ביל מאהר הוא, כפי שכתוב על גב הספר, "קומיקאי אמריקאי נודע", שבתוכניתו "זמן אמיתי" נהג בעשרים השנים האחרונות לשאת מונולוגים ארוכים ושנונים. את המונולוגים הללו כינס ב־2024 בספר, שתורגם לאחרונה לעברית.
כל אחד מהפרקים בספר מתמקד בסוגייה שקשורה בחיים בארצות הברית: למשל, "מפלגות", "תקשורת", רפובליקאים", "דמוקרטים", "שוטרים", "סמים", "דת", "נשק חם", ועוד רבים אחרים – עשרים וארבעה בסך הכול.
המונולוגים הללו הם קודם כל, עוד לפני שיורדים לעומקם, מצחיקים מאוד. מאהר חד לשון, מקורי, ונחרץ. הוא לא מהסס להביע דעות שנויות במחלוקת, ולעשות את זה בפסקנות ובביטחון עצמי עצום.
השקפת עולמו שהולכת ונפרשת לאורך הספר גלויה וברורה מאוד: עמדותיו ליברליות בבסיסן, אבל הוא סולד מכל קיצוניות שהיא, ומתעב את שלל התופעות הביזריות הנלוות בשנים האחרונות לשני הקצוות, רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד.
הוא לא מהסס להסתכן בכך שיפגע במישהו – דיעותיו ברורות ומוצקות, הוא יודע היטב עם מה הוא מסכים, למה הוא מתנגד, ואיך בדיוק לנסח את הדברים כך שעמדתו תובהר בלי שום ספקות.
כל זה מעניין וטוב ויפה, אבל מה שהדהים אותי במיוחד במהלך קריאת הספר הייתה התחושה שאם רק נשנה את שמות האנשים שעליהם ביל מאהר יורד, אלה שהוא לועג להם, חושף את טיפשותם וצביעותם, אם רק ניתן להם זהות אחרת, של דמויות מוכרות היטב בזירה הפומבית הישראלית, אפשר היה להאמין שהספר שלו נכתב עלינו, כאן, לא על ארצות הברית הרחוקה.
מצאתי כל כך הרבה מקבילות מובהקות בכל כך תופעות שמאהר מתאר, עד שהתקשיתי להכיל את תחושת הקבס, ואת הדאגה העמוקה שהתעוררה בי לנוכח ההבנה שהעולם כולו, כך מסתבר, פשוט, ובהיעדר מילה תקנית יותר, התחרפן.
הפרק האחרון בספר, "מלחמת אזרחים", הוא זה שכמעט חיסל אותי כשקראתי אותו, מרוב הזדהות ודאגה. מאהר מתאר בו את השנאה ההדדית הקשה כל כך ששוררת כיום בארצות הברית. למשל, "'למה הרפובליקאים מצביעים נגד האינטרס הכלכלי שלהם?' התשובה היא: מפני שהם שונאים אתכם" – את הדמוקרטים, כמובן. והנה, גם בישראל אנחנו עדים לתופעה דומה: "מניתוח מאפייני ההצבעה והסקרים, מתברר שבחסות השיח הרדוד ובשל רפלקסי הצבעה צרובים, כנראה רבים מאיתנו יצביעו למפלגה שתפעל נגד האינטרס הכלכלי־חברתי שלנו. ולא מדובר רק על זרמים צדדיים אלא דווקא על השדרות המרכזיות של החברה הישראלית."
מאהר מזכיר את ההצעה לחלק את ארצות הברית בין הכחולים – הדמוקרטים – לאדומים – הרפובליקנים. גם בארץ הייתה קריאה דומה: להקים את מדינת יהודה שתיפרד ממדינת ישראל. מאהר מזהיר מפני המחשבות הללו, שהרי החלוקה יכולה להגיע גם להפרדה בין בני זוג שחולקים חדר שינה. הוא מציע להימנע ככל האפשר מדיבורים מפלגים, שאינם יכולים להועיל לשום דבר. לא יכולתי שלא לחשוב על סדרת המערכונים ב"זהו זה" שבהם שני זוגות חברים מחליטים לא לדבר יותר על פוליטיקה, כדי לא לריב, אבל לא מצליחים אף פעם להתאפק.
