ארכיון תגיות: הוצאת התחנה

אסתי הלפרין מימון, "בארצות החיים": האם אנחנו מאמצים את ילדינו?

כדרכי, לא הסתכלתי על הגב. וכשגמרתי לקרוא את ספרה (הרביעי) של אסתי הלפרין מימון, והפכתי את הספר, הופתעתי לגלות שיש בו מה שבעיניי נראה כספוילר, שאותו לא התכוונתי לחשוף בטור שאכתוב עליו, אבל אם הוא כבר נמצא שם, גלוי לעיניי כול, אני מרשה לעצמי לצטט אותו: "נגיד שאת מביטה בתינוק ואת יודעת: זה אינו אותו תינוק שילדת והנקת והחזקת. ריח התאנה התחלף בריח חרוב, מתוק אבל אחר. פניו אחרות, קול בכיו אחר, הוא אינו מתלבש בחיקך בטבעיות כמו קודם. ייתכן שזה חלום."

כן, אני מצטטת את הגב, אף על פי שאותי הרגע הזה בספר, כשהמספרת חושפת את חשדותיה, הפתיע, הדהים והרעיד, ושמחתי שלא ידעתי עליו מראש.

אז מה קורה לה, לדוברת? האומנם מדובר בחלום? מה יש לאישה הזאת, שמדברת אל עצמה לאורך הרומן כולו בגוף שני? הספר נפתח כך: "אפילו שאת מנסה להתכחש לזה, את יודעת. את לא שייכת. את כמו עצי הפיקוס עבי הגזע בשדרות ילדותך שברחוב נורדאו – שורשים תוקפניים, פירות עסיסיים, מפוסלי גזע, משתלטים על המרחב", ונמשך כולו בגוף שני.

בתחילתו של הסיפור תחושת ה"לא שייכת" של הדוברת נובעת מהכורח שלה לגור בירושלים, עיר ששם היא לא מרגישה בבית. היא תל אביבית מלידה, וההוויה החדשה זרה לה. "התל אביביות שלך אינה רק עניין של גאוגרפיה, היא עניין של אופי או אולי של הלך רוח מתמשך".

רק בהמשך מתברר עד כמה היא לא שייכת בעוד הרבה רבדים.

אז היא גרה בירושלים, קרוב למשפחתו של בעלה, כי המשפחה שלה מסוכסכת, מפורקת, לא מתפקדת. בתחילת הדרך התקשתה להסתגל לשבטיות ההדוקה שלא הכירה כמותה מעולם, למפגשים התכופים, לחגיגות המשותפות. במרוצת הזמן למדה לא רק לשמוח על הסיוע המעשי שהיא זוכה לו בגידול בנותיה, אלא גם ליהנות קצת מהיחד המשפחתי.

ובכל זאת, בתוך תוכה, היא סוג של נטע זר. במשפחה. בעיר. גם במקום העבודה שלה, שדי נמאסה עליה. היא משתוקקת למשהו אחר. לְמה? לא ברור. אבל היא יודעת איך תזכה ללגיטימציה לא לעבוד, איך תוכל לקחת לעצמה חופשה ממושכת: היא תלד. וכשימלאו לילד או לילדה שנתיים, היא ובעלה מתכננים לעשות רילוקיישן לפלורידה.

Metal and glass tree sculpture with colorful leaves on cracked dry desert ground
נוצר באמצעות בינה מלאכותית

הכול מתנהל על מי מנוחות: ההיריון. הלידה. ההתאהבות המיידית שלה בתינוק שנולד.

עד שהחיים משתבשים.

אומנם העליתי ספוילר אחד בתחילת הטור, אבל אתאפק ואשאיר גם מקום לקצת מתח וסקרנות.

אומר רק שקורה משהו מאוד לא צפוי, מאוד קיצוני, מוזר ולא מובן.

נראה שיש להתרחשות הזאת מקום רק בנפשה של הדוברת. אין לה שום דרך להתמודד אתה, עליה לנסות להשלים ולהסתגל.

אם חשבתי, או חשדתי, שהשיבוש לא שייך באמת לעולם המציאות, מתחולל עוד דבר שאמור להוכיח את ההפך.

