קראתי את ספרה של נירה פלדמן על שבועון ההסתה הנאצי לפני כחודש, וכתבתי את הטור שלהלן בסוף ספטמבר. תכננתי להעלות אותו בתחילת אוקטובר. ואז – השבת ההיא. ואז – שוב הרוע ההוא. והכול נראה לא שייך. לא מתאים. אבל אולי בכל זאת לקרוא על השטירמר אפשר עכשיו. זהו אם כן הטור שנכתב בימים שבהם עוד חשבנו שהנאצים שייכים להיסטוריה הרחוקה.
כשמדברים על קריקטורות אנטישמיות ארסיות עולות כמובן מיד על הדעת הקריקטורות שהופיעו בשבועון ההסתה "השטירמר", שהתפרסם בגרמניה הנאצית מ-1923 עד פברואר 1945.
ייסד אותו יוליוס שטרייכר, שנתן את הדין על חלקו בהפצה המרושעת של האנטישמיות, ובהצבת התשתית ה"רעיונית" לרצח ההמוני של מיליוני יהודים. שטרייכר נשפט בתום המלחמה בנירנברג, והוצא להורג בגין "פשעים נגד האנושות".
לא מפתיע לגלות שבעיניו של שטרייכר עצם קיומם של משפטי נירנברג הוכיח כי היהדות העולמית ניצחה. שטרייכר היה אנטישמי מוצהר ומושבע, ואף על פי שבמשפט טען שלא ידע על הרציחות ההמוניות, ולא עודד אותן, הוכח ששני הטיעונים הללו שקריים. "השמדת היהודים לא הייתה מתאפשרת ללא הטפתו רבת השנים של שטרייכר לחיסולם", טענה התביעה במשפטו.
ד"ר נירה פלדמן מציגה בפנינו בספרה, המתבסס על מחקר שערכה בווינה לפני יותר מיובל שנים, את האופן שבו השטירמר "שירת את מנגנון ההסתה הכללי של המשטר הנאצי כנגד מי שסומנו כאויבים – ובראש כולם היהודים".
האם יש טעם בפרסום מחדש של מחקרה, כספר, היא תוהה בדבריה בהקדמה שלו, ומשיבה: אמנם גרמניה הנאצית ובני בריתה הובסו, אבל התקווה ל"עולם חדש, דמוקרטי וליברלי", עולם שישתקם מהריסות המלחמה וייבנה מחדש, צודק ומוסרי יותר, הייתה קצרת מועד: תחילה חזינו במלחמה הקרה, במירוץ החימוש המבעית, ואחרי כן – בשלל מלחמות שהתחוללו ומתחוללות ממש בימים אלה ברחבי העולם, למעשה – מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו.
לא זו בלבד, אלא שהדמוקרטיה עצמה נתונה כיום בסכנה במקומות רבים (כולל, כמובן כאן, בישראל, עע"א). שוב, עדיין, יש "אוכלוסיות מודרות, מדוכאות, מגורשות וגם נרצחות (!) על רקע פוליטי, אתני, דתי, מגדרי, או בשל נטייתן המינית".
האם הייתה גרמניה הנאצית "אירוע חסר תקדים"? האם הייתה "תמרור אזהרה לאנושות"? תוהה פלדמן ומשיבה בשלילה גמורה. גם כיום מופיעים במקומות רבים בעולם מנהיגים כוחניים שמציעים "פתרונות קסם" תוך האשמתם של "אויבי הציבור מבית ומבחוץ", יוצרים "דמוניזציה ודה־הומניזציה" של אותם "אויבים", מתירים את דמם, ועל ידי כך מצדיקים מלחמות שהם יוזמים.
ההרג של האויבים "אינו בבחינת שבירת הטאבו של 'לא תרצח!', אלא יש בו ממש ציווי 'תרצח!'", היא מסבירה.
