כמי שדוגלת בקריאת ספרים במקום לנסוע למקומות רחוקים, ספרו של אסלק נורה סיפק לי תחושה של מסע לא רק במקום –  לנורווגיה, אלא גם בזמן – לימי מלחמת העולם השנייה ולסודות הקשים שנותרו טמונים מאז, ויכולים, אם הם מתגלים, להשפיע גם על ההווה.

הסיפור מתמקד במשפחה נורווגית עשירה מאוד, משפחת פאלק, ובתככים בין ענפיה השונים, שמוצאם בשני אחים שכל אחד מהם ייסד שושלת משל עצמו.

העלילה, שאל פרטיה אנחנו מתוודעים לאורך הסיפור, במקוטע, חלקים חלקים, מתחילה למעשה בסתיו של שנת 1940, אז טבעה ספינת הקיטור "הנסיכה רַנגהילד" לא הרחק מחופי בּוּדֶה.

על פי הדיווחים נפגעה הספינה ממוקש ימי. על סיפונה היו וֵרָה לינד, סופרת שנישאה לבן משפחת פאלק, איל המספנות תוּר פַאלק, ובנם התינוק אוּלָב. האם והתינוק שורדים, אבל בעלה של ורה, ביחד עם עוד מאות מנוסעי הספינה, יורד למצולות.

עשרות שנים מאוחר יותר, בחלקו הראשון של הספר, ורה מתאבדת בטביעה בים.

האם אפשר יהיה לגלות אחרי מותה, מה באמת קרה ביום שבו הספינה טבעה?

האם תימצא הצוואה שלה, שנעלמה בסמוך למותה?

וכתב היד של הרומן שכתבה (שמו נושא את הכותרת של הספר שלפנינו: "בית קברות בים")? מה איתו? אילו סודות הוא חשף? מדוע בנה, שניצל יחד איתה מהטביעה, דאג בשנות השבעים לאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש, ואז למנות לה אפוטרופוס, ובעצם לשלול ממנה את זכויותיה ועצמאותה?

סשה־אלכסנדרה, נכדתה האהובה של ורה, מתחילה לחקור את נסיבות טביעת הספינה, אחרי שנודע לה כי היו לסבתה ספקות לגבי הסיבה האמיתית לאסון.

האם תצליח לחשוף את הסודות הטמונים בין שברי הספינה הטרופה בקרקעית הים? מה תהיה השפעתם על בני המשפחה שלה, ועל הקונצרן האדיר שהם מחזיקים בו?

כאמור, העניין העיקרי שעורר בי הספר נבע מהתחושה שאני מבקרת במציאות רחוקה ולא מוכרת. כזאת שיש בה למשל בצמוד לבית מעגן קטן, וכשרוצים להגיע למקום אחר יורדים לסירה ומפליגים בה, ובמקום מגרש חניה מגיעים לעוד מעגן…

היה מעניין (ומדכא) גם להיווכח באילו הקשרים מזכיר סופר נורווגי את מדינת ישראל. חלק מהעלילה מתרחש במזרח התיכון, באפגניסטן, עיראק, לבנון או בין הכורדים. ישראל היא שוב ושוב האויב המפחיד, התוקף המאיים וההרסני. או שהיא מוזכרת בהקשר של הסכמי אוסלו – למשל, באחד הבתים שמוזכרים בסיפור, שכנו, לכאורה, הנציגים שהשתתפו בשיחות.

אכן, גם אנשי דאעש מוזכרים כאויב אכזרי ומסוכן, אבל מקומה של ישראל לא נפקד. בכל פעם שהיא מוזכרת זה משום שמישהו נזכר ב"הפצצה הישראלית בלבנון ב־2006"; "כשהישראלים תקפו"; כש"ארצות הברית, אנגליה וישראל הורגות אויבי מדינה בלי להניד עפעף"; כשישראלים טובחים באוכלוסייה אזרחית בעזה – כמו "הסובייטים באפגניסטן, הטורקים בכורדיסטן והסורים בחאלב", וכן הלאה.

אמנם דאעש מוזכרים כמי שאצלם "הזוועה הייתה מטרה בפני עצמה," ש"המטרות שהצהירו עליהן – לכבוש את רומא או לרשת את העולם כולו – היו כנראה רק אמצעי לגיוס אנשים לשורותיהם", ואמנם הסצינה הפותחת, שמתרחשת בזמן הטבח בסברה ושתילה ב־1982 לא הישראלים הם אלה שמוצגים כאשמים, אבל הרוח הכללית השוררת בספר היא שמדינת ישראל לא הרבה יותר טובה.

הספר ראה אור בעברית ב־2023.

תרגמה: רות שפירא.

ידיעות ספרים, 420 עמ'