בימים אלה קמה הוצאה לאור חדשה, אלטנוילנד שמה, כשם ספרו של בנימין זאב הרצל, שראה אור לראשונה בגרמניה, ב־1902. 

ברומן האוטופי של מי שמכונה "חוזה המדינה" תיאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתיד לקום בארץ ישראל, ומשמעות שם ספרו היא "ארץ ישנה־חדשה", וברור לגמרי מדוע: המדינה תהיה חדשה, הארץ – עתיקה, ארץ האבות, שאליה ישובו נידחי ציון. 

כמה משמעותי שאחד משני הספרים הראשונים שהוציאו לאור באלטנוילד הוא סדריק, שכתב גיש עמית. בעבר קראתי את הממואר המקצועי של עמית, שנות לימוד, שבו התמקד בעיקר בתיאור חוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים, אחד מהם – של ילדי פליטים. 

והנה, שנים אחדות אחרי שסיים את עבודתו באותו בית ספר (ועבר לנהל, במשך זמן לא רב, בית ספר אנתרופוסופי) החלה המלחמה, בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר 2023. בדצמבר של אותה שנה נהרג בקרב בעזה אחד מתלמידיו לשעבר של עמית, סדריק, בנם של פליטים (או מהגרי עבודה) מהפיליפינים. 

מי היה סדריק? מה היה סיפור חייו? איך בעצם הגיע להילחם וליהרג במדינה שלכאורה אינו שייך לה כלל?

אך ראוי הוא שדווקא הוצאה לאור הנושאת את השם אלטנוילנד, ארץ נושנה־חדשה, תהיה זאת שתטפל בספר העוסק כולו, בעדינות, כמעט בלשון סגי נהור, בקונפליקטים הרבים, במצוקות ובתקוות, שליוו את חייו הקצרים מדי של סדריק, מכיוון שהם נוגעים בלב הסוגיות הקשורות בחיינו כאן, במדינת ישראל. 

אף אחת מהשאלות המתעוררות אינה מנוסחת, הן רק נובעות מהטקסט, מהתיאורים השקטים של סדריק, של חייו, של אנשים שהכירו אותו יותר או פחות, של אשתו הצעירה מאוד, בתחילת שנות העשרים לחייה, ושל הוריו.

מה בעצם מצדיק את קיומה של מדינת ישראל? מי באמת שייך לכאן יותר, יליד צרפת שהיגר אליה בסוף שנות העשרים לחייו והוא בקושי מכיר את המדינה, אבל הוא יהודי ולכן זכאי אוטומטית לאזרחות ישראלית, מכוח חוק השבות, או סדריק שהוריו אמנם הגיעו מהפיליפינים, אבל הוא עצמו נולד בישראל? התחנך בה? אוהב אותה? גאה בה? מייחל אליה? הפרט הזה, היותו יליד הארץ, פרט שאמור להיות משמעותי כל כך, נודע לגיש עמית, ואתו גם לנו, בשלב די מתקדם של הספר. אבל סדריק נאלץ להיאבק על הזכות להשתייך לכאן, ואפילו כדי שיסכימו לגייס אותו לצה"ל.

אחרי שנהרג כלוחם קרבי, קיבלה אמנם אמו אזרחות, אבל אביו, חרף ההבטחות הראשוניות, נאלץ להיאבק על מעמדו ועל הזכות, כאב שכול, להמשיך לגור בישראל. אמנם טלפנו אליו עד לפיליפינים כדי שיגיע ללוויה, ואם כך – הכירו באבהותו, אבל אחרי כן הערימו עליו קשיים ופקפקו פתאום בקשר בין האב לבנו. עד כדי כך שהציעו לעשות בדיקה גנטית. האב סירב להפריע את מנוחת גופו של המת. 

ומה באשר לחייו של סדריק, שנים רבות לפני שנהרג? איך העזה המדינה לגרש מכאן את האבא, בזמן שסדריק היה עדיין פעוט? עולמו של הילד חרב עליו בבת אחת, בלי שיכול להבין מדוע אבא נעלם לו. איזה כאב. ואיך התמודד סדריק, ככל שגדל, עם החרדה העמוקה לגורלה של אמו, שעבדה בתחילת דרכה כאן כמטפלת סיעודית ואחרי כן, רוב הזמן, כמנקה? 

