• רמי ואני הקשבנו לו רוב קשב באותן שעות של הכנה. וככל
  שהקשבנו ולמדנו והזדעזענו מדי פעם, התקשינו לעכל את
  הנתונים החדשים ולמצוא את גבולות התמונה, את מסגרת
  המציאות. כל כך הרבה דברים לא הגיוניים חברו יחד עד שהעולם נדמה משוגע. הערבים תוקפים, ועוד מקרוב. הגבול נפרץ. המעוזים מכותרים. ישראלים צועקים הצילו. מאות הרוגים. ציוד חלוד, נשק דפוק, מימיות מסריחות מראש, ואין כוחות. אין כוח הצלה, אין טנקים, אין מילואים, אין כוח בכלל. אין כלום. מה עושים, אלוהים. יצאנו. שלושה נגמ״שים. הלילה שחור. לוין המפקד. אנחנו איתו בנגמ”ש, רמי ואני מאחור, מימין ומשמאל, ועוד שני לוחמים שלא הכרתי. המטרה לא הייתה כל כך ברורה. לנסות להגיע לאחד המעוזים, ליצור קשר עם אחינו המכותרים, לחפש ואולי גם למצוא חיילים שהצליחו להימלט, שתועים במדבר. לא היה לנו ספק שיש שנמלטו מן המעוז ועכשיו אובדים בחושך על הדיונות. וגם לעצור את האויב אם רק יעז להתקדם זאת המטרה. הכול יחד בתוך הלילה. חושך צלמוות. רק פסים אינסופיים של אורות אדומים וצהובים טסים מצד לצד. אין גבול לשחור. אין סייג למרחב.
• רמי היה צעיר תל אביבי עם שיער ארוך יחסית וקצת פאות
  לחיים, נציג נאמן של בני הדור שכל צמרתו נקטפה. ילידי 48'
  עד 55', בני 18 עד 25, רובם חיילים סדירים על פי חוק השירות הצבאי. אני מדגיש "תל אביבי". להבדיל מרמת גני כמוני או מהרצלייני כמו שוקי, שלא לומר חיפאי או ירושלמי. לכל אחד תעודת זהות משלו, אבל התל אביבי אחר מכולם. כבר אז היה אחר. מעז מכולנו, חולם ומחפש נתיבים אחרים. זה היה גם טעמו של הדור, מחפש וחולם, כמו כתם ציור מופשט בגוונים עזים. דור 73', נגיד כך, היה דור אחר. אחר כמשמעותו, באופיו, בתפיסתו את עצמו, את סיבת קיומו. דור מורד, לפני הכול, וזקוף. גם זקור מעת לעת, די שחצן. "הדור שאחרי המלחמות" כינו אותו אז והתכוונו לדור שהגיע לעמדת הזינוק אחרי מלחמת 48', הקוממיות, ואחרי מלחמת 67', פעמי הגאולה. אלה מלחמות היסוד של הריבונות השלישית. אנחנו באנו אחרי ורצינו אחרת. אחרי 25 שנות מלחמה חשבנו שאפשר לחיות כאן את חיינו בצורה שונה. קצת פחות אש וקורבנות וקצת יותר מוזיקה וים. גם משום כך היינו דור מחתרתי לתפארת. ישיר ועקשן ודורש שינוי. לא הייתה פרה קדושה שלא שחטנו.

בעיצומו של חג הסוכות, באוקטובר 2023, התקיים מפגש משפחתי שכל משתתפיו כמעט היו בני שבעים ומעלה. אנשים שזוכרים היטב את ימי מלחמת יום כיפור. התאריך זימן, באופן בלתי נמנע, שיחה על יובל החמישים של אותה מלחמה, וכמובן – גם על ההפתעה המרה שליוותה אותה. איך הצליחו המצרים והסורים להונות אותנו? כך שאלנו. וגם – איך אף אחד לא ראה את מה שבדיעבד התברר מובן מאליו, כמעט?  

ברגע מסוים תהתה אחת המשתתפות בשיחה ואמרה – "מה יש כיום שאנחנו רואים ולא רואים, יודעים ולא יודעים? מה תהיה ההפתעה שתתפוס אותנו שוב, לא מוכנים? על מה נאמר שוב, כמו אז, 'אבל איך לא קלטנו, איך היינו, אנחנו, והממשלה שלנו, עיוורים כל כך?'"

השאלה נשארה תלויה באוויר. התשובה המחרידה, המפלצתית, הגיעה, כידוע, כמה ימים אחרי כן.

רינו צרור הוא עיתונאי וחתן פרס סוקולוב, 

כשפרצה המלחמה ההיא, לפני חמישים שנה, היה עיתונאי צעיר שרק התחיל לעבוד ככתב של "העולם הזה". חברו הקרוב, רמי הלפרין, היה צלם עיתונות. זמן לא רב אחרי האזעקה שנשמעה ברחבי המדינה בשעה שתיים בצהריים, החליטו שניהם, ביוזמתם, ללבוש מדים ולרדת דרומה. 

רק אחד מהם שב משם חי.

במשך שנים רבות דחק רינו צרור את המראות, הקולות, בקיצור – את הזוועות – שהיה עד להן שם, בסיני, קרוב לתעלה. בעיקר הדחיק את האובדן המר של טובי חבריו, שנהרגו. 

נראה כי הקשה מכולם היה מותו של ידידו הטוב ועמיתו, רמי, צעיר שמאלן בעמדותיו, הומניסט, מוכשר ואהוב, שאיש בעצם לא ידע כי השתתף בקרבות, ונהרג. לכאורה יצאו השניים ביוזמתם "רק" כדי לדווח ולצלם, ובעצם, בשל ניסיונם הצבאי הטרי, זה לא מכבר השתחררו משירות פעיל, קיבלו על עצמם מיד את החובה להילחם בעצמם, לא רק לצפות מהצד. 

אחרי שרמי נהרג הרגיש רינו צרור שהוא חייב לחזור צפונה, כדי לדווח על מות חברו – לקצין העיר, להוריו של רמי, ולאנשי מערכת העולם הזה. את הקווים שבהם התנהלו קרבות אפשר היה לחצות רק ברגל, מסיני – צפונה. והוא עשה את זה. בדרך ראה כמובן מראות קשים, שלא לדבר על סכנת המוות שארבה לו בכל רגע. 

כשהגיע – הוטלה עליו המשימה הבלתי אפשרית, הקשה כל כך – להביא אתו את הבשורה המרה, למסור אותה בכאב שאין לו שיעור. 

לאחרונה כתב רינו צרור את ספרו שנראה כאילו הוא נטול שֵׁם. על כריכתו הקדמית חקוקות, כמעט בסמוי, הספרות 73', ומתחתן – ציטוט מתוך הספר: "מאז ומתמיד היא נמשכת. היא לא עצרה כשהכריזו על הפסקת אש. וגם לא אחרי שקברתי את כל המתים שלי. אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית, והיא כל הזמן חיה, אורבת, דורשת את שלה. היא חושבת שאני שלה. ומפעם לפעם גם מכריזה על כך במעשיה", וכן הלאה. "היא" – המלחמה. ובעצם – הטראומה שחוללה.

מתחת לציטוט – שמו של הספר: זָכור, תִּזכור

צרור מתאר אותה. נוגע בה שוב, מקץ חמישים שנה. בניגוד לרצונו, אפשר לומר. כי פתאום קרה משהו לחלוטין לא צפוי: אישה צעירה, ענת, יצרה אתו קשר, וסיפרה לו שהיא בתו של רמי. היא נולדה שמונה חודשים אחרי שרמי נהרג! 

האם רמי ידע על קיומה? מה עלה בגורלה אחרי שרמי נהרג? מי גידל אותה? מה ידעה על אביה, על הנסיבות שבהן הגיעה לעולם?

הסיפור של ענת מסמר שיער. 

גם ההיענות של רינו צרור לבקשתה שיספר לה על אביה. מי היה. מה קרה לו. איך נהרג. 

מבחינתו – ההיזכרות, הדיבור על מה שעלה ממנה, שקולים לנגיעה באש, בידיים חשופות.

כדי לגבור על האימה החליט להשתמש בכלים המקצועיים שלו: ראיין ברדיו חבר נוסף שהיה שם, במלחמה, ואחרי כן גם את ענת, וכך חשף לאוזניה את הפרטים.

ואז לקח צרור את התיעוד הרדיופוני, תמלל אותו, והוסיף עליו עוד ועוד זיכרונות כתובים. והוציא את הדברים לאור, בספר שבידינו.

כשהתחלתי לקרוא על הקולות שנשמעו מהמעוזים הנופלים, את ההאשמות – נטשתם אותנו! – לא יכולתי שלא להיזכר – קודם כל בספרה המונומנטלי, החשוב כל כך, של פרופ' חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור, שבו תיעדה חוקרת השואה את בני דורנו, את אלה שנלחמו אז, ואיבדו לעד את תמימותם. 

ולא יכולתי, כמובן, שלא לחשוב גם על הטראומה הנוכחית, המתמשכת: את ה"נטשתם אותנו" העכשווי, המזוויע.

אז, לפני חמישים שנה, היו אלה חיילים שזעקו מהמעוזים הקורסים. (אפשר לקרוא על כך גם בספרו של נחום ורבין, מוצב המזח סיפור על כניעה וגבורה). הפעם, ב־7 באוקטובר 2023, ילדים קטנים, תינוקות, האמהות והאבות שלהם, הסבתות והסבים, הם אלה שזעקו, שוב, את אותן מילים: "נטשתם אותנו".

אז נשבו חיילים. עכשיו – פעוטות, נשים, בחורים צעירים, חפים מפשע, שרק באו לרקוד במסיבה, זקנים חולים, תצפיתניות שראו את הנולד ולא יכלו להציל את עצמן. 

כשהתחלתי לקרוא את 73' כמעט אמרתי לעצמי – מה אתה בכלל יודע על טראומה ועל זוועה. תראה מה שקורה עכשיו!

אבל לא. צריך לקרוא גם על אז. גם על העיוורון ההוא, גם על הבגידה ההיא. ורינו צרור מיטיב כל כך לגעת בכל העצבים שנותרו חשופים, כבר חמישים שנה. מיטיב כל כך לא לתאר את הפצעים אלא להביא אותם לפנינו כמות שהם, כמעט לא מעובדים, כמעט – מדממים עדיין. כדרכן של טראומות, שמקפיאות מצבים ומנציחות אותם לעד, כמות שהם. 

קשה למצוא את שמות התואר שמתאימים כדי לספר באמצעותם על הספר: נפלא? מרטיט? מפעים? מחריד? כולן נשמעות כל כך סתמיות, כל כך לא מדויקות.

אומר רק שחובה לקרוא אותו. 

ובמיוחד את המסקנות שאליהן מגיע צרור בסופו. 

הוא כתב את הדברים בימים של שיא המחאה החברתית. והוא מתאר את עוצמות הזעם והכאב, במיוחד של בני דורנו, של אלה שלבשו בהפגנות את החולצות עם הכיתוב "לוחמי כיפור נאבקים על דמותה של המדינה". 

ויש בדבריו חלקים מזעזעים באמיתות שנחשפו ב־7  באוקטובר. למשל – "ערכם של יישובי הגבולות בצפון ובדרום נמוך בשנים האחרונות מערכן של ערי המרכז. שווייה וחשיבותה של הטריטוריה על פי ראות עיניו של השלטון מכתיבים את עוצמת ההגנה עליה, בין היתר. אין הגנה אחידה על יישובי ישראל, לא מצפון לדרום ולא ממזרח למערב, גם זה מהפך דרמטי. והוא מתהפך היטב גם בתוך הסעיף הראשון של הנוסחה, 'קורבנות'.

"ערכו של לובש המדים נסק פלאים, למשל, ביחס ישיר לירידת ערכו של האזרח, שלא לדבר על זילות ערכו של אזרח זר. חיים מול חיים, מוות מול מוות, מותו של לובש מדים נתפס בשנה
שבה נכתבים הדברים קשה ומר ממותו של אזרח. זה לא תמיד היה כך."

כמה מזעזע לקרוא עכשיו, דווקא עכשיו, את הדברים האלה, שנכתבו השנה,  זמן קצר כל כך לפני שהוכחו כנכונים ומדויקים!  

כמה מזעזע לקרוא על "רצף המבצעים בעוטף עזה" שרינו צרור מונה, רצף שמאפשר, לדבריו, "הצצה לאלימות האינסופית בין 2004 לבין 2023. כל 'מבצע' עולם ומלואו, וכל המבצעים נערכו בעיר עזה ובמבואותיה, בשכונות וברחובות הראשיים ובערים סמוכות. כולם נגד ארגון חמאס, חייליו והנהגתו. קשת בענן 2004, ימי תשובה 2004, גשם ראשון 2005, מכת ברק 2006, גשמי קיץ 2006, חורף חם 2008, עופרת יצוקה 2009-2008, הד חוזר 2012, עמוד ענן 2012, צוק איתן 2014, גן סגור 2019, חגורה שחורה 2019, שומר החומות 2021, שובר גלים 2022, עלות השחר 2022, מגן וחץ 2023. ובסך הכול 16 מבצעים ב־20 שנה".

כשרינו צרור כתב את הדברים הללו, איש לא ידע עדיין מה עוד מחכה לנו. עם איזו אלימות מפלצתית, רצחנות ואכזריות בלתי נתפסות יצטרך הציבור הישראלי להתמודד. איש לא ידע כמה חסרי משמעות היו כל המבצעים ההם, נוכח "הקונצפציה" שבעטיה חיזקו את חמאס, העבירו לו מזוודות עם כסף, שאתו התבצר והתחזק כל כך.

איש לא ידע עדיין עם איזו תחושה של ייאוש ניאלץ להתמודד, נוכח הידיעה שהתצפיתניות התריעו, וזלזלו בהן. נוכח דברי הסיכום של הנגדת ו' מ־8200, שסיכמה את האזהרה הנוקבת שלה במילים: "דווקא השנה אנחנו צריכים להיות רגישים יותר לתרחישים דמיוניים. כבר התנסינו לפני חמישים שנה בחוויה דומה בחזית הדרומית בקשר לתרחיש שנראה דמיוני, ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה אם לא נשגיח".

האם ה"רצף" של ה"מבצעים" בא אל קיצו? האם חייהם של תושבים בדרום ובצפון ייחשבו כמו אלה של תושבי המרכז (ושל תושבי הגדה המערבית היהודים!)? האם מדינת ישראל למדה את הלקח? האם נפקחו העיניים? 

ימים יגידו. 

על העטיפה, מתחת לכותרת שמו של הספר פדות, כתוב בקטן: "רומן". אכן, רוב הדמויות בספר בדויות, "מלבד אלו הידועות ברבים", נכתב בפתיח, והן "פרי הדמיון בלבד". אבל בעצם יש כאן שזירה מתמשכת בין עובדות היסטוריות, שהיו פעם ידיעות עיתונאיות, לבין סיפורים אישיים מומצאים. 

מאחר שחייתי אז – בתחילת 1972 השתחררתי אחרי שהייתי, בין היתר, פקידת מבצעים בקורס הטיס של חיל האוויר – והייתי אפילו נשואה לטייס בחיל האוויר, כל מה שנכתב בספר מוכר לי עד מאוד: הרקע, המהלכים, ההתרחשויות, האווירה (למשל – ה"איום" על טייס קרב שאם לא ינהג כיאות, יענישו אותו בכך שיעבירו אותו "מיד לתובלה". למשל – הבדיחה המגעילה והמטומטמת שטייסים הרבו לחזור עליה, לפיה נשים נמשכות אליהם, כי יש להם יהלום בקצה האיבר…).

ניכר בו, בכותב, שערך תחקיר מדוקדק, אם כי פה ושם מצאתי בכל זאת טעויות קטנות, חלקן לא חשובות, למשל – בבור של חיל האוויר ניצב אמנם שולחן גדול, אבל מי שהזיזו על גבו, באמצעות מוטות ארוכים עם מגנטים בקצותיהם, את לוחיות המתכת (ולא הפלסטיק!) הקטנות שסימלו מטוסים באוויר, לא היו "סמלי מבצעים", אלא חיילות בשירות חובה. והלוחיות לא סימלו את "המערך ההתקפי של חיל האוויר הישראלי", אלא, כאמור, כל אחת מהן הייתה מטוס שעל התקדמותו באוויר דווח לחיילות באוזניות, ותפקידן היה לייצר תמונת מצב מתעדכנת של הטיסות המתנהלות.

יש בספר גם טעויות גדולות יותר. למשל – כפי שנודע לכולנו מהסדרה הדוקומנטרית המופתית "האחת", שכדאי מאוד לצפות בה (להלן קישורים לכל הפרקים) – המבצע הכושל שכונה "דוגמן 5", טיסה ששישה ממטוסי הפנטום שהשתתפו בה לא שבו ממנה, התרחשה לפני האירוע שבו פקח טיסה בבסיס חיל האוויר בשארם א־שייחׁ' סירב להדליק את אורות המסלול לנחיתתו של מטוס פאנטום, משום שחשש מפני תקיפת ספינות קרב של האויב, ולא ידע שאותו טייס הפאנטום כבר הטביע אחת מהן והניס את האחרת.

למרות הטעויות הללו, קראתי את הספר בעניין ובצער. לא קל להתוודע (שוב: הרי הדברים עולים בעדויותיהם של הטייסים, בסדרה "האחת") לעינויים שעברו החיילים והטייסים, ולא קל להיזכר (שוב!) במחדל החמור של ההנהגה, שהייתה צריכה, ואולי גם יכלה, למנוע את המלחמה האיומה ההיא, זאת שבה איבד הציבור הישראלי את האמון במנהיגיו. (אפשר לקרוא על כך רבות בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948).

מי שחי כאן באותם ימים לא יכול לשכוח סצנות רבות שמתוארות בסיפור, ודווקא כאלה שהתרחשו בעורף, לא בחזית, ובשוך הקרבות, לא במהלכם. 