כבר בפרק הראשון כותב מאהר על אנשים ש"מסרבים לשמוע דעה מנוגדת לשלהם" ורוצים ש"אלה שמשמיעים אותה ייעלמו". כל כך מוכר!
הוא מדבר על רפובליקנים ש"חושבים שמה שהשמאל עושה שגוי מיסודו ומזיק למדינה עד כדי כך שהם מוכנים לזרוק לפח את מהותה של הארץ הזאת – הדמוקרטיה – כדי להציל אותה". את ארצות הברית הוא מתאר, או את ההפיכה המשטרית "שלנו"?
מאהר, כאמור, ליברל, אמנם, אבל הוא לא מהסס לרדת גם על הצד "שלו". בעיקר על תופעת הווקיזם שאינו רואה בה חלק מהליברליזם, אלא "ההפך הגמור", שכן מדובר למעשה בניסיון לחסל את הליברליזם (הוא מסביר היטב, ומפרט, מה הרסני בווקיזם).
בכלל, הוא נגד מה שמכונה "תקינות פוליטית": לומר על מישהו שהוא שמן נחשב "ביוש"? לא, אומר מאהר. השמנה מזיקה לבריאות, ומוטב לומר את האמת, כי אנשים שמנים מדי מסכנים את חייהם, והרצון לקבל ו"לחבק" כל תופעה, שמא ייפגעו רגשותיו של מאן דהו, רק מזיק להם.
"הפרדת הספורט לפי מגדר חסרת הגיון"? הוא שואל, ועונה – לא ולא! יש להכיר באמת הביולוגית: "נערים גדולים יותר, מהירים יותר וחזקים יותר מנערות, מטבע ברייתם". זאת לא אפליה. זאת המציאות.
הוא טוען שבראייה לאחור אל דורנו, לא יבחינו אנשי העתיד בדקויות ההבדלים בין ימין לשמאל, רפובליקנים ודמוקרטים. "הם יראו בשני הצדדים אותה פתולוגיה ואותן תכונות שליליות" שרק התבטאו באופן שונה. "לדוגמה", הוא מוסיף, "ההיסטוריונים של העתיד יאפיינו את האמריקאים במאה ה־21 בתור מתנגדי מדע. הקריסה האקולוגית בימין תיתפס בעיניהם כאנטי־מדע", וכן הלאה. ומיד נשאלת השאלה אז איך יראו אנשי העתיד את מדינת ישראל? את המלחמה בעזה? את המלחמה באיראן? כרגע אי אפשר בכלל לנחש, הרי אנחנו בעיצומה של המלחמה עם איראן, אולי אפילו רק בתחילתה.
בפרק "מפלגות", שנושא את כותרת המשנה "הצלחה מסחררת, אפס כישורים", מתאר מאהר חברי קונגרס שנבחרו לתפקידם הרם אף על פי שהם נטולי כל ייחוד, יכולת, או כישרון. באותו הקשר אי אפשר שלא לחשוב על מי שמכהנים כיום במדינת ישראל כשרים. למשל – על מאי גולן –
על גלית דיסטל אטבריאן הזגזגנית (מסיתה, "מתחרטת" כשהיא חושבת שזה הבון טון החדש, חוזרת להסית…) –
על דוד ביטן החשוד בעבירות שוחד –
על דוד אמסלם האלים מילולית, גם נגד חברי מפלגתו –
על טלי גוטליב המוזרה וההיסטרית –
על ישראל כ"ץ, שכינה את עצמו "יותר גדול מהורדוס", לא פחות…
אנא אנו באים?
"עבודה בתור חבר קונגרס טובה הרבה יותר מסידור המשקולות במכון כושר", כותב מאהר, ומזכיר שבכך עסקה אחת הנבחרות, "לפני שהחליטה להתחרות על הפרס הגדול", וחבר קונגרס נטול כישורים אחרים לא יעזוב את המשרה לעולם, "כי לוביסטים מלקקים לו, והוא מופיע בטלוויזיה, בלי לעשות כלום – וזה, כידוע, החלום האמריקאי בהתגלמותו"…
הקטעים השנונים ביותר בספר הם אלה שבהם מאהר לועג קשות לטראמפ, שהיה נשיא לשעבר בימים שמאהר כתב את הדברים. הוא מספר למשל שב־2013 תבע למשל מטראמפ להוכיח שאביו לא היה אורנג־גוטנג, שכן רק לקופים הללו יש שיער כמו זה של טראמפ. (מאהר כתב את הדברים בתגובה לתביעתו של טראמפ מברק אובמה שיוכיח כי הוא באמת בוגר אוניברסיטה ויליד ארצות הברית). כשמאהר כתב את הספר ודאי לא העלה בדעתו שטראמפ ישוב וייבחר.