ומה באשר לאזרחים מהפיליפינים שהגיעו לישראל כמטפלים סיעודיים, ונרצחו בשבעה באוקטובר? אילו מין חיים היו להם לפני כן – כבולים אל בן המשפחה הישראלי שבו טיפלו ולחובות הכספיים העצומים שלקחו על עצמם תמורת הזכות להגיע לכאן ולעבוד בתנאים שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו? כן, כך, לא רק אם התגלגלו למשפחות נצלניות ופוגעניות. גם ואפילו כשטיפלו בישראלים טובי לב ונדיבים. כמו המקרה של פול וינסנט קסטאלני, שנרצח בקיבוץ בארי ביחד עם מעסיקיו, אביתר (תרי) קיפניס ורעייתו לילך, שגופותיהם זוהו רק כעבור ימים, כי נשרפו כמעט כליל.

תרי ולילך היו מעסיקים נדיבים וטובי לב. פול היה נשוי לבל, גם היא מהפיליפינים, גם היא – מטפלת סיעודית, וזוג הישראלים הציע לה לשהות בביתם לאחר שתלד את התינוק המשותף לה ולפול. איזו מחווה נוגעת ללב ואנושית. ובכל זאת, תוהה גיש עמית – מה הרגיש פול? האם "לא חש עצמו לכוד בסבך של רצונות מנוגדים", כי גם אם היחסים עם תרי ולילך היו חמים וקרובים, הוא לא היה באמת בן משפחה שלהם, כפי שסיפרו לעצמם, בלי ספק מתוך רצון להקל על עצמם את תחושת הניצול והתלות של פול בהם. את אשתו פגש פול רק פעם בשבועיים, ואת כל בני משפחתו האחרים פרנס מעבודתו כאן. כשנרצח איבדו כולם את מטה לחמם. גיש עמית ברגישותו לא מתעלם גם מהמצוקה של המטופלים. הוא מבין גם אותם, שהרי התלות הדדית, ולשני הצדדים היא קשה. אבל הדעת נותנת שקשה כנראה יותר למי שנאלץ לגלות מארצו, ולחיות בבתים של אנשים זרים, ולטפל בהם (במקום בהוריו?). 

יופיו של הספר בכך שכותבו לא מתלהם, ולא מפליג בתיאורים סנטימנטליים שהיו יכולים לכאורה להתעורר לנוכח הסיפור הכאוב של סדריק. הספר ניחן בכנות ובדיוק. גיש עמית היה הרי יכול לפתוח בתיאורי הכאב שחש כשסדריק, תלמידו לשעבר, נהרג, אבל אינו מנסה ליפות שום מציאות ומודה: בקושי זכרתי אותו.

עם זאת, מה שזכר, מה שהצליח לדלות גם ממפגשים עם אחרים, שאותם יזם כדי לכתוב את הספר שלפנינו, נוגע ללב, דווקא בשל האיפוק והיושר שבו הדברים כתובים.

אני מבקשת לברך את אנשי ההוצאה החדשה, ולאחל להם ולנו עוד הרבה ספרים כאלה! 

אלטנוילנד, 2025
144 עמ'
עורך: דורי מנור

ספרו של גיש עמית מוגדר "ממואר", אבל הוא מתמקד כמעט אך ורק בחייו המקצועיים של הכותב, מורה ומנהל בית ספר.

חייו הפרטיים מוזכרים רק בחטף וכבדרך אגב, וכך נודע לנו בתחילתו של הספר שגיש נשוי אבל מצוי בהליכי פרידה מאשתו, ולקראת סופו של הספר הוא מזכיר את קיומה של תינוקת שנולדה לו אך מתה כנראה מיד, ונקברה בברלין. פה ושם הוא מזכיר את ילדיו במשפט קצר, אבל זה כל מה שנדע על חייו האישיים.

הממואר מתמקד, כאמור, בחייו המקצועיים, וליתר דיוק – בחוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים.

בשליש הראשון של הספר הוא מתאר את התנסויותיו כמנהל של בית ספר שחלק גדול מהילדים בו הם ילדי פליטים. הוא מתאר איך הטיחו בו מהרגע הראשון את קשייהם ואת הקיפוח המר שהם חשופים לו. כך למשל כשסיפר להם על ברלין ושאל אותם אם ביקרו שם פעם, אמרה לו אחת מהם "אנחנו לא יכולים". כשניסה  לברר מדוע, ענתה: "אין לנו תעודות זהות." הוא ביקש הסבר. "אין פה מה להסביר," השיבה הילדה ביובש.