למשל – המרתף שאליו הגיעו בני המשפחה שיקיריהן נחשבו נעדרים, בתקווה לנסות למצוא תצלומים שלהם, כאלה שנלקחו מתוך כתבת טלוויזיה או עיתון זר, ויוכיחו שהנעדרים הם שבויים, לא חללים.

מי יכול לשכוח את התסיסה הציבורית, את ההפגנות הגדולות, שמוטי אשכנזי החל בהן; את הזעם של הורי השבויים, במיוחד של אלה שנשבו בסוריה, כי עם המצרים הגיעו די מהר להסכמות; את הטענות שהחלו להישמע, ומאז לא שככו, שלפיהן הפקירו את החיילים, את התחושה שלא באמת משתדלים לשחררם, שהמדינה כשלה. 

ובתוך כל אלה משתבצים ברומן סיפוריהן של כמה דמויות: הטייסים עמי ואריק, פקידת המבצעים לשעבר, גליה, שהשתחררה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה והיא עושה את צעדיה הראשונים כעיתונאית. קובי, שנפל בשבי במוצב החרמון. אודי הטנקיסט. לכל אחד מהם יש היסטוריה אישית שאנחנו מתוודעים אליה, ומבינים איך המשפחות שלהם השפיעו על גורלם ועל עמדותיהם בחיים.  

ה־6 באוקטובר 2023 מציין את יובל השנים שחלפו מאז אותו יום כיפור, כשהאזעקה של שתיים בצהריים החרידה את המדינה. הדיה של אותה אזעקה ממשיכים להישמע גם כיום, והספר שלפנינו הוא עוד אחד מאותם הדהודים.  

• מלחמת יום הכיפורים הסתיימה מבלי שהתודעה הציבורית הבינה את סופה כניצחון. לא היו אלבומי ניצחון, אלא רק חוברת מרובת עמודים שבה רשימה אינסופית של חללים. דור שלם נכתש שם במלחמה ההיא ולא ראה על מה ולא הבין מדוע. 
• את תוצאותיה אפשר להגדיר רק באמירה שנראה שישראל ניצלה מסכנה קיומית שהיא היתה אשמה בה, אף כי גם על גרסה זו, אודות הסכנה הקיומית, יש כיום עוררין. הפרשנות האחרת גורסת שסאדאת החליט לטלטל את ישראל השאננה והזחוחה, כדי לפתוח בתהליך להסדר והחזרת שטחים. כפי שאכן קרה. סימנה של מלחמה זו, עבור דור שלם של לוחמים וגם אזרחים, הוא סימן שאלה. 
• בני דור המדינה לא הוטרדו מממדיה הקטנים של מדינתם. ישראל נראתה להם כמרחב מספיק. היא היתה כל עולמם. היה אפילו ממד מנחם ומחמם לב בקוטנה האינטימי, העוטף, ביכולת להקיף במבט ולזכור את כל קווי המתאר שלה, ובסימביוזה שנוצרה בין המדינה הזעירה לילדים הקטנים שהיינו, שעולמם תוּחם באופן כה נוח שאפשר לחבקו כמו גור כלבים מתוק. לא היו לנו מרחבים של קדושה מיתולוגית. קבר רחל, מערת המכפלה, ואפילו במידה רבה הכותל המערבי, היו נושאים טובים לספרי הרפתקאות כמו חסמב"ה, אך רחוקים מאוד מלהיות משאת נפש או מושא געגועים שמעכירים את חיי היומיום הרגילים תחת אור התכלת העזה. 

לקראת סופו של ספרה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ – 1948־1955 משרטטת ההיסטוריונית חנה יבלונקה את השבר שעברו בני הדור שחקרה במהלך מלחמת יום כיפור ובעקבותיה. היא מראה את ההתפקחות המרה שלהם (שלנו! אני בת הדור, כמו גם יבלונקה עצמה) בעקבות מה שקרה באותה מלחמה. נכונותם המובנת מאליה למסור את נפשם בהגנה על המדינה, התמימות שבה האמינו בוודאות כי זאת תעמוד תמיד לצידם, התפוגגו כשהמעוזים נפלו בזה אחר זה, והלוחמים שהיו בהם נהרגו בקרבות בלתי אפשריים וחסרי כל תוחלת (כמו גם ההבנה שאת המלחמה ההיא היה כנראה אפשר למנוע, אלמלא יהירותם של מי שהסבירו למשל ש"עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", כפי שאמר משה דיין, אבל כשפרצה המלחמה כמעט נשבר, כי היה משוכנע שמדובר בחורבן בית שלישי, ודיבר על הפעלת נשק אטומי. כן, כן, אותו דיין שלפני מלחמת ששת הימים זלזל באלה מבין חברי הממשלה שלא ששו אלי קרב, ממש כמו שעשה באותה עת גם רחבעם זאבי, שכינה בזלזול את השרים המבוגרים והשקולים, אלה שלא היו ילידי הארץ, "הוורהפטיגים", כפי שאפשר לקרוא בספרו של תום שגב, 1967).

קו בר לב הכזיב. הביצורים לא הצליחו למלא את ייעודם ולא בלמו את הכוחות המצריים. ההנהגה המדינית והצבאית הכזיבו. גם משום שסירבו להקשיב להתראות המפורשות שקיבלו – תחילה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו, ואחרי כן גם מאשרף מרואן, המרגל הבכיר ביותר שאפשר היה לזכות בו – ונאחזו בקונצפציה שלפיה אין סיכוי שהסורים יפעלו בלי השתתפותם של המצרים, ושפניהם של המצרים לא למלחמה, הם עסוקים ב"סתם תרגיל צבאי נרחב."

לא רק ממרואן ומהמלך התקבלו התראות, אלא גם מהחיילים ששירתו במעוזים, על שפת תעלת סואץ, וראו במו עיניהם את ההיערכות הנרחבת של המצרים.

הקונצפציה ניצחה את השכל הישר, וחייהם של 2,656 ההרוגים, 7,251 הפצועים ו-294 השבויים יכלו להינצל ממוות או מהטראומה, שחוו הם, בני המשפחות שלהם, וכלל אזרחי ישראל, אלה שלחמו, ואלה שהיו בעורף.

ספרו של ד"ר נחום ורבין, רופא שהגיע למוצב המזח זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מצטרף אל התיעוד המתאר את עומקו של השבר שחל אז, לפני חמישים שנה, ביום כיפור, באוקטובר של שנת 1973.

ורבין מספר בספרו כיצד נלחמו במוצב המזח, כמעט עד הכדור האחרון. האוכל והתחמושת כמעט אזלו, הוא טיפל בפצועים, עד שלא נותרו עוד תרופות. הניסיון לחלץ את החיילים במוצב באמצעות סירות נכשל. חילוץ יבשתי לא היה אפשרי, היה ברור לגמרי שדינם נחרץ: עוד יום, לכל היותר יומיים, כל מי שהיה במוצב היה נהרג בוודאות.

זה היה הרגע שבו הציע ורבין להיכנע. מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לא היה מוכן לכך. לדעתו האתוס של צה"ל תבע הקרבה. הוא לא היה מוכן להשפלה. ורבין, כך הוא מסביר בספרו, וכנראה שכך דיבר גם אז, סבר כי "כניעה אינה השפלה במצב כזה, שבו חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים, שלהתאבדותם הייתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה, שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות."

ורבין "העז" אפילו לעקוף סמכות, לפנות אל הפיקוד ולבקש את הסכמתו לכניעה.

המפקדים סירבו לאשר לחיילי מוצב המזח להיכנע, וודאי שלא הסכימו לפקוד עליהם לעשות זאת. אדרבא: הטילו עליהם "להחזיק מעמד", ככל שיוכלו. כמה זמן? לא ידוע. איזה סיוע נקבל בינתיים? מה שקיבלתם עד כה. כלומר – מאומה!

בדיעבד קרא ורבין בארכיון צה"ל פרוטוקולים של דיונים שנערכו במהלך המלחמה. ב־13 באוקטובר 1973 נכתב בהם כי "יש מהומה מסביב הכניעה של המזח. אומרים ששר הביטחון לא מסכים לכניעה."

בריאיון שנערך עם האלוף (מיל') שלמה להט (צ'יץ') ב־1993, כלומר עשרים שנה אחרי המלחמה, אמר צ'יץ' כי התנגד לכניעה. "כן, ידעתי שהסיכויים שלהם לצאת בחיים אם לא ייכנעו יהיו אפס, אבל חשבתי ואני חושב גם היום, שאסור לתת למקום שייפול בידי אויב כתוצאה מנפילה בשבי."

זה מזכיר לי את הבדיחה המרה על אומץ ליבם המפוקפק של הצרפתים במלחמת העולם השנייה, לפיה "הצרפתים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה – של האנגלים."

קשה לי להבין איך גם אחרי עשרות שנים המשיך צ'יץ' לדבוק בעמדה שמוטב היה להקריב את שלושים ושישה האנשים שנפלו בשבי המצרים, וחזרו לישראל אחרי חמישה שבועות!

אי אפשר לדעתי שלא להסכים עם ורבין שאומר כי כאשר שכנע את חבריו להיכנע, מילא את תפקידו כרופא: להציל חיים. מה גם ש"מרגע שתמה הלחימה הפעילה נותרנו במעוז כתרנגולות בלול, מחכות לבוא השוחט. איזה יתרון היה למדינה לשחיטתנו?"

ורבין מספר כמובן גם על השבי. ועושה את זה באיפוק. "אולי החקירות בשבי לימדו אותנו להסתיר רגשות. אולי החקירות בזכרון יעקב [לשם לקחו אותם כדי לוודא שלא בגדו במולדת…] ובקריה בתל אביב לימדו אותנו לקח, אולי האירועים הטראומטיים של שבוע המלחמה והכניעה יצרו אצלנו חומת מגן," הוא מסביר, ומוסיף גם: "אולי אנחנו דור אחר, נוח פחות להיחשף […]."

בעיניו השאלה החוזרת שהוא נשאל – האם עברת בשבי עינויים? היא אינטימית מדי. הוא מסרב לתאר בפירוט את מה שעבר עליו.

חשיבותו העיקרית של הספר היא באמירה הנוקבת, הלא מתפשרת, של ורבין: החיים יקרים, ובנסיבות מסוימות מוטב להיכנע.

הוא אמנם חשש שיטילו בו דופי, כשישוב. שיקרעו ממנו את דרגותיו. שידונו אותו לכף חובה. אכן, ברגע מסוים אפילו זימנו אותו לחקירה משפילה, מזעזעת, ותקפו אותו, כי הציע לחיילים, רגע לפני שמסרו את עצמם לידי המצרים, שלא יתאמצו להיות גיבורים, שיימנעו מעצמם עינויים רק כדי לשמור על סודות שכבר בלאו הכי גלויים וידועים למצרים. גם על עצם העובדה ששכנע את חבריו להיכנע ניסו לתקוף אותו, אבל הוא לא נשבר, שכן היה משוכנע שהצדק אתו! אכן, לא היה המשך לאותה חקירה מזעזעת ולאותן האשמות מרושעות.

קבלת הפנים שזכה לה עם שובו דווקא הפתיעה אותו לטובה. הוא התקבל בזרי פרחים, תשואות וחיבוקים, שהיה ראוי להם!

הספר צנום ומרתק. רק דבר אחד הפריע לי: לא הבנתי מה הטעם לשבץ בו צילומים של מכתבים שקיבל ורבין מבני משפחתו, וגם מילדים זרים, שביקשו לעודד את רוחו בשבי. פה ושם מכתב מצוטט, שמשקף את מה שעבר על בני המשפחה שלו, עוד אפשר להבין. אבל המכתבים עצמם, בכתב יד, על פני כמה וכמה עמודים, מיותרים, לטעמי.

אבל זאת רק הערה שולית.. הספר מעניין וחשוב!

התחושה הראשונה שלי כשקראתי על מה כתוב הספר הייתה ספקנות, או אפילו רתיעה: כן, גם אני שמעתי כמובן שלאונרד כהן ביקר בארץ במהלך מלחמת יום כיפור, ושר לחיילים בחזית, וגם אני נמנית עם אוהביו של הזמר, איך אפשר שלא? אז מה? מה כל כך משמעותי בזמר ששר, כשמדובר על עניינים רציניים כל כך כמו מלחמה, אימת הקרבות, הרוגים, חיילים שמאבדים את החברים שלהם? מה ללאונרד כהן ולאובדן האמון של החיילים שננטשו במעוזים? מה לו ולזוועות שעברו על חיילינו שנפלו בשבי?

אגב, בעניין זה חובה לצפות בשתי התוכניות של ערוץ כאן 11 שבו מספרים פדויי השבי על ההתעללות המזוויעה שהעבירו אותם שלטונות צבא הגנה לישראל לאחר שובם ארצה. לראות, לשמוע ולא להאמין.

לחשדנות שלי מצאתי הד בדברים שכתב מתי פרידמן כשסיפר כאן, בספר שלפנינו, כיצד כששירת ברצועת הביטחון ב-1998 (על אותו שירות כתב בספרו המופלא דלעת), הביאו את מיכל אמדורסקי לשיר להם: "היה לה אז הלהיט 'תפרוק את הנשק, חייל שלי', רווי אמירות דו־משמעיות ותנועות ריקוד שהיא ביצעה עם שני רקדנים במדי צבא מעוצבים ועם אקדחי פלסטיק קטנים. עמדנו שם ובהינו בהם. זה היה נורא. באותו זמן כעסתי על המפקדים שלנו, שאילצו אותנו להיות שם, וכעסתי עליה, על שבכלל חשבה שיש לה משהו להגיד לנו."

הכעס שפרידמן מתאר נראה לי די מובן מאליו. מה פתאום שחיילים ירצו להקשיב לזמר או לזמרת? מה אלה כבר יכולים לתרום להם, בעיצומם של זוועות המלחמה?

ובכל זאת, הספר על לאונרד כהן ריתק אותי. פרידמן, כדרכו גם בספריו האחרים (למשל גם בספר מסתערבים – אגדה ישראלית), נוגע בנקודות משמעותיות ביותר בציבוריות הישראלית, והנושא שעליו הוא כותב משמש לו רק כמעין כַּן הַמְרָאָה אל סוגיות משמעותיות, או, כמו שהגדרתי בביקורת על מסתערבים: הוא נוגע שוב ושוב בעצב ישראלי חשוף.

כדרכו, לוקח פרידמן סיפורים אישיים ומראה באמצעותם איך התרחשו דברים וכיצד נראתה המציאות בתקופה שעליה הוא כותב. באותה הזדמנות הוא חושף אמיתות ועובדות לא ידועות.

כך למשל הוא מספר על השעות הראשונות אחרי שפרצה מלחמת יום כיפור, ואיך בעצם כמה מההרוגים הראשונים נורו באש כוחותינו: טנקים רוסיים שנפלו בידי צה"ל כשלל במלחמת ששת הימים הטעו את החיילים ששירתו בבסיס הבקרה של שארם א-שייך. בגלל תגובתם של חיילי הבסיס, היו הטנקיסטים בטוחים שמדובר בחיילים מצריים ולכן ירו עליהם. רק כעבור כמה דקות נוכחה אחת החיילות ששירתו בבסיס שהחייל "המצרי" הוא בעצם ישראלי, והחייל עצמו נדהם מהמפגש אתה: "מה, יש כאן חיילות?" הוא שאל. לטענתו של פרידמן משפחות ההרוגים לא יודעות עד היום שבניהן נהרגו בעצם עקב טעות.

"נדמה כי עוצמת ההלם של מלחמת יום הכיפורים נחשפת יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בכל  שנה מתפרסמים ספרים חדשים על קרבות ועל יחידות צבאיות, מבוטל הסיווג הסודי של חומרים ישנים, מוגשות בקשות לביטול הסיווג הסודי של חומרים
חסויים אחרים, תסריטאי טלוויזיה מנסים להציג את המלחמה לדור הצעיר, גברים ונשים בשנות ה־70 לחייהם מדברים על דברים שעד עכשיו לא דיברו עליהם", כותב פרידמן, וצודק. אכן, הספר ילדים בסדר גמור של חנה יבלונקה, הסדרה "שעת נעילה", הראיונות עם פדויי השבי, הם חלק מתהליך של עיבוד המלחמה ההיא, שהייתה, כדבריו של פרידמן "סוף של עידן וההתחלה של עידן חדש", והוא מוסיף "אני חושב שבית השיטה [קיבוץ שאיבד בקרבות אחד עשר חברים] ומדינת ישראל עוד לא התאוששו ממנו."

פרידמן מספר לנו בספר לא רק על לאונרד כהן ועל חלקו בניסיון להגיע אל המקומות הכי נידחים ושם לשבת לפעמים על קסדה הפוכה ולנגן, אלא גם על סיפורים אישיים ומשמעותיים מאוד. כמו למשל סיפורו של איציק שוקל, שהיה ביפן כשהמלחמה פרצה. הוא עשה הכול כדי לשוב ארצה, וכשהצליח להגיע ונכנס לקיבוץ, איש לא קיבל את פניו כי לא ידעו שחזר. אביו של איציק היה המאושר שבאדם כשראה פתאום את בנו, אבל אז אמר לו משהו "שאיציק מעולם לא שכח ושהוא חזר עליו באוזניי בביתו הקטן בקיבוץ, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אירע הרגע ההוא, 47 שנה לפני כן. הוא כבר חזר על המשפט והפך בו בראשו פעמים רבות לפני כן. אביו אמר, 'כמה אני שמח שבאת למלחמה'".

איציק (כלומר, כמובן – יצחק!) מעולם לא הצליח להתאושש מההבנה שאביו "היה מוכן להקריב אותו", כי "קיימים דברים חשובים יותר מאשר בנו החי היחיד". מה אפשר לומר על כך? מה אפשר לומר על הקישור הכמעט מובן מאליו שמתי פרידמן עושה אל ספר בראשית? "אם זה היה רומן, דמות הבן הייתה צריכה להיקרא יצחק. אבל שום סופר לא היה מעז לקרוא לו כך. זה היה יותר מדי".

