ספרו הצנום של פיקי איש שלום מלווה בחיוניות את תהליך גסיסתה ומותה של אמו. איש שלום מתאר בעוצמה רבה את ימיה האחרונים ואת החיים התוססים סביבה ככל שהמוות הולך וקרב אליה, עד שהיא נעלמת בתוכו.

מקריאת הספר אפשר להבין שכל הראיות הללו לחיים הסוערים סביבנו הללו מתקיימות בעצם קרוב לכולנו, ואילו רק ידענו כמו איש שלום לפקוח אליהן את עינינו גם אנחנו היינו חווים אותן, אבל נראה שרק מעטים בינינו, אם בכלל, מסוגלים לחוש בהן כמוהו.

איש שלום הוא צפר. מילדות נמשך לצפייה בציפורים. הוא מספר איך נהג לברוח מבית הספר, להימלט מהכיתה, מהשעמום, "מהחרמות", להסתלק אל הטבע ולעקוב אחרי מה שקורה בו. לא עקב רק אחרי הציפורים. עד היום עינו פקוחה ואוזנו קשובה לראות ולשמוע כל כך הרבה, עד שקראתי את דבריו אחוזת תדהמה: כל בעלי החיים הללו באמת נמצאים בקרבת מקום? אפשר לפגוש אותם כל כך בקלות? בעלי הכנף? הרמשים? היונקים למיניהם? כל ההרפתקאות הללו מתרחשות בטווח הושטת יד – מרדפי טרף, בריחות, ניצולים וקורבנות, ציידים וצופים, ככה, לידינו? 

תיאוריו כל כך יפים, שהנפש מתמלאת מהם. הנה למשל:

"קרת פִּיפִיות קורעת בי בכפל להביה, חותרת בבשרי מבפנים ומבחוץ, שולחת בי קור צלול ומצמרר, חד ונושכני, אכזרי כמעט. הכפור מקפיא רקפת שהופכת פריכה, שבירה, ראשה הוורוד וההפוך מפיל תחינה לשמש. חרדל לבן מזיל אגלים של קרח שהפשיר, לוכדים בתוכם תמונה מזוקקת והפוכה של העולם. העשבים נשברים מתחת לרגליי. סביון מזהיר בשבבים של כפור מצהיב. ארמונות זעירים של קרח מפשיר. צופית בורקת ושרה על עץ שקד, שהשיר את מרבית עלי כותרתו. הם פזורים לרגליו כפתיתים של שלג מכזיב. כלניות יוצרות כתמים אדומים בין הטרסות של הרי ירושלים.

"נחל כוס מנומנם. הקרה מערסלת אותו לשנת חורף, תחת אגלי טל, שקפאו בצינת הלילה. מטווים משותפים של זחלי דובון הקורים מתנצנצים מגושישי הקרח, מחזירים את אור השמש החיוורת בקשת של צבעים שמהדהדת את האור החורפי, שמחה בו ומשחקת איתו. הזחלים שוכבים בקיפאונם כפקעת הדוקה, חסרת תנועה. בהדרגה, ככל שצינת הלילה מתמתנת אל כמעט חמימות יומית, ניעורים הזחלים לתחייה, נעים לאט, רוחשים כגוש פרוותי שמלופף בתוך עצמו ומתפתל אל תוך עצמו בפיתולים מעודנים ואז בהתנחשלויות מתחזקות. זרימה מתפתלת ומתמשכת. פקעת הזחלים בולעת אל קרבה זחלים אחרים שמשתחלים אל תוכה ומקיאה אחרים, משנה צורתה ומשמרת אותה, בעת ובעונה אחת. כמו הזיכרון שלי, ששם וכאן, זורם בין הזמנים השונים, בין מה שהיה ומה שיהיה, נפשט מהבשר, מעמיק עד לליבת הכאב שפועם ומשתלח בגופי המזדקן, המתעייף".

וכל זאת בשעה ש – כאמור – אמו הולכת ואובדת לעיניו, שוקעת אל ה"איגיון" שבו כבר אינה מזהה אותו, "מזמינה אותו למציאות הרבודה שהיא שארית חייה"; מבקשת בקשות מוזרות – שיסגור דלת במקום שאין כזאת, במסדרון של בית חולים שבו נהפכה ל"זקנה במסדרון"; היא מתבלבלת בינו ובין חבריה מילדות, או בינו לבני משפחה שכבר אינם מזמן; הוא לעומת זאת זוכר אותה כמובן היטב, כפי שהייתה – האישה החזקה שנשען עליה, למשל – על הכבוד שזכתה לו במקום העבודה שלה, בבית המשפט לתעבורה בירושלים, ועכשיו היא הולכת ודועכת, כבר בקושי שומעת, כבר בקושי רואה.

הוא מנסה לשמש לה אוזניים ועיניים. כשהוא מוציא אותה לטיול קצר בחוץ ושולף משקפת היא נדרכת – זוכרת שהוא צפר! אבל שוב אינה יכולה לראות את הציפורים הסובבות אותם, גם לא בעזרת משקפת, ולא לשמוע את הקולות שהוא מנסה לתווך לה.

ברור לו שהכול אבוד, אבל זה קורה לאט מדי, והוא אתה, ובה בעת גם מנסה להתרחק. העבר מבלבל עם ההווה: פעם הוא היה הפעוט בעגלת התינוק שהיא יצאה לטייל אתו, אחר כך נהג לטייל כך עם ילדיו הפעוטים, ועכשיו הוא לוקח אותה בכיסא הגלגלים ומנסה להגיע אליה, להזכיר לה מי הוא, מי ילדיו, מי אחיו ואחותו, איפה כולם גרים, איפה היא גרה. במחשבותיה המבולבלות יש לה "הסברים": הבית שבו מצאה את עצמה לאחרונה איננו באמת שלה; הוא משוכפל, כי בעלת המקום החליטה להעתיק אותו בגרסאות רבות ומדויקות (כולל, אפילו, התמונות שעל הקירות…). מה אפשר להגיד על תעתועי התבונה? על המחשבות המתבלבלות? על האובדן של ההיגיון, ההתמצאות, הידיעות?

ספרו של איש שלום מוגדר על גבו כספר פרוזה, אבל יש בו פיוט, והוא יפה להפליא. השילוב המקורי מאוד שהוא עושה בין המוות והחיים מרתק ומפעים.  

הוצאת פטל
2024
64 עמ'