בשורות האחרונות של הרומן החדש של ערן בר־גיל קשה מאוד שלא לפרוץ בצעקה רמה: לזעוק שלא! אי אפשר! לא ייתכן. ושוב – בבקשה, בבקשה – לא! ולדעת שאין ברירה. שככה זה. ככה בדיוק.

התחושות העזות הללו מעידות על עוצמת הקשר שנוצר בין הקוראת לדמות הראשית בסיפור. עד כדי כך שאותה דמות נעשית ממשית, חיה, יקרה, אהובה.

כותבו של הספר, ערן בר־גיל, מסתמן בשנים האחרונות כאחד מטובי סופרינו. על הרומן הקודם שלו, ריבועים פתוחים, כתבתי שהוא "אחד המרגשים שקראתי לאחרונה", ועל קודמו, על הדבש ועל המוות, שהוא "מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא".

ועכשיו – החדש. קו בדרום. זהו רומן שקורע את הלב, כי הוא של כאן ועכשיו, של המציאות שאנחנו חיים בתוכה, והדים לה החלו כבר להופיע לא רק בספרי עיון  שנוגעים בה ישירות (כמו למשל מר הפקרה, וגם עכשיו תורנו מאת שחר תורגמן, או סדריק, מאת גיש עמית), אלא גם בפרוזה (למשל הרצברג מאת רם גלבוע).

שמו של הרומן, קו בדרום. דו־משמעי. הוא מתייחס לקו הדמיוני שמשרטטת הדמות הראשית בספר, עומר, בדרך אל הדודים הגרים במושב פארן. ההורים והאחות של עומר נוסעים לשלושה חודשים לטורונטו, האם היא חוקרת מצליחה, פרופסור, אבל לעומר המעבר הזה לגמרי לא רצוי. מאחר שיש אפשרות להתארח אצל הדודים, המשפחה מחליטה לוותר, להתגמש. "קו בדרום" הוא גם שרטוט דמיוני שמלוא משמעותו מתבררת רק בחלקו השני של הרומן.

החלק הראשון של הרומן כתוב בגוף ראשון. ברור לקוראים לגמרי שעומר הוא בן. כל מחשבותיו בלשון זכר. ולכן, די בהתחלה, ובפעם הראשונה שעומר "מתקן" בלבו, בחשאי, את הגוף הדקדוקי שבו פונים אליו, הקוראת מתבלבלת. רגע, מה?

ורק אז, כעבור כמה פסקאות, העניין מתבהר: עומר נולד אמנם בת, אבל חש, מאז ומתמיד, שהוא בן בגוף שזר לו.

וכל החצי הראשון של הספר עוסק במאבק שלו, שהוא עושה בחירוף נפש, כדי להוציא לאור את הזהות הפנימית העמוקה שלו. בן! בן! לא בת! כלוא בגוף שלא מתאים לו, נבוך ממנו, משתוקק עד אימה לצאת לאור בגלוי עם המגדר האמיתי שלו, ומייחל לכך שהסביבה תקבל אותו ותשלים עם זהותו. כי הזיוף הפנימי מתיש כל כך: "התעייפתי מלהעמיד פנים כל הזמן, להשתדל להשתלב, להיות נחמד כזה, זורם, ולראות איך שכולם חוץ ממני עושים את זה בלי מאמץ בכלל, נהנים עד השמיים".

המאבק של עומר נוגע ללב, מעמיק לתוך נפשו, ומעניק לנו צוהר להבנת המצוקות, הקונפליקטים החרדות, הצרכים, הנחישות, של מי שכלוא בגוף שאינו מזדהה אתו. אבל אנחנו לומדים להכיר עוד צדדים בדמותו של עומר: לא רק אדם שנאבק על זהותו המגדרית, גם צייר מחונן, גם אוהב כלבים (הדודים מגדלים כלבות שגוריהן נמסרים למשפחות אומנה ואז עוברים אילוף כדי לעשות מהם כלבי נחייה ועומר מתגייס מיד לעזור בטיפול בהן ובגוריהן). הוא חרוץ, נעים הליכות, נוח לבריות, ידידותי.

אבל את חייו מלווה כל העת הסוד הממאיר, המייסר, שלא מאפשר לו לחיות בשלום עם סביבתו. (לא עם עצמו! הוא יודע מה זהותו ובטוח בה!)

למי עומר יגלה את האמת על עצמו? איך יעשה את זה? מניין יגייס את האומץ?

מאחר שהחלק הראשון נכתב כאמור בגוף ראשון, הוא מאפשר לנו להיות שם, אתו, בתוך נפשו, בתוך מחשבותיו הסמויות ביותר.

החלק השני שנכתב בגוף שלישי מאפשר לסופר לספר לנו לא רק על עומר, אלא על המציאות הסובבת אותו, על דמויות אחרות, מחשבותיהן, גורלן, ועל האירועים המבעיתים שהספר מסתיים בהם, והם "זורקים" אותנו בחזרה מתוך הפיקשן אל המציאות, מתוך הבדיות הספרותיות (שאין אמיתיות מהן, כשהן כתובות בכישרון רב כמו זה של ערן בר־גיל) אל מה שקראנו לפני שנה וחצי בעיתונים, ראינו בטלוויזיה, או בסרטונים שמוטב היה להימנע מהם, אבל כאן אי אפשר ואסור להסיט מהם את המבט. כי זאת בכל זאת פרוזה, יצירת אמנות במיטבה, שמאלצת אותנו לראות, לדעת, לזכור – ולא להבין. להמשיך לא להבין, כנראה, לעד.

עם עובד, 2025
228 עמ'
עורך: יובל שמעוני