"העיר ניו יורק רוצה שכולם יקראו את הספר הזה": הכותרת הופיעה במרס השנה במאמר בשבועון טיים. הספר שהעיר ניו יורק מעוניינת בו כל כך הוא אמריקנה, שראה אור לראשונה ב-2013. (לעברית הוא תורגם ב-2015, בידי גיל שמר). כתבה אותו הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. חמישים אלף איש הטילו את קולם, בהצבעה שנערכה לראשונה ברחבי העיר, בפרויקט שנקרא "ספר אחד, ניו יורק אחת". תושבי ניו יורק שבחרו באמריקנה יכלו לקרוא אותו בחינם במשך 90 יום, באינטרנט, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים, הקשורים בספר.

אפשר בהחלט להבין מדוע רבים כל כך בחרו באמריקנה. זהו לכאורה סיפור על תלאות אהבתם של גבר ואישה ניגריים, אוֹבּינזֶה ואיפֶמֶלוּ, אבל למעשה באמצעות עלילת האהבה, (העשויה היטב כשלעצמה), חודרת אדיצ'ה אל נבכי הנשמה והנימים הנסתרות ביותר של ההוויה האמריקנית. ליתר דיוק: אל האופן שבו היא מצטיירת מנקודת המבט של מהגרת מאפריקה.

"אמריקנה" הוא כינוי היתולי, ביקורתי, שאותו משייכים ניגרים לבני עמם ששבו משהות ממושכת בארצות הברית (או באנגליה), שתי ארצות שהן מחוזות חפץ נכספים. לא מעט דברים קורים להם בעקבות המפגש עם התרבות המערבית, השונה כל כך. למשל, כך מסתבר, הם מאבדים את הנימוסים הטובים שרכשו במולדתם. ילדים מרשים לעצמם להתחצף (אדיצ'י אינה "מסכמת" את ההתנהגות, אלא מתארת אותה לפרטיה), והמבוגרים נעשים גסי רוח. דוגמה קטנה, אחת מרבות: בניגריה אם מישהו מעניק לחברו סיוע כספי, הוא מקפיד לעשות זאת כמעט בחשאי, כדי לחסוך מהמקבל מבוכה. ניגרי שאימץ לעצמו התנהגויות מערביות מגיש את הכסף ומציע לחברו למנות את השטרות. מנקודת מבט ניגרית זהו מעשה שלא יעשה.

ההבדלים ניכרים כמעט בכל תחום. הנה כמה דוגמאות: איפמלו מגלה להפתעתה שאם אומרים לאישה אמריקנית "רזית", היא מגיבה תמיד בשמחה, כי לא מנסים לומר לה שהיא נראית חולה…` היא נוכחת שתלמידים אמריקנים לומדים שעליהם לומר משהו תמיד, גם אם אין להם בעצם מה לומר (ומדוע, היא תוהה, ל"השתתפות בשיעור" יש משקל בציון?) ושאמריקנים לעולם אינם אומרים: "אני לא יודע", אלא, "אני לא בטוח"; כשמשהו רע קורה לאמריקני חבריו אינם מבקשים לדעת מה שלומו, אלא שואלים: "אתה בסדר?"; אמריקנים מגזימים בשימוש במילה "מלהיב" או "מרגש"; האנגלית שלהם לוקה בחסר, והם מדברים בטעויות דקדוקיות מחפירות; לעומת זאת – הספרים בספריות בארצות הברית שלמים וחדשים (בניגוד לאלה המתפרקים, שדפיהם חסרים, בארצה).

אדיצ'יה מנסחת בפנינו לא רק את המציאות ואורחות החיים המערביים, אלא גם את אלה הניגריים, ומתמקדת בעיקר במה שקורה למהגרים, ניגריים בפרט, אבל לא רק להם. היא מתארת את העוני המשווע, ההשפלה וההחפצה שהמהגרים נאלצים לחוות. פועל ניקיון שנאלץ לנקות בתי שימוש, שמרגיש שקוף ונעדר קיום, יכול להיות אדם משכיל, חושב, בעל ערכים ותחושה של כבוד עצמי שנרמסת. במולדתו זכה להערכה ואהבה. הוא אבוד במקום שאליו היגר (בלית ברירה! בארצו אופקיו חסומים, ואין לו אפילו סיכוי להתגבר על כל הקשיים ולפרוץ את המחסומים הניצבים בדרכו, ולנהל את החיים הרצויים לו.)

