ארכיון תגיות: אסתי הלפרין מימון

אסתי הלפרין מימון, "בארצות החיים": האם אנחנו מאמצים את ילדינו?

כדרכי, לא הסתכלתי על הגב. וכשגמרתי לקרוא את ספרה (הרביעי) של אסתי הלפרין מימון, והפכתי את הספר, הופתעתי לגלות שיש בו מה שבעיניי נראה כספוילר, שאותו לא התכוונתי לחשוף בטור שאכתוב עליו, אבל אם הוא כבר נמצא שם, גלוי לעיניי כול, אני מרשה לעצמי לצטט אותו: "נגיד שאת מביטה בתינוק ואת יודעת: זה אינו אותו תינוק שילדת והנקת והחזקת. ריח התאנה התחלף בריח חרוב, מתוק אבל אחר. פניו אחרות, קול בכיו אחר, הוא אינו מתלבש בחיקך בטבעיות כמו קודם. ייתכן שזה חלום."

כן, אני מצטטת את הגב, אף על פי שאותי הרגע הזה בספר, כשהמספרת חושפת את חשדותיה, הפתיע, הדהים והרעיד, ושמחתי שלא ידעתי עליו מראש.

אז מה קורה לה, לדוברת? האומנם מדובר בחלום? מה יש לאישה הזאת, שמדברת אל עצמה לאורך הרומן כולו בגוף שני? הספר נפתח כך: "אפילו שאת מנסה להתכחש לזה, את יודעת. את לא שייכת. את כמו עצי הפיקוס עבי הגזע בשדרות ילדותך שברחוב נורדאו – שורשים תוקפניים, פירות עסיסיים, מפוסלי גזע, משתלטים על המרחב", ונמשך כולו בגוף שני.

בתחילתו של הסיפור תחושת ה"לא שייכת" של הדוברת נובעת מהכורח שלה לגור בירושלים, עיר ששם היא לא מרגישה בבית. היא תל אביבית מלידה, וההוויה החדשה זרה לה. "התל אביביות שלך אינה רק עניין של גאוגרפיה, היא עניין של אופי או אולי של הלך רוח מתמשך".

רק בהמשך מתברר עד כמה היא לא שייכת בעוד הרבה רבדים.

אז היא גרה בירושלים, קרוב למשפחתו של בעלה, כי המשפחה שלה מסוכסכת, מפורקת, לא מתפקדת. בתחילת הדרך התקשתה להסתגל לשבטיות ההדוקה שלא הכירה כמותה מעולם, למפגשים התכופים, לחגיגות המשותפות. במרוצת הזמן למדה לא רק לשמוח על הסיוע המעשי שהיא זוכה לו בגידול בנותיה, אלא גם ליהנות קצת מהיחד המשפחתי.

ובכל זאת, בתוך תוכה, היא סוג של נטע זר. במשפחה. בעיר. גם במקום העבודה שלה, שדי נמאסה עליה. היא משתוקקת למשהו אחר. לְמה? לא ברור. אבל היא יודעת איך תזכה ללגיטימציה לא לעבוד, איך תוכל לקחת לעצמה חופשה ממושכת: היא תלד. וכשימלאו לילד או לילדה שנתיים, היא ובעלה מתכננים לעשות רילוקיישן לפלורידה.

Metal and glass tree sculpture with colorful leaves on cracked dry desert ground
נוצר באמצעות בינה מלאכותית

הכול מתנהל על מי מנוחות: ההיריון. הלידה. ההתאהבות המיידית שלה בתינוק שנולד.

עד שהחיים משתבשים.

אומנם העליתי ספוילר אחד בתחילת הטור, אבל אתאפק ואשאיר גם מקום לקצת מתח וסקרנות.

אומר רק שקורה משהו מאוד לא צפוי, מאוד קיצוני, מוזר ולא מובן.

נראה שיש להתרחשות הזאת מקום רק בנפשה של הדוברת. אין לה שום דרך להתמודד אתה, עליה לנסות להשלים ולהסתגל.

אם חשבתי, או חשדתי, שהשיבוש לא שייך באמת לעולם המציאות, מתחולל עוד דבר שאמור להוכיח את ההפך.

ובכל זאת, ההתמודדות של הדוברת ממשיכה להיות עם עצמה בלבד.

ומתוך המצוקה שלה, היא מלמדת אותנו כל מיני דברים על הורות, על הנס שבהיווצרות החיים, על המציאות הישראלית, על המשמעות של החיים כאן, וגם על הוויתור.

מה זה אומר – להיות ישראלי, ועוד יותר מכך – גבר ישראלי?