וחוץ מזה, ובמרכז – סיפורו של לאונרד כהן. כוכב בינלאומי, שלא ביקש לעצמו שום הטבות. "כהן לבש חולצה צבאית ומכנסיים קצרים. הוא לא ביקש יחס מיוחד. כשהגיעו לבסיס כלשהו, חברי הלהקה פשוט פרסו שקי שינה על הרצפה בשק"ם או בחדר אחר, אבל הם חשבו שלכהן יש אולי דרישות אחרות והציעו למצוא לו מיטה אמיתית. הוא אמר לא. הוא ישן על הרצפה ואכל מנות קרב כמו כל אחד אחר. הייתה לזה משמעות מבחינת הישראלים".

למעשה, כהן הגיע ארצה ולא חשב שישיר לחיילים, הוא רצה להתנדב, לעבוד, לעזור במשהו, אבל מפגש אקראי עם זמרים ישראלים שביקשו ממנו להצטרף אליהם קבע במה יתרום לצה"ל. הוא ירד למדבר, נסע ממקום למקום, ושר לחיילים, "בידיעה שזה עלול להיות הדבר האחרון שהם ישמעו". רבים מהם לא הכירו אותו, ובכל זאת, נראה שסגנונו הרציני, המלנכולי, דיבר אליהם. "אולי היו אלה השירים, או צורת ההגשה שלהם, או העובדה שהתברר כי השקפת העולם של כהן היא בדיוק מה שנדרש בנסיבות האלה: 'פסימיסט הוא מישהו שמחכה לגשם. אני, אני כבר רטוב', הוא אמר פעם. 'אני לא מחכה שירד גשם. אנחנו בתוך הקטסטרופה,'" מציע פרידמן הסבר.

מי שכן זיהו את לאונרד כהן וכן הכירו אותו לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות ותחושה שקורה משהו בלתי מתקבל על הדעת: "הדברים נשמעו כמו חדשות על חייזרים. מה לאונרד כהן עושה פה?"

בין הסיפורים האישיים הרבים שמביא מתי פרידמן הופתעתי "למצוא" את אח"י בת שבע, שעליה אירע שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור אסון משאיות התחמושת, (ושבועיים אחרי כן המיקוש המצרי של הנחתת). אריה אורן, אישי, נפצע פצעים אנושים באסון המשאיות, ואף כתב על כך בחוברת הנושאת את השם "אח"י בת שבע שנה אחת ואירועים רבים בה (יוני 1969 – יוני 1970)". 

לאונרד כהן הופיע על הבת-שבע במהלך המלחמה, ופרידמן מספר על אירוע נוסף, מרתק ומרגש: צעירה מאורסת שהחתונה שלה נדחתה בגלל המלחמה הצליחה להגיע לדרום, מצאה את בן זוגה, ורב צבאי שנכח במקום השיא אותם, על הנחתת!

לאונרד כהן כמעט שלא דיבר על החוויה שעבר בסיני במהלך המלחמה, אבל היא טבעה בו את חותמה. מתי פרידמן מצא לכך הד בדברים שכתב, ושאותם מצא בעזבונו. את אחד השירים שלו, "Lover Lover Lover", כתב במהלך המלחמה.

גם הישראלים שהיו שם וראו ושמעו אותו זוכרים היטב את המפגש אתו.

קול צעקה רמה מהדהד מעבר לנימה החרישית שבה נכתב ספרה של רות שפירא בקולן – נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות.

עשרים ושבע נשים התראיינו בו: אלמנות, יתומות, אחיות שכולות, חברות שאיבדו בן זוג, כאלה שנפגעו בגופן וכאלה שנפגעו בנפשן, ישראליות בנות עדות ודתות שונות, שכל אחת מהן תרמה את סיפורה האישי.

הספר "מוקדש בגעגוע לזכרו של סרן (מיל') יגאל שפירא" שהמחברת התאלמנה ממנו ב-25 באוקטובר 1973, שעות אחרי הפסקת האש. "הפיקוד העליון רצה לסיים את המלחמה בתמונת ניצחון. הגחמה הזאת הסתיימה בכישלון גדול לצה"ל ובאבידות כבדות של כ-80 הרוגים ו-120 פצועים. הקרב המיותר על העיר סואץ נחשב לאחד המשגים הגדולים של ישראל במלחמת יום כיפור. ובמסגרת הפאשלה הזאת יגאל קיפח את חייו מרסיס שפגע בריאה שלו", כותבת רות, כדרכה – באיפוק שאינו מנסה להעלים את הזוועה.

הראיונות שערכה עם הנשים מעוררים כעס וצער, שכן ה"פאשלה" שגבתה את חיי בעלה והסיטה את מהלך חייה מהמסלול שיועד להם, היא רק אחת מרבות המתוארות בספר. שוב ושוב נודע על הרוגים מירי כוחותינו, על טעויות מקוממות שהרסו לא רק את חייו של ההרוג ושל האישה המרואיינת, אלא גם את חייהם של בני המשפחה הרבים שאצלם "הכול השתנה" אחרי מותו. שוב ושוב נשארות שאלות ללא מענה ותהיות ללא תשובה, ולא רק במישור הממלכתי.

איך ייתכן למשל שהסב המסור-לכאורה של דניאלה בוקשטיין בן-יעקב, שכל חייו עסק בהנצחת אביה, בנו, תוך כדי שהוא "משתמש" בה, כך חשה, כמו באביזר, נישל אותה בצוואתו, חרף ההבטחות וההצהרות ששמעה תמיד מפיו?

איך יכלה אמה של דנית בר לנשל אותה מהזיכרון של אביה, ולא לאפשר לה לדעת משהו עליו? שלא לדבר על עצם הקרב שבו נהרג, "קרב לטרון, אחד הקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות צה"ל".

כמה מכאיב לדעת שגם הקרב שבו נפל אחיה של תמר תיבון, היה, כך הסתבר בדיעבד, מיותר. "הדי התחקירים מהמלחמה, ולפיהם הקרב שבו חיים נפל במיתלה היה מיותר, האמא חוותה זאת כאסון נוסף. 'גיבור, גיבור, ובסוף מיותר', אמרה בציניות."

וכמה עצוב לדעת שיעל ידידיה, שאיבדה את בעלה, סמל שלמה מגריל, במלחמת ששת הימים, מתייסרת מכך שהנכד שלהם "משרת בצבא ולוחם כמו סבו." שלא לדבר על כך שלדבריה "ירושלים של היום, זאת שעל שחרורה-איחודה נלחם ונפל שלמה, היא סלע מחלוקת וכלל אינה מאוחדת כפי שמציירים אותה."

יעל ארצי מתקוממת עד היום על כך שלא חיפשו את גופת בעלה הטייס. יתר על כן, איש גם לא היה מוכן להודות בכך באוזניה, והיא זכתה לגינויים גם מבני משפחתה על התעקשותה לחשוף את האמת. "היא לא צריכה קבר לעלות אליו, היא רק רצתה שיגידו לה את האמת," הסבירה. אכן, כעבור שנים רבות הודו בפניה שצדקה.

בעלה הצעיר של דפנה שבתאי נהרג במלחמת ההתשה "בטעות, מאש כוחותינו".

טלי גורלי איבדה בעל, במלחמת יום כיפור, ובת, עפרי, בפיגוע בראס בורקה. על ימי הפיגועים היא אומרת כי היו אלה "שנים בהן כל מי שחי כאן ספג קרינה של רוע שהיה באוויר." האם הרוע נמוג והתפוגג מאז?

חני אורון שהתאלמנה במלחמת יום כיפור מדודי כהן, ילדה בת שאביה אפילו לא ידע על התהוותה. והעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון הציעה לה להפיל את העובר, כי "יהיה לך קשה מאוד לבד עם ילד. ככה לפחות תהיי פנויה."

אחיה התאומים של עדה גורדון-לנדסברג נהרגו במלחמת יום כיפור. איך לא שיחררו את השני, אחרי שהראשון נהרג? הצבא ניסה לכאורה לבדוק מה קרה. לבסוף הוחלט ש"יש אשמה, אבל אין אשמים". מה יכול להיות מרנין יותר ממסקנה כזאת?

סיפורה של ענת יהלום הוא זה של אשה שנפצעה קשה בדקות הראשונות של מלחמת יום כיפור. והיא אומרת "גבר נכה צה"ל הוא טרומפלדור, אישה נכת צה"ל היא סחורה פגומה". כמה מזעזע להבין שנשים נכות "מעדיפות להסתיר את נכותן" (כשם שעושים גברים נפגעי תסמונת דחק פוסט טראומטית).

מקוממים סיפוריהן של בנות זוג שלא היו נשואות רשמית, ולכן לא זכו לשום התייחסות או התחשבות: "הן מצויות ביגון ללא זכויות, בעיקר זכויות ומעמד חברתיים". (כך היה בעבר. כיום המצב שונה).

מצער כל כך סיפורה של שרה בוכמן, אלמנתו של יונה בוכמן, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שלא הצליח לשוב לאיתנו, והיא הרגישה צורך להסתיר את התאבדותו מהאנשים הסובבים אותה. עד כדי כך שכאשר מישהו מהעבודה אמר שהוא רוצה לדבר עם בעלה, היא אמרה לו "שילך לבית הקברות ברשפון" וגרמה לו להלם.

מור אמָרוֹ, ששירתה בשארם א-שייח' במלחמת יום כיפור אומרת: "המלחמה אתי כל הזמן, לא איבדתי אותה ולא עיבדתי אותה", ומתארת את מה שעבר עליה ואת הפוסט טראומה שחזרה אליה במפגש עם שחיתות שלטונית שעוררה בה שוב תחושה של חוסר אונים והרגשה "ששוב 'חוגגים עלינו'". (אבל מרגש להיווכח שהתחושות הללו הניעו אותה לפעול!)

חזקה מאוד מסקנתה של פארה אדלמן, שבעלה נהרג בקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, לפיה "במלחמות לא פותרים דבר, רק מסיגים את כל הצדדים לאחור", ולא פחות מרגשים דבריו של נאיף, יתום בדואי, שאביו, נאיף האיב, נפל בלבנון ב-1991. נאיף הבן אמר לשפירא כי "חשוב שידעו שמאחורי כל חלל יש עולם ומלואו", וזאת, כמובן, ההצדקה הגדולה ביותר לכתיבת הספר.

אחד הפרקים הקשים מנשוא הוא זה שבו שוחחה רות שפירא עם תיקי וידס, מי שכתבה את הספר קולות שתמיד אתי, 60 שעות במלחמת יום כיפור. בפתיח לראיון אתה כתוב כי "תיקי וידס שירתה כחיילת סדירה בחמ"ל הקשר בחטיבה המרחבית בבלוזה במלחמת יום כיפור. כשפרצה המלחמה, היא מצאה את עצמה יחידה בקשר מול הלוחמים במעוזים, תחילה עם הוראות עידוד והבטחות לסיוע שבדרך שהמפקדים ביקשו שתעביר להם, ובהמשך, כשהלחץ מהלוחמים בשטח התגבר, לקחה אחריות ובתושייה רבה נאלצה למצוא תשובות על מנת לתת להם מענה."

בהמשך מתוארת גבורתה השקטה, הצנועה, של אותה חיילת, שהבינה כי המפקדים איבדו את השליטה ואולי גם את העשתונות, ו"התחילה למצוא פתרונות ולפעול בתושייה כדי לעזור – ולו במעט – לאותם לוחמים הנמצאים במצוקה ובתנאי לחימה קשים". (אחד הרעיונות שלה היה – לבקש מהטבח שיחקה בקשר את קולו של המפקד! עד כדי כך!) 

"מבחינת המעוזים, אני הייתי החטיבה," היא מספרת, "מי שמעבירה פקודות והוראות הניתנות על ידי מפקד החטיבה או האלוף." למפקדים עצמם לא היה אכפת. "אף אחד לא התייחס למה שאני אומרת או עושה. גם אף אחד לא שם לב למה שאני אומרת. שום חשיבות".

עד היום היא כואבת את הקולות ששמעה. את הלוחמים במעוז מפרקת שהתחננו לחילוץ, וכשזה בא, פקדו על המפנים לקחת אתם רק פצועים, לא לוחמים כשירים. "את אלה הם נאלצו להוריד מהטנק: 'תלם, הם משאירים אותנו כאן. הם דוחפים אותנו מהטנק. הם לא נותנים לנו לעלות לטנק. תנו לנו לעלות. אל תשאירו אותנו כאן… קחו אותנו אתכם. אל תעזבו אותנו כאן," היא שמעה בקשר, ונאלצה להתמודד ולהגיב. חיילת צעירה, בשירות חובה.

לימים העיד אחד החיילים כי "תיקי לא הייתה סתם 'קשרית' בחמ"ל הגזרה הצפונית של התעלה בבלוזה… היא ניהלה את הקרב במשך שתי יממות. שמעתי אותה ברשת, בקסדה שלי, יום ולילה, כשהעבירה פקודות, עודדה, שיבחה מפקדים שהיו בתוך קרבות נואשים… החמיאה לצוותים שדיווחו על פגיעות האויב שבלמו את התקדמותו. בקיצור, היא היתה קרן אור באפלה ובבלבול הגדולים, כשכל הקודקודים הגדולים נדמו ונכנסו לפאניקה."

כשהגיעו נציגים של "ועדת אגרנט" לבסיס בבלוזה, הם שוחחו עם כל המפקדים ועם רוב החיילים. את תיקי לא זימנו. "התברר שמהבנות לא גובים עדויות".

עד היום תיקי לא יכולה למחול על מה שקרה לא רק במהלך אותה מלחמה, אלא גם לפניה. היא מעידה כי ידעו על המלחמה העתידה לפרוץ. המפקד כינס אותם בשבת בבוקר, ביום כיפור, והודיע להם שצפויה היתקלות בשעה שש בערב, אבל שאין מה לדאוג, "אנחנו נכסח אותם", והיא תוהה: "צה"ל יכול היה להיות מוכן, כבר ידעו לפני כן שתהיה מלחמה וכבר גייסו מילואים, אז לא יכלו ליידע אותנו? למה ללוחמים במעוזים ובקו הקדמי לא הודיעו? למה לא דאגו שיהיו מוכנים?" למה, למשל, למה לא חילקו לכולם שכפ"צים? היא שואלת שוב, כעבור עשרות שנים. 

את משבר האמון שנוצר בקרב בני הדור שלחמו אז מיטיבה לתאר חנה יבלונקה בספרה ילדים בסדר גמור (ואפילו מזכירה את סיפורה של הקשרית  בת ה-20. ושתיהן מראות כי "המלחמה ההיא היתה […] תום עידן התמימות").

מהספר שלפנינו אפשר להבין שלא רק מלחמת יום כיפור סילקה את התמימות. בכל אחד מהסיפורים ששפירא מביאה, סיפוריהן של נשים שהמלחמה פגעה בהן פגיעה מרה, אפשר להיווכח בעוצמות הקשות של האובדן.

המוטו לספר מבהיר את עמדתה ואת מה שהניע את שפירא לכתוב אותו: "אני רוצה לדבר על דברים שאנשים לא רוצים לשמוע", היא מצטטת את סבטלנה אלכסייביץ', כלת פרס נובל לספרות, 2015.

שפירא מסבירה בהקדמה את אחד המניעים לכתיבתו של הספר: בחברה הישראלית חשים אהדה רבה כלפי אלמנות צה"ל, אבל לתחושתה, ששותפות לה נשים ששוחחה אתן, "מדובר בנושא שלא כל כך רוצים לשמוע עליו ברמה האישית".

חשוב לציין שלא רק עצב יש בו, בספר הזה. בסיפורים השונים מתבטאת גם העוצמה של נשים שהצליחו למצוא את הדרך להמשיך לחיות. כדבריה של אחת האמהות השכולות (אמם של התאומים אודי וחגי גורדון, אחיהם של עדה גורדון-לנדסברג), שנהגה לומר כי "החיים קודמים למתים", והייתה "עמוד התווך של המשפחה", גם אחרי האובדן הנורא.

השיחה הפותחת את הספר היא עם פנינה גרי, שארוסה, עלי בן צבי, נהרג תשעה ימים לפני חתונתם. שישים שנה נדרשו לה, לגרי, עד שהצליחה לספר מה עבר עליה. היא כתבה הצגת יחיד אוטוביוגרפית, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שדני וולמן עיבד לסרט קולנוע.

"בחרתי בספר זה להביא עדויות לחיים בצל אובדן במלחמות ובמבצעים צבאיים שונים מנקודת מבטן של הנשים שנותרו מאחור, נשים ששוברות שתיקה, חלקן אחרי עשרות שנים".

הן מדברות, ועלינו להטות אוזן ולהקשיב להן.

כל מי שחי אז, וכבר היה אדם בוגר, זוכר: את אורותיו המנצנצים בשמים של המטוס היחיד שהותר לו באותו ערב להיכנס למרחב האווירי של ישראל; את נחיתתו, ששודרה בשידור ישיר בטלוויזיה; את רגעי המתח והדאגה, כשדלת המטוס נפתחה: האם מדובר בסוס טרויאני נוסח המאה ה-20? האם יבקעו מהמטוס חיילים מצריים חמושים, שירססו בנשק אוטומטי את מנהיגי מדינת ישראל שהגיעו כדי לקבל את פניו של נשיא מצרים? החששות הללו היו, כך הסתבר לימים, נחלת הכלל. הצבא הציב צלפים על גגות מבנים בשדה התעופה, ליתר ביטחון.

אבל לא. החששות התבדו. מי שהופיע בפתח המטוס היה אנואר סאדאת. הוא עצמו. עמד רגע, בפניו המוכרות כל כך לצופי הטלוויזיה, נופף לשלום וחייך אלינו מהמרקע.