״אתם כל הזמן מתבכיינים פה על השואה, אבל מי שהוא לא יהודי, לאף אחד לא אכפת ממנו," אומרת לו תלמידה אחרת, בכיתה י', במהלך שיעור ספרות, ובשיחה אישית מסבירה לו פליטה מגאנה: "ישראל היא לא הבית שלי. אתם לא רוצים אותי פה," וזאת אחרי שהוא מנסה להבין היכן היא מרגישה שייכת: "יש לי שני בתים", היא אומרת, "אחד בגאנה השני בישראל", אבל היא לא מרגישה בבית בשום מקום. את השפה בגאנה היא לא יודעת, וגם לא נשארו לה שם חברים.

קשה לקרוא את התיאורים של עמית, שפורש בפנינו את מצוקתם של הילדים התלושים הללו, ובעצם – גם את מצוקתם של המורים. הכול מעניין את הילדים, הוא מספר, חוץ מאשר – מה שהם אמורים ללמוד, והמורים מוצאים את עצמם מתחננים לפניהם: "תהיו אתי…"

קשייהם של המורים אינם נובעים רק מבית הספר המסוים ומאוכלוסייתו המיוחדת. היא מובנית, כך מראה לנו גיש, בתוך מערכת החינוך עצמה. "ראית פעם מקום עבודה, חוץ מאשר מפעלים ובתי ספר, שאין בו מקום, ואפילו קטן מאוד, לעובדים?" שואל אותו נחום, המורה לתנ"ך, ומנסה להסביר מדוע המורים כועסים כל כך. והרי בשום בית ספר אין פינות מסודרות, מקום שאפשר להיפגש בו בפרטיות עם הורים ועם תלמידים, להשאיר בו חפצים אישיים, להתרווח או לעבוד – מורים, כידוע, מכינים מערכי שיעור, דוחות, ציונים, בבית! בשעות ה"פנאי" שלהם!

גיש עמית עזב את ניהול בית הספר, ועבר לנהל בתי ספר אחר, אנתרופוסופי. חלקו העיקרי של הספר מוקדש לשיטה האנתרופוסופית. עמית לא מהסס למנות את חסרונותיה של השיטה, ונראה שבחשבון הכולל הם גוברים בעיניו על מעלותיה. הוא מתאר את האדיקות הכמעט דתית שבה מתנהלים המורים הדוגלים ברעיונותיו של רודולף שטיינר. את הטקסים שמתנהלים לא רק עם הילדים, אלא גם בין המורים לבין עצמם: "אני מתחיל ללמוד בסמינר לאנתרופוסופיה. המפגש הראשון נעים מהצפוי. אבל שבוע לאחר מכן אנחנו מתחילים קורס ביוגרפיה רוחנית. זוהר, המורה לאָמנות: ביוגרפיה היא החיים מנקודת מבטו של אלוהים. היא מבקשת מאיתנו לספר על ילדותנו המוקדמת. אני משותק מחמת התביעה לחשיפה עצמית, מהפלישה הגסה אל הנפש, פלישה המסווה עצמה מאחורי מראית עין של קרבה או אינטימיות, ודווקא משום כך כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה." עוד נדרשו המורים להתהלך בחדר ולהתחבק בכל פעם שהמוזיקה נפסקה.

טקסים דומים נערכים גם בשיתוף הורי התלמידים. וכמובן שעם התלמידים עצמם.

האם השיטה מונעת אלימות, מפחי נפש, מריבות בין תלמידים?

מסתבר שלאו דווקא. עמית מתאר לא מעט מקרים של תלמידים שונים שמאבדים את העשתונות, משתוללים, מכים, הורסים ציוד. ילד שמתפרץ לכביש, ילד שטיפס על הגג ועמד שם וקילל בקול רם, ילדים שזחלו על הרצפה בזמן שיעור, "התפתלו על גחונם כנחשי מים ארוכים וכהים" ולא היה אפשר להפסיק את התנהגותם הביזרית…

ולצד כל זאת – הישגיהם הלימודיים הנמוכים של ילדים רבים שלא מצליחים ללמוד לקרוא עד שלב מאוחר מאוד בלימודים.

הוא מזכיר את התובענות של ההצגות שהחזרות אליהן נמשכות שבועות ארוכים, ותוהה – האם הילדים נראים כמי שנהנים מהן? לא ממש, טוען גיש.

כל זה נשמע מדאיג ומרתיע.

יש לזכור שגיש עמית פרש מעבודתו כמנהל בית הספר שלוש שנים אחרי שהתחיל אותה. האם ספרו מביע תסכול או התפקחות? אכזבה מנומקת ומבוססת או מרירות שמניעיה יותר אישיים מאשר ענייניים ועקרוניים?

אין לדעת. מכל מקום, ספרו מותח ביקורת נוקבת ומעוררת מחשבות.