכה" פעם לקבל "מעטפה ובה שערות ערווה מאחת הנשים שסגדו לו, שהיו ידועות קולקטיבית כ'מניאדות', על שם חסידותיו הפרועות של בכחוס". אויה בריבוע… אני מקווה שאצליח לקרוא שוב בעתיד שיר של ביירון בלי לחשוב בעל כורחי על שערות ערווה במעטפה…

מעבר לסיפורים הרכילותיים, יש בספר לא מעט מידע בעל ערך. בין היתר – שמות של ספרי מחקר שכדאי להכיר או לפחות לדעת עליהם. למשל – וזאת רק דוגמה אחת קטנה מיני רבות – מחקרן של סנדרה גילברט וסוזן גובאר, The Madwoman in the Attic, ספר פורץ דרך במחקר הפמיניסטי, שבו בחנו השתיים יצירות מאת סופרות חשובות "וניסו לרדת לחקרה של הכתיבה הנשית שפרצה במפתיע לקדמת הבמה במאה ה־19 ולשפוך אור על התמודדותן של היוצרות הללו עם משימתה של כל סופרת – לפני וירג'יניה וולף ב'חדר משלה' – 'להרוג את המלאך שבבית'". (המושג "המשוגעת בעליית הגג" נובע כמובן מהספר ג'יין אייר, שמסרבת להיות מלאך, ומתמודדת עם הדמות "המפלצתית, המשוגעת" של אשתו של רוצ'סטר, שכלואה בעליית הגג).

מנהיים מספרת לנו על אליזבת גסקל וג'יין אוסטן, ומראה את קווי הדמיון והשוני ביניהן; דנה באחים גרים, ארתור קונן דויל, צ'רלס דיקנס, ויקטור הוגו, אוסקר ויילד, ה"ג' וולס, ז'ול ורן, מארק טווין, ורבים רבים אחרים.

הספר מלא וגדוש בכל טוב. אפשר לקרוא אותו בהפסקות, בין ספרים אחרים, או גם בבת אחת, לכל אורכו.

גם בו, כמו בקודמו, העיצוב הוא חלק מהותי מהעניין: בכל פרק יש קישורים רבים שמזכירים את רשת האינטרנט – תיבות צד קטנות שנוגעות בענייניו של הפרק, מידע נוסף שמגיע מודגש או מקושר או מרופרר במילים.

מעניין לתהות מה תהיה משימתה הבאה של מנהיים. אילו עוד רשתות תאתר ותפרוס למעננו? שהרי היכולת שלה למצוא קשרים ולכתוב עליהם בצורה מרתקת ייחודית לה – פיתוח וחידוש שכולם שלה.

הוצאת גרף, 2024
369 עמ'

דוד פוגל, "בלילות הסתיו"

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו
נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא־נִרְאֶה
וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

בַּנְּחָלִים
יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם
וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה
יַעַן בָּאֹפֶל.

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר
נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא־נִרְאִים
הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

כָּל אֵלֶּה יִשְמַע
הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף
וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

אילה נדיבי, "רכבת קסטנר על השקר והבגידה": סודות ממאירים

חשבתי שאי אפשר עוד לחדש לי הרבה בעניין קסטנר. לא אחרי שקראתי (ותרגמתי לעברית) את מאמרו של פול בוגדנור "השתקת ניצולי השואה: השערורייה המתמשכת של פרשת קסטנר"; אחרי שקראתי את ספרו של בוגדנור פשעו של קסטנר; את ספרה של רות לנדאו מחיר השתיקה – ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה; את ספרו של יעקב שפירא, כיצד עלו היהודים לרכבות; את ספרו דניאל ברנד, במלכודת הרשע, האדישות והסילוף ואת ספרו של אלי רייכנטל האמנם נרצח פעמיים?

כשהתחלתי להתעניין מקרוב ב"פרשת קסטנר" היא הסעירה אותי כל כך, עד שהיא הנביטה בנפשי את ליבו של הרומן מעקב שראה אור ב־2013 בהוצאת כנרת. (באנגלית  הוא הופיע בשם: The Truths We Never Told).

מקריאת ספרה של אילה נדיבי שראה אור בימים אלה התחוור לי שהפרשה יכולה עדיין להפתיע. 

"פרשת קסטנר" החלה כזכור במשפט התביעה שהגישה מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוולד. הלה האשים את ישראל (רז'ו) קסטנר, פעיל ציוני מעולי הונגריה, בשיתוף פעולה עם הגרמנים. עד מהרה נהפך המשפט לפרשה שבה עסקו אך ורק במעלליו של קסטנר עצמו. המשפט הסתיים בכך שאב בין הדין, השופט בנימין הלוי, קבע כי אין מקום להרשיע את גרינוולד, מכיוון ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן". 

אמנם במשפט החוזר (שנערך כבר אחרי שקסטנר נרצח בנסיבות מוזרות שעד היום לא התפענחו די הצורך), זוכה קסטנר לכאורה, אבל כפי שאפשר לקרוא בכל הספרים שמניתי לעיל,  הזיכוי בכלל לא מנקה אותו מאשמות חמורות מאוד.

 ד"ר אילה נדיבי, עמיתת מחקר בעמיתי שפיגל במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן ובפורום הונגריה, תורמת בספרה נדבך חשוב להבנת הפרשה. היא מתבססת על עשרות מקורות ומסמכים אמינים ובדוקים היטב. 

נדיבי מוכיחה כי "יסודותיה של התוכנית להצלת יהודים בהונגריה החלו להיות מונחים חודשים רבים לפני כיבושה [של הונגריה בידי הגרמנים], ולא שבועיים אחריו" [ההדגשה שלי], כפי שנהגו לחשוב עד כה. זאת נקודה משמעותית מאוד, שכן נובעת ממנה ההבנה של התוכנית הזדונית והממושכת שתכנן קסטנר. כל החוקרים שציינתי לעיל חושדים בה (למעט אולי בנם של יואל והנזי ברנד, שהמחקר הנוכחי קוטל גם אותם ואת התנהגותם!), אבל עד כה היה לכאורה מקום לדבריו של מי שסבר שקסטנר החל לשתף פעולה רק בלית ברירה. 

אילה נדיבי מראה לנו שקסטנר החליט "להתמסר לידי הס"ס" כאדם חופשי "שאינו הלום מסערות קרב ומעינויי רעב, גוף ונפש." 

היא מסיקה מכך ש"אישיותו השואפת לזכות בכבוד ובתהילה באופן קיצוני" והצורך שלו "להיכנס לפנתיאון המצילים הגדולים במלחמת העולם השנייה" היו המניעים העיקריים למעשיו.

לא נראה לי שיש מקום להגיע למסקנות פסיכולוגיות מהסוג הזה. מה היו מניעיו? אולי באמת רדיפת כבוד. אולי תאוות בצע. אולי שניהם. 

זה לא משנה.

חשוב רק להבין שכן, הוא שיתף פעולה עם הנאצים, בזמן המלחמה וגם אחריה, כשהעיד לטובתם של פושעי מלחמה (ולא רק לטובת קורט בכר!).

ספרה של אילה מלאך רצוף בחשיפות מזעזעות ובלתי נסבלות, שחלקן כבר מוכרות. למשל – את העובדה שהיישוב היהודי בארץ ישראל ביקש למיין את הניצולים היהודים הפוטנציאליים ולהעלות לכאן רק את מי שיכול להיות "חומר אנושי מועיל". כבר קראתי על כך לא פעם (למשל בספר המיליון השביעי, של תום שגב), אבל אי אפשר שלא להזדעזע מהדברים.