כדי לשכנע בני אדם להרוג את זולתם, יש צורך במילים, כמו אלה שהפיץ ה"שטירמר", שכן "למילים יש כוח להסית, להפיץ שנאה, לשסע, לדרבן לאלימות".
תעמולה, לדבריה של פלדמן, "מתבטאת בהפיכת הציבור להמון מריע, נטול אפשרות ביקורת וא־פוליטי, השם את מבטחו במנהיג".
חשוב לבחון את השטירמר, וכיום הבחינה הזאת חשובה שבעתיים, שכן "הטכנולוגיה החדשה הרחיבה את טווח התפוצה והאיצה את המיידיות של שיגור המידע". הכול מגיע מהר ורחוק יותר, ובעוצמה אדירה, כך שתאגידים, שליטים, וגם ראשי ארגוני טרור יכולים להפיץ שקרים, הסתה והפחדות באפקטיבית רבה עוד יותר מאי פעם.
ממש כמו בספרו של ג'ורג' אורוול 1984, "הפחד מפני אויבים אמיתיים או מדומים מנוצל כדי להצדיק פעילות נגדם, תוך שלילת אנושיותם. הפחד מאפשר לשליטים להכריז על מצב חירום, להדוף כל ביקורת או מחאה מצד נתיניהם, ולהשעות זכויות אדם ואזרח. מבקרי משטר או מתנגדיו נכלאים או פשוט 'נעלמים'; גינויים או ביקורת מצד ארגונים בין־לאומיים או מצד מדינות ליברליות נתפשים דווקא כהוכחה לצדקת התנהלותם של השליטים הרודנים, ונדחים על הסף".
ולכן, במיוחד בעידן שבו מנסים לשכנע אותנו שקיים במציאות דבר כזה, "עובדות חלופיות" ("alternative facts"), כדבריה המטורפים של קליאן קונווי, היועצת לנשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, חשוב לגלות "איך בסיוע הטכניקה של עריכת העיתון ניתן היה לשכנע את קוראיו" ששקרים גמורים הם "עובדות בדוקות".
ספרה של פלדמן הוא מלאכת מחשבת.
התיזה הבסיסית שאותה היא מוכיחה היא שעצם העיסוק ב"שאלת היהודים" מכיל בתוכו "את התשובה לשאלה חברתית כללית שכלל אינה נשאלת", ובעצם – איננה באמת שאלה לגיטימית. הביטוי "שאלת היהודים" היה נפוץ מאוד, והאנטישמים הציגו אותו "כמענה גורף ובלעדי" למצוקות חברתיות שלא היה להן למעשה שום קשר עם היהדות או היהודים.
הם נזקקו ליהודים כמושא לאיבתם, כאוביקט זמין, בשל נבדלותם, ומשום שהיה לאנטישמיות בסיס היסטורי מוצק ורב שנים: למשל בתפיסה עתיקת היומין שהיהודים צלבו את ישו. מאחר שהיהודים חיו כקבוצת מיעוט, והיו להם אפיונים ייחודיים רבים, אפשר היה "לבדלם למטרת תקיפה".
פלדמן בחנה את גיליונות השטירמר לאורך השנים שבהן הופיע, והיא מראה בספרה היבטים רבים שבהם התאפיין היחס ליהודים, כפי שהופיע בשטירמר. למשל – הסטריאוטיפיזציה: כינסו את "כל סימני ההיכר תחת מכנה משותף".
למשל – ההיאחזות באצטלה מדעית שהוכיחה, כביכול על פי חוקי הטבע, שהיהודים נחותים, מזיקים ומסוכנים.
למשל – הפנייה אל הרגשות הנקלים ביותר של קוראיו של השבועון, והשכנוע שהוא נלחם למענם, כדי לטהר את חיי הכלכלה מהיהודים המזיקים.
פלדמן מראה כיצד יצר השטירמר בקרב קוראיו תחושה של קהילה, שייכות, נאמנות, והזדהות, איך שיקף את דעת הקהל, ואיך יצר אותה.