אם כך – הוא באמת מתכוון, אמרנו בלבנו. הוא באמת בא כדי להושיט יד לשלום.

את רחשי הלב הביע למחרת בכנסת ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין שאמר: "זמן הטיסה בין קהיר ובין ירושלים קצר, אך המרחק ביניהם היה עד אמש אין-סוף. הנשיא סאדאת עבר את המרחק הזה באומץ לב. אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב, ונדע להעריכו אצל אורחנו, כי באומץ לב קמנו ובו נחיה."

רק ארבע שנים לפני כן היה סאדאת האויב הגדול, המנהיג שפתח נגדנו במלחמה, בעיצומו של יום כיפור, הסב לנו אבידות קשות, והוכיח לנו ולעמו, שהצבא המצרי של 1973 שונה מהצבא של 1967, ושהחיילים המצריים מוכנים להילחם, וגם יודעים לעשות זאת.

ישראל הביסה אמנם את כל תוקפיה, אבל יש הסבורים כי סאדאת תכנן מראש את המהלכים: אחרי המלחמה יגיע לישראל ויציע לה לחתום על הסכם שלום, על פי התנאים שהוא יכתיב.

המחווה שעשה בהגיעו לכאן, בנכונותו לנהל שיחות ישירות עם ממשלת ישראל, וגם לפנות אל הציבור בדיבור ישיר, מעל בימת הכנסת, נראתה לרוב הישראלים משמעותית ואפילו מהפכנית. התעוררה אז תחושה שרוח חדשה נושבת, רוח של פיוס, דיבור, משא ומתן, הדדיות, ואפילו של צחוק משותף. זכורים למשל חילופי הדברים שלו עם גולדה מאיר, ראשת הממשלה בימי מלחמת יום כיפור. "תמיד כינית אותי 'גברת זקנה' היא נזפה בו בלצון והוא פרץ בצחוק ואמר לשמעון פרס, יו"ר האופוזיציה באותה עת, "באמת כיניתי אותה כך…"

ביום שבו הגיע סאדאת לנאום בכנסת, התרוקנו הרחובות בישראל. הכול נצמדו אל מקלטי הטלוויזיה כדי לצפות בו. היו מי שהדברים שסאדאת אמר הכעיסו אותם. לתושבי סיני, פתחת רפיח, אופירה – היישוב שהוקם בשארם א שייך – התחוור שצפוי להם מאבק נגד הפינוי של יישוביהם. אבל מרבית הישראלים התפעמו מעצם הגעתו, וגם מחלק ניכר מדבריו.

מאחר שהנאום ארוך מאוד, הוא מובא במלואו להלן, בתחתית הדף.

כשקוראים אותו אפשר להבחין בכמה נקודות מעניינות מאוד. הדברים שסאדאת אמר נשמעים כנים ואמיתיים. אפשר להבין זאת לא רק מכך שהעז להגיע לישראל – המנהיג הערבי הראשון שנתן פומבי לניסיונות לפתוח במשא ומתן – אלא גם בשל צדקת הדברים שאמר: מלחמות הן עניין הרסני, ו"בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם," לא יכולים להיות מנצחים באמת.

אמונתו הדתית של סאדאת מתבטאת בנאומו, וכשהוא מזכיר כי "כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, ניקיון הכפיים והשלום," אי אפשר שלא להאמין שהוא מתכוון למה שהוא אומר.

כשהוא מציין את החשדנות כלפיו, הוא כמובן צודק, אבל הוא מבטיח כי בא לירושלים במטרה אחת ויחידה: להגיע להסכם שלום שייטיב קודם כל עם בני עמו, אך לא רק אתם. הוא מדבר כבעל חזון, כמנהיג שנפשו מגויסת להשתמש בכוחו כדי להבטיח את עתידם של מיליוני בני האדם שעל גורלם הוא יכול, צריך ורוצה להשפיע. הוא אומר זאת במפורש, ובמילים מרגשות מאוד: "האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להם הווה נעים ועתיד טוב."

הוא קורא לנו, אויביו עד זה לא מכבר, ואולי גם לבני עמו, להתעלות מעל הפנטיות, כי רק כך יוכלו הצדדים להגיע להסדר שיהיה מקובל על כולם.

עם כל זאת, אין להתעלם גם מהצדדים האחרים שבנאומו. אכן, הוא מבקש להתעלות מעל הפנטיות ולוותר עליה, מדגיש את כנות כוונותיו ומבטיח שהוא מוכן להכיר בקיומה של ישראל (זאת הייתה הבטחה תקדימית שמדינת ישראל צמאה לה מאז ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל, שמדינות ערב התנגדו לה בכל תוקף), למעשה בעצם ביקורו בכנסת הוא הכיר בקיומה של המדינה. ועם זאת, הוא מדגיש את תביעותיו, ומבהיר שלא יסכים להתפשר עליהן: ישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה (הוא מכנה זאת "שלום צודק"), ותתחייב לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, שכן היא לבו של הסכסוך.

לקראת סיומו של הנאום הבטיח סאדאת כי הוא מבטא בדבריו את רחשי לב עמו.

הסכם השלום עם מצרים נחתם במרס, 1979, כשנה וחצי אחרי ביקורו בישראל. בעיית הפליטים הפלסטינים לא נפתרה, אבל ישראל נסוגה מכל השטחים שכבשה מידי מצרים במלחמת ששת הימים, למעט רצועת עזה, שעליה העדיף סאדאת לוותר, וידע מה הוא עושה.

ב-1981, עוד לפני שהושלם פינוי סיני, נרצח אנואר סאדאת בעת שצפה במצעד השנתי שציין את הניצחון של מצרים במלחמת יום כיפור. אנשי הג'יהאד המצרי שהשתתפו במצעד לבושים במדי צבא, קפצו ממשאית נוסעת, הסתערו על בימת הכבוד, וירו בו.

הרצח הוכיח כי טעה בהבטחתו שלפיה הוא מייצג את רחשי הלב של כל בני עמו. עם זאת, הסכם השלום עם מצרים שריר וקיים עד עצם היום הזה, ארבעים ואחת שנים אחרי שנחתם.

בדבר אחד אין ספק: סאדאת היה מנהיג פורץ דרך, אמיץ, ובעל חזון. קשה שלא לתהות מתי יפקוד אותנו מנהיג בשיעור קומתו, שידע לעשות מעשה, ליזום מהלכים חיוביים, להביט קדימה, אל האופק, במילים אחרות – להנהיג.

הנאום במלואו

במלחמות אין מנצחים ואין מנוצחים

"בשם אללה, כבוד יושב-ראש הכנסת, מורי ורבותי. הרשו לי בראש ובראשונה לפנות אל יושב-ראש הכנסת בתודתי הכנה על כי איפשר לי לדבר אליכם בהזדמנות זו. כשאני מתחיל את דברי אני אומר: השלום עליכם ורחמי האלוהים, השלום לכולנו אם ירצה ה', השלום לכולנו עלי אדמות הן בערב והן בישראל ובכל מקום ופינה בעולם גדול זה המסובך במאבקי הדמים שלו, עולם המזועזע בסתירות החדות שבו, הנתון מפעם לפעם לאיום של מלחמות הרסניות, מלחמות אשר עושה האדם כדי שישמיד באמצעותן את אחי האדם. ובסופו של דבר, בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם, אין מנצח ואין מנוצח. לאמיתו של דבר המנוצח האמיתי הוא האדם, האדם הנעלה שביצורי האלוהים, אותו אדם אשר בראהו האלוהים, וכפי שאמר גאנדי שליח השלום: למען ילך על רגליו, יבנה את חייו ויעבוד את אלוהיו.

באתי אליכם היום, כששתי רגלי יציבות הן, כדי שנבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על אדמה זו, ארץ האלוהים. כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, נקיון הכפיים והשלום.

האמנם כוונתי לפתוח שוב במלחמה?

אני מוצא צידוק לכל אלה אשר קיבלו את החלטתי לבוא אל הפרלמנט שלכם, כאשר הודעתי עליה קבל עם ועולם, בהשתוממות ואפילו במבוכה. ויש כאלה, חלק מהם, שההפתעה הקשה דימתה להם שהחלטתי אינה יותר מאשר תמרון מילולי לצריכה פנימית כלפי דעת הקהל העולמית; חלק אחר אפילו תיארוה כטקטיקה פוליטית הבאה כדי לחפות על כוונותי לפתוח במלחמה חדשה.

אינני מעלים מפניכם שאחד מעוזרי במשרד נשיא הרפובליקה התקשר אתי בשעה מאוחרת בלילה מיד אחרי שחזרתי אל ביתי ממועצת העם ושאלני בדאגה: ומה תעשה אם תפנה אליך ישראל בהזמנה באמת? עניתיו בכל השקט: אקבלנה על המקום. כבר הודעתי שאני מוכן ללכת אל סוף העולם, אני אלך לישראל, כי אני רוצה להציג את העובדות השלמות כמות שהן לפני עם ישראל.

אני מוצא צידוק לכל מי שהחלטתי הפליאה אותו או הביע ספק באמינותן של כוונותי העומדות מאחורי החלטתי. אין אחד שתיאר לעצמו שנשיא המדינה הערבית הגדולה ביותר, הנושאת את המעמסה הגדולה ביותר ואת האחריות הראשונה במעלה בנושא המלחמה והשלום באזור המזרח התיכון, יכול להכריז על החלטתו המתבטאת בנכונות ללכת לארץ היריב, כאשר עודנו במצב מלחמה; אפילו יתירה מזאת – כאשר כולנו יחד עודנו סובלים מתוצאותיהן של ארבע מלחמות אכזריות במשך שלושים שנה; ומעל לכל זה – בזמן שמשפחותיהם של קרבנות מלחמת אוקטובר 1973 עדיין חיות את הטרגדיות של אלמנות, של יתמות, של הקרבת אבות ובנים שפלו חלל.

כמו כן, כפי שכבר הודעתי, לא התייעצתי בנושא ההחלטה הזאת עם מישהו מעמיתי ואחי נשיאי מדינות ערב או מדינות העימות. אחדים מהם, שהתקשרו אתי, אפילו גילו התנגדות אחרי ההודעה על ההחלטה כיוון שקיימת סיטואציה של ספק וחוסר אמונה המקננים בלב מדינות ערב, לרבות העם הפלשתינאי, מצד אחד, ובלב ישראל מצד שני, והם מקננים עדיין בכל הלבבות והנפשות. די לנו בכך שחודשים ארוכים, שבהם יכולנו לכונן את השלום, הלכו לשווא בגלל הסיכסוכים והוויכוחים, אשר לא נשאו פרי ואשר התמקדו סביב הנוהלים הקשורים בכינוס ועידת ז'נבה, המבטאים כולם את הספק הגדול ואת חוסר האמון השלם.

אני מדבר אליכם בכל הכנות

אבל אני מדבר אליכם בכל הכנות. קיבלתי את ההחלטה אחרי מחשבה והרהורים ארוכים ואני יודע שזה סיכון גדול. אבל אם האלוהים ישתבח ויתעלה קבע שאשא באחריות לעמה של מצרים ואשתתף באחריות בכל הנוגע לגורל העם הערבי והעם המצרי הרי יוצא מכך שהחובה הראשונה במעגל-אחריות זה היא למצוא את כל הדרכים כדי שארחיק מעל האומה המצרית הערבית וכל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות הרסניות, ממיתות, אשר האלוהים בלבד יודע את תוצאותיהן.

אחרי הרהורים ארוכים שוכנעתי שהנאמנות והדבקות באחריות בפני האלוהים ובפני העם מטילות עלי את החובה ללכת אל המקום הנידח ביותר בעולם, ואפילו לבוא אל ירושלים ולדבר אל חברי הכנסת, נציגי עם ישראל, על כל האמיתות והעובדות העולות בתוכי כדי להשאירכם אחר-כך שתחליטו בעצמכם לעצמכם. אחר-כך יעשה לנו אלוהים את אשר יעשה.

עלינו להתעלות מעל לפנטיות

גבירותי ורבותי, בחייהם של אומות ועמים יש רגעים שבהם מוטלת על כל אלה אשר ניחנו בתבונה ובראייה נכונה ונוקבת של הדברים לראות את אשר מעבר לעבר, עם כל הסיבוכים והמשקעים, וזאת למען זינוק נועז לקראת אופקים חדשים. אלה הנושאים כמונו אותה אחריות המוטלת על כתפינו הם הם הראשונים שצריכים לאזור עוז כדי להחליט את ההחלטות הגורליות התואמות את הסיטואציה. על כולנו להתעלות מעל לכל התופעות של פאנאטיות, מעל לאשליה עצמית ומעל לתאוריות ישנות-נושנות של עליונות, והדבר החשוב ביותר הוא שאל נשכח לעולם כי רק האלוהים מחוסן מפני כל שגיאה ורבב.

באומרי שאני רוצה להרחיק מעל כל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות חדשות, כאובות ואיומות, אני בא להודיע לפניכם בכל הכנות שהנני נושא אותו מטען של רגשות והנני נושא באותה אחריות לכל אדם בעולם, בוודאי כלפי העם הישראלי. כל נפש המוצאת את סופה במלחמות היא נפש של אדם ואין זה משנה אם ערבי הוא או ישראלי. האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להן הווה נעים ועתיד טוב.

עלינו להגן על חיי ילדינו

למען כל זה, בכדי להגן על חיי בנינו ועל חיי אחינו ואחיותינו כולם, כדי שחברתנו תתפנה ליצירה מתוך בטחון ושלווה, למען התפתחות האדם והאושר, כדי להעניק לו זכות של חיים בכבוד, למען אחריותנו בפני הדורות הבאים ולמען חיוכו של כל תינוק הנולד על אדמתנו – למען כל אלה החלטתי לבוא אליכם למרות כל הסיכונים ולשאת
לפניכם את דברי בצורה ישירה.

אני המנהיג הערבי הראשון שמוכן לחתום על הסכם שלו

נשאתי ואני עדיין נושא בנטל האחריות ההיסטורית ומשום כך הצהרתי לפני כן ולפני שנים אחדות –  למען הדיוק ב-4 בפברואר 1971 – שאני מוכן לחתום על הסכם שלום עם ישראל. זו היתה הצהרה ראשונה מפי אדם ערבי הנושא באחריות מאז החל
הקונפליקט הערבי-ישראלי. מתוך כל המניעים האלה המתחייבים מן האחריות המנהיגותית אמרתי ב-16 באוקטובר 1973 לפני בית האומה, הפרלמנט המצרי, כי יש לקרוא לכנס בין-לאומי שבו יוחלט על שלום קבוע וצודק. באותו זמן לא הייתי שרוי בנסיבות שמחייבות אותי לבקש שלום או לבקש הפסקת אש, אך מתוך המניעים האלה המתחייבים מן האחריות ההיסטורית והמנהיגותית חתמנו את ההסכם הראשון להפרדת הכוחות; ובעקבות כך – את ההסכם השני להפרדת הכוחות בסיני.

התחלנו לדפוק על הדלתות הפתוחות והסגורות כדי למצוא דרך בכיוון לשלום תמידי וצודק. פתחנו את לבנו לכל עמי העולם כדי שיבינו את מניעינו ואת יעדינו וכדי שישתכנעו שאנו באמת ובתמים שוחרי צדק ויוצרי שלום.

באתי אליכם בלב פתוח

עם כל המניעים האלה החלטתי לבוא אליכם בשכל פתוח, בלב פתוח וברצון מתוך הכרה, כדי שנבנה את השלום האמיתי המושתת על צדק.

רצה הגורל שמסע השלום יהיה ביום החג המוסלמי הגדול, חג הזבח המבורך, חג ההקרבה, כאשר הפקיד אברהם אבינו עליו השלום, אבי הערבים והיהודים, את גורלו בידי אלוהים ופנה אליו בכל רמ"ח אבריו, לא מתוך ציות כי אם מתוך כוח רוחני עצום ומתוך בחירה חפשית, ככדי להקריב את יוצא חלציו. זאת מתוך דחף של אמונה
עמוקה, בלתי מעורערת, באידיאלים נשגבים, המעניקים לחיים תכנים עמוקים.

שמא מקריות זו נושאת תוכן חדש לנפשות כולנו, שמא תהפוך מקריות זו לתקווה אמיתית, לבשורת הביטחון והשלווה והשלום.

אלה רגעים נדירים

גבירותי ורבותי, הבה נהיה גלויים במלה הישרה וברעיון הבהיר והברור שאין בו עיקולים; הבה נהיה גלויים איש לרעהו בשעה שהעולם כולו, במערב ובמזרח, עוקב אחרי רגעים נדירים אלה, רגעים נדירים אלה אשר ייתכן כי יהיו נקודת מפנה מהותית
בתהליך ההיסטורי באזור הזה של העולם, ואולי בעולם כולו. הבה נהיה גלויי לב בשעת מתן תשובתנו לשאלה הגדולה כיצד אפשר להגשים את השלום היציב והצודק.

קודם כול, באתי אליכם ועמי תשובה ברורה וגלויה על שאלה גדולה זו כדי שהעם בישראל ישמע אותה, וישמע אותה העולם כולו, וכדי שישמעו אותה כל אלה שקריאותיהם הכנות לשלום כבר הגיעו לאזני מתוך תקווה שבסופה של פגישה היסטורית זו תהיינה תוצאות שמצפים ומייחלים להן מיליוני אדם. בטרם אודיע על תשובתי רצוני להבטיח לכם שאני נשען בתשובתי הגלויה והברורה על מספר עובדות שאיש אינו יכול להתחמק מלהכיר בהן.