לפני ימים אחדים הוקרן בערוץ הציבורי הסרט הדוקומנטרי "רצח במגדל המים" שעוסק בתעלומה מסוף שנות השלושים של המאה הקודמת: היעלמותו של המהנדס יעקב צוואנגר, שגופתו התגלתה כעבור זמן רב. מצאו אותו רק אחרי שחוקר פרטי, דוד תדהר, נכנס לתמונה והצליח לאתר אותה.

יש מקום לדעות לכאן ולכאן באשר לערכו האמנותי של הסרט, שנשען רבות על סרטוני AI מעובדים, אבל  אין שום ספק שהתעלומה שהסרט משחזר טורדת מנוחה גם כיום, מקץ כתשעים שנה, וזאת מכיוון שאחת האפשרויות שהוא מעלה קשורה בהימצאותם של מרגלים נאצים גרמנים בתחומי ארץ ישראל של אז, בשיתוף פעולה כלשהו עם אייכמן, ובשאלה המסתורית מכולן: מדוע עד היום, עשרות שנים לאחר מעשה, התיק הקשור ברצח ההוא עדיין חתום וסגור. על מי ומדוע מגינה הצנזורה? האם באמת התקיים שיתוף פעולה בין ארגון ההגנה לנאצים (וליתר דיוק – עם אייכמן!)? בדומה לשיתוף הפעולה בין קסטנר ואייכמן?

ידוע כבר שאייכמן נעזר בקסטנר כדי שיצליח לרצוח במהירות וביעילות את יהודי הונגריה. גרמניה כבר הייתה בסוף המלחמה, משאביה התדלדלו, וכדי להצליח במשימתו השטנית היה אייכמן זקוק למנגנון רמייה משוכלל ש"ירדים" את היהודים, עד שאלה יעלו על הרכבות בדרך לאושוויץ בשיתוף פעולה ובלי להעלות בדעתם שהם נוסעים כדי להירצח. קסטנר עזר לו בהונאה רחבת ההיקף, וזאת – כדי להציל כמה מאות נבחרים. 

השאלות הללו לא נותנות לי מנוח. 

התהיות לגבי המניעים האמיתיים של רוצחי קסטנר,  (בדומה לשאלה מי רצח את יעקב צוואנגר, ומדוע עשה זאת!) נותרו למעשה פתוחות. 

"מדוע השב"כ עדיין מצנזר מסמכים מ–1957 שעוסקים בהתנקשות בישראל קסטנר?" תוהה החוקר ד"ר נדב קפלן, כפי שאפשר לקרוא במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ ב־27 במרץ 2024. קפלן מגיע למסקנה שהשב"כ היה מעורב ברצח, ולא חמומי מוח שכעסו על קסטנר בעקבות פסק הדין שקבע כי שיתף פעולה עם השטן. 

הסודות הללו, שאי אפשר לעמוד על פשרם ולפענח אותם בשל איסורי הצנזורה, לא מתיישנים וממשיכים להטריד כבר עשרות שנים. על מי ממשיכה המדינה להגן, ומדוע?

הוצאת כרמל
2024
380 עמ'

רולטה רוסית: בכל שלושה שבועות נרצחת אישה בישראל

עכשיו תדמיין שבמקום נשים שנרצחות בידי גברים, אלה יהיו עובדים שנרצחים בידי המעסיקים שלהם. דעת הקהל תתקשח עוד יותר. אחת ליומיים תתפרסם ידיעה על מעסיק שרצח את העובד שלו. אנשים יגידו, זה הרחיק לכת. אדם צריך להיות מסוגל ללכת לעבודה בלי לפחד שיחנקו אותו או יפוצצו אותו במכות או יירו בו. אבל אם אחת ליומיים עובד ירצח את המעסיק שלו, תפרוץ שערורייה לאומית. תחשוב על הכותרות הראשיות: המעסיק הגיש שלוש תלונות נגד העובד שלו וקיבל צו הרחקה, אבל העובד ארב לו מתחת לביתו וירה בו מטווח אפס. רק כשהופכים את התפקידים קולטים עד כמה רצח נשים הוא דבר נסבל. גברים יכולים להרוג אותנו. זה מרחף לנו מעל לראש. אנחנו יודעות את זה. זה כאילו שמישהו ימליץ לך לשחק ברולטה רוסית.

CHER CONNARD 

Virginie Despentes

מצרפתית: רמה איילון

יוהנס בכר, "מסע הברברים", תרגמה: לאה גולדברג

לְמֵרָחוֹק חָזִיתִי אֶת בּוֹאָם
מִתְּהוֹם-עָבָר, מִתּוֹךְ תְּקוּפָה נִשְׁכַּחַת,
מִדּוֹר וָדוֹר שָׁמַעְתִּי מִצְעָדָם
וּבְדַרְכָּם נָשְׂאוּ אֵימָה וָפַחַד.

לֹא מֵעֲבִי הַיַּעַר וִישִׁימוֹן,
לֹא בְּמִשְׁעוֹל הַסֶּלַע הַקָּשִׁיחַ,
תָּעוּ בֵּין הָעַמִּים, בֵּין הֶהָמוֹן,
וְהִתְיַמְּרוּ לִגְאֹל וּלְהוֹשִׁיעַ.

טְמִירִים הוֹפִיעוּ, עֲטוּיִים בְּלֵיל,
וְכָל חֶשְׁכַת דּוֹרוֹת אָסְפוּ-צָבָרוּ,
אֶת רוּחַ הָאָדָם הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וּסְחִי-מַחְשֶׁבֶת מִיָּמִים עָבָרוּ.

בַּזֶּרֶם הֶעָכוּר וְהַמְּזֹהָם
אַשְׁפַּת רַעֲיוֹנוֹת, רָקָב וָפִיחַ.
"מֵעַל לַטּוֹב וָרַע" זֶה נְבִיאָם
קָם וַיַכְרֵז בְּקוֹל, כִּי הוּא מָשִׁיחַ.

אַךְ הָאָבוֹת אָמְרוּ: "אֱמֶת וָאוֹר,
בָּנִים, לָאִישׁ יִשְׁפֹּךְ דָּמְכֶם כַּמַּיִם",
וְכָךְ הָיָה, וְכָךְ גָּדַל הַדּוֹר –
עוֹכְרֵי אָדָם מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם.

הוֹי מִי יִתֵּן קוֹלִי נִשָּׂא, אֵיתָן,
יַבְקִיעַ, עוֹלָמִי, עַד קְצֵה גְּבוּלֶיךָ.
הַבַּרְבָּרִים, הַבַּרְבָּרִים עָלֶיךָ,
הִנֵּה הֵם כְּבָר עוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַזְּמַן!

טלי כהן צדק, "רווח של חמש": מה אפשר לעשות עם חוסר האונים?

מדהים להיווכח עד כמה יכול להיות מבעית ספר שמכניס אותנו ללב ליבו של הכאב הישראלי, לקונפליקט האיום שהורים חווים כאן כיום יותר מאי פעם. הקריאה בו היא התמודדות ישירה, מפלחת לב, עם החרדה, ויחד עם זאת היא יכולה להיות גם מעין מפלט ממנה. אולי כשהנגיעה ישירה אך בה בעת גם סובלימטיבית, כי היא עוברת בתוך הפריזמה של יצירת אמנות, היא מעניקה לקורא את היכולת להתמודד עם הבלתי אפשרי.

כי כאן לב הקונפליקט: "זה או שאת מניקה את התינוק שלך בהשתמטות ואחרי שמונה עשרה שנים הוא פולט על הקב"ן כמה הוא לא מסתדר עם מסגרת, או שאת מניקה את התינוק שלך בכחול לבן וכשמגיע הצו הראשון עוברים לך בראש סרטי אימה," אומרת גיבורת הסיפור לרונה חברתה, זמן קצר לפני שהבנים של שתיהן מתגייסים. וזה העניין: איך לגדל פה בנים? ללמד אותם ציונות? ערכים? מוסר? ואז לראות אותם מתגייסים ומסכנים את חייהם?

