תיקון טעות: יומיים אחרי פרסום הטור לראשונה הובהר לי שהוצאת הספרים ששמה "עברית" אינה זהה להוצאה המקוונת e-vrit, לפיכך הספקולציה שלי שלפיה הספר ראה אור בפלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין שגויה.

לא הייתי צריכה להגיע אל אחרית הדבר שבספר, או לקרוא ריאיון עם מחברו, כדי לשער שלא במקרה ראה אור בהוצאת e-vrit, שמציעה פלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין, פחות או יותר.

היה לי ברור שאף הוצאה לאור ישראלית "רגילה" לא הייתה מעוניינת בספר. ומודה שגם לי הייתה לפעמים הקריאה קשה מנשוא. ממש מייסרת.

שי יחזקני עשה בספרו מהלך מרתק, יוצא דופן ומקורי. לאחר שנודע לו שארכיון צה"ל "משמש לפעמים שומר סף של הנרטיב הרשמי בישראל", ולאחר שהבין שעובדיו של הארגון "אינם מבקשים להסתיר את המידע" הטמון בו מאויבי המדינה,  "אלא מאזרחי ישראל היהודים עצמם", החליט לצלול לתוך הארכיון ולגלות מה יש שם. לצורך כך פתח במאבק משפטי, כדי לקבל לידיו את המסמכים שהארכיון סירב לחשוף. 

כמו כן, "עקף" אותו מדי פעם, וחיפש חומרים בארכיונים נוספים: זה של יד טבנקין, או של התנועה הקיבוצית, ומצא מסמכים רבים.

המקור העיקרי שעליו נשען לטובת הספר שכתב היה – וזה כשלעצמו הפתיע אותי מאוד – הצנזור הצבאי. זה שנהג לפתוח את מכתבינו, ולהותיר על המעטפות מדבקה שחתמה בחזרה את החיבור השסוע שבין חלקיהן.

אני זוכרת היטב את המכתבים ההם, שהגיעו אלי ללונדון: חברתי האהובה אירית כבר התגייסה לצבא, ואני, צעירה ממנה בשנה, הייתי שקועה עדיין בבחינות הבגרות, לפני שחזרתי ארצה והתגייסתי. לשתינו היה ברור לגמרי תפקידה של הצנזורה: לנטר את הדואר היוצא מהארץ כדי, כך האמנו בכל ליבנו, לוודא שלא דולפים "סודות צבאיים". אהה, איזו תמימות! 

כשהתחלתי לקרוא את הספר שאלתי עוד אדם, מבוגר ממני בשנתיים, מה היה תפקידה של הצנזורה, וגם הוא העלה מיד את עניין הסודות הצבאיים.

ואם כך – מדוע נפתחו באותם ימים (אמצע עד סוף שנות השישים של המאה העשרים) גם המכתבים שלי אליה? אילו סודות צבאיים יכולתי לחשוף ממקום שבתי בבירת אנגליה? (מקריאת הספר הבנתי שזאת הייתה הפרקטיקה. לפעמים אפילו מכתבים בין אזרחים לבין עצמם נבדקו על ידי הצנזורה!)

הספר שלפנינו גילה לי את הסוד המדהים: תפקידו העיקרי, אם לא הבלעדי, של הצנזור היה לעקוב אחרי עמדות הציבור, לנתח אותן, ולדווח עליהן לשלטונות! 

חזקני סקר אלפי מסמכים, העתקים של מכתבים שנשלחו מהארץ ואליה, של יהודים וערבים, וגם את חוות הדעת של הצנזור שהסיק מסקנות כוללות ועסק, למעשה, במחקר סוציולוגי מתמשך.

תוכנם של המכתבים לא פעם מזעזע בעוצמות בלתי נסבלות.