אין אושר על חשבון אומללות

עובדה ראשונה: לא ייתכן אושר לאדם כלשהו על חשבון אומללות האחרים;

עובדה שנייה: לא דיברתי ולא אדבר בשתי שפות. לא ניהלתי ולא אנהל שני סוגי מדיניות, לא אשא ולא אתן עם איש אלא בשפה אחת ובמדיניות אחת ובחזות-פנים אחת;

עובדה שלישית: העימות הישיר והקו הישר הם הדרך הקרובה ביותר והמוצלחת ביותר להגיע למטרה ברורה;

העובדה הרביעית: הקריאה לשלום קבע, לשלום צודק המושתת על
כיבוד החלטות האו"ם, הפכה לנחלת העולם כולו והיתה לדרך של הבעת רצון החברה הבין-לאומית, אם בברירות הרשמיות אשר מתוות את המדיניות ומקבלות החלטות, או ברמת דעת הקהל העולמית-הציבורית, דעת הקהל המשפיעה על גיבוש המדיניות
וקבלת ההחלטות;

העובדה החמישית, והיא אולי החשובה והברורה ביותר: האומה
הערבית איננה זזה ואיננה פועלת בחתירה למען השלום היציב והצודק מתוך מעמד של חולשה או זעזוע, כי אם ממש להיפך – יסודות איתנים של כוח ויציבות העושים את דבריה לדברים הנובעים מתוך רצון אמיתי וכן להגיע לשלום, רצון הנובע מהערכה
אמיתית לתרבות, כדי למנוע שואה בטוחה עלינו ועליכם ועל העולם כולו.

אין חלופה לשלום

אכן אין חלופה להחלטה לגבי שלום יציב וצודק, שסערות אינן מזעזעות אותו ולא יוטלו בו ספיקות ואין כוונות רעות ואין עיקולים בדרכו.

מן העובדות האלה, אשר ביקשתי להציב לפניכם כהווייתן, כפי שאני רואה אותן, אני מבקש להזהירכם בכל הכנות. אני מזהירכם מדברים שאולי עולים במחשבה. חובת גילוי הלב שלי מחייבת אותי לומר לכם את הדברים הבאים:

1) לא באתי אליכם כדי לחתום על הסכם נפרד בין מצרים וישראל. אין זה בא בחשבון במדיניות מצרים. הבעיה אינה מצרים וישראל. כל שלום נפרד בין מצרים וישראל או בין מדינה ממדינות העימות וישראל לא יביא את השלום הצודק באזור כולו. יתר על כן, אף אם יתגשם השלום בין מדינות העימות כולן ובין ישראל, ללא פתרון צודק לבעיה הפלשתינאית, הדבר הזה לא יגשים בכלל שלום יציב וצודק, שהעולם כולו מאיץ להגיע אליו ולהשיגו.

2) לא באתי אליכם כדי לחתור להשגת שלום חלקי, דהיינו לסיים מצב המלחמה בשלב זה ואחר-כך לדחות את הבעיה בשלמותה לשלב הבא. אין זה הפתרון היסודי העשוי להובילנו לשלום היציב. ובקשר לזה, לא באתי אליכם כדי שנסכים על הסדר-ביניים
שלישי בסיני או בגולן או בגדה המערבית, שכן הדבר הזה פירושו שאנו רק דוחים את הצתת הפתיל לעתיד. ואף פירושו של דבר שחסר לנו העוז לעמוד פנים אל פנים מול השלום וכי אנחנו חלשים מכדי לשאת המעמסה ובאחריות של שלום יציב וצודק. באתי אליכם כדי שנבנה יחד את השלום הקבוע והצודק כדי שלא תישפך טיפה אחת מדם אחד הצדדים. למען זאת הכרזתי כי אני מוכן ללכת אל סוף העולם.

וכאן אני חוזר להשיב על השאלה הגדולה: כיצד נגשים את השלום הקבוע והצודק? לדעתי – ואני אומר זאת מעל במה זו לעולם כולו –התשובה איננה בלתי אפשרית ואין היא קשה, אף שעברו שנים ארוכות של נקמת דם, איבה, שנאה וגידול דורות ברוח של
התרחקות מושלמת ואיבה מחריפה. התשובה איננה בלתי אפשרית ואיננה קשה אם נלך בדרך של קו ישר ובכל הכנות והאמונה. אתם רוצים לחיות יחד אתנו באזור זה של העולם.

אנחנו מקבלים אתכם בברכה, בביטחון ובבטחה

ואני אומר לכם בכל הכנות: אנחנו מקבלים אתכם בינינו בברכה, בביטחון ובבטחה. דבר זה כשלעצמו הוא נקודת-מפנה עצומה, מסימניו של מפנה היסטורי חד. בעבר היינו דוחים אתכם, והיו לנו בכך טענות וסיבות משלנו. כן, היינו מסרבים להיפגש אתכם בכל מקום שהוא. כן, היינו מתארים אתכם כישראל המדומה. כן, היינו נפגשים יחד אתכם בכינוסים או בארגונים בין-לאומיים ונציגינו לא היו – ועדיין אינם – מחליפים ברכות ושלום. כן, כזאת קרה ועדיין קורה כדבר הזה. היינו מתנים כי בכל השיחות יהיה מתווך אשר ייפגש עם כל צד בנפרד. כן, כך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות הראשונה, ובזאת הדרך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות השנייה. כמו כן נפגשו נציגינו בוועידת-ז'נבה הראשונה, למשל, מבלי להחליף אפילו מלה ישירה אחת.

כן, כזאת קרה. ואולם היום אני אומר לכם ואני אומר לעולם כולו: אנחנו מסכימים לחיות יחד אתכם בשלום צודק וקבוע. איננו רוצים להקיף אתכם או כי אתם תקיפו אותנו בטילים שנועדו להרוס או בפצצות של שנאה ואיבה. הכרזתי יותר מפעם אחת כי ישראל היא עובדה קיימת, שהעולם הכיר בה ושתי מעצמות-העל קיבלו
עליהן את האחריות לבטחונה והגנת קיומה. ומאחר שאנחנו רוצים את השלום, באמת ובתמים, היתה בינינו ובניכם חומה עצמוה וגבוהה. ביקשתם לבנות את החומה הזאת במשך מחצית היובל. ואולם חומה זו התנפצה בשנת 1973. היתה זו חומה של מלחמה
נפשית הנמשכת בלהבתה ובהסלמתה. זאת היתה חומה של הפחדה בכוח שיכול לכבוש בסערה את האומה הערבית מקצה אל קצה. זאת היתה חומה של הפצת הדעה כי אנחנו אומה אשר הפכה לגוף חסר-תנועה. יתר על כן, היו ביניכם שאמרו כי אפילו כעבור
חמישים שנה לא תהיה עוד תקומה לערבים מחדש. זאת היתה חומה המאיימת תמיד בזרוע הארוכה אשר תוכל להגיע לכל מקום ולכל מרחק. זאת היתה חומה המזהירה אותנו מפני השמדה ואבדון אם ננסה להשתמש ולהפעיל את זכותנו החוקית לשחרר את אדמותינו הכבושות. עלינו להכיר יחד כי חומה זו נפלה ונופצה בשנת 1973.

באתי כדי לסלק את הספקות

אולם קיימת עוד חומה. חומה שנייה זו מהווה מחסום נפשי סבוך בינינו וביניכם, מחסום של ספיקות, מחסום של ניכור, מחסום של חשש, של הולכת שולל, מחסום של הזיה ביחס לכל התנהגות או מעשה או החלטה, מחסום של פירוש זהיר ומוטעה לכל מאורע או שיח. מחסום נפשי זה הוא אשר התבטאתי אודותיו בהצהרותי הרשמיות, שהוא מהווה 70% של הבעיה. ואני שואל אתכם היום, בביקורי זה: מדוע לא נושיט זה לזה את ידנו באמת ובאמונה, בכנות, כדי לנפץ יחדיו את המחסום הזה? מדוע לא נאחד את רצוננו באמת, באמונה ובכנות, כדי לסלק יחד את כל הספיקות, הפחד, הבוגדנות והכוונות הרעות וכן את הכוונות הנסתרות? מדוע לא נעמוד כאיש אחד ובאומץ לב של גברים ובתעוזת הגיבורים אשר מקדישים את חייהם למען מטרה נעלה יותר? מדוע לא נעמוד כאיש אחד בזה אומץ-הלב, בזאת התעוזה, כדי שנקים בניין נשגב של שלום אשר ייכון לנצח ואשר יאיר לדורותינו הבאים אורות של שליחות אנושית למען בניין, פיתוח וטובת אנוש? מדוע נוריש לדורות הבאים את תוצאות שפיכות הדמים, את הכליה, את היתמות, את האלמנות, את הרס המשפחות ואת אנחת הקרבנות?

מדוע שלא נאמין בתבונת הבורא, כפי שבאה במשלי שלמה: מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה… טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב? מדוע שלא נקרא ממזמורי דוד הנביא: "אליך ה' אקרא… שמע קול תחנוני בשוועי אליך, בנשאי ידי אל דביר קדשך; אל תמשכני עם רשעים ועם פועלי אוון, דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם; תן להם כמפעלם וכרוע מעלליהם… בקש שלום ורדפהו"?

עליכם לנטוש את חלומות הפלישה

גבירותי ורבותי, את האמת אומר לכם: השלום לא יהיה שלום כשמו אם לא יהיה קיים על צדק ולא על כיבוש אדמתו של הזולת. לא ייתכן שאתם תבקשו לעצמכם את אשר אתם שוללים מן האחרים. בכל הכנות וברוח אשר הביאה אותי אליכם היום אני אומר לכם: עליכם לנטוש סופית את חלומות הפלישה, ולנטוש גם את האמונה האומרת כי הכוח הוא האמצעי הטוב ביותר להתנהגות עם ערבים. עליכם לקלוט היטב את הלקחים של העימות בינינו וביניכם, ולא תועיל לכם התפשטות בדבר כלשהו. וכדי שנדבר בגלוי: הרי אדמתנו אינה ניתנת למיקוח ואיננה מוצגת לוויכוחים. העפר הלאומי נראה בעינינו כאותו הוואדי הקדוש שאללה דיבר בתוכו אל משה עליו השלום. אין אחד מאתנו זכאי או מסכים לוותר על שעל אחד מאדמה זו או לקבל את עקרון הוויכוח והמיקוח עליו.

לפנינו הזדמנות טובה לשלום

את האמת אומר לכם: לפנינו היום ההזדמנות הטובה לשלום, והיא הזדמנות שאין התקופה יכולה לתת לנו כמותה, אם באמת נהיה רציניים במאבקנו למען השלום. הזדמנות זו, אם נאבד אותה, או נפזרנה, תתנקם ותחול עליה קיללת האנושות וקיללת ההיסטוריה.

מהו השלום לגבי ישראל? – שתחיה באזור עם שכניה הערבים בשלווה ובביטחון. זהו ההגיון שאני אומר לעומתו: כן, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה, רגועה ובטוחה מכל תוקפנות.

זהו הגיון שלעומתו אומר: הן, שישראל תקבל את כל סוגי הערבויות
המבטיחות לה את שתי האמיתות הללו. זוהי דרישה שלעומתה אני אומר הן.

יתר על כן, אנו מודעים לכך שנסכים לכל הערבויות הבין-לאומיות שאתם מדמים לעצמכם וממי שאתם רוצים לקבלן. אנו מודעים לכך שנסכים לקבלת על הערבויות שאתם רוצים משתי המעצמות או מאחת מהן או מחמשת הגדולים או מחלקם. אני חוזר ומודיע בכל הבהירות שאנחנו מסכימים לכל הערבויות שאתם תקבלו, ובמקביל אנו נקבל אותן ערבויות. תכליתו של דבר איפוא: כאשר אנו שואלים מה הוא השלום לגבי ישראל, התשובה היא, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה עם שכניה הערביים בשלווה ובביטחון ובמסגרת הרצויה לה של ערבויות אשר משיג הצד שכנגד.

חייבים להחיות את רוח הסובלנות

אבל איך יתגשם הדבר הזה? איך נוכל להגיע אל תוצאה זו, ובאמצעותה אל השלום היציב והצודק? יש אמיתות שאין מנוס מלעמוד בפניהן בכל העוז והבהירות. יש אדמה ערבית שכבשה ישראל ועודנה כובשת בכוח מזויין. ואנו עומדים בתוקף על הגשמת הנסיגה השלמה משטחים אלה, לרבות ירושלים הערבית, ירושלים אל-קודס, שבאתי אליה בהיותה עיר השלום, שהיתה ותמשיך להיות לנצח ההגשמה החיה לדו-קיום בין כל המאמינים השלוש הדתות. אבל לא סביר הדבר שמישהו יחשוב כי במעמדה המיוחד צריכה העיר ירושלים להיות במסגרת סיפוח או התפשטות, אלא היא צריכה
להיות חפשית ופתוחה לכל המאמינים. וחשוב מכול שעיר זו לא צריך להפרידה מאלה שבחרו בה כמקום משכנם הקבוע מזה כמה מאות שנים. ובמקום להעביר את שנאות מלחמות הצלב אנו חייבים להחיות את הרוח של עומאר אבן אל-חטאב וצאלח א-דין,
דהיינו, רוח הסובלנות וכיבוד הזכויות. מקומות התפילה, המוסלמיים והנוצריים כאחד, אינם סתם מקומות לקיום טקסים ותפילות. הם יותר מזה, עדות אמת לנוכחותנו שלא נפסקה במקום הזה, בין אם פוליטית, אם רוחנית ואם מחשבתית.

חובה שאיש לא יטעה בהערכתו את החשיבות והכבוד שאנו רוחשים לירושלים, אנו הנוצרים והמוסלמים. והרשו לי לומר לכם ללא כל היסוס: לא באתי אליכם מתחת לכיפה זו כדי שאפנה בבקשה לפנות את כוחותיכם מן האדמה הכבושה. הנסיגה השלמה מן האדמה הערבית הכבושה אחרי 1967 היא דבר מובן מאליו. לא נקבל בעניין זה כל ויכוח ולא נתחנן בעניינו לפני מישהו או בפני מישהו, שכן אין כל משמעות לכל שיח על שלום יציב וצודק ואין כל משמעות לשום צעד הבא להבטיח את חיינו יחדיו באזור זה של העולם בשלווה ובבטחון, כאשר אתם כובשים אדמה ערבית בכוח
מזויין. אין שלום שיהיה יציב או שייבנה על כיבוש אדמת הזולת. כן, זה מובן מאליו.

זה אינו ניתן לוויכוח ולדיון, אם הכוונות תהיינה טובות ואם המאבק יהיה כנה למען יבוא השלום היציב והתמידי לדורנו ולכל הדורות אחרינו.

הבעיה הפלסטינית היא עיקר הבעיה

באשר לבעיה הפלשתינאית אין מי שיכחיש שזה עיקר הבעיה כולה. אין מי שיקבל היום בכל העולם סיסמאות שנשמעו בישראל, המתעלמות מקיומו של עם פלשתין, ואפילו שואלות: איפה הוא העם הזה? בעייתו של העם הפלשתינאי והזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי אינן ניתנות להתעלמות או להתכחשות מצד כלשהו.
אין ההגיון סובל ואין הדעת סובלת שיהיה מקום להתכחשות או להתעלמות מזה. זו עובדה שנתקבלה בהסכמה בין-לאומית במערב ובמזרח וזכתה להכרה, אהדה ותמיכה במסגרת מסמכים בין-לאומיים והודעות רשמיות, ולא יועיל לאיש לאטום את אזניו מן
המלים הנשמעות יום ולילה ולמעשה לעצום את עיניו מול העובדה ההיסטורית הזאת.

אפילו ארצות-הברית של אמריקה, בעל-הברית הראשון שלכם, הנושאת את שיא המחוייבות להגנת קיום ישראל וביטחונה, שנתנה ונותנת לישראל כל תמיכה מוראלית, חומרית וצבאית, אני אומר שאפילו ארצות-הברית בחרה להתייצב לפני האמת ולהכיר שלעם הפלשתינאי יש זכויות לגיטימיות והבעיה הפלשתינאית היא לב המאבק ועיקרו, וכל עוד הבעיה הזאת נשארת תלויה ללא פתרון הרי שהמאבק הזה יגבר ויקבל ממדים חדשים.

בכל הכנות אומר לכם: לא ייתכן שהשלום יושג בלי הפלסטינים. טעות חמורה שאין איש יודע את ממדיה היא לעצום עין מול הבעיה הזאת או להזניחה. אני לא אמשיך לגולל אירועי העבר מאז ניתנה הכרזת באלפור לפני כשישים שנה. אתם בקיאים יפה בעובדות. אם מצאתם אתם את ההצדקה החוקית והמוסרית להקים בית לאומי על
אדמה שלא היתה כולה רכושכם, קל וחומר שתבינו עקשנותו של העם הפלשתיני להקים את מדינתו מחדש במולדתו. כאשר תובעים כמה מן הקיצוניים שהפלשתינאים יוותרו על יעד נעלה זה, מובנו של ויתר זה, לאמיתו של דבר, לוותר על זהותם ועל תקווה כלשהי בעתיד.

אני מברך קולות ישראליים שדרשו להכיר בזכויות העם הפלסטיני כדי להגיע לשלום ולהבטיח אותו. אני אומר לכם, גבירותי ורבותי, שאין תועלת מאי-הכרה בזכות העם הפלשתינאי וזכותו להקים את מדינתו וחזרתו.

אנו הערבים עברנו נסיון זה בעבר יחד עמכם ועם עובדת הקיום הישראלי. המאבק עבר ממלחמה למלחמה, מקרבות לקרבות יותר גדולים, עד שהגענו היום אל קצה תהום מסוכנת ושואה נוראה אם לא ננצל יחד את הזדמנות השלום הקבוע והצודק.

עליכם לעמוד בפני הבעיה באומץ לב

חובה עליכם לעמוד בפני המציאות באומץ-לב כפי שעשיתי זאת אני. אין פתרון לבעיה כלשהי על-ידי מנוסה או התעלמות ממנה. לא ייתכן שיתייצב שלום על-ידי הנחת מצבים מסיבות דמיוניות שהעולם פנה אליהן עורף וכבר קרא באופן קולקטיבי לצורך בהכרה וכיבוד הצדק והאמת. אין צורך להיכנס לחלל הריק של הזכות של העם
הפלסטיני. אין תועלת ביצירת מחיצות כדי לעכב את בואו של השלום או להפילו.