לפני כחודש פרסם מאהר טור מפתיע שבו תיאר את ארוחת הערב שסעד בחברתו של טראמפ, וסיפר שהנשיא התגלה כ"אדם קשוב, ענייני ומלא הומור"… בתגובה פרסם לארי דיוויד ב"ניו יורק טיימס" טור ביקורתי שכותרתו הייתה "ארוחת הערב שלי עם היטלר". דיוויד לעג למאהר, שהלך פתאום שבי אחרי טראמפ. בטור תיאר מפגש מדומיין עם היטלר, שלדבריו היה "מפתיע בנעימותו"…
אכן, אחרי שקוראים את הספר קשה להבין את הפער בין דבריו הבוטים והחד משמעיים של מאהר בכל מה שקשור בטראמפ, לבין הנימה האוהדת והמתפעלת, שבה תיאר את ארוחת הערב הלא צפויה הזאת. מוזר!
אבל נחזור לספר עצמו. באחד הפרקים, "ידיעה", כותב מאהר על בורותם המופלאה של האמריקאים, ולדוגמה מספר על "קטע קלאסי" שהיה לג'יי לֶנו בתוכניתו בטלוויזיה. לֶנו נהג לשאול עוברים ושבים כל מיני שאלות שבעבר "נחשבו דברים ידועים לכול", אבל אלה חלק מהתשובות שקיבל:
שאלה: מי האדם הראשון שנחת על השמש?
תשובה: לאנס משהו… לאנס ארמסטרונג?
שאלה: איזו עיר היא הגדולה בעולם?
תשובה: אני חושבת, כאילו… אסיה?
שאלה: אילו נולדת ב־2021 בן כמה היית?
תשובה: 21.
שאלה: באיזו ארץ נמצאת ונציה, איטליה?
תשובה: ואללה, אני הולכת להיות מורה, אז אני צריכה לדעת… פריז!
שאלה: מאיפה באה המלכה אליזבת'?
תשובה [איש]: מצרים.
תשובה [אישה]: ברזיל.
נזכרתי בפינה שמעלה שי שטרן בערבי שבת בתוכניתו. הוא, או נציג מטעמו, דודו ארז, פונים אל עוברי אורח ושואלים אותם שאלות של "ידע כללי". התשובות שהם מקבלים מעוררות השתאות. הנה דוגמה אחת מיני רבות:
מסתבר שאנחנו ממש כמו באמריקה…
אין כמעט אף עמוד בספר שלא סימנתי בו שנינויות וקווי דמיון למציאות שלנו בישראל. זה כאמור מצחיק מאוד, אבל בה בעת גם עצוב, ראוי להתעמקות, ובעיקר – מדאיג. כי ארצות הברית של אמריקה תשרוד מן הסתם, אבל יש תופעות חמורות מאוד שמדינת ישראל הקטנה לא אמורה ואולי גם לא יכולה להתמודד אתן.
Bill Maher, What This Comedian Said Will Shock you
תרגם מאנגלית: יוסי מילוא
עם עובד, ספריית אופקים, 2025
367 עמ'
גם בהיותי פשטני, מכליל – התרבות המערבית בקריסה. ארה"ב של טראמפ היא סימן דרך, הדמוקטטורים דוגמת: ארדואן, אורבן, BB מצביעים היטב על שינוי פארדיגמה קיצוני בתפיסת הדמוקרטיה הליברלית.
לצערי, אין להתנגדויות השפעה על המציאות.
אני חושב שהשמות שציינתי הן רק סמלים מוחשיים לתהליכים חברתים-כלכליים-תרבותיים עמוקים הרבה יותר.
כן, כך זה נראה