לתחושתי, שי חזקני מבקש להציג בספרו אג'נדה לא לגמרי סמויה, ולתקף אותה בעשרות, אם לא מאות, ציטוטים, בעיקר מתוך מכתבים, אבל גם – פקודות יום והודעות לציבור: שהערבים לא נסו סתם כך, בלי סיבה, במהלך מלחמת העצמאות. שצה"ל לא רק עודד אותם, אלא גם הפחיד אותם מאוד, ושהפחד שלהם היה לגמרי מוצדק, לנוכח מעשי הזוועות שהדעת אינה סובלת שעשו חיילים יהודים באוכלוסייה הערבית. האלימות, כך מראה חזקני, הייתה מגמתית, מכוונת, ולוותה לא פעם גם ברציחות, עד כדי מעשים שאי אפשר אלא לכנות אותם במילה המבעיתה "טבח". 

לתחושתי, אם נבחן לאיזה צד נתונה אהדתו של המחבר, נסיק שהוא ניצב בעמדותיו יותר לצד הפלשתינים, מאשר לצד היהודים. שהוא מזדהה עם מצוקתם של פליטים שגורשו לבלי שוב. שהוא מבין את געגועיהם, את כמיהתם לשוב למולדתם, ושהוא זועם מאוד על העוולות שנעשו להם. (הוא מציג ראיות גם להתפכחות של חיילים יהודים שהגיעו לארץ ישראל כדי להילחם: מתנדבי גח"ל מארצות המערב כי חשו דחייה כלפי נורמות ההתנהגות של ילידי הארץ והמתנדבים שהגיעו כציונים נלהבים ממרוקו, כי נתקלו – כך אפשר להיווכח מהמכתבים שהוא מצטט – בגזענות קשה מצד האשכנזים. בניגוד למתנדבי מארצות המערב, שחלק גדול מהם עזב את הארץ ושב לארצות הולדתם, את אלה שהגיעו ממרוקו הגביל הממסד ולא אפשר להם לעזוב, בין היתר על יד כך שלקחו מהם, כך מספר לנו חזקני, את דרכוניהם!)

היו מקומות שבהם לא יכולתי שלא לציין לעצמי: כן, עוול חמור נעשה לבעלי אדמות ערביים שבשנים הראשונות עוד ניסו למשל להגיע להסכמים עם מכרים או בני משפחה שנשארו כאן, כדי שאלה יעבדו את אדמותיהם וישלחו להם את הכסף, אבל – אבל! – אני לא יכולה לשכוח שגם בני המשפחה שלי נאלצו להגר ולהשתקם במקומות רחוקים ממולדתם, ואני לא מתכוונת רק לצד של ניצולי השואה, אלא גם על הסבא שלי שנס על נפשו מדמשק, שם נולדו הוא והוריו וסביו, ושאת ההסכם עם שותפו הערבי הפר הלז, למעשה עשק אותו מכל רכושו, שהבטיח לשלוח אליו ארצה את תמורתו! שם היה אליאס פסח אדם אמיד, בעל נכסים. כאן כבר התקשה למצוא את מקומו ולהתפרנס בכבוד. חייהם של בני הדור הבא אחריו כבר נראו שונים מאלה שלו. הם כבר התאקלמו והתבססו במולדתם.  

התגלגל לידי סרטון וידיאו שצולם בשנות התשעים. הוא מתעד את הסבתא שלי, נור, שמספרת איך חבר ערבי עשק אותם שם, בדמשק. היא מדגישה שהצליח במזימה רק מכיוון שהיו יהודים!

נור ואליאס, חיו אמנם בעיר הולדתם דמשק, אבל מסתבר שבשלב כלשהו קנו שתי דירות בתל אביב.

את הדירות ההן, בניגוד לעצות הטובות שקיבלו מקרובי המשפחה, מכרו, כדי לחכור כמה חלקות אדמה משובחות, עצומות בגודלן – "כמה כפרים", לדבריה – כדי לזרוע בהן חיטה, ולהרוויח הרבה כסף.

אבל השותף הערבי, שהיה לכאורה חבר קרוב ובן בית (בקטע אחר בריאיון היא מספרת שגר אצלם ממש ולאורך זמן, עד כדי כך היו מיודדים) גזל מהם הכול: כשהיבול נקצר הורה להם לא לבוא, והסביר שהתושבים שבסביבה, כלומר – הערבים – לא יראו את נוכחותם בעין יפה.

וזהו. כל כספם ירד לטמיון.