במיוחד בימים אלה. במיוחד כשצעיר כמו גור קהתי נהרג לשווא, כפי שאומר בגלוי סבו, תא"ל אסף אגמון?

דניאלה דקל לונדון בדף השבועי שלה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות העלתה ב־22 בנובמבר טור שלם שבו היא הראתה בדרכה את הקונפליקט. הנה שניים מהאיורים:

האם מי שבנה מתגייס לקרבי יכולה להרגיש רק גאווה? או רק חרדה? תחושת ניצחון או כישלון? מה?

את המושג "רווח של חמש" טובעת הדוברת, שמפיה נמסר הסיפור כולו כמונולוג מתמשך. היא פונה בו אל בנה ומתארת באוזניו את מה שעבר עליה בשנים המעטות שבין היותו תלמיד בבית ספר תיכון להפיכתו לחייל בצבא ההגנה לישראל. 

ואת המחשבות המטורפות שלה, כשהיא מנסה למצוא דרך להגן עליו.

"הרווח של חמש" הוא לדבריה ההפוגה שמתקיימת תמיד בישראל בין מלחמה למלחמה. אז מה לעשות כדי שהמלחמה הבאה לא תפרוץ בדיוק בזמן שבנה יהיה חייל בשירות פעיל? אחרי הטירונות והקורסים?

היא מתכננת תוכנית מטורפת שנובעת מתוך ייאוש ומצוקה תהומיים. הדרמה הולכת ומואצת, הולכת וצוברת מתח, כי אנחנו לא יודעים אם באמת תממש את תוכניתה, ומה יקרה בעקבות זאת. מדוע היא מדברת אל בנה? מה שלומו? קרה לו משהו?

אנחנו מודאגים וחרדים, כי טלי כהן צדק מיטיבה להכניס אותנו לתוך הדאגה והחרדה של האם, לשתף אותנו בהן, עד שהן שייכות גם לנו.

אנחנו מלווים את הבן של הדוברת ומתאהבים בו, באהבה אימהית, ככל שהיא מתארת את תכונותיו המופלאות, את גבריותו המתפתחת, את האנושיות שלו, החום החברי, הרעות, את שמחת החיים, האיפוק, הנדיבות, את הנכונות שלו להתאמץ ולהקריב, את הצורך לתת מעצמו ואת הצטיינותו בכל מה שהוא עושה – כל התכונות שבזכותן אנחנו מוגנים כאן, כי הצעירים הללו מוכנים לעשות הכול כדי להיות שם כשזקוקים להם.

אבל מה אמורה ויכולה אימא אחת להרגיש? איך היא יכולה להתמודד עם הפחד, עם הדאגה האישית, המסוימת לבן החד פעמי שלה? האם תהיה מוכנה לפגוע באחרים כדי להגן עליו? איפה מתחיל ואיפה נגמר הגבול בין דאגה הורית לגיטימית לאנוכיות שגובלת כמעט ברצחנות?

הספר נטוע עמוק בתוך המציאות הישראלית העכשווית. בבחירות החוזרות ונשנות שליוו את חיינו בין אפריל 2019 לנובמבר 2022, חמישה סבבים מתישים, מייאשים, שבסופם, ובלי ספק – גם בעטיים, הגיע מה שקרה בנגב המערבי בשבעה באוקטובר 2023. הטבח. ההפקרה המתמשכת, שטרם הסתיימה. 

כהן צדק מתארת את ימי האשליות של "החמאס מורתע"; את ה"הכלה" של בלוני התבערה בישובי הדרום; את מנגנוני הרמייה העצמית, וההתפכחות המייסרת, הבלתי נמנעת. זה היה בסך הכול לפני פחות משנתיים, ונדמה כיום שכל המציאות ההיא שייכת לעולם אחר ולא מובן. איך יכולנו? איך האמנו? איך לא הבנו?

ואם דווקא כן הבנו – מה כבר יכולנו לעשות? 

רווח של חמש מיטיב לתאר את מצוקת חוסר האונים. של אז ובעצם גם של עכשיו, כשמאה ואחד חטופים מופקרים בעזה. 

קראתי אותו בנשימה עצורה. 


הוצאת שתיים, 2024
222 עמ'

 

– – – Make America

"בעודי כותבת את הדברים הללו נודע לי כי חבורה של פליטים מקוסובו מנסה להיכנס לבריטניה באופן לא חוקי, דרך נמל קָלֶה.  המבריחים גובים מהם סכומים כסף עצומים וחלקם נעלמים עוד לפני שהם חוצים את התעלה. 

"עם זאת, שום דבר לא ימנע מפליטי קוסבו, או ממהגרים מוכי עוני אחרים, מלנוס ממולדתם: רק כך יש להם סיכוי לשרוד.

"מבריחי הגבול מושמצים כיום, כמו שנהגו לפני שלושים שנה להשמיץ רופאים שביצעו הפלות. אף אחד לא שואל האם החוקים צודקים ולא מטיל ספק בסדר העולמי התומך בקיומם. אבל למי שעושים כסף על פליטים, כמו למי שהרוויחו פעם כסף מעוברים, יש מן הסתם תחושה של כבוד". 

בספרה  האירוע (בצרפתית – L'Événement), שראה אור ב־2000, סיפרה אנני ארנו, שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2022, על ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור ב־1963.

כיום, עשרים וארבע שנים אחרי שהספר ראה אור, מתרחשת בארצות הברית ריאקציה וחזרה לימים שבהם לא הייתה לנשים זכות על גופן. אחת הקריאות החשובות במסע הבחירות של קמלה האריס נגעה בדיוק בעניין הזה, אבל האריס, כידוע, הובסה. המועמד שדוגל במפורש בענישת כל אישה שעוברת הפלה יזומה, מכל סיבה שהיא – אונס, גילוי עריות, מחלה שמסכנת את חייה של האישה ההרה או של עוברה – נבחר להיות נשיא ארצות הברית.  

ב־14 בנובמבר 2024 התפרסמה במוסף הארץ כתבה שכותרתה "במרפאת הפלות בניו יורק מבינים לאן אמריקה הידרדרה. מדובר בסיפורי אימה" ובה סיפרה מרל הופמן (Merle Hoffman), מחלוצות המאבק למען הפלות, על הזוועות שנשים עוברות מאז שנקבע ב־2022 כי ההפלות שוב אינן חוקיות בחלק גדול מהמדינות בארצות הברית.

"ב–17 מדינות הפלה הפכה להליך כמעט בלתי אפשרי", אומרת הופמן. "זו בעצם עבדות, אני לא מגזימה. כשילדה בת 10 בטקסס לא יכולה לעבור הפלה, זו עבדות נשים. הפסיקה הזאת דחפה אותנו עשורים אחורה".

כשאנני ארנו כתבה את ספרה היא האמינה מן הסתם, כמו כולנו, שהמציאות רק הולכת ומשתפרת, ואין סיכוי שזכויות יסוד יישללו שוב מבני אדם (וכן, נשים הן בני אדם).

מעניינת ההקבלה שארנו עושה בין פליטים ונשים שזקוקות להפלה, שהרי גם עניין המהגרים הלא חוקיים עומד כיום בראש סדר היום במרבית ארצות המערב. 

ססמת הבחירות של טראמפ הייתה Make America Great Again. ההחזרה לאחור נכונה. לא כך באשר ל"גדולה".  

