תְּנוּמַת הַתַּפּוּחִים לָנוּם חָפַצְתִּי,
מֵהֲמֻלַּת בָּתֵּי־קְבָרוֹת לִבְרֹחַ.
תְּנוּ לִי לָנוּם תְּנוּמַת הַיֶּלֶד,
שֶׁאֶת לִבּוֹ בִּקֵּשׁ לִדְקֹר בְּיָם פָּתוּחַ.

חִדְּלוּ מִלְּשַׁנֵּן לִי, כִּי מֵתִים דָּמָם
לֹא יִשָּׁפֵךְ לַתֹּהוּ!
כִּי פֶּה אֲשֶׁר נִרְקַב, יִדְרֹשׁ עוֹד מַיִם.
אַל תְּסַפְּרוּ לִי מָה עִנּוּיִים גּוֹרֵם הָעֵשֶׂב,
מַה דְּבַר־הַלְּבָנָה, שֶׂפֶּה כְּשֶׁל נָחָשׁ לָהּ,
וְשֶׁטּוֹרַחַת הִיא עַד דִּמְדּוּמֵי הַבֹּקֶר.

שָׁעָה קַלָּה לָנוּם חָפַצְתִּי
שָׁעָה קַלָּה, רַק רֶגַע, רַק שְׁנוֹת אֶלֶף,
אֲבָל דְּעוּ כֻּלְּכֶם, שֶׁאָנֹכִי לֹא מַתִּי,
שֶׁדִּיר־זָהָב עַל שִׂפְתוֹתַי נָטוּעַ,
שֶׁהִנְנִי קְטֹן יְדִידֵי הָרוּחַ,
וְצֵל־עָצוּם אֲנִי, שֶׁדִּמְעָתִי פּוֹרֶשֶׂת.

מִפְּנֵי הַצֵּל הַזֶּה
כַּסֵנִי בְּצָעִיף לְאוֹר הַשַּׁחַר,
פֶּן מְלֹא־חָפְנַיִם נְמָלִים יִזְרֶה בִּי.
הֶשְׁרֵה הֵיטֵב אֶת נְעָלַי בַּמַּיִם
שֶׁעֹקֶץ עַקְרַבּוֹ יַחְלִיק וְלֹא יִפְגַּע בִּי.

כִּי תְנוּמַת הַתַּפּוּחִים לָנוּם חָפַצְתִּי,
וָאֶלְמַד אֲנָחָה שֶׁמֵעָפָר תְּטַהֲרֵנִי.
כִּי לִחְיוֹת עִם הַיֶּלֶד הָאָפֵל חָפַצְתִּי,
שֶׁאֶת לִבּוֹ בִּקֵּשׁ לִדְקֹר בְּיָם פָּתוּחַ.