"אם תעלי על המטוס את תצילי אותו מלהתגייס ומלהילחם ומלרצות להיות גבר-גבר בסיירת ומלעמוד במחסומים ולהצטנן בחורפים הגשומים ומלפחד ומפוסט־טראומה
ומלהתייבש בחום המדבר ומהתעללות סדיסטית של מפקדים ומהסדיזם של עצמו כשיקבל לידיו חיילים ומדילמות מוסריות מורכבות ומלתת את השנים היפות הצעירות והנדירות שלו. למערכת שתחמוס אותן בגסות. את תצילי אותו מלחיות על חרבו כל חייו. מהדתה ומאידאולוגיות שאומרות שהקרבה של חיים צעירים היא בעלת ערך, שטוב למות בעד ארצנו. את תצילי אותו מהישראליות ומהציונות ומללכת לגיבושים עם החברים שלו ומלהכיר נשקים ומלדבר בראשי תיבות ומלהיקרא בשם משפחתו במלעיל ומבדיחות גסות וירידות אכזריות, מלחץ חברתי רעיל, מהחפצת נשים, מהגסות ברחובות, מלריב תמיד על המקום שלו בתור. את תצילי אותו מהישראליות, והמחיר שהוא יצטרך לשלם בעבור ההצלה הזו היא להיות יהודי. כי בישראל, היתרון הגדול של היהודים החילונים הוא שהם פטורים לגמרי מהזהות הזו, חוץ מלעיתים מאוד נדירות. אם את אמא טובה שדואגת לרווחתו הפיזית והנפשית את תעלי על המטוס. אם את אמא אמיתית, כזו שחושבת ועושה את טובת בנה. הבנות יסתדרו בכל מקום. לבנות את לא באמת צריכה לדאוג. אבל בן, בן זה עניין אחר", היא אומרת לעצמה בשלב שהיא מנסה להשתכנע שההגירה היא צעד נכון.

בה בעת היא מבינה גם את המחיר. לא רק שבנה "יהפוך ליהודי", היא חוזה גם את הטינה שתחווה מצד מי שנשארים בארץ, אם תהגר: בנים של אחרים "ילכו לצבא לשמור על המדינה שלך, והיא תישאר שלך לנצח, אפילו שאת עוזבת אותה, והבן שלך לא ילך לצבא. הם לא יסלחו לך על זה." היא יודעת שתהסס לבוא לביקורים בישראל, כי חבריה "יבוזו לך ויסלדו מהמוסר הדוחה שלך, כאילו שלילדים שלך מגיע משהו טוב יותר מלילדים שלהם. הם יחשבו שאת מפונקת וצבועה ונצלנית. הם יכעסו שאת מביעה את דעתך על הפוליטיקה בארץ, ובאיזו זכות את בכלל מבקרת פה מישהו כשאת לא נושאת בעצמך בנטל?"

כל כך מוכר. כל כך מדויק!

וכל כך עכשווי. כי לקראת סופו של הרומן הדוברת נוסעת עם ילדיה ובעלה לחופשה של חג הסוכות בתל אביב, ואז – "שמחת תורה" ההוא, והאזעקות, הממ"ד, הפחד האיום.

מעבר לאמירה הנוקבת על המציאות הישראלית, מתאר הרומן החדש של הלפרין מימון את מגוון הזהויות של בני האדם שחיים כאן. ילד יגדל כחרדי, או כמתנחל, או כנער גבעות, או כתל אביבי ליברל, תלוי לאיזו משפחה ייקלע.

הביולוג האנגלי ריצ'רד דוקינס מראה בספרו יש אלוהים? עד כמה גדול האבסורד באמונה הדתית, שהרי היא תלויה תמיד במקום שבו אדם גדל. כך למשל "חלק נכבד מן ההתחשבות המוסרית באחרים, שלכאורה גם הברית הישנה וגם החדשה דוגלות בה, נועד במקורו לחול רק על קבוצת מקורבים מוגדרת, צרה למדי"…

הוא מספר על ניסוי שערך פסיכולוג ישראלי לשעבר, ג'ורג' טמרין, שהציג בפני תלמידים ישראלים את סיפור הקרב על יריחו ושאל אותם אם לדעתם נהגו יהושע ובני ישראל בדרך צודקת. דוקינס מצטט את התשובות, "שביטאו מן הסתם את אלה של הוריהם, או של המסגרת התרבותית שבתוכה התחנכו", ומוסיף: "סביר בהחלט שילדים פלסטינים, הגדלים ומתחנכים באותה ארץ קרועת קרבות, היו מבטאים דעות דומות בכיוון ההפוך". אם כל אדם בטוח שרק הדת שאליה נולד וגדל היא הצודקת, כנראה שאף דת לא "צודקת"…

האם יש משמעות אמיתית, מהותית, לזהות הביולוגית הגנטית, של ילד שנולד להורים מסוימים? האם אנחנו "מזמינים" מראש את תכונותיהם של ילדינו, או שכל לידה היא סוג של הגרלה?