מהסיפורים של סבתא נור אפשר להבין עד כמה לא בטוחים חשו שם, בסוריה, היהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, הערבית.

אבל אני הרי אמרתי לו מראש שתהיה בעיה, כי אנחנו יהודים, והוא ערבי, היא אומרת בשיחה המצולמת – פחות בכעס ויותר בהשתוממות, שלא התפוגגה גם מקץ כמעט שישים שנה!

אי אפשר שלא לחוש בעוצמה רבה עד כמה זכויותיהם, למעשה – עד כמה עצם קיומם – הותנו ברצון הטוב של סביבתם. עד כמה היו נטולי הגנה, בהיעדר מדינה שתשמור עליהם.

עד כמה היו נתונים לשרירות לבם של השכנים הערבים, בעלי הבית והמקום.

עד כמה ידעו שהם זרים. שהם סוג ב'. שאין מי שיערוב לשלומם.

ואז, ב־1947, פליטים חסרי כול, הגיעו (ברגל!) לארץ ישראל, וייסדו בה מדינה.

לי אין ספק שקיומה של מדינת ישראל מוצדק לחלוטין.

עם זאת, אני מודה: כיהודייה, כישראלית, היו בספרו של שי חזקני חלקים קשים מנשוא. למשל – חיילים התפארו במכתביהם באכזריותם הרצחנית ותיארו אותם במכתביהם לקרובי משפחה וחברים. קראתי ולא האמנתי. 

ופחות מכך, ובכל זאת – גם הם מזעזעים מאוד – התיאורים של הגירוש בכוח; של תמימותם של חלק מהפליטים הערביים, כפי שהיא מתבטאת במכתבים שהצנזור תפש, קרא והשתמש בהם לצרכיו. מסתבר, למשל, שבמשך זמן רב עוד המשיכו להאמין בחסדם של היהודים, בצדק שתגלה המדינה המתוקנת, מדינת ישראל, שבלי ספק תניח להם לשוב לבתיהם.  

בחלקיו הראשונים של הספר מראה חזקני מה היו המוטיבציות של היהודים להגר לארץ ישראל ולהילחם עליה (עוד לפני מלחמת העולם השנייה), ואיך נאבקו נגדם מתנדבי "צבא ההצלה" בהנהגת קאוקג'י, שהגיעו לכאן מארצות ערב כדי לעזור לבני עמם. 

הוא מתאר למשל את שאיפתם של היהודים "לחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים", כלומר, להיות שוב "גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט" (כמו בתקופת התנ"ך) , כפי שכתב נורדאו כבר ב־1903. (אחד העם לעומתו האמין כי "ייחודם של היהודים הוא עליונותם המוסרית, שירשו מנביאי ישראל", ולאו דווקא כוח הזרוע).

האומנם אימצו יהודי אירופה "את נקודת המבט הקולוניאלית האירופית", ולכן החליטו להתחזק בגוף ולהגר לארץ ישראל? 

"מגייסים בשירות שתי התנועות הלאומיות הצליחו לשכנע אלפי יהודים וערבים לעזוב את בתיהם ולבוא ולהילחם על פיסת אדמה רחוקה שלא ידעו עליה הרבה", כותב חזקני, ואני תוהה אם הוא באמת מאמין שליהודים לא הייתה הצדקה מלאה להקים לעצמם מדינה ריבונית שתגן עליהם מפני אנטשמיות שנמשכה מאות שנים, ושיאה היה, כמובן, בשואה. 

אני מניחה שחזקני ישיב שגם אני עברתי אינדוקטרינציה של המדינה. 

המחשבות על מי שהיו אמורות להיות הסבתא והדודה שלי ש"נספו" (נרצחו!) במטהאוזן מקשות עלי להסכין עם עמדתו. למרות הכול. כי מה שקרה שם, באירופה, כמו גם כל הרדיפות האנטישמיות שקדמו לשואה (וששוב צצות ועלות מכל עבר), קרה באמת, ואני, כן, עברתי "אינדוקטריציה" של קורבן בכוח או בפועל.