(את הציטוט שלעיל תרגמתי מהספר שיש בידי, בגרסתו באנגלית)

ג'ויס קרול אוטס כתבה באותו עניין את השיר "ד"ר תעזור לי". כדאי לקרוא אותו כאן (בתרגומה של רוני אמיר)

לפני שמונה שנים, לפני הבחירות הקודמות, עלה הקליפ שלהלן ובו הראו שתי קומיקאיות מוכשרות לבושות בסגנון שנות ה־50, מה פירוש המילה Again, שהופיעה כבר אז בססמה הבחירות של טראמפ":

נשים יחזרו למטבח, יסבלו מהתעמרות, אלימות מילולית וגופנית, תקיפות מיניות, לא ירגישו (ולא יהיו!) מוגנות, לא יוכלו להשתמש באמצעי מניעה, יושפלו…

הפעם הססמה הצליחה לו. Make America 

עוד נגלה על חשבון מי. 

 

 

פיקי איש שלום, "מעוף, סוף": החיים התוססים שעוטפים את הגסיסה

ספרו הצנום של פיקי איש שלום מלווה בחיוניות את תהליך גסיסתה ומותה של אמו. איש שלום מתאר בעוצמה רבה את ימיה האחרונים ואת החיים התוססים סביבה ככל שהמוות הולך וקרב אליה, עד שהיא נעלמת בתוכו.

מקריאת הספר אפשר להבין שכל הראיות הללו לחיים הסוערים סביבנו הללו מתקיימות בעצם קרוב לכולנו, ואילו רק ידענו כמו איש שלום לפקוח אליהן את עינינו גם אנחנו היינו חווים אותן, אבל נראה שרק מעטים בינינו, אם בכלל, מסוגלים לחוש בהן כמוהו.

איש שלום הוא צפר. מילדות נמשך לצפייה בציפורים. הוא מספר איך נהג לברוח מבית הספר, להימלט מהכיתה, מהשעמום, "מהחרמות", להסתלק אל הטבע ולעקוב אחרי מה שקורה בו. לא עקב רק אחרי הציפורים. עד היום עינו פקוחה ואוזנו קשובה לראות ולשמוע כל כך הרבה, עד שקראתי את דבריו אחוזת תדהמה: כל בעלי החיים הללו באמת נמצאים בקרבת מקום? אפשר לפגוש אותם כל כך בקלות? בעלי הכנף? הרמשים? היונקים למיניהם? כל ההרפתקאות הללו מתרחשות בטווח הושטת יד – מרדפי טרף, בריחות, ניצולים וקורבנות, ציידים וצופים, ככה, לידינו? 

תיאוריו כל כך יפים, שהנפש מתמלאת מהם. הנה למשל:

"קרת פִּיפִיות קורעת בי בכפל להביה, חותרת בבשרי מבפנים ומבחוץ, שולחת בי קור צלול ומצמרר, חד ונושכני, אכזרי כמעט. הכפור מקפיא רקפת שהופכת פריכה, שבירה, ראשה הוורוד וההפוך מפיל תחינה לשמש. חרדל לבן מזיל אגלים של קרח שהפשיר, לוכדים בתוכם תמונה מזוקקת והפוכה של העולם. העשבים נשברים מתחת לרגליי. סביון מזהיר בשבבים של כפור מצהיב. ארמונות זעירים של קרח מפשיר. צופית בורקת ושרה על עץ שקד, שהשיר את מרבית עלי כותרתו. הם פזורים לרגליו כפתיתים של שלג מכזיב. כלניות יוצרות כתמים אדומים בין הטרסות של הרי ירושלים.

"נחל כוס מנומנם. הקרה מערסלת אותו לשנת חורף, תחת אגלי טל, שקפאו בצינת הלילה. מטווים משותפים של זחלי דובון הקורים מתנצנצים מגושישי הקרח, מחזירים את אור השמש החיוורת בקשת של צבעים שמהדהדת את האור החורפי, שמחה בו ומשחקת איתו. הזחלים שוכבים בקיפאונם כפקעת הדוקה, חסרת תנועה. בהדרגה, ככל שצינת הלילה מתמתנת אל כמעט חמימות יומית, ניעורים הזחלים לתחייה, נעים לאט, רוחשים כגוש פרוותי שמלופף בתוך עצמו ומתפתל אל תוך עצמו בפיתולים מעודנים ואז בהתנחשלויות מתחזקות. זרימה מתפתלת ומתמשכת. פקעת הזחלים בולעת אל קרבה זחלים אחרים שמשתחלים אל תוכה ומקיאה אחרים, משנה צורתה ומשמרת אותה, בעת ובעונה אחת. כמו הזיכרון שלי, ששם וכאן, זורם בין הזמנים השונים, בין מה שהיה ומה שיהיה, נפשט מהבשר, מעמיק עד לליבת הכאב שפועם ומשתלח בגופי המזדקן, המתעייף".

וכל זאת בשעה ש – כאמור – אמו הולכת ואובדת לעיניו, שוקעת אל ה"איגיון" שבו כבר אינה מזהה אותו, "מזמינה אותו למציאות הרבודה שהיא שארית חייה"; מבקשת בקשות מוזרות – שיסגור דלת במקום שאין כזאת, במסדרון של בית חולים שבו נהפכה ל"זקנה במסדרון"; היא מתבלבלת בינו ובין חבריה מילדות, או בינו לבני משפחה שכבר אינם מזמן; הוא לעומת זאת זוכר אותה כמובן היטב, כפי שהייתה – האישה החזקה שנשען עליה, למשל – על הכבוד שזכתה לו במקום העבודה שלה, בבית המשפט לתעבורה בירושלים, ועכשיו היא הולכת ודועכת, כבר בקושי שומעת, כבר בקושי רואה.

הוא מנסה לשמש לה אוזניים ועיניים. כשהוא מוציא אותה לטיול קצר בחוץ ושולף משקפת היא נדרכת – זוכרת שהוא צפר! אבל שוב אינה יכולה לראות את הציפורים הסובבות אותם, גם לא בעזרת משקפת, ולא לשמוע את הקולות שהוא מנסה לתווך לה.

ברור לו שהכול אבוד, אבל זה קורה לאט מדי, והוא אתה, ובה בעת גם מנסה להתרחק. העבר מבלבל עם ההווה: פעם הוא היה הפעוט בעגלת התינוק שהיא יצאה לטייל אתו, אחר כך נהג לטייל כך עם ילדיו הפעוטים, ועכשיו הוא לוקח אותה בכיסא הגלגלים ומנסה להגיע אליה, להזכיר לה מי הוא, מי ילדיו, מי אחיו ואחותו, איפה כולם גרים, איפה היא גרה. במחשבותיה המבולבלות יש לה "הסברים": הבית שבו מצאה את עצמה לאחרונה איננו באמת שלה; הוא משוכפל, כי בעלת המקום החליטה להעתיק אותו בגרסאות רבות ומדויקות (כולל, אפילו, התמונות שעל הקירות…). מה אפשר להגיד על תעתועי התבונה? על המחשבות המתבלבלות? על האובדן של ההיגיון, ההתמצאות, הידיעות?

ספרו של איש שלום מוגדר על גבו כספר פרוזה, אבל יש בו פיוט, והוא יפה להפליא. השילוב המקורי מאוד שהוא עושה בין המוות והחיים מרתק ומפעים.  

הוצאת פטל
2024
64 עמ'

אדוה בולה, "החדר הדרומי": האם חתונה היא "סוף טוב"?

סיפורי אהבה, דרמות שנועדו לקריאה של מבוגרים, מסתיימים כידוע לא פעם בטרגדיה: רומיאו ויוליה נופלים קורבן לסביבה העוינת והזדונית ולצירופי מקרים הרי גורל; אנה קרנינה מתפכחת ומתאבדת; הטאג' מהאל נבנה כמונומט לזכר אהבה שהמוות קטע באיבה – גם זה סוף אפשרי; אבלאר ואלואיז אולצו להיפרד, לפרוש ולהתנזר, עברו נידוי, סירוס והתעללות רק בשל אהבתם והסתפקו כל חייהם, אחרי ההתחלה הרומנטית כל כך, בכתיבת מכתבים זה לזה.