"אנחנו תמיד מאמצים את הילדים שלנו", מבינה הדוברת בשלב מסוים של מאבקה בעצמה, ומתחוור לה שאולי תצטרך להשלים עם התובנה הזאת.

קראתי את הספר כמעט בלגימה אחת, ונהניתי מכל עמוד ועמוד!

הוצאת התחנה, הוצאת אפיק 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

אסתי הלפרין מימון, "נקודת ההתכה": איך נוצר סיוט

כשהסיפור מתחיל אנחנו מרומים מהעמדת הפנים שלו, כאילו המציאות בו נורמלית. אבל די מהר מתברר שהתחושה הזאת הולכת ואובדת. עד סופו של הרומן הסתירה בין מראית העין לבין התהומות הרוחשות מתחת לפני השטח, ואחר כך ממש עולות ומשתלטות על הכול, תתברר כחלק ממהותו הפנימית של הרומן.

"עלינו לגג כשהסופה נגמרה", מספרים לנו בני זוג נשואים, הורים לשני בנים ובת, תל אביביים שלפני זמן לא רב שיפצו דירת גג באחת השכונות הפחות נחשבות של עירם, והם ממשיכים ומספרים: "התעטפנו במעילים, בכובעים ובצעיפים, נעלנו מגפיים. הצטיידנו במטריות כי חששנו מפני הגשם. כל היום הוא ירד, ועתה, בהפוגה הקצרה שלקחו לעצמם השמיים מזעפם, נותר החשש מטפטף בתוכנו, גם בעת שהאוויר עמד סביבנו יבש וצח."

טוב ויפה. ירד הרבה גשם. הם עולים לגג כדי "להבין איך קרה מה שקרה. או ליתר דיוק, איך לא קרה מה שאמור היה לקרות." בינתיים המציאות רגילה ומובנת. 

כי מה קרה? הגג הוצף ומי הגשמים דלפו לתוך הקומה החדשה שבני הזוג בנו; זאת שהתקינו בה את חדר השינה וחדרי העבודה שלהם. זאת שהציגו בה את שכיות החמדה שהביאו אתם מכל נסיעותיהם לחוץ לארץ, בעיקר כדי להוכיח לזולתם עד כמה חייהם טובים. כך הם עצמם מעידים על עצמם. הקומה החדשה שבנו היא פאר גאוותם, אליה הוליכו את אורחיהם כשערכו מסיבה לחנוכת הבית, בידיעה שהכול מקנאים בהם. ובשמחה לאיד שלהם עצמם, על אותה קנאה.

אז כן, מדובר בזוג אנשים לא נחמדים במיוחד. לקראת הסוף הם מגלים לנו שהמורה הרוחני שלהם הוא מקיאוולי, שאותו קראו יחד "בעליצות של מי שמצאו קרוב משפחה רחוק שלא ידעו על קיומו." הם מעריצים אותו, את הישגיו של "מי שלא בחל בכלום בכדי לנצח". הם מספרים: "נהנינו להתגרות מעט במי שלא שפר עליו גורלו." אמנם בדרך כלל, נכתב, שהם "מצליחים להתאפק, אך מפעם לפעם דקרנו כל אחד בעקיצה." 

האם, הם תוהים בדיעבד, עכשיו, אחרי שנראה שגג ביתם עומד לקרוס כי מישהו (מהם?) לא דאג לאיטומו "הייתה זו איסטרטגיה טובה?" אכן, "היינו טיפה ידועים לשמצה, אך איש לא העז להתעסק אתנו. היינו מגודרים ומוגנים מכל השפלה או דחייה."

האמנם?

התדרדרותם של בני הזוג הללו הולכת וצוברת תאוצה, הולכת ונעשית יותר ויותר מבועתת, סיוטית, הם הולכים ומאבדים – את מה בדיוק? איכות של חלום בלהות הולכת ומשתררת על הדברים שהם אומרים במונולוג מתמשך, עתיר שאלות ותהיות שמגיעות לפעמים כמעט כמו בהפגזה של מילים: "האם חיפשנו על מי לכעוס? ממי ביקשנו לשנות את רוע הגזרה? האם זה נחשב לאמונה, למלמל מילים למשהו שמעולם לא הקדשת לו יותר מדי מחשבה? משונה להתחיל ביחסים עם איזה כוח שלא חיפשת עד כה ועכשיו אתה מתחנף אליו כי המצב קשה. חיים טובים לא מזמנים חיטוט בנסתר, אבל צרה אמיתית כן. האם התחלנו להאמין באלוהים או שהפסקנו להאמין בעצמנו? האם נאלצנו עתה ללמוד צניעות? אלוהים היתה אופציה שבאה והלכה. משהו בכך שלא העניקה לנו שום תוצר מוחשי החליש מאוד את סיכוייה להכות בנו שורשים. הנוף שנשקף מהגג ערער אותנו יותר ויותר. האנשים העוברים תחתינו נראו קטנים כנמלים, המכוניות נדמו שבריריות כצעצועים זולים מסין. למה התעקשנו להיות בגובה? האם היינו נענשים כך גם אם היינו נשארים בצמוד הקרקע שמבקשת את קרבת הצמחים והאדמה?" ועוד ועוד שאלות. לא רק כאן. לאורך הרומן כולו.