חרף הסתייגויותי, קראתי את הספר בנשימה עצורה. חלק מהראיות שהוא מביא מסמרות שיער. אני סבורה שחשוב לקרוא אותו, למרות הכאב הרב שהוא מסב. 

שם במקור: DEAR HOMELAND – Censored Letters from the 1948 War

 

תרגום לעברית: דפנה ברעם, שי חזקני
הוצאת עברית 2023
337 עמ'

גנרל גורבטוב תיאר כיצד שלח מכתב לא מצונזר לאשתו מתוך רכבת משא, בשיטות שהוזכרו גם בפי רבים אחרים. ראשית, הוא רכש בדל עיפרון מאחד האסירים הפליליים:

"נתתי לאסיר את הטבק, לקחתי ממנו את העיפרון, וכשהרכבת יצאה שוב לדרך כתבתי מכתב על גבי נייר הסיגריה ומספרתי כל פיסת נייר. אחר כך הכנתי מעטפה מעטיפת המחורקה והדבקתי אותה בעזרת לחם רטוב. כדי שהרוח לא תישא את המכתב שלי אל בין השיחים שלצד המסילה, הוספתי למשקלה קרום לחם שקשרתי בחוטים ששלפתי מתוך המגבת שלי. בין המעטפה לפירורי הלחם תחבתי שטר של רובל וארבעה ניירות לעטיפת סיגריות, ועל כל אחד מהם כתבתי: למוצא הישר של המעטפה, אנא הדבק בול על המעטפה ושלח אותה. כאשר עברנו דרך תחנה גדולה התקרבתי אל חלון המשאית שלנו והפלתי את המכתב…"

כעבור זמן לא רב אשתו קיבלה את המכתב.

Gulag: A History by Anne Applebaum

גולג, סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, לעברית: כרמית גיא

"לראשונה נתקלתי בבעיה לפני שנים אחדות, כשחציתי את גשר קארל בפראג שזה עתה עלתה על דרך הדמוקרטיה. לאורך הגשר, אתר תיירות מרכזי, היו אומני רחוב וסוחרים, ומדי חמישה מטרים לערך ניצב מישהו שניסה למכור בדיוק את מה שניתן לצפות שמישהו ימכור באתרים כאלה, שנראים בעצמם כמו גלויות נוף – ציורי רחובות יפים, תכשיטים במחירי מציאה ומחזיקי מפתחות עם הכיתוב – 'פראג'. בין היתר הוצעו למכירה שלל מזכרות של הצבא הסובייטי: כומתות, אותות, אבזמי חגורות וסיכות קטנות, תמונות פח של לנין וברז'נייב, מהסוג שתלמידים סובייטים נהגו להצמיד לתלבושת האחידה.

הדבר היה מוזר בעיני. מרבית רוכשי המזכרות הסובייטיות היו אמריקנים ומערב אירופים, אין ספק שכולם היו נחרדים למחשבה שישאו צלב קרס, אך איש לא התנגד לשאת את סמל הפטיש והמגל על חולצת טריקו או על כובע. זו היתה אבחנה שולית, אך לפעמים דווקא אבחנות שוליות כאלה מלמדות בצורה הטובה ביותר על מצב רוח תרבותי. הלקח לא יכול היה להיות חד יותר: בעוד שסמלו של רצח המוני אחד ממלא את ליבנו חלחלה, סמלו של רצח המוני אחר מעורר בנו צחוק."

התיאור והתמיהה מופיעים בפרק ההקדמה של הספר המרתק גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, זוכה פרס פוליצר, שתרגומו לעברית יצא לאור ב-2004 (באנגלית הוא הופיע שנה לפני כן).

תשובתה של אפלבאום, המופיעה מיד אחרי אותה תהייה, מעניינת לא פחות מהשאלה:

"את האדישות של התיירים בפראג ביחס לסטליניזם אפשר להסביר, בין השאר, בהיעדר דימויים בתרבות העממית במערב. המלחמה הקרה אמנם הולידה את ג'יימס בונד ושלל ספרי מתח, או קריקטורות של רוסים מהסוג המוצג בסרטי רמבו, אך לא יצירות שאפתניות דוגמת 'רשימת שינדלר' או 'בחירתה של סופי'. סטיבן ספילברג, כנראה הבמאי המוביל בהוליווד (אם נרצה ואם לא), בחר ליצור סרטים על מחנות הריכוז של יפן ('אימפריית השמש') ועל מחנות הריכוז הנאציים, אך לא על מחנות הריכוז הסטליניסטיים. אלה לא עוררו את דמיונה של הוליווד כמו האחרים.