ובכל זאת, ההתמודדות של הדוברת ממשיכה להיות עם עצמה בלבד.

ומתוך המצוקה שלה, היא מלמדת אותנו כל מיני דברים על הורות, על הנס שבהיווצרות החיים, על המציאות הישראלית, על המשמעות של החיים כאן, וגם על הוויתור.

מה זה אומר – להיות ישראלי, ועוד יותר מכך – גבר ישראלי?

"אם תעלי על המטוס את תצילי אותו מלהתגייס ומלהילחם ומלרצות להיות גבר-גבר בסיירת ומלעמוד במחסומים ולהצטנן בחורפים הגשומים ומלפחד ומפוסט־טראומה
ומלהתייבש בחום המדבר ומהתעללות סדיסטית של מפקדים ומהסדיזם של עצמו כשיקבל לידיו חיילים ומדילמות מוסריות מורכבות ומלתת את השנים היפות הצעירות והנדירות שלו. למערכת שתחמוס אותן בגסות. את תצילי אותו מלחיות על חרבו כל חייו. מהדתה ומאידאולוגיות שאומרות שהקרבה של חיים צעירים היא בעלת ערך, שטוב למות בעד ארצנו. את תצילי אותו מהישראליות ומהציונות ומללכת לגיבושים עם החברים שלו ומלהכיר נשקים ומלדבר בראשי תיבות ומלהיקרא בשם משפחתו במלעיל ומבדיחות גסות וירידות אכזריות, מלחץ חברתי רעיל, מהחפצת נשים, מהגסות ברחובות, מלריב תמיד על המקום שלו בתור. את תצילי אותו מהישראליות, והמחיר שהוא יצטרך לשלם בעבור ההצלה הזו היא להיות יהודי. כי בישראל, היתרון הגדול של היהודים החילונים הוא שהם פטורים לגמרי מהזהות הזו, חוץ מלעיתים מאוד נדירות. אם את אמא טובה שדואגת לרווחתו הפיזית והנפשית את תעלי על המטוס. אם את אמא אמיתית, כזו שחושבת ועושה את טובת בנה. הבנות יסתדרו בכל מקום. לבנות את לא באמת צריכה לדאוג. אבל בן, בן זה עניין אחר", היא אומרת לעצמה בשלב שהיא מנסה להשתכנע שההגירה היא צעד נכון.

בה בעת היא מבינה גם את המחיר. לא רק שבנה "יהפוך ליהודי", היא חוזה גם את הטינה שתחווה מצד מי שנשארים בארץ, אם תהגר: בנים של אחרים "ילכו לצבא לשמור על המדינה שלך, והיא תישאר שלך לנצח, אפילו שאת עוזבת אותה, והבן שלך לא ילך לצבא. הם לא יסלחו לך על זה." היא יודעת שתהסס לבוא לביקורים בישראל, כי חבריה "יבוזו לך ויסלדו מהמוסר הדוחה שלך, כאילו שלילדים שלך מגיע משהו טוב יותר מלילדים שלהם. הם יחשבו שאת מפונקת וצבועה ונצלנית. הם יכעסו שאת מביעה את דעתך על הפוליטיקה בארץ, ובאיזו זכות את בכלל מבקרת פה מישהו כשאת לא נושאת בעצמך בנטל?"

כל כך מוכר. כל כך מדויק!

וכל כך עכשווי. כי לקראת סופו של הרומן הדוברת נוסעת עם ילדיה ובעלה לחופשה של חג הסוכות בתל אביב, ואז – "שמחת תורה" ההוא, והאזעקות, הממ"ד, הפחד האיום.

מעבר לאמירה הנוקבת על המציאות הישראלית, מתאר הרומן החדש של הלפרין מימון את מגוון הזהויות של בני האדם שחיים כאן. ילד יגדל כחרדי, או כמתנחל, או כנער גבעות, או כתל אביבי ליברל, תלוי לאיזו משפחה ייקלע.

