ספרה של כנרת מגן מאתגר את מה שחשבתי עד כה על כתיבת שירים. תמיד דבקתי בהגדרתו של המשורר האנגלי וורדוורת', לפיה שירה היא  "Emotions recollected in retrospect": כלומר – היא ההיזכרות ברגשות, שמגיעה מתוך מקום רגוע ושליו. במילים אחרות – ששירה לא יכולה להיכתב בעיצומה של הטראומה, אלא רק כעבור הזמן הנדרש, עד שהיא עוברת עיבוד, ורק אם, ואחרי, שמגיעים למצב שממנו אפשר להביט בה לאחור, ולזקק אותה במילים.

כך, אני נוהגת לומר, הכתיבה פועלת לגביי: רק מקץ שנים רבות יכולתי לכתוב על הכאב, ולא כתהליך תרפויטי, גם אם הכתיבה כן מעניקה בדיעבד פשר, או משמעות, כפי שוויקטור פראנקל דיבר עליהם, או כפי שרחל שפירא כתבה בשירה "היי שקטה", כאשר "הצרות מתגבשות ליופי".

והנה – ספרה של כנרת מגן. היא רופאה בחדר מיון, והיא כתבה את השירים, כפי שהיא מספרת על גבו של הספר, "ב־notes הצהובים בנייד מתוך האירועים ובמהלכם." בדרך כלל, כך היא משתפת אותנו, "הייתי עוצרת בצד או בחניון, כדי לנסות להזיל את המילים החוצה ולנשום, לפני שאני נכנסת לפגוש את הילד".

גם אלמלא נכתבו הדברים הללו במפורש, הם לגמרי משתמעים מהשירים עצמם. ולא יאומן איך הצליחה המשוררת לגבש יופי מתוך לב הכאב ובעיצומו.

השירים מתארים כולם את מה שעבר, וכנראה ממשיך לעבור עליה, למרות השיר "פרוטוקול תחתיות" שבו היא מבטאת את התשישות המצטברת: 

השירים מצליחים לזקק את הזוועה בעת התרחשותה: מה שעבר על צוותי הרפואה בשבעה באוקטובר, ומאז. 

השיר השני בספר, "משהו נורא נורא", מכניס אותנו מיד לתוך אותה זוועה: "את הבשורה שמשהו נורא קיבלנו ממראה עיניים / הרחבה הוצפה אדם, מתאי המטען כתמי הדם / עוד ועוד ידיים אוחזות לקבל. / עוד ועוד רגליים / נזעקות רצות, יודעות מאליהן? לקבל. לקבל". 

בשיר מצליחה מגן להביע את הדחיפות, התזזית, התובענות, הבעתה, "אני רצה בין מיטות, את מי לפנות?" יודעת "כמה שעוד יכאב", אבל "אין / זמן לעצור אין זמן לבכות עכשיו" – החריזה הפשוטה כל כך – אדם ודם, יכאב ועכשיו, אינה נראית כאן פשטנית, היא מדויקת, היא עוצמתית. 

השירים אמנם פיכו מתוכה כמעט מאליהם, כפי שהיא מעידה, אבל בכל זאת הם מעובדים, כי הם מצייתים לכלל החשוב ביותר – בעיניי – שהופך טקסט לשיר: הם מוזיקליים מאוד. כך למשל בשיר "לילה עוטף את בית החולים" שלושה בתים מתחילים כך: "לילה עולה", "לילה עומד", "לילה עוטף", והם פועלים כהלמות תופים, או כפעימות לב, בצליל חוזר אך משתנה.

החריזה שמופיעה בכולם, לרוב – חריזה פנימית: "מהר, קודר, להתבהר" עוברת בשיר ומקשרת כמו מילים על חוט (פתאום אני מבינה את הקשר בין "חרוז" בשרשרת ל"חרוז" בשיר!): "איש איש ישטח / על הכביש"; "בקיבוץ – בחילוץ – בצבע האדום – עזרה – / עזרה – מנהרה": שברי משפטים, מילים שמובילות זו אל זו ומהדהדות חזק, כי מי מאתנו לא מרגיש אותן, לא חווה אותן שוב ושוב, אבל כאן, בסדר הזה שהמשוררת מקבצת אותן, הן לא עוד דיווח ענייני, הן שיר.

ועל אילו התנסויות היא כותבת. גם רופאה מפחדת. גם רופאה מרגישה "תמצית בדידויות" כשהיא במשמרת, בשעה "אחת בלילה, לבד בלילה". גם היא חשה "קוצר נשימה", וגם היא זוכרת וחשה כמה שהנשימה יכולה להיות שטחית, ואיך "קרעי התודעה נאחזים / בידית הדלת, / פן־יתגנב המוות". 

שיריה רדופים ב"קוד אדום":  "שטף הודעות פצועים"; במסוק שמתקרב לנחיתה, ומחייב אותה לוותר שוב ושוב על חייה הפרטיים, גם כשהיא אמורה להתפנות אליהם, אל בנה, אל ביתה, לפחות לזמן מה; באלונקה מוכתמת דם; ב"מאבק בו־זמנית בכל ארבע המיטות", בהבנות איומות, כשהיא "נקרעת מבפנים / לראות איך התאכזבת מאלוהים". 

אין לה מפלט מה"עבודה" שלה, מהשליחות של רופאה בחדר מיון. גם ברגע ביתי שאמור להיות שליו, כשהיא מקפלת כביסה, היא לא יכולה להימלט מהמחשבה המיידית שעולה בה מאליה על כל הבגדים שבעוד רגע קט יגזרו אותם שם, בבית החולים, כדי לטפל בפצועים. 

"יסעור" מתחרז עם "תמרור" ועם "הלם העולם" ש"נותר בי פעור"; "בטח", היא מבינה שעליה להחליף מנת דם כי "תסתכלי, תוקף קצר נרשם" נחרז עם "שטח": שבו "אי אפשר לפוג"… 

כל אחד מהשירים יפה ומכאיב וחשוב, והכרחי. 

שירה על מלחמה. ועל אנושיות. כי גם מי שזקוק ל"קצת מנוחה לנפש", מסתער מיד פנימה, "אליהם". מטפלים. וכותבים, פשוט כדי לנסות ולהחזיר את הנשימה. לה, לעצמה, הרופאה והמשוררת, ולנו – קוראיה.

הוצאת עמדה, 2024
106 עמ'