אגדות ילדים לעומת זאת מסתיימות לרוב במה שנראה בהם כרגע השיא: בני הזוג עקפו את המהמורות וגברו על הקשיים, היפה חשפה את הנסיך החבוי בתוך החיה המפלצתית, הנסיך איתר את לכלוכית והעניק לה לא רק אהבה אלא, מן הסתם, גם את כל השמלות והנעליים המרהיבות שהיא ראויה להן בזכות יופייה (מה עוד ידע עליה כשהתאהב בה…?), ונסיך אחר נשק ליפהפייה הנרדמת והעיר אותה ישר לתוך הזוגיות המובטחת, הבלתי נמנעת. עכשיו כל הזוגות הללו מתחתנים, כמובן, אלא מה? ואז – חיים באושר ובעושר. עד מתי? כמובן: עד עצם היום הזה.

אבל מה קורה בחיים "האמיתיים"? האם החתונה היא באמת פסגת האושר, גם במקרים שאין שום טרגדיה מזוויעה שאורבת לאוהבים בהמשך הדרך?

ברומן החדר הדרומי מספרת לנו אדוה בולה בפרוטרוט על הדרך שבה זוגות עוברים משלב ההתאהבות לשלב שמצטייר כמעט בלתי נמנע: זה ששולטים בו אכזבה ומיאוס.

הדמות הראשית בסיפור, תמר, מאוהבת עד כלות, כמעט "עד עצם היום הזה" בגבר נשוי, ארי, ש"מעניק" לה כמה חודשים של תשומת לב, עד ש – כצפוי, נכון? – הוא חוזר אל אשתו.

האם ארי מאושר עם אשתו? כנראה שלא.

האם תמר מאושרת עם ניר, שאותו הכירה אחרי שארי עזב אותה?

ממש לא.

ומה עם אחותה, שאחרי החתונה שלה עוברת לברלין עם בעלה האידיאליסט, פעיל זכויות אדם? כמה זמן ייקח עד שתרגיש שהמקום "המדויק" שבו היא נמצאת אתו השתבש לה?

ואיך נראית התדרדרות היחסים בין בני זוג? מה יכול להמאיס על אישה את הבעל הטוב לכאורה, המצויד בכל המעלות הנדרשות? הרי הוא אדם משכיל ויש לו מקצוע נחשב, הוא רופא; והוא כל כך אוהב אותה, הוא מתייחס אליה בזהירות, רוצה בה – מה "רוצה"? ממש משתוקק! – (רוצה להקים משפחה אתה ועם הבן שילדה לפני שהכירה אותו!). מתי הליטופים העדינים כל כך שלו יתחילו לעצבן אותה? מתי כשהוא מחנך את הילד היא תצעק עליו שיניח לבן שלה? כמה זמן יעבור לפני שהשיחות אתו יוציאו אותה מדעתה, כי במקום להיות קשוב הוא נותן עצות ופותר בעיות, במקום לנסות להבין – פוטר הכול בהרף עין ובקלילות שמטריפה אותה… האם תמצא את הכוח והיכולת להיפרד? לנתק? האם תעז "לפרק משפחה", לוותר על זוגיות שנראית כל כך יפה על פני השטח?

ומה צריך לקרות כדי שתתפכח לא רק מהקשר המציאותי שממצה את עצמו במרוצת הזמן, אלא גם מההתאהבות הרומנטית, האינסופית, שחיי היומיום לא שחקו ולא גרמו לה להתבלות?

האם אין סיכוי של ממש לאהבה?

החדר הדרומי מתחיל בדירת שותפים. הוא החדר הטוב יותר, לעומת החדר הצפוני. בדרומי יש מזגן וחלון יפה, אבל הוא רק שלב ביניים אל המקום הנכסף, שכן כל מי שעוברת לגור בו עושה את זה כי קודמתה מצאה את הגאולה: היא מתחתנת. ועכשיו תורה של הנוכחית לגור בחדר הדרומי ומשם רק לחכות עד שזה יקרה גם לה. הנסיך יגיע, יציע, ומשם ואילך כל בעיותיה אמורות להיפתר.

לכאורה.

הספר קריא מאוד. הוא נוגע לא רק בזוגיות אלא גם ביחסים שבין אמהות לבנות ולנכדים: בצרכים הנסתרים שיש לפעמים לסבתות להשתלט על הצאצאים החדשים במשפחה. הוא הזכיר לי ברגעים מסוימים את אחד הפרקים בסדרת הדרמה המופלאה "דקלוג" מאת קשישטוף קיסלובסקי. כל אחד מהפרקים, שנוצרו בפולין בשנות השמונים, הוקדש לאחד מעשרת הדיברות. הפרק המדובר עסק בדיבר השביעי, "לא תגנוב": נערה יולדת תינוקת, והוריה, הסבא והסבתא, מגדלים את הקטנה ומאלצים את בתם להעמיד פנים שהיא האחות, לא האימא של נכדתם, ושהם הוריה האמיתיים.

נראה שגם לסבתות שמלאות ברצון טוב רב (מדי) כדאי לקרוא את הספר ולשאול את עצמן שאלות…

כתר, 2024
280 עמ'

אם אתם מחזיקים בדת כלשהי –

אם אתם חשים לכודים בדת שאליה התחנכתם, כדאי לכם לשאול את עצמכם איך קרה הדבר. התשובה נעוצה בדרך כלל בצורה זו או אחרת של חינוך שיטתי להשרשת האמונה במהלך הילדות.

אם אתם מחזיקים בדת כלשהי, יש סבירות גבוהה מאוד שדתכם היא גם הדת של הוריכם. אם נולדתם במדינת ארקנסו בארצות הברית ואתם חושבים שהנצרות היא אמיתית והאיסלאם שקרי – אף־על-פי שברור לכם כי אילו נולדתם באפגניסטאן הייתם חושבים בדיוק להפך – הרי אתם קורבנות החינוך שקיבלתם בילדותכם, שהוא צורה של שטיפת מוח. וכך היה הדבר גם אילו נולדתם באפגניסטאן.

האם יש לרוע "שפה פרטית" והאם יש חסד בכך שהוא נחשף? (נגיעה במחזה "אותלו", בעזרת לודוויג ויטגנשטיין)

"השפה מייצגת משמעות": זה אחד ההיגדים של ויטגנשטיין בספרו מאמר לוגי פילוסופי, היחיד שפרסם בחייו. כלומר – השפה מייצגת מצב עניינים שקיים במציאות, ולכן עליה להיות מותאמת במרכיביה לאובייקטים בעולם, וחייב להיות מכנה משותף לה ולמצב העניינים במציאות. לדבריו של ויטגנשטיין – "כל פסוק משמעותי מתאים לעובדה אפשרית, וכל פסוק אמיתי מתאים לעובדה קיימת": יש להשוות את המשפט עם המציאות, כי הוא "אמיתי" או "שקרי" רק בהיותו התמונה המשקפת אותה למשל – המשפט "השמש הירוקה שקעה" אפשרי, אך שקרי, והמשפט "בתל אביב רואים את השמש שוקעת במערב," אמיתי.