הביולוג האנגלי ריצ'רד דוקינס מראה בספרו יש אלוהים? עד כמה גדול האבסורד באמונה הדתית, שהרי היא תלויה תמיד במקום שבו אדם גדל. כך למשל "חלק נכבד מן ההתחשבות המוסרית באחרים, שלכאורה גם הברית הישנה וגם החדשה דוגלות בה, נועד במקורו לחול רק על קבוצת מקורבים מוגדרת, צרה למדי"…

הוא מספר על ניסוי שערך פסיכולוג ישראלי לשעבר, ג'ורג' טמרין, שהציג בפני תלמידים ישראלים את סיפור הקרב על יריחו ושאל אותם אם לדעתם נהגו יהושע ובני ישראל בדרך צודקת. דוקינס מצטט את התשובות, "שביטאו מן הסתם את אלה של הוריהם, או של המסגרת התרבותית שבתוכה התחנכו", ומוסיף: "סביר בהחלט שילדים פלסטינים, הגדלים ומתחנכים באותה ארץ קרועת קרבות, היו מבטאים דעות דומות בכיוון ההפוך". אם כל אדם בטוח שרק הדת שאליה נולד וגדל היא הצודקת, כנראה שאף דת לא "צודקת"…

האם יש משמעות אמיתית, מהותית, לזהות הביולוגית הגנטית, של ילד שנולד להורים מסוימים? האם אנחנו "מזמינים" מראש את תכונותיהם של ילדינו, או שכל לידה היא סוג של הגרלה?

"אנחנו תמיד מאמצים את הילדים שלנו", מבינה הדוברת בשלב מסוים של מאבקה בעצמה, ומתחוור לה שאולי תצטרך להשלים עם התובנה הזאת.

קראתי את הספר כמעט בלגימה אחת, ונהניתי מכל עמוד ועמוד!

הוצאת התחנה, הוצאת אפיק 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

עפרה בן־עמי, "נותנת סימנים בזמן": מה צופן העתיד

שלוש חברות, ליאנה, נגה ואיריס, סטודנטיות לתיאטרון, גרות ביחד בדירת שותפות. מה צפוי לקרות לכל אחת מהן בעתיד?

יש בספר שלוש נובלות. בראשונה אנחנו פוגשים ב־1970 את ליאנה, שטסה בשלב מסוים לפריז ונזכרת במה שהתחולל בעיר רק שנתיים לפני כן, בימים הסוערים של מהומות הסטודנטים. בישראל, היא יודעת, אין סיכוי למהומות סטודנטים כאלה. בנובלה השנייה, שמתרחשת ב־1982, אנחנו עם נגה והשלישית, שבה איריס נמצאת במרכז התמונה, מגיעה עד 1986. שם אנחנו מתלווים אל איריס בנסיעה שלה ללונדון ובמפגש עם כמה מעשירי העיר, אנשים שרחוקים מאוד מעולמה.

תחילתו של הספר הפתיעה אותי. הוא נפתח ברגע קריטי ורב משמעות, שנראה כאילו הכניסו אותנו ישירות לתוך ליבו של סיפור מתמשך, שהחל לפני זמן רב – רומן, כך סברתי, עד שלב מסוים בקריאה. ליאנה מתארת בפתיחת הסיפור רגע שנראה משמעותי מאוד: גבר ששמו אטיין מזמין אותה לבוא ולבקר אותו בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז כמה ימים לפני כן.

מיהו אטיין? מדוע התאשפז מרצונו, בניגוד לדעתה ולעצתה של אליאנה, שהייתה בטוחה שהוא עושה טעות: דעותיה הקדומות על בתי חולים כאלה ניזונו מן הסתם מסרטי קולנוע שצפתה בהם, אך בעיקר – מידיעה על קרוב משפחה שאשפוזו במחלק סגורה נחשב סוד כמוס, וכבר בילדותה הבינה שהסוד מביש ומביך, וכך גיבשה את עמדתה כלפי מצבם של חולי נפש. היא משוכנעת שמחלקה סגורה בבית החולים היא מקום מסוכן עם פוטנציאל להסב נזק רב למי שנקלעים אליה. היא נרגשת מאוד בתחילת הסיפור, לקראת הנסיעה אל אטיין. נראה שהיא חשה קרובה אליו, שהוא דמות שחשובה לה מאוד. היא חרדה מפני מה שתמצא כשתגיע אליו, האם מצבו יהיה סביר? האם פגעו בו? האם יישאר דומה לאדם שהכירה עד האשפוז?