גם התרבות הגבוהה לא גילתה פתיחות רבה יותר לנושא. המוניטין של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר הוכתמו קשות עקב תמיכתו קצרת הימים והגלויה בנאציזם – התלהבות שהתפתחה לפני שהיטלר ביצע את מעשי הזוועה הגדולים שלו. לעומת זאת, שמו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר[1] לא נפגע כהוא זה עקב תמיכתו האגרסיבית בסטליניזם בשנים שלאחר המלחמה, כאשר לרשות כל מתעניין עמדו שפע ראיות למעלליו של סטלין".

אכן, תהייה מעניינת.

גם את התשובה האפשרית, הכמעט מובנת מאליה – לכאורה! – מביאה בפנינו המחברת: "האמת הפשוטה היא שהאידיאלים הקומוניסטים – צדק חברתי, שוויון לכול – קוסמים לרוב הגדול במערב הרבה יותר מתורת הגזע וניצחון החזק על החלש מבית מדרשם של הנאצים".

לאורך ספרה עב הכרס, 593 עמודי טקסט בעברית, מבהירה אפלבאום מדוע מי שמתייחס בסלחנות לזוועות הגולאגים טועה טעות מרה.

הקריאה מרתקת, מפחידה, ולפעמים מחרידה כל כך, עד שעל חלק מהתיאורים ויתרתי ודילגתי, שמא המורא יכריע אותי.

הסבריה של אפלבאום נפתחים בתובנה פשוטה: מאחר שהגולאגים לא הונצחו כמעט בתצלומים ובקטעים קולנועיים, בניגוד למחנות הריכוז הגרמניים, לא נותר מהם כמעט בזיכרון הקולקטיבי דימוי ויזואלי ו"בלי תמונות לא היה סיכוי להבנה ראויה".

כמו כן, העובדה שברית המועצות, לצד ארצות הברית ושאר בנות הברית, הביסה את הרוע הצרוף, את היטלר, מקשה לדעתה של אפלבאום להביט בעיניים פקוחות על הרוע של ברית המועצות עצמה. "איש אינו רוצה לחשוב שהבסנו רוצח-המונים אחד בעזרתו של אחר!"

נקודה נוספת: "עוצמת התעמולה בברית המועצות הייתה כזו, שהיה בה כדי לשנות את תפיסת המציאות".

אבל יש להכיר בעובדות: יש קווים משותפים רבים בין מחנות הריכוז הנאציים והגולאגים. למשל – הדה-הומניזציה המכוונת, שאחת ממטרותיה הייתה להקל על הנוגסים והרוצחים לבצע את מעלליהם, אם כי, בניגוד למחנות הריכוז הנאציים, בגולאגים לא הייתה קבוצת אסירים שנדונה למוות ודאי מעצם כך שהם נמנים עם בני עם מסוים. כמו כן, בגולאגים הגלגל יכול היה בקלות להתהפך. הרודפים יכלו תוך זמן קצר להיכלא ולמצוא את עצמם בצדם של הנרדפים. מערכת הגולאגים גם לא אורגנה בכוונה "לייצור המוני של גופות", אם כי התוצאה הייתה זהה – מאות אלפים, אם לא יותר, הומתו ברעב, מקור, הזנחה, מחלות, ומעבודה קשה עד בלתי אפשרית.