את המשפט מכנה ויטגנשטיין "תמונה" בשל היחס הקיים בינו לבין המבנה של העובדה הקיימת במציאות, שאותה הוא משקף. משמעותה של מילה, בהיותה חלק מהמשפט, נובעת מהשימוש שעושים בה בשפה. יש מהות שהיא מבטאת, ואותה מהות כוללת את סך כל השימושים האפשריים הטמונים בה. כך למשל המילה "משחק" יכולה להתייחס למשחק כדורגל, משחק מונופול, משחק טריוויה, משחק על במה, וכל שאר המשמעותיות הקשורות במילה. כדי להבין מילה יש לבדוק איך משתמשים בה למעשה, בפועל. במילים אחרות: יש עובדות, והשפה היא התמונה שלהן.

היחס בין משפט, תמונה ומציאות הוא אם כן בכך שהמשפט משמש כעין תמונה, המשקפת את המציאות בעולם.

מאחר שהשפה משקפת מציאות, ומאחר שכדי לבדוק את משמעותה של מילה יש לבחון כיצד היא פועלת במציאות, אי אפשר לצאת מתוך המציאות כדי לבחון את השפה או לדבר עליה. רק באמצעות השפה אפשר לטעון טענות. כלומר – היא זאת שקובעת קביעות עובדתיות. כמו שאי אפשר לממש בפועל את הצהרתו של ארכימדס, שאמר "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם", שהרי לא תיתכן נקודת משען חיצונית לעולם שיכולה לשמש מנוף להזזתו, כך לא תיתכן לשפה נקודת תצפית חיצונית, טרנסנדנטית, שבאמצעותה אפשר להביט  עליה.

אפשר להעריך את הצלחתה של שפה, המייצגת, כאמור, את העולם הממשי, רק מתוך עצמה. במילים אחרות – השפה היא זאת שמתארת את הפעולות של עצמה.

כמו כן, לדעת ויטגנשטיין, אי אפשר להציג בשפה "משהו שסותר את הלוגיקה", שהרי אי אפשר לחשוב משהו לא לוגי: כדי לחשוב מחשבה כזאת צריך לעשות משהו באופן לא לוגי. מאותה סיבה, אי אפשר להביע באמצעות השפה משהו שאיננו קיים במציאות.

אי אפשר להציג באמצעות השפה את מה שמשתקף בתוכה, כלומר, את מה שמבטא את עצמו, ואין משמעות לטאוטולוגיה ולסתירה, הן אינן אומרות מאומה, כי אינן מהוות תמונה של המציאות. כך למשל למשפט "היום יום שבת ויום חול" לא יכולה להיות משמעות, כי שתי העובדות סותרות זו את זו ולכן אין למשפט כזה קיום במציאות.

מחוץ לגבולות השפה מצויים גם משפטים שבנויים כהלכה, אבל אין להם מובן, כי מי שיצר אותם לא העניק משמעות לכמה מחלקיהם. למשל – אם חלק חיוני במשפט חסר, והוא נותר חסר משמעות לדוגמה – "אתמול לקחתי". הפועל יוצא וחסר המושא, לכן אין למשפט משמעות.

גבולות העולם הם גבולות השפה, כלומר: מה שאיננו בעולם אי אפשר להביע, ומה שאי אפשר להביע – איננו בעולם. לפיכך משפטי אתיקה למשל אינם אפשריים, שכן אתיקה, בהיותה טרנסנדנטית אינה מאפשרת שיבטאו אותה.

גם את המוות (כמו את הנצח) אי אפשר להביע, כי הוא אינו אחד ממאורעות החיים ואיננו חווים אותו.

בסיכומו של דבר, קובע ויטגנשטיין באחד המשפטים המוכרים ביותר שלו, "את מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו, יש לשתוק" .

שפה פרטית לפי ויטגנשטיין אינה אפשרית, שהרי שפה משקפת את המציאות: כדי לבחון את קיומה של שפה יש לבדוק איך היא פועלת בעולם. אם אינה פועלת, למשל, אם לפקודה אחת מסוימת אנשים מגיבים בדרכים שונות ואקראיות, הרי שאין לה בעצם משמעות. למעשה היא בכלל לא קיימת, כי היא אינה משקפת את המציאות.

גם שפה פרטית שבה מנסה אדם להביע את תחושותיו אינה אפשרית, שכן הזולת  יכול רק לשער, אבל לעולם לא לדעת בדייקנות ובוודאות, מה אדם אחר חש. תחושות הן בהגדרתן עניין פרטי לחלוטין. רק תאומים סיאמיים יכולים אולי, גם זה לא בטוח, לחלוק תחושות. אמנם אנו נוטים להתפתות ולהאמין שאם רק נמצא את הניסוח הנכון נוכל לתאר תחושות כך שאדם אחר יבין אותן בדיוק, אבל הניסיונות הללו אינם יכולים להיות עובדות אובייקטיביות, שכן תמיד יישאר השוני בין תחושות דומות אצל בני אדם שונים, שהן אולי אפשריות, לבין תחושות זהות אצל בני אדם שונים, שלחלוטין אינן אפשריות.

גם שפה פרטית־אישית המיועדת רק לאדם עצמו אינה אפשרית, כי היא אינה באמת "פרטית". אם אדם משתמש במילים ובמשפטים, זולתו יוכל להבין אותן (גם אם לא לדעת בדייקנות מוחלטת אילו תחושות הם מביעים), ואם אין ברשותו של אדם מילים אלא רק תחושות, הרי שוודאי שאין שפה.

שפה פרטית גם אינה יכולה להיות מסומנת בקודים סמויים. אם לקודים הללו יש משמעות ששייכת "לשפה הכללית" שוב לא מדובר בשפה פרטית, ואם אין להם משמעות כזאת, הם אינם משקפים עוד את המציאות, ולכן לא יכולה להיות להם משמעות.

ה"פרטיות" של השפה יכולה לכאורה להתקיים רק בתוך התודעה הפרטית של כל אדם, אבל אז היא בעצם לא קיימת כשפה, שוב – כי אי אפשר לבחון אותה בתוך המציאות. ייתכן אמנם שלכל אחד מאתנו יש "תחושת אדום" שונה, אבל מאחר שאי אפשר לבדוק את ההבדלים הללו, אין להם שום משמעות.

שפה פרטית אינה קיימת גם כשמנסים לייצג ייצוג אחד באמצעות ייצוג אחר. רושם פרטי של אדם אחד אינו יכול להביע תוכן מציאותי לגבי אדם אחר, ומה שמצוי בדמיון אינו יוצר תמונה במובן שוויטגנשטיין מגדיר אותה, כלומר כמייצגת משמעות שקיימת במציאות.

לבסוף, אם אין מכנה משותף בין מילים שמייצגות משהו ממשי במציאות, לא נוצרת שפה פרטית, אלא בעצם – אין זאת בכלל שפה.

מבחינתו של ויטגנשטיין שפה פרטית אינה אפשרית, שכן חסרים בה המרכיבים של שפה ממשית, הנבחנת על פי השימוש שלה במציאות. זאת כאשר אין מכנה משותף בין בני אדם שונים המשתמשים בה, כאשר היא "מוסתרת" בתודעתו של אדם ואין אפשרות לבחון אותה ביחס למציאות, או כאשר ביטוייה במציאות שרירותיים ולא עקביים. מטעמים אלה שפה פרטית למעשה אינה יכולה להתקיים.

משחק שפה על פי ויטגנשטיין הוא מה שמקביל בין השפה לחיים, שכן השימוש בשפה הוא פעילות אנושית: לדבריו – "לדמות שפה פירושו לדמות צורת-חיים". במילים אחרות, ביטויי השפה משקפים מצבים חיים שונים. הדיבור הוא "חלק מפעילות, או מצורת חיים" והמונח "משחק לשון" מדגיש זאת, שכן כוונתו למגוון האפשרויות הרב הטמונות בשפה, שמתירה לנו להשתמש בה כדי למשל לצוות, לתאר, לדווח, לשער, להציע היפותזה, להמציא סיפור, לנחש, להתבדח, לתרגם, וכן הלאה.

