כתיבת שירה, כפי שאני תופס אותה, היא מעשה אמנותי – ובמידה רבה גם מודע – המעביר את הרעיון, את הרגש ואת הצליל במסננת דקה מאוד, ומנפה אותם עוד ועוד, כדי שהמילים המבטאות אותם ידייקו עד לכלל בלתי נמנעות והכרחיות מוחלטת. רק המילים שמסוגלות, אחרי כל התהליך המנטלי המפרך הזה, לעבור דרך חורי הגברה – הן המילים שיישארו. על מילות השיר לשקף זו את זו ולהשתקף זו בזו כמו בארמון מראות מיניאטורי ולהגיד את אשר לא היה אפשר שייאמר בכל דרך אחרת.
זוהי עשייה שהיא במידה רבה מודעת אבל לא מודעת לגמרי, ובוודאי לא מחושבת עד תומה. משורר שאין לו השראה (תהיה אשר תהיה משמעותה של המילה השחוקה הזאת) הוא כנראה לא משורר, אבל גם משורר המחכה למוזה שתואיל לבוא ולשרות עליו עלול למצוא את עצמו נאלץ להחליף עיסוק. כתיבת שירה היא מערכת עדינה מאוד של איזונים בין המודע והבלתי מודע, בין המחושב והבלתי מחושב, בין הנדוש והנדיר, בין הגולמי והצָרוּף, בין הפרטי והכללי, בין האנקדוטלי והעקרוני, בין החולף והנצחי, ובעיקר: בין הראוי־להיכתב לבין הראוי־להינצר־בטרם־ייכתב.