לאורך הספר כולו מראה אפלבאום בפירוט את העולם המטורף, ההפוך, שיצר את הגולאגים. "משנת 1917 ואילך התהפכו כל ערכיה של חברה שלמה: שוד הוצג באור זוהר במונח 'הלאמה', ורצח נעשה חלק מקובל במאבק למען הדיקטטורה של הפרולטריון," זאת כבר בתחילת הדרך, עוד לפני תחילת שלטונו של סטלין, כשלנין "שלח אלפים לבתי הכלא […] אך ורק בשל עושרם משכבר הימים או תוארם האריסטוקרטי", העניין לא נראה לציבור "מוזר או חריג", וזאת רק דוגמה אחת קטנה.

דוגמה אחרת לעולם ההפוך ששרר אז בברית המועצות: הבולשביקים, שדגלו כביכול בשיפור גורלם של החלכאים והנדכאים, לא הוטרדו כלל מהניסיון לחסל עמים שלמים, לא-רוסיים, שהיו חלק מהאימפריה. אנשים נשפטו לא בשל מעשיהם, אלא על פי זהותם.

בעולם ההפוך של הגולאגים ציפו מהאסירים להכיר טובה למעניהם ולהמשיך לאהוד את המשטר. את האכזריות, ואת אופיים האמיתי של המחנות, ניסו להסתיר "במסווה של עגה כלכלית" שאתה הצדיקו כל דבר, אפילו מוות. "הכול נעשה לטובת הכלל הרחבה יותר".

בעולם ההפוך של הגולאג, האסירים הפליליים לא נחשבו פושעים יותר מאשר האסירים הפוליטיים, שהיו כביכול "האויבים האמיתיים של המשטר", אם כי רובם היו אויבים מדומים, שכן מעולם לא ביצעו באמת שום עבירה פוליטית.

בעולם ההפוך של הגולאג רופא רחום הסביר לאסיר מה לעשות כדי לפתח תסמיני מחלה, שבמקרים מסוימים זיכו אותו אולי במנוחה ובאוכל, וכדבריה של אפלבאום: "בעולם החופשי רופא לא היה נחשב אדם טוב אם גרם למטופליו בכוונה למחלה; במחנה רופא שכזה נחשב לקדוש לכל דבר."

את העובדה הבולטת ביותר שנגלית בספר אפשר לסכם במשפט אחד ממצה: "מטרתו העיקרית של הגולאג הייתה כלכלית"!

מיליוני בני האדם שנשלחו לגולאגים – רובם המוחלט באשמות שווא – נועדו בעיקר, אולי בעצם אך ורק, לשמש כוח עבודה זול שיקדם את תוכניותיו הגרנדיוזיות של סטלין (ביניהן – הכרייה המיותרת לחלוטין של תעלת הים הלבן, שבוצעה, ממש כך, בידיים חשופות). הם נוצלו, "ובלשונו של מרקס, נעשו לחומר". בהקשר זה יש פרט שבעיני הקוראת הישראלית נתפס כקוריוז: מסתבר שמפקדו רב העוצמה של "סולוביצקי", הגולאג הראשון, מחנה ששימש אחר כך דגם לכל המחנות האחרים, היה יהודי יליד חיפה בשם נפתלי פרנקל, שהגיע כאסיר, אבל הצליח להתקדם בחיים… על פי השמועות, בהגיעו למחנה כאסיר, העז פרנקל לכתוב מכתב לאחד מראשי המשטרה החשאית והסביר לו מדוע המחנה התעשייתי – האסירים הועסקו ביערנות, חקלאות וייצור לבנים – אינו יעיל, ומה אפשר לעשות כדי לתקן את כשליו. אחרי שהתמנה למנהל נעשו המפעלים רווחיים מאוד. "הכול זיהו את פרנקל עם מסחור המחנה". (אחת השיטות הקטלניות שהנהיג הייתה "אכול כפי עבודתך", שעל פיה מנות המזון של האסירים נקבעו בהתאם לכמות העבודה שהשלימו).

לעבודות הכפייה היו שורשים בהיסטוריה הרוסית. כך נבנתה במאה ה-18 העיר סנט פטרסבורג. "רבים מתו במהלך הבנייה, ואף על פי כן נעשתה העיר סמל לקדמה ולאירופיזציה. השיטות היו אכזריות, אך האומה ככלל הפיקה מהן תועלת."