למרבה ההפתעה, הסצנה הראשונה הזאת, שמנבאת הרבה המשכים, מתבררת כרגע קט בחייה של ליאנה. את אטיין לא היטיבה באמת להכיר. את הקשר ביניהם לא פענחה נכון, כך הולך ומתברר לה, ממה שקורה בהמשך. האם ההפתעה – ההתפקחות – שהיא חשה ממה שקורה תלמד אותה משהו? היא תפיק לקחים? האם הנסיעה שלה לפריז קשורה להיכרותה עם אטיין ולמה שהבינה בעטיה?

על מה שצופן לה העתיד נלמד בהמשך, כשנעבור לסיפורן של שתי חברותיה.

סיפורה של נגה מתמקד בצפייה המשותפת שלה עם יונתן בנה בן החמש בסרט הקולנוע "אי־טי, חבר מכוכב אחר". נגה דרוכה ועסוקה בצורך העמוק להגן על הילד שלה, לשמור עליו מפני הפחד, האכזבה, הכאב, שהסרט עלול להסב לו. היא מתארת את הסצנות השונות של הסרט, את תגובותיו של הילד היושב על ברכיה, את מחשבותיה עליו – אהה, אימו של אליוט היא רכיכה עלובה שלא יודעת להגן על בנה (בניגוד לה? בניגוד לאמה? ואולי דווקא כמו אמה?). אהה, הגברים בסרט חדלי אישים, אטומים, אדישים לרגשותיו של הזולת (כמו אביה? כמו הגרוש שלה?). מה עליה לומר ליונתן כדי שלא יפחד כל כך, כדי שלא יהיה במצוקה? היא כועסת על שפילברג. היא חוששת שמא יכאיב לילד שלה, כמו שעשה וולט דיסני, ששבר את לב צופיו הילדים כשהרג את אימו של במבי (אוהו, כמה צמרמורת עברו בגופים הקטנים, כמה דמעות נשפכו, כמה זיכרונות קשים, שלא הרפו לעד!). כמו בסרט, גם בחייה קיים ההבדל התהומי בין גברים ונשים. בעלה – כך היא מגלה אחרי שנולד בנם – נרקיסיסט ילדותי ואנוכי שלא מבין שכשיש ילד חייבים לוותר קצת על החלומות, לעבוד כדי לפרנס אותו, להתמקד בו, כי הוא העיקר. היא עצמה נוהגת כך. מתישה את עצמה בתרגומם של טקסטים ירודים, מתאפקת ומחכה עם החלומות שלה על מימוש עצמי. הילד – הוא במרכז. הוא העיקר.

בסיפור השלישי, זה של איריס, אנחנו מתוודעים לכוחה של טראומת ילדות. איך היא צפה ועולה פתאום, ומה הגילוי שלה עושה לנפש של אישה בוגרת, בעצמה כבר אימא לילדה בת עשר.

הסיפורים מעניינים מאוד, וכתובים היטב, למעט מקום אחד שבו תיארה הדמות איך נכנסה למיטה "בתשוקה", וכמה שהסקס היה מאכזב, "חפוז מאוד והסתיים לפני שהספקתי ליהנות ממנו": תיאור, או יותר נכון – "סיכום" חיצוני זריז, שהוא בדיוק מהסוג של כתיבה "על" במקום כתיבה "את"; לא שהייתי רוצה תיאור מדוקדק של הסקס, אדרבא, תיאורים כאלה, שיש בהם אזכורים של אברי מין ומעשים מפורשים מעוררים בי בדרך כלל תחושה של אי־נחת. אבל גם סיכום חיצוני כמו זה שמצוטט כאן, כל כך סתמי ולא מקורי, פשוט נראה לי משעמם. אבל עלי להדגיש: זאת נפילה אחת ויחידה לאורכו של ספר, שכולו כתוב אחרת לגמרי: מנקודות מבט מעניינות ומפתיעות.

