כל הדרכים מובילות של מירב אורן הוא קובץ של סיפורים קריאים מאוד. האם מדובר בספר ביכורים? מיהי מירב אורן? בשום מקום בגב, או בחלק אחר של הספר, לא מצאתי אף פרט עליה. אי אפשר לתהות אם בחרה באנונימיות, אם היא מסתתרת  מפנינו, ואם כן – מדוע בעצם? האם יש סממנים אוטוביוגרפיים בסיפורים, או לפחות בחלקם?

לאמיתו של דבר, זה לא באמת משנה. שהרי  כדבריו של משה אבן עזרא (1135/38־1055) – "לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר", והכוונה כמובן לאו דווקא לשירה בלבד, אלא לכל כתיבה ספרותית. "מיטב השיר כזבו" כתב גם אריסטו לפניו, ומה שאנחנו קוראים ביצירה שכתובה היטב זאת האמת – לא תמיד על מה שהתרחש בפועל, אבל תמיד – על מה שיכול היה להתרחש.

מצד אחד, הסיפורים מגוונים מאוד: אישה צעירה שנמלטת ממי שהיא עתידה להינשא לו, ועושה את זה במהלך טיול באיטליה שיצאה אליו אתו, ועם אחיו וגיסתו; בני זוג שמבקשים לקנות שידה לביתם, ופוגשים נגר מפתיע; נערה שנאלצת להתמודד עם החלטותיה הרומנטיות של אמה; שלוש נשים שצער עמוק מחבר ביניהן; אישה צעירה שמשתדלת להתגבר על ההיקסמות מחברתה; אישה אחרת שמתמודדת עם סודות בלתי נסבלים מילדותה.

כל סיפור קצר והעולם שהוא בורא לרגע, ובו פועלות הדמויות השונות שחיות בו.

מצד שני, יש מכנים משותפים רבים בין הסיפורים: כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט של "דפנות כפולות": לפעמים מדובר בדפנות ממשית – כמו למשל קופסת מתנה שרק מי שקיבלה אותה מבינה מה היא עשויה להכיל, ולפעמים הדפנות הכפולות סמליות וסמויות, אבל נוכחות מאוד, כמו ערוגת פרחים שנחפרה עמוק מאוד, עמוק מדי, ואין לדעת מה טמון בתוכה ומה היא מסתירה.

מכנה משותף נוסף שיש בין הסיפורים הוא הקשרים הזוגיים הפגומים שאנחנו פוגשים שוב ושוב. הזוגיות בסיפורים אמורה לרפא פצעים נושנים ולא תמיד מצליחה בכך. אנחנו נתקלים באי־הבנות, בקוצר רוח, בהתנגשויות. אם כי בחלק מהסיפורים מתגלה בבן הזוג פוטנציאל לגאולה, אם רק יראה ויבחין במה שקשה מאוד להבין, אם רק יראה את מה שהוסתר בכוונה תחילה. (אני שבה אל זהותה של כותבת הסיפורים, שגם היא, כך חשתי, כמו מסתתרת מפנינו, ואין לדעת אם שמה אינו אלא פסבדונים, אם יש לה בכלל זהות אחרת, לא מירב אורן, אז מי בעצם כן? ומה זה בעצם משנה…? והרי יש לכך תקדימים ספרותיים ידועים מאוד: גם זהותה האישית של אלנה פרנטה, להבדיל, מוסתרת כבר שנים רבות… )

חלק מהסיפורים, למשל "דופן כפולה" ו"השידה" מגיעים בסופם למעין סגירת מעגל: ברגע האחרון כמעט נוסף פרט שלכאורה פותר תהיות של הדמות (ואתה – של הקוראת), ואילו האחרים נשארים "פתוחים" לניחושים על מה יקרה מכאן ואילך. האם עדי וגיא יתפייסו, ב"גרעינים שחורים"? האם יבין סוף סוף גם את מה שקשה לה מאוד לספר לו? ויחוס עליה? יפעל כפי שהיא מצפה, וכפי שראוי?

יש סיפורים, למשל "הכלים יחכו", המתארים מצב שטיבו אינו נהיר והוא הולך ומתברר לאורכו של הסיפור, אנחנו מבינים "על מה" נכתב כאן, וברגע שזה קורה אנחנו לא יכולים שלא להתייסר ביחד עם הדמויות.

יש לא מעט תחכום באופן שבו הסיפורים נכתבים. למשל, מספרים לנו על בני זוג שנוהגים לשחק במשחק שהם מכנים "פוליגרף": הם מביטים זה בעיניו של זה ועונים בכנות גמורה על שאלות נוקבות. אבל מתברר לנו שכל והתשובות היו בעצם חלקיות לגמרי. שכולן הסתירו סודות בלתי נסבלים. ושקשר קרוב מאוד יכול להתפתח גם, ואולי אפילו יותר, כשבני הזוג לא שואלים זה את זה מאומה. ואולי לא. אולי האמת בסופו של דבר חייבת להיחשף, ורק אז יתאפשרו חיים מלאים ונכונים?

בסיפור אחר, "יותר ויסקי מצער" אנחנו מלווים את הסתגלותה של הדמות הראשית למקום העבודה החדש שלה, כמלצרית באולם אירועים: "בערבים הראשונים התבוננתי בבעלי השמחה, ביופי שגלש מכל פינה, בסידורי הפרחים, בנברשות, בשפע המאכלים. אחר כך ראיתי גם את השמלות ההדוקות יתר על המידה ואת ההליכה בעקבי סטילטו, שלעיתים גרמה לנשים לדדות ולייצב את שיווי משקלן בין דריכה לדריכה. חודש אחר כך, כבר הרגשתי בטוחה, הכרתי את המלצרים וראשי הצוותים. התרגלתי למאמץ הגופני ולשעות השינה המאוחרות שגלשו אל תוך הבוקר". התיאור אינו ישיר, לא סתם "התרגלתי לעבודה", אלא – תיאור התהליך של ההסתגלות, וזה יפה.

כאמור, אין לי מושג מיהי מירב אורן. אולי פספסתי משהו בדרך, אולי דווקא כן התראיינה והזדהתה, ובכל מקרה, כאמור, זה לא משנה. היא יודעת לכתוב, סיפוריה מעניינים, וזה מה שחשוב באמת…

הוצאת התחנה, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
150 עמ'