ויטגנשטיין משתמש בדימוי של "משחק" כשהוא מדבר על השפה, כי יש לדעתו תכונות משותפות לשימוש בשפה ולמשחק: שתיהן פעילויות שיטתיות המתנהלות על פי כללים מסוימים, שעשויים להשתנות, כי יש בהם מידה של חופש. את הכללים של "שפה משחק" אדם יכול ללמוד באמצעות התנסות והסקת מסקנות, כלומר – על ידי השימוש בה, בחיים.

בין כל התופעות המכונות "משחקים" יש דמיון, אך לא זהוּת. כך למשל בחלק מהמשחקים מדובר בשעשוע, בחלקם, אך לא בכולם, מתקיימת תחרות, כלומר ייתכנו תבוסה וניצחון, ואחרים לעומתם מתבצעים ביחידות. למרות זאת, ברור לנו שמדובר ב"משחקים", כי יש ביניהם מה שוויטגנשטיין מכנה "דמיון משפחתי".

במחזה אותלו של  שייקספיר גלום פרדוקס שקשה ליישב אותו: המחזה מתאר אהבה עמוקה והדדית, שמסתיימת, תוך זמן קצר מאוד יחסית, ברצח של האישה אף על פי שהיא חפה מכל פשע. הנרצחת היא  דסדמונה, אישה צעירה ותמה, ביתית, נאמנה ואוהבת, בתו של סנטור מכובד. הרוצח הוא בעלה, שזמן לא רב לפני הרצח עוד הפליג בשבחיה והביע את אהבתו לה: "אני את דסדמונה העדינה אוהב, אחרת לא הייתי שם  קירות והגבלות על חרותי" (שייקספיר, מערכה ראשונה, תמונה 2). בתחילת המחזה אותלו לא רק אוהב את דסדמונה. הוא גם מביע ביטחון בכך שהוא ראוי לה, והיא לו: "[ש] מוצאי מזרע מלכותי, ויש לי זכות בלי נחיתות לצעוד שלוב זרוע עם מזל גאה כמו זה אליו הגעתי." (מערכה ראשונה תמונה 3).

כך מסביר ויטגנשטיין מה משמעות המונח "פרדוקס": הוא מתקיים אם אפשר להתאים כל פעולה לכל כלל, ואז – כל פעולה יכולה גם לסתור כל כלל. אם כך לא ייתכן בעצם שום כלל. את הפרדוקס אפשר ליישב לטענתו של ויטגנשטיין אם מוצאים לפעולה פשר, בהתאם לכלל, וממירים ביטוי אחד של הכלל בביטוי אחר.

הפרדוקס שברצח של אישה אהובה הוא אם כן שאלת ההתאמה בין הפעולה "רצח אישה חפה מפשע" (המבטאת עשייה במציאות והיא לכן מה שוויטגנשטיין מכנה "צורת חיים"), לבין הכלל "בני זוג שמתאהבים ונישאים מבקשים להיטיב זה עם זה, להאריך ימים, ולהקים ביחד משפחה", שבמחזה מקבל כלל שונה: "גבר רוצח את האישה החפה מפשע שהוא אוהב."

ניתוח של המחזה מאפשר לנו ליצור את ההמרה של הכלל בפשר אחר, במילים אחרות – להמיר את הכלל בביטוי אחר, ועל ידי כך ליישב את הפרדוקס ולהבין את משמעות הסתירה המתקיימת במחזה בין הכלל לפעולה.

באותלו ההמרה יכולה להתבצע אם נחליף את הכלל הקובע כי אהבה מבקשת להתממש באופן מסוים, כלומר בתמיכה באדם האהוב, בטיפוחו ובדאגה לשלומו ולאושרו, בכלל אחר, שיש בו פשר שונה. הכלל החדש שמעניק פשר חדש להתרחשויות הוא: אדם פגיע ונוח מאוד להשפעה עלול להיסחף אחרי דחפיו ההרסניים ולהיכנע להם.

מה שקורה במחזה אותלו מדגים את ההמרה ואת הכלל החלופי שהוא מציע.

תחילתו של המחזה בסיפור בריחתם של אותלו ודסדמונה. הצעירה, כך נודע, עזבה את ביתה בחשאי ונישאה לאהובה, מצביא מצליח, שחום עור. הנישואים השערורייתיים מתרחשים בתחומי העיר ונציה, מעוז של שלווה, ארגון וחוק. אמנם העיר מוקפת בסכנות – פלישתם ברברים מאיימת עליה – אבל בה עצמה שולט הסדר החברתי. עתה מסתבר שהאיום לא נמצא רק מחוץ לעיר, שכן אותלו הפר את הסדר כשנשא את דסמונה לאישה, בלי ברכת אביה. ובעקבות זאת מתגלה איום נוסף: אחד מאנשי הצבא של אותלו, קצין בשם יאגו, מעיר את אביה של דסדמונה באישון לילה בצעקות "שוד, שוד, שוד! שמור על ביתך, בתך ועל הכסף!" (מערכה ראשונה סצנה 1), בלי שזהותו תיוודע.

"מה הסיפור הזה על שוד? פה ונציה וביתי הוא לא איזה אסם!" משיב בראבנציו, האב, שמחזיק עדיין בתפיסה כאילו עירו היא מעוז של סדר ויישוב הדעת.

איש אינו יודע עדיין מאומה על הסכנה, למעשה – האנרכיה, העתידה לפלוש מבית, בדמותו של יאגו, ולשנות, באמצעות משחק שפה, את חייהן של הדמויות הללו ולהביא למוות של חלקן.

השינוי שחל בנפשו של אותלו מתבטא היטב במשחק השפה שלו. מאדם שדיבורו מתון, מוזיקלי, ומעורר הערכה: "התואר ונשמה בלי כתם יזכו אותי" הוא מסנגר על עצמו וגם: "אני איש מחוספס דיבור, ולא  בּוֹרכתי במלים רכות של זמן."  (מערכה ראשונה, תמונה 2). דבריו בפני הסנטורים שאמורים לפסוק אם נישואיו לגיטימיים מרשימים מאוד.

שלום, כי מאז מלאו לזרועותי
שבע שנות-און ועד לפני תשעה
חודשי יָרֵח, הן השקיעו את
מרצן במחנות ואוהלים;
מעט אוכל לומר על עניינים
ברום-עולם אם זה אינו קשור
לְמבצעים והמולה של קרב;
לכן מעט טובה תצמח לי כאן
אם אדבר בעד עצמי. אבל
יורשה לי לספר, בלי קישוטים,
פשוט, את כל מסלול אהבתי:
באֵילו סמים ובאֵילו קסמים,
באילו לחשים, כוחות כישוף
כי בכל זה מאשימים אותי
זכיתי בבתו.

אמנם הוא מצטנע, וטוען כי אינו יודע לדבר ברהיטות, אבל משחק השפה של אותלו, המשקף את ההדר שבו הוא מתנהל, מעורר כבוד בלב שומעיו – הן בלבן של הדמויות האחרות במחזה, והן בלבם של מי שקוראים את המחזה או צופים בהצגה. כל זה עתיד להשתנות עד מהרה.