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: עינת יקיר
228 עמ'

רינה גרינולד, "הרגליים של מרלן דיטריך": מתי אימא טובה דייה?

מתי אפשר לקבוע על אימא מסוימת שהיא "טובה דיה"? זאת התהייה הבסיסית שבה דנה רינה גרינלד ברומן החדש, הרגליים של מרלן דיטריך, שכתבה (קדמו לו בגידות ובגדים, החלום והבית, פעמונים של מאי וכוכב ים).

את המונח "אם טובה דייה" טבע, כידוע, הפסיכואנליטקאי דונלנד ויניקוט. דפנה, הדמות הראשית ברומן, מתפלמסת עם ויניקוט ועם התפיסה שלו, המניחה שכול, או לפחות הרוב הגדול של האמהות, אוהבות את צאצאיהן ומסורות להם עד אין קץ, ולפיכך יש להסיר מעליהן את תחושות האשם המייסרות אותן, ולתת להן לגיטימציה לחשוב גם על עצמן, על הצרכים שלהן, להרשות לעצמן לאפשר לתינוק לחוש גם תסכול.

אבל, דפנה אומרת לו בליבה, הרי לך, ויניקוט היקר, לא היו ילדים! לא היית אימא! מה באמת אתה יודע על הקשיים? על היומיום? על הגעגועים הקשים לחייה הקודמים, החופשיים, שיש אפילו לאישה שהשתוקקה לתינוק בכל מאודה? כמה היא משתוקקת ליקיצה הטבעית, לאפשרות ללכת לישון מאוחר, כי אף תינוק לא יעיר אותך באישון לילה, או לפנות בוקר? לחירות האישית שהייתה אך אבדה לה מהרגע שילדה תינוק?

ואולי הוא צודק? דפנה תוהה, אולי באמת צריך לתת לתינוק את מרווח המחיה שבו ילמד מהטעויות של עצמו, וכך יתחזק? (אני נזכרת בסיפור הקצרצר "הפרפר שלא עף": ילד מודאג גזר את עטיפת הגולם כדי לעזור לפרפר לצאת, אבל בגלל העזרה, שהייתה בדיעבד לא רק מיותרת, אלא גם הרסנית, הפרפר לא חיזק את כנפיו. עצם המאבק היה אמור לפתח אותן, וכך כשיצא מהגולם לא היה מסוגל לעוף!).

את התהיות כבדות המשקל הללו גרינולד מפתחת בתוך רומן שיש בו עלילה עם תפניות מפתיעות מאוד.

הספר נפתח בדקות החיים האחרונות של מאשה, סבתה האהובה של דפנה. בנה שלמה, שהוא אביה של דפנה, ובתה תרצה, יושבים ליד מיטת חוליה. שלמה חומל ומלא אהבה. תרצה קשוחה ומרת נפש, אפילו לא נשארת עם אמה עד הסוף, וגם מתעקשת להזכיר לאחיה שאמם ביקשה שלא יאריכו את חייה, בבוא יומה.

אנחנו עדים למחשבותיה האחרונות של מאשה, שמתוך ייסורי הגסיסה, ואף על פי שילדיה מאמינים שהיא מחוסרת הכרה, שומעת ומבינה מה קורה סביבה, ומתה במפח נפש בגלל היחס של בתה כלפיה.

מדוע תרצה כועסת כל כך על אמה? (ומדוע לה עצמה אין ילדים? האומנם מבחירה? באמת ובתמים? שאלה!).

כך מתחיל העיסוק בשאלה המהותית שמצויה בליבו של הרומן.

מכאן אנחנו עוברים אל דפנה עצמה, שהיא אם לתינוק פעוט. דפנה מתקשה מאוד לטפל בו. למרות נחישותה להיות אימא מסורה, מצוינת, מושלמת! לעשות למענו הכול, בחירוף נפש ממש, ובקושי שהולך וגובר, עד שהיא כמעט קורסת (קורסת ממש! מתאשפזת בבית חולים, עקב חולשה קיצונית, מסרבת לאכול, לא ממש רוצה לחזור הביתה, אל התינוק הנזקק שלה!)