היא מראה את אופיו הפורנוגרפי הסמוי של השבועון, שהרבה לעסוק בהיבטים המיניים המזיקים של היהודים, הפוגעים בטוהר הגזע.
היא עוסקת, כמובן, בקריקטורות שהרבה השבועון לפרסם, אלה שהפכו את השטירמר "למושג ולשם דבר יותר מכול", מעלה דוגמאות של אותן קריקטורות, ומנתחת אותן.
אחד החלקים הקשים ביותר לקריאה מגיע לקראת סופו של הספר. פלדמן מצטטת שם את מילות הסיום של השטירמר: "המשך יבוא".
לפני שהוצא להורג הביע שטרייכר צער על כך שהיטלר לא הצליח להשמיד את כל היהודים, ולכן "אלה שנותרו נעשו לקדושים".
כאמור, עצם קיומו של המשפט, שבסופו דנו אותו למוות, הוכיח בעיניו שהיהודים ניצחו. והנה מסתבר שהשנאה שהשטירמר ביטא, טיפח, עודד, הפיץ, לא מתה עם שטרייכר (ועם מנהיגיו). "הקריקטורות של השטירמר מאריכות ימים", מראה פלדמן. למשל, "בעידן המלחמה הקרה, דמו הקריקטורות האנטי־ציוניות שבעיתונות הסובייטית לקריקטורות האנטישמיות של השטירמר".
אחרי המלחמה, היא טוענת, "הקפידו האנטישמים, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, להבחין בין ישראלים לבין יהודים", אבל "במהלך השנים חל היפוך ביחס לישראל, ובמקרים מסוימים החלה האנטי־ציונות לשמש מסווה לאנטישמיות החדשה."
זיכרון הזוועות התעמעם, "וחלה שוב התעוררות מסיבית של האנטישמיות הקלסית" – וזה קורה "ברשתות החברתיות, במצעדים, בפיגועים ובפעילות מפלגתית".
כן. והנה נוכחנו שאפילו במדינת ישראל יש כיום יהודי (האם הוא קול בודד? האם הוא מייצג רבים?) שמעז לומר בפומבי שהוא "גאה [בנאצים] ששרפו שישה מיליון". גאה? קשה לקלוט את עומק התהומות של הרוע והטמטום. וקשה שלא לחשוד, למרבה הזעזוע והאימה, שדבריו של שטרייכר – "המשך יבוא" – מתקיימים לנגד עינינו.
תודה עפרה. ועם זאת, מוזר לי שכותבים ישראלים, יהודים, שזועקים נגד האנטישמיות הקלאסית והחדשה, לא כותבים על האנטישמיות המשתוללת בארצות-ערב. היא לא שונה בתכניה מהאנטישמיות האירופית. עלינו לפקוח עיניים ולא לשגות שוב ושוב באשליות ובתקוות שווא. אם אנו מסכימות שההסתה האנטישמית הנאצית תרמה רבות לשואה שהתחוללה בעקבותיה, עלינו לחשוף, להפיץ, ולפרסם את גילויי האנטישמיות החריפים המופצים בתקשורת הערבית, בספרי הלימוד של ילדי גנים ובתי-ספר, בשיח היומיומי. לא במטרה לפגוע באנשים תמימים, אלא כדי לדעת מול מי אנו עומדים, ולחשב את דרכנו מתוך מודעות ופיקחון עיניים. ושוב, תודה על פרסומייך שאני קוראת בהנאה רבה.
הפרמיס של הספר, ולפיכך של הטור עליו, הוא ספציפי: המחקר של ד"ר פלדמן עוסק בכתב העת האנטישמי. ולכן לא היה מקום לדון באנטישמיות שציינת, ושמדינת ישראל נאלצה לחוש בה בשיא האלימות והאכזריות בשבעה באוקטובר. חוץ מזה – תודה!