במערכה הרביעית, שמתרחשת הרחק מוונציה, בקפריסין, לשם הפליגו אותלו ודסדמונה ועמם גם יאגו ושאר אנשי הצבא, כדי להתכונן למלחמה נגד הברברים המאיימים לפגוע בציוויליזציה, אנו כבר פוגשים אותלו שונה לגמרי. הוא משתולל, נופל על הרצפה בהתקף זעם. משחק השפה שלו השתנה לחלוטין. הוא מדבר בצורה מקוטעת, צועק ואפילו מקלל:

"שכב איתה? שכב עליה? לכלך אותה? לכלך עליה? שכב איתה! לעזאזל, זה מטונף! מטפחת – וידויים – מטפחת! להתוודות ושיתלו אותו! קודם שיתלו אותו ואז שיתוודה. אני רועד מזה. הטבע לא היה מטיל כזה מין צל ענן כבד בלי שום סיבה. זה לא מלים שמרעידות אותי ככה. פִיחְחח! אפים, אוזניים, שפתיים. יכול להיות? – תודֶה! מטפחת? שֵדִים!" (מערכה רביעית, תמונה 2).

השתוללותו פראית ומופרעת עד כדי כך, שקצין שמגיע לקפריסין מוונציה שואל, מזועזע: "זה השחור הנאצל, הכול-יכול, כפי שקורא לו הסנאט?"

מה קרה, אם כן?

כבר במערכה השנייה מביט יאגו בזוג האוהבים ואומר להם – לכאורה בלבו, אבל בהצגה ובמחזה – ישירות אל הקהל:

הו, על הבמה אומר אתם מתוזמרים יפה עכשיו!
אבל אני אפרום את המיתרים
למוזיקה הזאת, כמו שאני
ישר.

יאגו הציני, המרושע והצבוע, מבטיח ומקיים. הוא מחדיר ספקות וחשדות ללבו של אותלו, גורם לו לפקפק בנאמנות של אשתו, להאמין שהיא בוגדת בו, שהיא מנהלת פרשית אהבים עם קאסיו, אחד מקציניו, עד שדעתו של אותלו נטרפת עליו מרוב קנאה.

על פי ויטגנשטיין גם תחושות הן בעת ובעונה אחת לא כלום ומשהו, ויש להבין כי השפה אינה מתפקדת תמיד בדרך אחת, ואינה משרתת תמיד את אותה מטרה. ההבנה הזאת לגבי השפה מאפשרת גם היא ליישב את הפרדוקס, כפי שוויטגנשטיין מגדיר אותו.

במחזה אותלו אפשר אם להיווכח שהשפה משרתת מטרות שונות. כך למשל אותלו "השתמש" בה כדי לכבוש את לבה של דסדמונה. בתחילת הדרך, אחרי שנישואיו נחשפו, הוא מספר לסנטורים איך שבה את לבה של דסדמונה בכך שנהג לספר לה על הרפתקאותיו, ואיך היא נמשכה אליו בזכות הסיפורים:

אביה אהב אותי, הזמין אותי
תכופות, תמיד ביקש לשמוע על
ספור חיי שנה-שנה – קרבות,
מצור, תהפוכות גורל אשר
עברתי.
ספרתי לו הכל, מִיְמֵי ילדוּת
ועד לָרגע שביקש לשמוע.
דיברתי על פורענויות מזל,
ועל הרפתקאות אימים בַּיָּם
ובִשְדֵה-קרב; על היחלצות בעור־
שינַי ממוות דרך סדק צר;
על נפילה בִּשְבי אויב אכזר,
ואיך נמכרתי לְעבדות; ואיך
יצאתי לחופשי, ואז תולדות
כל מסעותיי: במערות ענק,
מדבריות שממה, במחצבות
קשות, סלעים, גבעות שפסגתן
נוגעת בשמיים – סיפורים
ממין כזה, כהנה וכהנה
על קניבלים שאוכלים אחד
את השני, ואנשים אשר
ראשם צומח תחת הכתפיים.
את כל זאת דסדמונה נמשכה
לשמוע. אך מלאכות הבית בלי
מנוח גררו אותה משם.
היא נפטרה מהן מהר בכדי
לחזור, ובאוזן רעבה בלעה
את המלים שלי.

(מערכה ראשונה, תמונה 3)

לא רק את לבה של דסדמונה הוא שובה באמצעות משחק השפה שלו, אלא גם את זה של הסנטורים (ושל קוראי המחזה או הצופים בהצגה). את זה יאגו מבקש להרוס. השפה של אותלו כובשת ובונה. השפה של יאגו מחבלת ומקעקעת. השפה של אותלו מקסימה. השפה של יאגו מכשפת.

יש לציין כי בסופו של דבר, השפה של אותלו גוברת על זאת של יאגו. אמנם זה קורה במחיר חייו – כשאותלו מבין את הטעות המרה שעשה כשהרג את אשתו האהובה, טובת הלב והנדיבה (אפשר להיווכח עד כמה: למשל – בטוב לבה היא מנסה לעזור לקאסיו, ואינה יודעת שבכך היא רק "מפלילה" את עצמה כחשודה ברומן אתו. דוגמה אחרת לאצילות נפשה: ברגעי הגסיסה האחרונים שלה היא פוטרת את אותלו מהפשע, מסרבת להפליל אותו, ואומרת רק: " איש לא. אני לבד. שלום. /   מסרי לבעלי הטוב ברכה /  ממני. הו שלום!"). (מערכה חמישית, תמונה 2).

אותלו מעניש את עצמו ומתאבד, אבל לפני כן הוא נושא נאום שבו אפשר לראות שהשפה שהייתה לו לפני שיאגו הטריף עליו את דעתו שבה אליו. הוא מתאבל על דסדמונה, אומר על עצמו ש"כמו פרא גס / נחות, השליך פנינה אשר שוויה גדול מכל השבט", נזכר כיצד נשק לה לפני שחנק אותה, מבקש למות עם הנשיקה בפיו, ודוקר את עצמו.

מה משחק השפה של יאגו? מדוע הוא מחולל את כל ההרס הזה? ויטגנשטיין תוהה בדבריו אם "אדם יכול לדבר אל עצמו" ואם "כל מי שמדבר כאשר אף אחד אינו נוכח מדבר אל עצמו".

אפשר להניח שדיבור מסוג זה הוא מעין שפה פרטית, שכן אם אין מאזינים, לא מתקיים משחק שפה, כי שפה היא כאמור תמונה של מצב מציאותי בחיים והיא אמורה לפעול בעולם, שכן כך היא נבחנת.

לאורך אותלו מרבה יאגו לגלות את צפונות לבו במה שנקרא באנגלית soliloquy: חד־שיח. הוא חושף את תוכניותיו, ואפילו את צפונות לבו הנסתרות ביותר: "אני לא מה שאני" (מערכה ראשונה תמונה 1), הוא אומר "הצדה": כלומר, כמו לעצמו, ובעצם לקהל שבהצגה או לקוראי המחזה, ובמילים הללו חושף את מהותו: הוא אינו האדם שבני שיחו מכירים. הוא תחמן, סכסכן וקנאי. ברור לגמרי שהטענות שהוא משמיע (שוב, בפני עצמו!) כדי להסביר את מעשיו האיומים הן – שהוא מבקש כביכול לנקום באותלו על שלא קידם אותו בדרגה, או כי "התעסק" לכאורה עם אשתו – כל אינם אלא תירוצים. מה שמדרבן את יאגו הוא רוע טהור, הרסנות לשמה. הדיבור העצמי של יאגו יכול לתקיים רק מכיוון שלא מדובר באמת בשפה פרטית. זוהי קונוונציה תיאטרלית שהייתה נהוגה בתקופתו של שייקספיר. השחקן המגלם את יאגו פונה אל הקהל, ויאגו הכתוב בספר שבו מופיע המחזה "אומר" אל הדברים לנמען.

המונולוג האחרון אמור לגאול אותנו מהרוע המוחלט. אני ממשיכה לתהות אם אפשר להסתפק בחסד הנובע מההכרה ומההבנה־העצמית של הרוצח.

הציטוטים מאותלו לקוחים מתרגומו של דורי פרנס