אדיצ'יה מציבה בפני האמריקנים מראה משעשעת, מקוממת, מרתקת, שבה הם נאלצים לראות את עצמם, בלי כחל וסרק, ולהתמודד עם הבבואה הנשקפת אליהם. היא מיטיבה לתאר לא רק תהליכים ועמדות תרבותיות. כל הדמויות שהיא יוצרת משכנעות ומגוונות, וגם אלה השוליות, המשורטטות בכמה קווים מהירים, קמות לעינינו לתחייה. היא יודעת להביא בפנינו את מעלותיהם ואת חסרונותיהם של בני אדם, את מה שמצחיק בהם, את מה שמרגיז, ובעיקר – להראות כיצד כולם מושפעים מהתרבות שבה גדלו ומהגזע שאליו נולדו.

במקום של כבוד זוכה למשל השיער: היא מספרת כיצד נשים מקורזלות מתמודדות אתו, מיישרות, מרככות אותו בייסורים, תוך שימוש בחומרים כימיים מסוכנים לבריאות; כמה זמן הן נאלצות להקדיש לטיפול בו: למשל קליעת צמות אפריקניות נמשכת כשבע שעות! ואיזו משמעות יש לתסרוקת של אישה שחורה בארצות הברית: האם יש סיכוי שיקבלו אותה למקום עבודה שמנהלים לבנים אם היא הולכת בתסרוקת "אפרו", או בצמות קלועות? כנראה שלא! מסתבר שלשיער יש משמעות פוליטית שקשה להעלות אותה על הדעת, אם לא מכירים את העניין מקרוב.

קשה להקיף בסקירה את כל צדדיו ועומקו של הספר. המשימה שאדיצ'יה קיבלה על עצמה שאפתנית מאוד, והיא בהחלט מצליחה בה: היא נוגעת ברוחה של ארצות הברית, חושפת למשל את הצביעות השכיחה שם כל כך, ומתארת אותה באמצעות אינספור דוגמאות.

העלילה מתרחשת בחלקה בימי מסע הבחירות של ברק אובמה לנשיאות, ומלווה את התעלות הנפש שחשו רבים, לא רק בארצות הברית ולא רק אפרו-אמריקנים, כשנבחר. היא מציגה בפנינו את מה שחשו רבים כשנשיא שחור ראשון נבחר בארצות הברית, את התקוות שהתעוררו ואת התחושה של תיקון אפשרי. (אדיצ'יה, כמו הדמויות שבראה, לא יכלה להעלות על דעתה איזו ריאקציה תתחולל, מי ייבחר לנשיא הבא אחרי אובמה, ואיך הערכים שאובמה ייצג ישובו ויירמסו).

הסופרת מיטיבה מאוד לחדור אל שורשי הגזענות, אל מעמקיה ואל משמעויותיה. אחת האבחנות המעניינות ביותר שלה בספר היא – השוני שבין אפרו-אמריקנים לבין אמריקנים אפריקנים. ילידי אפריקה אינם עסוקים בעניינים של גזע. "רק כשהגעתי לאמריקה התחלתי להרגיש שחורה", מסבירה איפמלו. בשנים שהיא חיה באמריקה הגזענות מעסיקה אותה מאוד. היא מקימה בלוג שבו היא כותבת התרשמויות, מחשבות ודעות העוסקות בגזענות. הבלוג –המצליח, עד כדי כך שהיא מתפרנסת מכתיבתו, ואפילו קונה לעצמה דירה בזכותו! (הייתכן?, הרמתי גבה כשקראתי…) – מאפשר לאדיצ'יה לומר דברים ישירים, לכאורה מפיה של איפמלו, (היא דנה למשל בפרוטרוט ב"סולם" המעמדות האמריקני הסמוי לכאורה מהעין, ונחלק כך: עשירים ועניים, שמרנים ודמוקרטים, צפוניים ודרומיים, לבנים ושחורים). את דבריה היא מביעה בשנינות רבה. אכן, היא מצטיינת במה שמכונה על גבו של הספר "הומור שחור"!

"אי אפשר לכתוב כאן ספר כן על בעיית הגזע," אומרת לאיפמלו מישהי שהיא אינה מחבבת, אפרו אמריקנית יהירה ויומרנית. הספר אמריקנה מוכיח שאותה דמות משרתת את מטרתה של הסופרת ואת רצונה להוכיח שאפשר, ועוד איך, לכתוב ספר כזה: לא רק כן, אלא גם מרתק ומאלף.