כפי שאמרתי לכם, אין אושר על חשבון אומללותם של האחרים. כמו כן, העימות הישיר והקו הישיר הם הדרך הקרובה והמוצלחת ביותר ליעד הברור. העימות הישיר עם הבעיה הפלשתינאית והשפה היחידה לטפל בה לכיוון שלום צודק וקבוע טמונים בהקמת מדינה של העם הפלשתינאי, עם כל הערבויות הבין-לאומיות שאתם דורשים.

אסור שיהיה לכם חשש ממדינה צעירה שתזדקק לתמיכת כל מדינות העולם לשמירתה. וכאשר יצלצלו פעמוני השלום, לא תהיה יד אשר תקיש בתופי המלחמה; ואם תימצא יד כזו – לא יישמע קולה. תארו לכם את הסכם השלום שנביא בז'נבה לעולם הצמא לשלום, הסכם שלום העומד על הנקודות הבאות:

א. סיום הכיבוש הישראלי של האדמות הערביות שנכבשו בשנת 1967;

ב. הגשמת הזכויות היסודיות של העם הפלשתינאי וזכותו להגדרה עצמית, בכלל זה הקמת מדינתו;

ג. זכות לכל מדינות האזור לחיות בשלום בתוך גבולותיהן הבטוחים והמובטחים על-ידי אמצעים שהוסכם עליהם ואשר יבטיחו את הבטחון המתאים לגבולות הבין-לאומיים, וזאת בנוסף לערבויות בין-לאומיות;

ד. כל מדינות האזור מתחייבות לקיים ביניהן יחסים בהתאם למטרות ועקרונות אמנת האומות המאוחדות, ובמיוחד האיסור להשתמש
בכוח ופתרון סיכסוכים בדרכי שלום;

ה. סיום מצב המלחמה הקיים באזור.

השלום הוא כתיבה מחדש של ההיסטוריה

גבירותי ורבותי, השלום איננו חתימה על שורות כתובות כי אם כתיבה חדשה של היסטוריה. השלום איננו תחרות בקריאה אליו כדי להגן על חמדנות או להסתיר שאיפות. השלום במהותו הוא מאבק אדיר נגד התאוות והחמדנות. ושמא ניסיונות ההיסטוריה הקדומה והחדשה מלמדים אותנו כולנו שהטילים והנשק האטומי אינם
מביאים בטחון; להיפך, הם הורסים את הבטחון.

חובתנו למען עמינו, למען התרבות שיצר האדם, להגן על האדם בכל מקום משלטון כוח הנשק. חובה עלינו לרומם את שלטון ההומאניות ואת כוח הערכים והעקרונות אשר מרימים את קרנו של האדם.

ואם תרשו לי לפנות בקריאה מעל במה זו אל עם ישראל הריני פונה בדבר אמת לכל איש ואשה וילד בישראל ואומר לו: אני נושא אליכם, מאת העם המצרי אשר מברך את השליחות המקודשת הזאת למען השלום, אני נושא אליכם שליחות שלום, זוהי
שליחות של עם מצרים שאיננו יודע קנאות, שבניו המוסלמים, הנוצרים והיהודים חיים ברוח הידידות, האהבה והסובלנות. זוהי מצרים שעמה הפקיד בידי את פקדון השליחות הקדושה, אליכם, שליחות של בטחון ושלום. אני פונה אליכם, כל איש ואשה
וכל ילד בישראל: עודדו את הנהגתכם למאבק למען השלום כדי להפנות את המאמצים להקמת בניין רם של שלום במקום לבנות מבצרים ומקלטים המבוצרים בטילי הרס.

הראו לעולם כולו את דמות האדם החדש באזור זה של העולם כדי שישמש דוגמה לאדם האהבה, אדם השלום בכל מקום ומקום. בשרו לבניכם שמה שהיה בעבר היה סוף המלחמות וקץ היסורים. הנה באה התחלה חדשה של חיים חדשים, חיים של אהבה, ברכה, חופש ושלום.

מלאו את האדמה בשבחי השלום

הו, כל אם שכולה, כל אלמנה, כל בן שאבד לו אביו או אחיו, הו, כל קרבנות המלחמות: מלאו את האדמה והחלל בשבחי השלום, מלאו את הלבבות בתקוות השלום, הפכו את השיר לאמת חיה ומניבה, הפכו את התקווה לחוקה של עבודה ושל מאבק. שהרי כוח הרצון של העמים בא מכוח רצונו של האלוהים.

גבירותי ורבותי, לפני שבאתי לכאן פניתי בכל רחשי לבי ומצפוני אל האלוהים, ישתבח ויתהלל, כאשר ערכתי את תפילת החג במסגד אל-אקצא, כאשר ביקרתי בכנסיית הבשורה – פניתי לאלוהים שיתכן את רוחי, יקיים את אמונתי האיתנה, ושביקורי זה יגשים את מטרתו למען הווה מאושר ועתיד מאושר עוד יותר.

אני מבטא את רצון עמי וכוונותיו

בחרתי לחרוג מכל הכללים והתקדימים שידעו מדינות הלוחמות זו בזו, על אף כיבוש האדמות הערביות שעדיין קיים. הצהרתי שאני מוכן לבוא לישראל היתה הפתעה גדולה וגרמה להתרגשות רבה ואף להטלת ספיקות לגבי מטרות בואי. ולמרות זאת קיבלתי את ההחלטה באמונה שלמה שאני נותן כאן ביטוי כן לרצונו של עמי וכוונותיו.

בחרתי בדרך הקשה הזאת אפילו אם בעיני רבים וטובים היא הדרך הקשה ביותר. בחרתי לבוא אליכם בלב פתוח ובמחשבה פתוחה. בחרתי לתת דחיפות למאמצים העולמיים הנעשים למען השלום. בחרתי לבוא אליכם, לביתכם, ולהביא לכם את העובדות לאשורן, את האמיתות המופשטת, ולא כדי לתמרן ולא כדי להרוויח משהו,
אלא כדי שנעבור יחד את המערכות הקשות ביותר בהיסטוריה החדשה, זו המערכה אל שלום צודק וקבוע. אין זו מערכה שלי בלבד ולא של המנהיגים בישראל; זוהי מערכה של כל אזרח ואזרח על אדמותינו כולנו, שזכותו לחיות בשלום. זוהי התחייבות מצפונית ואחריות בלבותיהם של מיליונים המצפים לשלום המיוחל.

כאשר הודעתי על היוזמה הזאת שאלו רבים את השאלה: מה אפשר לדעתי להרוויח מביקור זה? מה אני מצפה ממנו? כשם שהשיבותי לשואלים כן מכריז אני באזניכם:

לא נקטתי יזמה זו מתוך רצון ומחשבה להשיג מה שניתן להשיג במשך הביקור; באתי למסור את השליחות ומסרתי את השליחות. ואתם קיראו את דברי האלוהים, כפי שנאמרו על-ידי זכריה נביאו: "והאמת והשלום אהבו".

והריני שואב השראה מפסוקים מן הקוראן, בהם נאמר: 'אמור, האמנו באלוהים ובאשר הורד עלינו ובאשר הורד על אברהם, ישמעאל, יצחק, יעקב והשבטים, ובאשר ניתן למשה ולישו ולנביא מריבונם, לא נפלה ביניהם, ועמו אנו תמימים'. ואמת דברי האלוהים הגדול."

כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השנייה, או להיפך.

הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.

בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.

אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.

בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיכה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.

אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.

ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.

נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח.

ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים. אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה.

נבכה אוקיינוס.

ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב. קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.

אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.

ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.

ארנון לפיד, "הזמנה לבכי", גבעת חיים איחוד, ינואר 1974.

(לדבריו של ארנון לפיד התוודעתי לראשונה מספרה של חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור)

"ילדים בסדר גמור" הם אנחנו. בני דורי. חברי ואהובי, ילידי השנים 1948 עד 1955. אלה שנולדו עם המדינה, נלחמו במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום כיפור. עליהם בחרה לכתוב חוקרת השואה וההיסטוריונית, חנה יבלונקה. היא עצמה אחת מאתנו: נולדה בתל אביב, ב-1950. הבחירה שלה לעסוק בדור שלנו אינה מקרית ואינה קשורה רק להיסטוריה האישית שלה. יש לה אג'נדה נוקבת וברורה מאוד, שהולכת ומתבהרת, עד לרגע השיא, שמגיע ממש בסופו של הספר המופלא שכתבה.

בתחילתו היה נדמה לי שמדובר במעין ביוגרפיה קיבוצית בלבד, כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר: "ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948". אכן, הוא פותח בתיאור מקיף מאוד של תולדות חיי הדור שלנו, בשחזור של מה שנהגנו לעשות, של מה שקראנו ושרנו, של המוזיקה שהקשבנו לה, של המחשבות שהעסיקו אותנו, ושל הרצונות והחלומות שאפיינו רבים מאתנו. הכול נמצא שם, בשפע מעורר השתאות.

ומה אפיין אותנו, לפי תפישתה הבסיסית של יבלונקה? "היינו ילדים בסדר גמור. לא פחות אבל גם לא יותר", כדברי הפתיחה של הספר. לא זכינו לייסד מדינה. לא ניצלנו מהשואה. נולדנו למדינה קיימת, ו"איש לא חשב שאנחנו שווים סיפור / מחקר / שיר, משהו…"  מאחר שנולדנו במדינת ישראל, היא מעידה עלינו כי "הם [אנחנו…] לא ידעו גולה מהי ובוודאי לא טעמו מהשונות והמבוכה שהיו כרוכים בתיוג היהודי". אבל מה עושה מי שנולד אחרי הכול לכאורה? "מה עושים למחרת בבוקר כשקמים מההורה, זה בערך הדור שלנו", אמר לה אחד המרואיינים.

והנה החליטה יבלונקה לדבר בשבילנו. לספר עלינו. להעניק לנו קול, ובעיקר – לעקוב אחרי המשמעות העמוקה של קיומנו.

כדי לעשות זאת נשענה על מגוון אמצעים: מחקר איכותני, שבו ראיינה תריסר ישראלים ילידי 1948; שפע סטטיסטיקות ונתונים דמוגרפיים ממקורות שונים ורבים; ספרי עיון ופרוזה שכתבו בני הדור שלנו; מכתבים שכתבנו וקטעי עיתונות שמצאה בארכיונים השונים. את כל הנתונים הללו שילבה להפליא בביוגרפיה האישית שלה, בתיאור של ילדותה המוקדמת בתל אביב, ואחרי כן התבגרותה בבאר שבע, ובסיפורים על אורחות החיים המוכרים לה היטב מעצמה. שמות הפרקים השונים מעידים על תוכניהם:

למשל – "היכן גדלנו?", או "מדינת ישראל: העובדה, לא החלום". בהקשר לכך היא מצטטת את אביה, שנהג לומר "'לו היו אומרים לי ב-1942 שאני אשרוד ואחיה במדינה של יהודים עם משפחה וילדים שנולדו בה – הייתי חותם בלנקו!'" והיא מוסיפה: "בין השנה אליה התייחס אבא לבין לידתי בבית החולים אסותא בתל אביב הפרידו שמונה שנים. וליתר דיוק רק (!) שמונה שנים. הדרמה המקופלת באמירה זו היא כה גדולה וכה עוצמתית שהיא כמעט בלתי נתפסת". אכן. ההערה הזאת שולחת את הקורא אל ספרה של יעל נאמן, היה הייתה, שגם הוא משרטט מעין ביוגרפיה של הדור שלנו, וגם שם מעידה אחת המרואיינות על ההשתאות שבה התחוורה לה סמיכות הזמנים בין השואה לבין המועד שבו נולדה כאזרחית של מדינת ישראל.

שמות של פרקים אחרים: "ומה הייתה ישראל זו שלתוכה נולדנו?" שבו היא משרטטת בו את גבולות המדינה המוכרים כל כך לבני דורנו, ואת התחושה ש"חיינו בטבורו של העולם" ומציינת כי "תודעת הגבולות והקוטן היו יסוד בהווייתנו. 'ארצנו הקטנטונת' כמילות השיר ששרה יפה ירקוני […] העניקה תחושה של מעין אינטימיות ביתית בין ילידי המדינה למדינתם הקטנטונת".

תת פרק "היום המאושר בחיינו" שבו היא מתארת את המשמעות העצומה שהייתה להקמתה של משפחה חדשה (כלומר – ההולדה שלנו!) מבחינתם של ניצולי השואה: "'הייתי רדופה על ידי הפחד שנעשה לי שם במחנה משהו רע, שלא יאפשר לי ללדת'".

תת הפרק "לכל איש יש שם", שם היא מתעדת את השמות הנפוצים של ילידי השנתונים שלנו.

בפרקים אחרים היא משחזרת את אורחות חיינו אז: שלום כיתה א', חגיגת הקבלה של ספר התורה וכריכת הבד הרקומה שלו, שיעורי מולדת, הסקר, המורים שלימדו אותנו, איך הפכנו "לישראלים הילידים הראשונים שיש להם גם תודעה של עומק היסטורי לעבר רחוק אך מעוגן מקום, ולצדו בור תודעתי של אלפיים שנות היסטוריה יהודית שלא היו קשורים לכאן ולעכשיו". מתארת את המשמעות העמוקה שיוחסה לפריחת החצב ולהופעתו של הנחליאלי. את שירי היורה. את המערכה הגובלת בשטיפת מוח יעילה ביותר שבה למדנו לשמור על פרחי הבר: "צא לנוף ואל תקטוף" ולחסוך במים: "חבל על כל טיפה". את שיעורי המלאכה והחקלאות. את הספר "תינוק בא לעולם". בתת הפרק "אנחנו והמבוגרים" היא מתארת את האנומליה האופיינית לבני דורנו, שלרובם לא היו סבים וסבתות, אלה שאמורים לשמש "בעלי ברית לנכדיהם". מספרת על עיתוני הילדים והנוער שקראנו. איך חגגנו את יום האם ומה אפשר ללמוד מהאופן שבו חינכו אותנו לחגוג אותו. מזכירה את תוכנית הרדיו "משפחת שמחון" ומה אפשר ללמוד ממנה. את השכונה שבה שיחקנו למטה, או על גגות הבתים, בין חבלי הכביסה. כותבת על "מלכת הכיתה", חידון התנ"ך, חסמב"ה, על  ההסללה. על סטלמך ועל הסרט אקסודוס, על חוזליטו. על יומנה של אנה פרנק. על טרזן. על מרכזיותה "הכמעט מאגית" של המשפחה בחוויה הישראלית. על מקומו המרכזי של הקולנוע בחיינו. על משפט אייכמן. על העדוֹת השונות. על מבצע סיני, חג העשור, תנועות הנוער, על הזמרים שאהבנו ועל כך שאסרו על להקת החיפושיות להגיע לישראל (ועל ההשלמה של ילדי הבסדר-גמור עם ההחלטה המגוחכת והמקוממת). על כל אלה, מכרים ותיקים וזכורים היטב, היא מרחיבה את הדיבור, מפרטת, מזכירה נשכחות שבעצם לא נשכחו מעולם.

בתחילתו של אחד הפרקים נדהמתי במיוחד מציטוטי שירים שכתבו בני דורי. למשל, שיר שהופיע ב"פי האתון", ביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית:

"כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה.
כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני.
כשלמדתי בתיכון – אמרו שיהיה בסדר והתחמקתי משיעורי גדנ"ע.
כשהתגייסתי לצבא – לקחנו את ששת הימים ונותרה השבת והיה בסדר.
כשנכנסתי לקבע  – חטפתי הפגזה והפסקתי לצחוק.
כשהייתי סטודנט – חטפו לי את החברים והתחלתי לבכות.
היום אני כבר לא בוכה. אני גדול ואין לי חברים".

או שיר אחר, "מיומנו של צעיר עצבני עם תוחלת חיים נמוכה וחבל:

נולדתי ב-1948
גדלתי ב-1956
נלחמתי ב-1967
התנסיתי בין השנים 1970-1968
הזדקנתי ב-1973".

בפנקס ישן נושן שלי מופיע שיר שגם אני כתבתי ב-1973, בעקבות נפילתו של ניצן נוי (אופנהיימר) בקרב בחווה הסינית:

נוֹלַד ב-48.
ב-67 פָּרַע חוֹבוֹת,
וְאָז, כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִהְיוֹת,
נִגְבָּה מִמֶּנּוּ חוֹב
שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב:
חַיָּיו.

לא העליתי בדעתי שאני חלק מטרנד מוכר ושכיח!

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמוקדש לשלושה יוצרי זמר אהובים במיוחד: שלמה ארצי, יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שכתב את המילים לשיריו, ולכך שהרבו לכתוב שירים שנגעו בזיכרון השואה "שלושה בני דור המדינה שכמעט לא יצאו מגבולותיה, שגדלו אצל הלינה וחיים [הוריו של גלעד], יצחק (איז'ו) ומימי [הוריו של ארצי], ז'אקו ושרה [הוריו של פוליקר], שכולם באו מ'שם', הפכו בעצם את זיכרון השואה לישראלי ושינוהו לעד. זה היה טוויסט בעלילה, אך בה בעת גם מחוות ענק של כבוד ואהבה ונאמנות להורים. כיאה לילדים שהם תמיד 'בסדר גמור'".

מדוע מכנה אותנו יבלונקה "ילדים בסדר גמור"? מכיוון שחיינו התאפיינו בקונפורמיות וב"ניסיון מתמיד לרצות את הורינו ואת המדינה". פחות מכך לא היה אפשרי, כי ילדים שאינם בסדר "מכאיבים להוריהם ומאכזבים את האומה", ומי יכול היה להכאיב להורים שהיו ברובם פליטים, או למעול בגבורה של בני דור תש"ח, שהיו "'מגש הכסף' המיתולוגי, שהטיל עלינו צל ענק".