כאמור, חלק מהתיאורים קשים מנשוא, במיוחד אלה שקשורים בילדים, בתינוקות שהופרדו בכוח מאמם, באלה שמתו מרעב ובשל ההזנחה שנכפתה על האמהות.

מחריד גם הפרק העוסק בגורלן של נשים שלא רק נאנסו, אלא גם כונו אחר כך בכינויי גנאי (ומעלה על הדעת את סיפורה של אידה פינק, "בתולה לא יכולה להיות זונה?"). כדבריה של אפלבאום: "סיפורה של רוז'נביץ', כמו גם זה שמביא הרלינג, עשוי להצטייר כסיפור של הידרדרות מוסרית. לחלופין ניתן לכנותו 'סיפור של הישרדות'".

קשים מנשוא גם הפרקים המתארים את הרעב. את עבודת הפרך. את התנהגותם החייתית והמבעיתה של האסירים פליליים. את ההתאבדויות. ובכל זאת, יש בספר גם נחמות. למשל – הסיפורים על התנהגותם החומלת ומצילת החיים של רופאים ואחיות. או אלה שמעלים על נס את כוחה של האמנות להעניק לבני האדם פשר ורצון לחיות. כך למשל את מי שהיטיב לספר סיפורים זיכו האסירים בתנאים מועדפים, כמידת יכולתם. (תיאור האסירים המאזינים לעמית משכיל שיכול לשחזר באוזניהם ספרים שקרא ולעורר את עניינם וסקרנותם הזכיר לי את הקטע "מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר" מתוך הספר Aspects of a Novel, מאת א"מ פורסטר).

חלפו ארבע עשרה שנה מאז שהספר שלפנינו התפרסם לראשונה. ב-2003 ברית המועצות כבר לא הייתה קיימת זה שתים עשרה שנה. ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, היה אמור לשמש בתפקידו רק שתי קדנציות שאורכן ארבע שנים, אבל בקשתו להאריך כל קדנציה לשש שנים התקבלה ב-2012. הוא נבחר לאחרונה לנשיא זו הפעם הרביעית, והושבע לתפקיד במאי 2018. סמכויותיו עצומות.

בספר The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני כשנה, מתארת המחברת מאשה גסן, אזרחית ארצות הברית אך ילידת ברית המועצות, איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב, להערכתה, על רוסיה.

אמנם, ככל הידוע, אין כיום גולאגים כמו אלה הסובייטים המתוארים בספר, אבל דברי הסיכום של אן אפלבאום מצמררים:

"ככל שניטיב להבין עד כמה חברות שונות הפכו את שכנותיהן ואת אזרחיהן מבני אדם לחפצים, ככל שניטיב לדעת את הנסיבות הספציפיות שהובילו לכל אפיזודה של טבח המוני ורצח המוני, כך ניטיב להבין את הצד האפל של הטבע האנושי שלנו. ספר זה לא נכתב 'כדי שהדברים לא יקרו שוב', כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב." (ההדגשה שלי, עע"א). אפלבאום גם מסבירה מדוע: "פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים. השמדת 'האויב האובייקטיבי', כדבריה של חנה ארנדט, נותרה יעד בסיסי של דיקטטורות רבות. עלינו לדעת מדוע, וכל סיפור, כל ספר זיכרונות, כל מסמך בהיסטוריה של הגולאג, הוא חלק מפאזל, חלק מההסבר. בלעדיהם נתעורר יום אחר ונגלה שאיננו יודעים מי אנחנו".

ומה אתנו? האם אנחנו עדיין יודעים מי אנחנו? מפתה לחתום את הרשומה בבית מתוך שירה של חוה אלברשטיין:

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני.

[1] אגב, לא רק סארטר העניק לגיטימציה לזוועות. גם הסופר הרוסי מקסים גורקי ביקר בגולאג וכתב חוות דעת חיובית ואוהדת שבה שיבח את יפי הנוף ואת המבנים הציוריים והתפעל מתנאי החיים של האסירים, ואפילו הציג את האלימות הממסדית "כחלק הגיוני וטבעי של הסדר החדש".

Gulag: A History by Anne Applebaum

לעברית: כרמית גיא