אגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל ערכה השבוע ערב מחווה לרחל שפירא במלאת לה שמונים. 

התכבדתי להנחות את האירוע ואף לומר כמה מילים על שירתה של שפירא. הן כאן:

היי שקטה כאילו אין בך דופי /  כאילו האוויר נותן לך הגנה

טליה דחויה חרפת העדר /  את לא שפויה את לא בסדר

אם אהובייך יפקירוך / אם תחֲניק אותך בגידה / אם לשלום כבר איש אותך לא יברך  / אנשי הגשם יכתירוך / למלכתם היחידה / ויחלקו איתך את לחם צערך

השורות הפשוטות, המדויקות האלה, שרחל שפירא כתבה, וגם רבות אחרות, שימשו לי לא פעם הגנה, היו לי אוויר לנשימה, וניחמו אותי בתחושה שאני לא לבד, שאיפשהו בישראל יש אישה שבלי לדעת על קיומי מכירה אותי, ואני אותה.

לכן, כששאלו אם אסכים לדבר בערב שאגודת הסופרים עורכת לכבודה, ולהנחות אותו, שמחתי במיוחד.

כבר שנים רבות ששיריה של שפירא מלווים את חיי.

על שניים מהם כתבתי בשעתו בטור שהיה לי ב־X net, "סניף" של ynet שכבר אינו פעיל. היה לי שם מדור שנקרא "הסודות והסיפורים שמאחורי השירים הגדולים" וכתבתי בו על "מקרוב": "שיהיה יומכם כמו מניפה נפרשת…", ועל "הקיסרית הלבנה". באתר שלי "סופרת ספרים", במדור "השיר של יום שלישי", העליתי כבר חמישה משיריה של שפירא, ביניהם "נהר הבכי", "לו הייתי", "נחמה", ועוד היד נטויה.

טור על שיר שהיה לי חשוב במיוחד, "היי שקטה", זכה אצלי לכותרת "אל מי השיר פונה?"

מאחר שרחל שפירא לא נוטה – ובצדק! – לחשוף את ההשראות לשיריה, בעצם לא הייתה לי תשובה "מוסמכת" לשאלה ששאלתי בכותרת, וכשניסיתי להשיב עליה "נשענתי" רק על מילות השיר עצמן, בלי רקע ביוגרפי. בלי סיפורים נוספים.

בדרך "חפרתי" גם בשירים אחרים ונוכחתי ששפירא מדברת לא פעם אל אהוב נסתר, או אל חבר קרוב: "אל תסב את פניך", היא מבקשת בשיר "חלומות"; "בבדידות המטרפת /  עוד אראה בך, חבר", היא מבטיחה בשיר "זר יקר"; "יש בי כוח, יש בי כוח,  / אל תחוס עלי", היא מפצירה בשיר "אדבר אתך"; "איש לא יראה אותי בוכה, / כי רק בתוך ליבי אתה נוכח", היא לואטת דבר סוד באוזניו, ובאותה עת, בפומביות החשאית של שירתה, גם באוזנינו.

על השורות "אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם / הם כבר למדו איך להצניע את עצמם" היא נשאלה אם מדובר באנשי השירות החשאי, וסירבה לאשר או להכחיש, אבל ברור שהיא מעודדת בו את עצמה, נזכרת  שאין לאבד את התקווה, כי תמיד יהיו מי שיישארו נאמנים לה ויוסיפו לחמם אותה "בפרורי אהבתם".

התשובה הלא תשובתית שלי לשאלה "אל מי פונה השיר 'היי שקטה'" הייתה בסופו של דבר בפשטות: אל עצמה כנראה, אולי אולי בכל זאת אל אישה אחרת, שאותה היא מבקשת לנחם. היי שקטה, הדוברת מפצירה, שהרי אין בררה, אלא להשלים עם המציאות; גם אם אינה מושלמת, בעצם אינה איומה כל כך. אולי לא גן עדן, אבל גם לא ממש גיהינום. ככה. זה מה שיש. הדוברת ממשיכה לפנות אל האישה (או על עצמה), ופוטרת אותה מאשמה: את יכולה להיות שקטה, כי גם אם יש בך דופי, אין בו באמת חשיבות. את יכולה כבר לשכוח אותו. ושימי לב, היא אומרת לה עוד, אפילו האוויר, החומה הלא קיימת העוטפת אותך בלא כלום, יכול כבר להתחיל להגן עלייך.

ואז דברי ההרגעה שלה מתפתחים, משתכללים ומשתנים: שוב אינה מציעה רק השלמה בלית ברירה עם מה שיש, אלא נותנת לאותה אישה אחרת – לעצמה? את האפשרות המופלאה ביותר: את יכולה, היא אומרת, כמו ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות, למצוא לסבל פשר. תראי, היא מראה, הצרות שלך כבר מתחילות להתגבש ליופי. כלומר – מה שהסב לך כאב נהפך לאט למשהו אחר, ליצירת אמנות שיכולה לגעת בזולת, לדבר אליו. אולי היא מתכוונת לשיר עצמו, זה שהיא שקועה באותו רגע בכתיבתו, ויודעת כי לאחר שתסיים ליצור אותו תגלה שמהעפר צמחה שושנה, מהכיעור, או לפחות מהסתמיות, נולד יופי, מהכאב שהיה כל כך מיותר נשאר משהו שירגש אנשים ויאמר להם משהו על עצמם.

כל מי שחשה פעם שונה, יוצאת דופן, מיותרת, כל מי שדמתה בעיני עצמה לצרימה בתוך נוף המטופח ממנה, כל מי שהרגישה מכווצת מרוב זעם, כמו כף יד חבויה בתוך אגרוף, כל מי שהייתה פגיעה, מושפלת ומבוהלת, לא תוכל שלא להיאחז בשיר הזה, ולפגוש בו את יופייה של רחל שפירא ואת הנחמה שהעניקה, לעצמה, ולזולתה. אז מי בכלל צריך סיפורים על חייה של מי שמסוגלת בכמה מילים להעניק משמעות לחיים של אחרים.

הטור על "היי שקטה" לא עלה בסופו של דבר ב־Xnet, אלא רק אצלי, באתר "סופרת ספרים". העורך שם סבר שמאחר שאין לי באמת תשובה לשאלה ה"ביוגרפית", אין טעם לפרסם אותו אצלו.

זה היה בינואר 2016. מאז הטור הזה זכה אצלי לעשרות אלפי כניסות, למעשה הוא אחד הפופולריים ביותר שלי…

זה מעיד כמובן על האהבה הרבה, המוצדקת כל כך, שהציבור בישראל רוחש לרחל שפירא וליצירתה.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לך, בשמי ובשם הרבה מאוד מהקרובים אלי, שמרגישים כמוני עד כמה שהקיום שלך מיטיב את חיינו.