התובנה הזאת היא בעצם לבו של הספר.

שכן עניינו המרכזי באובדן התום של בני דורנו. בהתפכחות שלנו, ובתהליך שבו הפסקנו להיות "ילדים בסדר גמור". בפתיחה לפרק העוסק בכך מתארת יבלונקה את הסרט "בלוז לחופש הגדול", זה שרבים מאתנו העידו, "בחלוף 20 ו-30 שנה", כי "בכו ממש עם כל צפייה בסרט". היא מצטטת את דבריו של גדעון לוי, יליד 1954, שכתב ב-2016: "ככה היינו? כל כך מטומטמים? כל כך יפים? כל כך טהורים? מזמן לא בכיתי. שלשום זה קרה. הדמעות נקוו והגרון נשנק […] בכיתי כמובן על מה שהיה ואיננו עוד, על מה שהיינו ואיננו עוד…" זוהי פרפרזה על פתיחתו של הסרט, המספר על הקיץ של שנת 1970, על בני הנוער שגויסו מיד בתום הלימודים, ושחלקם נהרגו במלחמת ההתשה. לדבריה של יבלונקה, אפשר למעשה לחבר בין שלוש המלחמות שבתודעתנו מופרדות: "ששת הימים", "ההתשה" ו"יום כיפור", אלא שאנו מעדיפים לדבוק בהירואיות של הראשונה, ולהתכחש לכך ששתי האחרות היו בעצם המשכה המאוד לא הירואי.

על מלחמת יום כיפור היא כותבת, ומדייקת מאוד, שהיא נותרה "עבור כל מי שחי בישראל ב-1973 […] כטראומה מתמשכת שאין לה מזור".

היא הייתה כמובן טראומטית במיוחד לחיילים שהופקרו במעוזים. הפרק העוסק בכך קשה מנשוא. אבל גם מלחמת ההתשה הייתה טראומטית. במיוחד הפער שנפער בין החזית לעורף, כדבריו של חיים גורי שהיא מצטטת, "תל אביב מוארת והתעלה בוערת". חיילים שהגיעו לחופשות נדירות, פעם בחודש וחצי, לפעמים אפילו כעבור פרקי זמן ארוכים יותר, נדהמו כשנוכחו שבעורף הכול נמשך כרגיל. ולא רק בעורף. "כל מה שעניין את הרמטכ"ל והקצינים היה אוכל וזיונים", היא מצטטת מגיב שכתב כך לא מזמן באתר אינטרנט כלשהו. תחושת ההפקרה וההתכחשות לערכים הבסיסיים של צה"ל החלה כבר אז, במלחמת ההתשה. יבלונקה מביאה את סיפורו של חייל שנאלץ להיות עד להפקרת פצוע. המ"פ אילץ את חייליו, אחת הגרסאות טוענת שעשה זאת באיומי אקדח, לא להיחלץ לעזרתו של "אחד משלנו" שנפצע: "'אבל המפקד', ניסה איתן למחות, 'אי אפשר להשאיר אותו למות'. 'אף אחד לא זז', הרים המ"פ את קולו". זה היה "ערעור סדרי עולם".

השבר החל להיווצר כבר ב-1968 כשהוטל על החיילים לעסוק במשימות של "דיכוי אוכלוסייה אזרחית ('הכיבוש')". כעדותו המצוטטת של אחד מהם: "אין זה מן הדברים החביבים ביותר להיות צבא כובש, כשאני צריך לדפוק על דלתות ולצעוק שיפתחו, אני נזכר בצעדים של המגפיים הנאציות שמהדהדים בכל סיפור השואה, וכשאני מביט על עצמי בתור כזה […] אני מתחלחל'".

כבר אז החלה תחושה של "ערעור האמונה בצדקת הדרך". היא התעצמה, והתבטאה במלוא עוזה, באפריל 1970, שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, כשנודע בציבור שהממשלה דחתה את יוזמת השלום של נחום גולדמן. אז היה "מכתב השמיניסטים" המפורסם שכתבו לראשת הממשלה, גולדה מאיר, ותבעו ממנה לעשות הכול כדי להגיע להסכם שלום. "תני סיכוי לגולדמן!" חתמו השמיניסטים את מכתבם, אשר "הכיל גם ערעור על הקלישאות שהפכו מטבע עובר לסוחר כגון 'המלחמה כאילוץ מובנה'". אחת מהחותמות על המכתב התראיינה ואמרה שאם לא יעשו הכול כדי להגיע להסדר, "לא תהיה משפחה שלא תיפגע תוך השנים הקרובות. עניין פשוט של סטטיסטיקה". מזעזע ומחריד לדעת עד כמה צדקה. עם זאת, אותם צעירים היו עדיין "בסדר גמור". כולם הודיעו שבכוונתם להתגייס, וליחידות קרביות. סרבנות הגיוס הייתה באותם ימים עניין נדיר עד כמעט לא קיים.

ואז פרצה מלחמת יום כיפור. כל מי שהיה שם זוכר היטב את מה שיבלונקה מתארת. את תחושת הכובד, "כאילו כולם רצו למצוא מילה הופכית לאופריה ששררה כאן רגע קודם". את מצב הרוח שהתקדר כשנודעו מספרי הנפגעים ואת התובנה לפיה "מלחמת ששת הימים היא סיפור מן העבר, שכאן מדובר באירוע אחר, שונה לחלוטין", את מספרם הרב של הנעדרים, ובסופו של דבר, את התחושה שביטא העיתונאי מיכה שגריר: "'המצרים למדו מצה"ל איך להילחם – הישראלים למדו מהמצרים איך לשקר", ואת הטראומה הלאומית שנגרמה מכך שבמשך שישה שבועות הועברו חיילים שנפלו מהקברים הזמניים אל בתי העלמין הקבועים. "לא הלוויות, לא ספרות ההנצחה, וגם לא האנדרטאות, דמו במשהו למלחמות הקודמות".

זה היה "השבר הגדול של הילדים הטובים". מה שקרה במעוזים, תמונות הכניעה וההליכה לשבי, הציפו "משהו שפגע בלב לבה של האמונה במבוגרים, במפקדים, בשלטון. שילוב של רגשות העלבון, הכעס, התמיהה האינסופית ואי ההבנה. הייתה זו תחושה של הפקרה." גם מפקד אחד המעוזים שנכנע, שלמה ארדינסט, "עשה זאת "כדרכו של ילד-בסדר-גמור", תוך שמירה "על כל כללי הניסוח ועל יסודות האמונה שקרסו מול עיניו". הוא "נצמד לנרטיב הישן אך המנחם לפיו יש הבדל איכותי בינינו ובין המצרים", אבל "הסיפור האמיתי היה קשה ומר." הוא מגולם בדמותו של הקשר של מוצב חיזיון שזעקותיו בקשר לעזרה הוקלטו, למעט המשפט האחרון שאמר: "'אני הולך למות. בגדתם בנו. אלוהים ישלם לכם.'"

הייתה תחושה של "רעידת אדמה – אך לא אסון טבע שאין לאדם שליטה עליו. היו כאן טעויות רבות וכבדות", שאין עליהן סליחה ומחילה, "ולא תהיה".

"תם עידן התמימות", מסכמת חנה יבלונקה את האירוע במשפט שחותם, בדרכו, את הספר המרתק והחשוב הזה.

הנה קישור לספר באתר e-vrit. גם אותו קראתי כך!

מעולם לא הייתה בישראל קואליציה מוצקה כל כך. ב-15 בדצמבר 1969 הציגה גולדה מאיר בכנסת את ממשלתה החדשה. תמכו בה 104 ח"כים משבע סיעות (שלושה מהם פרשו בהמשך והקימו סיעות יחיד), כולל גח"ל (גוש חירות-ליברלים). זאת הייתה ממשלת אחדות, כמו הממשלה שנוצרה בימים שקדמו מלחמת ששת הימים. מפלגתה של גולדה מאיר, המערך, זכתה בבחירות באוקטובר 1969 ברוב מוצק מאוד: 56 מנדטים. (הסיעה הבאה בגודלה, גח"ל, מנתה רק 22 חברי כנסת). אזרחי ישראל היו נתונים עדיין תחת רושם הניצחון המוחץ של המלחמה שהסתיימה שנתיים לפני כן, אם כי בחודשים האחרונים של אותה שנה החל המורל הלאומי להיפגע בעקבות מלחמת ההתשה, שהתנהלה גם בבקעת הירדן, אבל בעיקר בגבול עם מצרים. ההפגזות התכופות של המוצבים לאורך תעלת סואץ החלו לגבות מחיר כבד. כמעט מדי יום התנוססו בכותרות העיתונים תצלומי הדיוקן של חיילים שנהרגו, ורבים אחרים נפצעו.

לגולדה מאיר ולממשלתה לא אצה הדרך ליזום מהלכים כדי לנסות ליישב את הסכסוך עם האויבים. שר הביטחון היה משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמה ששת הימים, אף על פי שהצטרף לממשלה כמעט ברגע האחרון. דיין טבע את האמירה "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח".

בנאומה מדצמבר 1969 הדגישה גולדה מאיר את העוצמה של ממשלתה ואת עמידותו של העם: "ממשלת ליכוד רחבה זו יש בה משום תעודה והפגנה: תעודה – באשר היא מבטאת את רצונו העז של עם היודע להתלכד ברגעים קשים סביב העיקר: הגנה – כלפי כל הכוחות אשר מבקשים לזרוע ספיקות בצדקת דרכנו וכוח עמידתו של עם ישראל בארצו".

מאיר הציגה את הבעיות שעמן תצטרך להתמודד. בביטחון: "החלטתם של שכנינו לערער את קיומנו"; בכלכלה: הכורח "לעמוד במעמסה הביטחונית ובאתגרי העלייה, הקליטה והפיתוח"; בחינוך, החברה והיצירה: "חברתנו צריכה להיות לא רק חזקה, היא צריכה להיות צודקת".

מכאן המשיכה ודיברה על "האחריות להיעדר השלום", והאשימה בה את "התוקפנות הערבית שהביאה למלחמת ששת הימים," והסבירה כי מטרתם של הערבים, "כפי שבוטאה על ידי נאצר, הייתה להשמידנו." היא הזכירה את ועידת חרטום שבה התכנסו מנהיגי ערב והגיעו להחלטה על "מדיניות כלל ערבית המבוססת על שלושת הלאווים: 'לא הכרה, לא משא ומתן ולא שלום עם ישראל.'"

גולדה קבעה בנאומה כי "מול תוכנית זו ניצבת החלטתנו הנחושה: הפעם, רק שלום אמת, שיושג על ידי הצדדים בסכסוך, באמצעות משא ומתן ישיר, שיביא לגבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים. פירוש הדבר – שלום בר-קיימא; משמעותו – קץ למלחמות באזור. ובאין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב, כפי שנקבע בהסדר הפסקת-האש."

ראשת הממשלה החדשה הדגישה כי "נאצר ויתר שליטי ערב לא למדו את לקח ששת הימים ולא ויתרו על 'חזונם' – השמדת ישראל." כדי להוכיח את טיב כוונותיהם של שליטי ערב ציינה את הנשק והציוד "בשווי של יותר משני מיליארד דולר" שברית המועצות סיפקה מאז מלחמת ששת הימים לסוריה, עיראק, ירדן ומצרים, וקבעה שזהו נשק אשר "נועד, מתחילתו, לקעקע כל אפשרות של שלום באזור." היא הביעה את דעתה כי הסובייטים מעוניינים "בהשארת המזרח התיכון כמוקד למתיחות" ולכן מספקים לצבאות ערב לא רק נשק רב, אלא גם יועצים צבאיים.

נאצר, לדעתה, משקם את צבאו ומתכונן למלחמה כוללת נוספת. מאיר דיברה על מלחמת ההתשה: "ממרץ שנה זו, הפך נאצר את התעלה למוקד של תוקפנות רבת היקף" שלוותה גם ב"החרפה בתוקפנות משטחי ירדן, סוריה, ולבנון, ובפעילות ארגוני הטרור".

עם כל זאת, הבטיחה לכנסת, ובעצם לאזרחי ישראל, כי "עמידתנו התחזקה", שכן "תושבי הספר עמדו ועומדים בגבורה בעול המערכה" ואינם נוטשים את בתיהם, וגם צה"ל "הוכיח, בשפת המעשה, כי בכוחו לשמור על קווי הפסקת האש עד בוא השלום ולא ייתן לאויבינו לפרוץ קווים אלה." היא הכריזה גם, בביטחון עצמי רב: "הוכח כי מצרים, ועימה יתר מדינות ערב השכנות, נכשלו בהגשמת השלב השני ואין בכוחן לפתוח במלחמה כוללת."

גולדה לא שכחה לציין את הנופלים, אשר "יישארו חיים בתודעת האומה לדורי דורות", ואז גינתה את מדיניותם של מנהיגי ערב שגרמו לדבריה "סבל רב וזעזועים פנימיים" בשל התוקפנות "שיזמו", לדבריה. היא תיארה את ערי התעלה שנהרסו, את מאות אלפי האזרחים המצריים שנעקרו מבתיהם ואת "איכרי ירדן" שנאלצו לפנות את כפריהם "בעטיה של תוקפנות צבא ירדן וארגוני הטרור".

היא לעגה לניסיונותיו של נאצר "ליצור יוקרה מדומה לצבאו", באמצעות "שקרים ובדיות על ניצחונות מדומים והצלחות שלא היו ולא נבראו, על פי הדמיון המצרי הפורה," והוסיפה וציטטה את דברי הבלע: "הושמד קו ביצורינו בתעלה, עשרות מטוסים ישראליים הופלו, כוחות פשיטה מצריים הבקיעו את מוצבי צה"ל, הפצצות והרעשות הרסו את בסיסי כוחותינו".

נאומה של גולדה מאיר התמשך עוד. היא דיברה על הטרור ומדינות ערב, על נאמנותם של ערביי ישראל, על מדיניותנו בשטחים שלפיה ישראל תקבל על עצמה אחריות לחייהם התקינים של תושבים, אבל תשתדל, ככל האפשר, לא להתערב בסדרי השלטון המקומי. היא הזכירה את בעיית הפליטים והטילה את האחריות לגורלם על מדינות ערב, שהיו אמורות מזמן לשקמם, כפי שמדינת ישראל קלטה את הפליטים היהודים. היא הדגישה את ההכרח במשא ומתן ישיר,  דיברה על מעורבותן של ברית המועצות צרפת, בריטניה,  וארצות הברית, התגאתה בכך שצדקה בנאום קודם שנשאה בחודש מאי של אותה שנה ובו העריכה כי "מדינות ערב אינן יכולות לצאת עתה למלחמה כוללת". היא הודיעה כי תסרב לקבל הסדרים, "תחליפים", כלשונה, כמו למשל "ערבויות בינלאומיות, אזורים מפורזים, משקיפי או"ם, חיל חירום, משטר שביתת נשק", והתגאתה ב"רוח העמידה וההתחזקות" הפועמת "בעם כולו".

מכאן פנתה גולדה לדבר על האתגרים הכלכליים הניצבים בפני המדינה, למשל על הכורח להמשיך בקצב מהיר של צמיחה כלכלית, בין היתר כדי שהמדינה תוכל לממן את תקציב הביטחון. היא הזהירה את הציבור: "אנו ניצבים בפני שנים קשות בשטח הכלכלי", אבל הפצירה בו להפגין "אחריות אישית לעתידה של המדינה," ואז דיברה אל "העם היהודי בתפוצות" ועל ההזדהות עם "אחינו החיים במשטרי העריצות והדיכוי".

בסופו של נאומה הדגישה גולדה מאיר כי המשימה הראשונה של ממשלתה היא "לקיים את כוח ההרתעה של צה"ל." היא הזהירה ש"איומי מלחמה, תוקפנות בקווי הפסקת האש, מעשי טרור ולחץ בינלאומי" לא יועילו לאויבים וגם "לא יצליחו להחזיר המצב לזה ששרר לפני יוני 1967" והוסיפה ואמרה שרק "הכרה זו היא המפתח לשלום אמת". היא הכריזה שמלחמת ההתשה לא תתיש אלא את מי שיזמו אותה, הודיעה לאלה שמנסים להתיש את ישראל כי "כשם שלא אפשרנו לאויבנו לפתוח במלחמה כוללת כן גם לא ניתן להם לקבוע את קצב מלחמת ההתשה והיקפה", וסיכמה באומרה כי המזרח התיכון הוא לאו דווקא "עולם ערבי" אלא "רקמה מגוונת של תרבויות, אמונות ומדינות ריבוניות", לא כולן מוסלמיות, וישראל כמדינת היהודים "שייכת למזרח התיכון – לעברו, הווייתו ועתידו – לא פחות מכל מדינה אחרת באזורנו".

בדברי הסיכום הדגישה שוב כי פניה של מדינת ישראל לשלום. אם שכנותיה מבקשות מלחמה, נביס אותן: "כבר הוכחנו שיש לנו הכוח והיכולת לעשות זאת", אם כי "רצונו של העם ודרכו היא דרך השלום". מילותיה האחרונות בנאום היו קריאה לשלום והאמירה "חייבים אנו לעשות הכול כדי להחישו. מצדנו, מוכנים אנו לו בכל עת ובכל שעה".

קשה מאוד לקרוא את נאומה של גולדה מאיר, כשיודעים מה קרה כעבור ארבע שנים בלבד, שהרי עד מהרה הובהר כי הביטחון העצמי הרב שבו דיברה היה מופרז ומסוכן. עמדתה, כפי שהיא משתמעת מהנאום הבכורה שלה כראשת הממשלה ה-14  (בכנסת השישית) של המדינה הייתה: אנחנו חזקים. הוכחנו שאף צבא לא יוכל לנו. אנחנו אמנם שואפים לשלום, אבל נחכה בסבלנות לרגע שבו אויבינו ייכנעו לנו במישור המדיני, כפי שהובסו תבוסה צבאית ניצחת. אנחנו נכתיב את התנאים, שהרי הכוח והעוצמה בידינו, ולהם אפשר ללעוג בשל הבדיות שהפיצו בדבר עשרות מטוסי חיל האוויר שהופלו כביכול, וכוחות הפשיטה המצריים שהבקיעו את המוצבים בתעלה.