דפנה דנה לכף חובה את חברתה איריס, שמחליטה להפקיד את בתה התינוקת במשפחתון, אבל גם את עצמה היא שופטת לחומרה. כששואלים אותה אם היא לא מתגעגעת הביתה, אל הבן שלה, היא משקרת. אומרת שכן, מאוד. ובלבה מהדהדת – "הבן שלה? הפשוש? שהיא כמעט לא חושבת עליו? היא אפילו לא אם טובה דייה. היא פשוט אמא מחורבנת".

אפילו התיזה שהיא מנסה לכתוב, אך כרגע לא מצליחה, המחקר העוסק לכאורה בעניין אחר: נשים שהתנדבו לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים, עוסקת בעצם בתהייתה אם "במעשה ההתגייסות של הנשים הללו […] הייתה דווקא העדפה של האינטרס הפרטי על פני הציבורי", או שזאת הייתה בעצם "לגיטימציה למאוויהן הכמוסים להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואין משמימים".

סודות משפחתיים מסמרי שיער יתגלו לנו במהלך החודשים הקרובים, ורק החשיפה לאמת המטלטלת, הקשורה בעצם גם בעברה של דפנה, תאפשר לה אולי לחזור לעצמה, ואל המחקר האקדמי שקיבלה על עצמה.

כאמור, הספר גדוש בהפתעות. אחת מהן היא תעלול ספרותי שגרינולד נוקטת אותו בכישרון: כשיש פערים בסיפור המשפחתי, בעבר הכמוס, דפנה היצירתית, הגיבורה של גרינולד, מספרת לעצמה את הסיפור על מה שקרה – אולי. "אולי אין לה צורך בפרטים. היא תשתמש בכוח הדמיון שלה ותמלא את החסר לפי ראות עיניה"… כך אנחנו מקבלים פתאום סיפור שמספרת "רק דמות". הוא לא הסיפור "האמיתי." אבל למה שהוא לא יתקבל על דעתנו? הרי אנחנו יודעים שגם גרינולד "רק" מספרת לנו סיפור! שגם הוא לא "אמיתי"…

מדי פעם מתערבת דפנה בסיפור שהיא מספרת לעצמה, ומשליכה אותנו מתוכו החוצה, כמו שנהג לעשות המחזאי הגרמני ברטולט ברכט עם "אפקט ההזרה", שבו השתמש בתכסיסים שונים כדי "להוציא" אותנו מתוך ההזדהות עם מה שמתרחש על הבמה ולהזכיר לנו שזאת הצגה. לא "אמת" (ובכל זאת, כמובן, אמת לאמיתה).

למרבה השמחה (שלי), גרינולד לא השאירה אותי רק עם הניכור וההזרה, כי לקראת הסוף מתגלות בסיפור שהיא מספרת לנו אמיתות "אובייקטיביות" שמגלות לנו מה קרה במציאות (הבדויה… מה לעשות…). וזה עובד היטב.

הספר מרתק, לקראת הסוף ממש מותח, ומעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש…?

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

אילה דקל, "לוחמות סיפוריהן של גיבורות מלחמת שבעה באוקטובר": מדוע ואיך נשים מבקשות להיות קרביות

אהה. משמו של הספר שלפנינו אני מסיקה כי מנוי וגמור עמנו, עם הציבור הישראלי: "מלחמת שבעה באוקטובר", ככה התקבע שמה, ולא כל ההמצאות המופרכות שהציעה ה"הנהגה". בסדר גמור. מקובל גם עלי. (חשבתי גם על האפשרות לכנות אותה "מלחמת חג שמחת תורה", שם שמבטא בחריפות מרה את הפערים והכאב על מה שקרה כאן ביום שבו היו אמורים לחגוג את שמחת תורה, באוקטובר 2023, אבל המילה "שבעה", לא רק נכונה מבחינת התאריך, אלא גם צופנת בתוכה כמובן את המשמעות היהודית הבלתי נמנעת בהקשר הזה: שבעה במובן של "יושבים שבעה").