אחת הדרכים שבאמצעותם נוצרת האיכות המסויטת היא – לשון גוף ראשון רבים שבה הוא נכתב לכל אורכו. אלה שניים נפרדים? סימביוזה? בני זוג שרק מספרים לנו שהם יודעים גם לריב, ולפיכך – שהם לא גוף אחד "מאוחה"? אז איך זה שהכול "אהבנו", "רצינו", "זכרנו", "שכחנו", "ידענו", ואפילו "שתינו", "ירקנו", "טעינו", "נהגנו", וכו'…? שום דבר נראה לעין אינו חוצץ ביניהם. אפילו כשהם מביטים במראה הם רואים "את דמותנו", ביחיד… הכול, כל הזמן, בבת אחת, בגוף אחד. איזה פחד…

הפחד עולה וגובר גם  בשל רמז לבשורה מרה שמגיעה מהרופא, אבל פרטיה לא נמסרים; מאובדן הזיכרון המשותף, הסימולטני, שהולך ומשתלט עליהם. מהתחושה ההדדית של חוסר אונים ילדי, של צורך בהגנה של העולם ומפניו: "את הטעויות שלנו ראינו כפעוטות, כנסלחות, כטעויות של ילדים"; "חיכינו באימה לשמוע מאיזה גורם רשמי שישפוט בינינו ובין העולם". 

לא מופרך לדעתי לחשוב שאולי בעצם מדובר, בין היתר, במשל על מצבה הקיומי של החברה הישראלית: "תמיד לקחנו הלוואות, הקפה הלווה לנו ערנות, הסוכר שמחה, הוויד שלווה, האלכוהול התעלות, הבנק בית ועוד ועוד. חיינו על כוח וכסף ושמחה ורוגע וערנות שלא היו בכלל שלנו בהווה. הם כולם שייכים לעתיד, ואנחנו בחמדנותנו חמסנו אותם ברעבתנות. כי הרגע הזה. העכשיו הזה. הרצון שהתמקם בנקודה הזו בזמן היה עבורנו הזדמנות אל־חזור". ומובהק עוד יותר: "האם ידענו? ודאי שידענו. האם הבנו? אי אפשר שלא הבנו. ואם כן, מה היה לנו שלא אמרנו כלום לאיש סביבנו, התעקשנו לחיות כך, מרמים ומרומים? בדיעבד גילינו שהשק היה שם תמיד, כיסינו את העיניים על ימין ועל שמאל, העיקר להיות חזקים ושמחים ומצליחים. לא נכנענו להרס הצפוי, לזוועות הבאות עלינו לרעה. לא ראינו ולא שמענו ולא הבנו. הרי המצב עמד בעינו, ללא כחל וסרק, כל מה שכיסה עליו היו תמונות ומילים. היינו יכולים לפגוש אותו בכל עת ובקלות גם לראות את הנולד. אבל סירבנו. חיי השעה שלנו היו עבורנו כה יקרים". ומכאן האנחנו, הקול הזה, הקולקטיבי…? המפלה המשותפת, ואפילו חוסר האחריות ועמו – המקיאווליזם…?  גם אם הכותבת לא כיוונה ליצור משל, נראה שהמציאות הישראלית השרתה עליה חלק מהתחושות שתיארה כאן. הרי אפשר לקחת את הפסקה הזאת ככתבה וכלשונה, ולתאר בה את המציאות הישראלית שקדמה לשבעה באוקטובר 2023, לא כן? 

הלפרין מימון מצליחה בכתיבתה לייצר איכות סוראליסטית של ביעות. חבל שמדי פעם היא מוסיפה ביאורים, שרק גורעים מכוחה. למשל: "היינו מאוהבים בעצמנו, כלומר כל אחד בעצמו". או:  "עכשיו היו הימים מוזרים כבחלום". והרי הטקסט עצמו כבר מייצר את האפקטים האלה. את הסימביוזיה. את התחושות המוזרות וההזיה. אפשר ומוטב לסמוך עליו, בלי להוסיף הסברים או פרשנויות פנימיות… 

הוצאת התחנה, 2025
183 עמ'
עורכת הספר: אורנה לנדאו