למרבה הצער, התרחישים הללו, שזכו ללגלוגה, התרחשו במדויק ב-1973, במלחמת יום כיפור.

ארבעה חודשים אחרי נאומה של גולדה מאיר הציג נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי יוזמת שלום, לאחר שניהל מגעים חשאיים ועקיפים עם נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, שהזמין את גולדמן לפגישה בקהיר, כדי להתקדם בדיונים. גולדה מאיר לא אישרה מפגש כזה, וקבעה כי לראות בכך "החמצת סיכוי לשלום, זה כל כך מופרך, באמת זה כמו הפלגה לירח". האם אפשר לא לתהות אם גולדה מאיר, עם הקואליציה הרחבה ביותר שהייתה אי פעם (היה לה רוב גם בלי 22 חברי הכנסת של גח"ל), לא הייתה יכולה להגיע להסכם כזה? הדימוי שנקטה, כאילו מדובר בהפלגה לירח, מוזר: הרי פחות משנה לפני כן הוכיחו האמריקנים שהטיסה לירח "אינה בשמים", אחרי שהנחיתו עליו את אפולו 11 שעל סיפונה בני האדם הראשונים שצעדו על הירח. אולי גם הסכם שלום היה בר השגה, אילו רק האמין מישהו שאפשר להגיע אליו?

נדרשו  968 הרוגים ו-3,730  פצועים ישראלים (בכל החזיתות) במלחמת ההתשה, ועוד 2,222  הרוגים ו-7,251  פצועים ישראלים במלחמת יום כיפור, לפני שמדינת ישראל נעתרה ליוזמת השלום של אנואר סאדאת. ייתכן מאוד שיוזמת השלום של נחום גולדמן לא הייתה מצליחה. אין לדעת, אבל קשה להימנע מהמחשבה שיהירותה של גולדה מאיר והזחיחות שביטאה בנאומה הראשון כראשת הממשלה ה-14 הן אלה שמנעו אותו.

גולדה מאיר שילמה על מה שכונה לימים "המחדל" ונאלצה להתפטר באפריל 1974. רבים סבורים כי עיקרו של אותו "מחדל" היה בכך שצה"ל לא היה מוכן כיאות לקראת מתקפת הפתע של צבאות ערב באוקטובר 1973, אבל אי אפשר שלא להוסיף לכך גם את השאלה האם עשתה ראשת הממשלה די כדי למנוע את אותה מלחמה, ולא רק כדי לגבור בה על האויבים. למרבה הכאב והצער, רבים מדי שילמו על המחדל בחייהם.

ארבעים וארבע שנים חלפו מאז האזעקה ההיא, של שבת בשתיים בצהריים, זאת שסימנה לנו, האזרחים, את תחילתה של מלחמת יום כיפור. רק שש שנים וארבעה חודשים חלפו בין אותה שבת לבין המלחמה הקודמת, זאת שזכתה לכינוי "מלחמת ששת הימים".  ב-1967 הוכיח צה"ל עד כמה הוא מתוחכם. עד כמה "אנחנו" כל- יכולים. הביטחון העצמי המופרז, שלא לומר – היוהרה, הולידו שאננות; תחושה שמוטב להם, לאויבים, להמשיך ולהתיירא, כי גם אם יפתחו במלחמה, אין להם סיכוי "נגדנו". כולם – ההנהגה המדינית והצבאית, וגם הציבור – ידעו שיש למדינת ישראל הצבא הכי טוב במזרח התיכון, וחיל האוויר הכי טוב בעולם.

מלחמת יום כיפור, כידוע, הייתה שונה מאוד ממלחמת ששת הימים, כבר מתחילתה. הסורים והמצרים הצליחו להפתיע את ישראל, וגם את ארצות הברית, ששבה והבטיחה להנהגה הישראלית שמלחמה אינה צפויה. למעשה הם הפתיעו אפילו את עצמם: במאמר שפרסם  ב-1983 (בכתב העת "מערכות") מי שהיה לימים ראש אמ"ן, אלוף אהרון זאבי-פרקש, אז עדיין קצין מודיעין מהשורה, תוארה ההונאה המתוחכמת שהפעיל נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת. כדי לשמר את אפקט ההפתעה, אפילו הקצינים הבכירים ביותר בצבאו לא ידעו, ממש עד הרגע האחרון, כי מתוכננת מלחמה. הכול היו בטוחים שמדובר בתרגיל צבאי בלבד. (בין היתר, מספר זאבי-פרקש, הופצו פקודות בדבר חזרתם של קצינים אל הקורסים הצבאיים שמהם קיבלו חופשה, לצורך ההשתתפות בתרגיל, מיד כשיסתיים, ב-9 באוקטובר. בפועל באותה עת המשיכו להתנהל קרבות קשים מאוד בכל החזיתות).

ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים משמשת כר פורה לפיתוח תיאוריה שלפיה לא היה זה מחדל, אלא קונספירציה: אלה שמאמינים בה סבורים שמשה דיין, בשיתוף פעולה עם הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני באותה עת, ונשיא מצרים, סאדאת, עשו יד אחת: כדי שיתאפשר להגיע להסכם שלום, "תעניק" ישראל למצרים מעין ניצחון, שיספק את הכבוד העצמי הערבי, ויכין את הקרקע לקראת ההסכם. במילים אחרות – יש הסבורים כי משה דיין הקריב אלפי הרוגים ופצועים ישראלים, ועשרות אלפי ערבים, וגם את כבודו, מעמדו ויוקרתו, מתוך שיקול אסטרטגי קר.

לדברי אבירם ברקאי, מחבר הספר מעשה שלא היה, קונספירציות מלחמת יום הכיפורים האיש המוביל את התפישה לפיה מלחמת יום כיפור לא הייתה אלא מזימה נואלת ומזעזעת בציניות שלה, הוא ההיסטוריון אורי מילשטיין.

ברקאי התגייס כדי לסתור בספרו, בשיטתיות ובעקביות, טיעון אחרי טיעון, את טענותיהם של הדוגלים באסכולת הקונספירציה. הוא עושה זאת ביסודיות מרשימה.

את הבסיס לטענות הנגד שלו אפשר למעשה לתמצת בכמה משפטים. ברקאי, המסתמך לדבריו על מסמכים כתובים, פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל דיונים צבאיים, מסביר את הרקע להיווצרות המחדל, שנבע ממה שכינו לימים "הקונספציה": ממשלת ישראל סמכה על הערכות המודיעין של מי שהיה אז ראש אמ"ן, אלי זעירא, והשתכנעה שמלחמה אינה צפויה. היו לשאננות כמה גורמים: בידי המצרים לא היו עדיין די כלי נשק מתוחכמים (למשל – טילים מסוגים מסוימים), שהיו מאפשרים להם להכריע את המערכה. אותם כלי נשק היו צפויים להגיע למצרים מקץ שנתיים. הסורים, כך היו הכול בטוחים, לא יפתחו במלחמה בלי המצרים. אמנם הגיעו התראות מאשרף מרואן – מרגל שפעל בחוגים הקרובים ביותר לסאדאת והעביר לישראל מידע – אבל גם לפני כמה חודשים, באפריל של אותה שנה, הוא כבר התריע על מלחמה צפויה. בעקבות התראותיו גוייסו כוחות מילואים והתכוננו למלחמה שכלל לא פרצה. עלותו של המהלך הייתה גבוהה מאוד. באוקטובר לא רצה איש להכניס שוב את המדינה להוצאות, שנראו לא נחוצות, במיוחד מכיוון שהבחירות לכנסת היו צפויות בסוף אוקטובר 1973, והממשלה לא הפסיקה לספר לציבור ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".  חוץ מזה, אלי זעירא כבר הוכיח לא פעם שהוא צודק. למשל – באפריל הוא היה בין היחידים שקבעו בביטחון שאין צורך לגייס מילואים, וצדק. הוא צדק גם כשהמליץ לא ליירט מטוס לבנוני, שכן ג'ורג' חבש לא יהיה על סיפונו. היו מקרים נוספים שבהם הוכיח שהמלצותיו נכונות, והם עוררו תחושה שמוטב לסמוך על שיקול דעתו. זעירא, בשיתוף עם האמריקנים שהרגיעו את הדרג המדיני, נפל בפח שטמנו המצרים. הוא השתכנע שאכן מדובר בתרגיל צבאי. מכל מקום, האמריקנים, בראשות קיסינג'ר, התרו כל הזמן, והזהירו את הישראלים שאסור להם בשום פנים ואופן לתקוף ראשונים, כפי שעשו במלחמת ששת הימים. ראש אמ"ן, אם כן, הוא זה ש"הקטין את גובה להבות החרדה".

ברקאי מתאר את המזימה "האמיתית", כפי שראה אותה בעבר בעיני רוחו, ואף כתב עליה: "קברניטי מדינת היהודים", כך סבר, חשו שביום כיפור של שנת 1973 "צצה הזדמנות" שאותה הוא מתאר כך: "בואו ניתן לאידיוטים לפתוח באש ונוודא שכל העולם ידע שלא אנחנו התחלנו; ואז, אחרי שיבינו שהתנהגנו למופת, נקבל לגיטימציה לעשות את מה שתכננו – נרחיב את שליטתנו באדמותיהם. נאיים על בירותיהם. ניצור סדר חדש במזרח התיכון. תחי 'מלכות ישראל הגדולה.'" כלומר – אם הייתה קונספירציה, היא פעלה בדיוק להפך ממה שאורי מילשטיין וחבריו סבורים – הישראלים היו בטוחים ששוב צפוי להם ניצחון מוחץ, שירחיב עוד יותר את שטחה של המדינה. (העובדה שהצבא לא היה מוכן כיאות למלחמה נסתרה מעיניהם.) גם את האפשרות הזאת, שבה האמין בעבר, סותר ברקאי ומראה מדוע אינה סבירה.

שיטתו לאורך הספר מסודרת מאוד. הוא מציג את הטענה, ואז סותר אותה, באמצעות ציטוטים, מראי מקום ועובדות שהוא מביא. למשל – טענה לפיה נאמר משהו בישיבת ממשלה מוכחת כבלתי אפשרית, כי אותה ישיבה לא התקיימה. או "עדות" כאילו מישהו (הרמטכ"ל, דדו) דיבר בקול "כמעט בוכה" אינה אמינה: המעיד לא נכח במעמד השיחה, שגה במועד שבו התקיימה, וגם לא הייתה לו שום אפשרות להקשיב לה בדיעבד, כי לא הוקלטה. הכותרות החוזרות הן: "טענת הקונספירציה", ומיד אחריה – "עובדות ופרשנות". "הרי לכם שוב הדבר המעצבן הזה – עובדות", הוא אפילו כותב פעם, בנימה מלגלגת.

הספר מרתק. ההפרכות הבנויות לתלפיות משכנעות, ולמען האמת, גם די מבהילות, כי הן חושפות את המהלכים שהובילו להכרעות הרות גורל. מישהו האמין. מישהו חשב. מישהו היה בטוח. מישהו שכנע. אז כך מגיעים להכרעות הרות גורל? שאלתי את עצמי, ונזכרתי בזווית הראייה האישית מאוד שלי, מאותה מלחמה. הייתי אז בת עשרים ושתיים. אם לתינוק בן חמישה חודשים. כשהאזעקה נשמעה הייתי לבד בבית. גרנו בקומה התשיעית של בניין רב קומות במרכז חולון. מכל החלונות שבדירה נשקפו זוגות: גברים עם תרמילים ונשים מתרפקות. הם נראים כמו בסרט על פרידה לפני מלחמה, חשבתי.

את המתיחות, הכוננות, התחושה שעומד להתרחש משהו יוצא דופן ומפחיד, חשתי במשך כמה ימים, ובמיוחד בשבת לפנות בוקר. אביו של בני הפעוט הוזנק כמה שעות לפני כן לטייסת, אבל גם בימים שקדמו להזנקה כבר הצטווה להיות בכוננות מוגברת.

מספרו של ברקאי למדתי שחיל האוויר הוצב בכוננות גבוהה יותר מאשר חיילות אחרים, כי ההכנות היו רחוקות מעיניו של האויב. ההנהגה לא רצתה לעורר תחושה שישראל מחרחרת מלחמה, ולכן לא הכניסו לכוננות גם את יחידות השדה.

לא היה לנו טלפון בבית, והשכנה שירדה אלינו לפנות בוקר הקישה על דלתנו לבושה בחלוק, וכרכמה את הפנים: מה פתאום מעירים אותה כל כך מוקדם, ועוד ביום כיפור, רק בגלל שהוא בכוננות…

התינוק ישן כשאביו יצא מהבית. אחרי שהתעורר, כשגמרתי להאכיל אותו, עמדתי אתו ליד החלון הגדול והשקפתי החוצה. היום עלה, האפור התבהר, הכבישים התמלאו לאטם. היה מוזר לראות את מעט המכוניות שנסעו בכבישים, כאמור – יום כיפור! אחר כך התנועה נעשתה כבדה וסואנת וכבר היה ברור שמשהו השתנה מאוד, אבל עדיין לא היה אפשר להבין מה בדיוק.

כמה דקות לפני השעה שתיים בצהריים, מילאתי את האמבטיה הקטנה במים פושרים ונעימים – רחצתי את התינוק שלי, שגרגר בהנאה. ואז – האזעקה. הצליל המבעית, החלול, המאיים.

הוצאתי את התינוק, הלבשתי, ירדתי בריצה במדרגות, לעבר המקלט.

ביולי לפני שלוש שנים נשמעה אזעקה בגוש דן. שוב הוצאתי מהאמבטיה פעוט – הפעם בן שנתיים וחצי, בנו של התינוק ההוא, שגדל מאז מאוד. עטפתי אותו במגבת ונכנסתי אתו לחדר המוגן שבדירה. הוא לא התנגד ולא התווכח. רק ישב עלי בפליאה וחיכה. כעבור כמה דקות בירר: "אפשר כבר לחזור לאמבטיה?"

גם מי שאינו יהודי דתי ואינו דורש מעצמו לקיים תרי"ג מצוות או אפילו את חלקן, אינו יכול שלא להתפעל מהפיוט "ונתנה תוקף" שאותו נהוג לומר בבתי הכנסת בראש השנה וביום כיפור.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו.
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ
אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבותֹ כְּבוֹדֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ
הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה
קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ.

לפנינו תפילתו של הפרט הפונה אל אלוהיו ומספר לו על מה שידוע למתפלל: עוצמתו של האל, חסדו ותהילתו, ובעיקר – על כוחו הרב לקבוע עד מוצאי יום כיפור מה יעלה בגורלו של כל אדם במשך השנה הקרובה. הפיוט מונה את כל האפשרויות: לא רק מי יחיה ומי ימות, וכיצד – במים, באש, בחרב, את מי תטרוף חיה, מי ימות מרעב או מצמא, ברעידת אדמה או במגפה, מי ייחנק ומי ייסקל באבנים − אלא גם איך יחיו אלה שיישארו: האם יתעשרו או ירדו מנכסיהם? האם חייהם יוטבו או יורעו? האם יחיו בשלווה או יתייסרו?

יש בפיוט אלוזיות מקראיות: השופר שבו תוקעים בקול רם יישמע "בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה", כמו זאת  המתוארת במלכים א' פרק י"ט, כאשר האל מופיע בפני אליהו הנביא שנמלט לאחר שהרג את כל נביאי השקר. השורה "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,/  וְסוֹפוֹ לֶעָפָר" מהדהדת את "כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשֽׁוּב" מבראשית, פרק ג', כמו גם "בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ" הרומז על "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם” מאותו פרק בספר בראשית.

אי אפשר להתכחש ליופיים של חלק מהתיאורים, גם אם מטרתם להביע את אפסותו של האדם, הדומה לכלי חרס שביר, לחציר יבש, לצל עובר ולענן שהגשם מרוקן ומכלה אותו. הכול זמני, לעומת נצחיותו של האל. אין אנו אלא "אָבָק פּוֹרֵחַ", לעומת "מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם".

חוקרים מייחסים את הפיוט לפייטן קדום, ארץ ישראלי, כנראה מהמאה השישית או השביעית לספירה. הוא מופיע בתפילותיהן של קהילות יהודיות אשכנזיות וספרדיות כאחת ונראה כי מי שכתב אותו נמוג אמנם מהעולם לפני מאות רבות של שנים, אבל רוחו שרדה וממשיכה לחדור ללבבות. מי שמאמין יכול לראות בכך ביטוי לרוח האלוהית הנצחית, ומי שאינו מאמין יכול לחוש שזוהי הוכחה לכוחה של האמנות, ומכאן – ליכולת האנושית להעניק משמעות, כוח ויופי גם לפחדים הכמוסים ביותר של בני האדם החשים חסרי אונים ונבוכים, שהרי לאף יצור חי אין שליטה ממשית על מהות חייו: מתי יבוא לעולם ומתי יסתלק ממנו.

ב-1990 הלחין יאיר רוזנבלום את הפיוט כמחווה לקיבוץ בית השיטה, שאחד עשר מחבריו נהרגו במלחמת יום כיפור. בטקס הזיכרון, שנערך בערב יום-הכיפורים, שר אחד מבני הקיבוץ את מילות התפילה, בלחן של רוזנבלום. יותר מאלף איש ישבו בלי נוע, בדממה גמורה, ובתום השיר קמו בזה אחר זה ועזבו את המקום. "הרגשנו," כך אמר אחד מהם, "שאחרי שיר כזה אין מה להוסיף עוד".