ועכשיו – לספר: עשרים מונולוגים של נשים ישראליות, רובן צעירות, בשנות העשרים והשלושים לחייהן, אבל אחת מהן, רופאה נשואה ואם לבנים בוגרים, כבר בת 53. כולם לחמו, חלקן מהשבעה באוקטובר ואילך, האחרות – זמן קצר אחרי אותו יום. כולן חצו את הגבול והיו "בפנים", בחזית, עם שאר הלוחמים, ממש בשדה הקרב. כולן הצטיינו, תרמו, נלחמו, הרגיעו, פעלו בתושייה, נחלצו לעזרה, דירבנו, שימשו דוגמה – לא רק לחיילות אחרות, אלא גם לחיילים גברים, שחשו, כך מתארות רבות מהן, שאם אישה יכולה (להתגבר על הקשיים הבלתי אפשריים שהן מתארות), להם אין זכות לוותר לעצמם. והן מסבירות: חלק משמעותי מבחינתן בעשייה הצבאית הזאת הייתה השאיפה לסלול את הדרך לנשים אחרות, שיגיעו בעתיד. כמו שאליס מילר פתחה את קורס הטיס בפני הטייסות הרבות שבאו בעקבותיה: "אם אני הצלחתי אז סימן שהדלתות פתוחות לכל מי שתבחר בכך. שבאמת כולן יכולות", אומרת סרן קרני גז, בת 25, מ"פ פלוגת "פרא" וקצינת אג"ם בגדוד. "זה לא רק בשבילי, זה בשביל עוד כל כך הרבה נשים", אומרת סא"ל אור בן־יהודה, בת 36, מג"ד בקרקל. "כשהייתי מגיעה חזרה הביתה על מדים ומסתובבת ביישוב ואמרו לי [נשים אחרות] שהן היו רוצות גם, וכמה זה חשוב לראות ככה נשים, גם אימהות, במילואים". 

כשאני קוראת את המשפט האחרון הזה, אני מצטמררת. האומנם חשוב כל כך לראות אימהות נלחמות בשדה הקרב? ואולי נכונים דווקא ספקותיה־לרגע של ד"ר מ', בת 53, מומחית ברפואת חירום, שתהתה עם עצמה בשלב מסוים אם היא נוהגת נכון, כי "אימהות בגילי אמורות לשבת בבית ולדאוג לילדים שיוצאים להילחם, לא הפוך. הילדים לא צריכים לדאוג לאימא שלהן". 

מצד שני – מדוע בעצם רק גברים? והרי רבים מהם, המילואמיניקים, גם הם אבות לילדים? 

עד השבעה באוקטובר חששו לשלוח נשים לשדה הקרב, שמא ייפלו בשבי. על כך משיבה מחברת הספר, אילה דקל, מי שראיינה את כל הנשים הללו, באחרית הדבר: "בשבעה באוקטובר נחטפו נשים, חיילות ואזרחיות, גם מתוך מדינת ישראל". הטיעון הזה אם כך בטל. 

אז האם נשים זהות לגברים בשדה הקרב, ובצבא בכלל? רבות מהן מספרות על יכולות גופניות לא צפויות שגילו בעצמן, להפתעתן. כוחות שלא ידעו שיש להן: לסחוב ציוד כבד, לטפס על הרים. 

אחרות מדגישות שלא רק שפעלו היטב, אלא שבמצבים מסוימים למעשה עלו על הגברים בתיפקודן, בתושייתן, בעמידות שלהן.

ובכל זאת – רבות מתארות קשיים מיוחדים שיש לנשים: הצורך הנפשי והגופני הרב יותר בהיגיינה בסיסית ואפילו רק באפשרות להסתרק. אתם יודעים מה קורה לתלתלים שלא נוגעים בהם במשך שבועות? שואלת אחת. או – איך נראות ציפורניים שמגרזים אתן טנקים? 

ועם זאת, הן מרגישות שהיו חיוניות שם, מהרבה סיבות. קודם כול, כי הצבא סבל (וסובל!) ממחסור קיצוני בלוחמים. ולא פעם זה הסתכם בכך שאו שנשים נכנסות לפעולה, או שלא יהיה אף אחד אחר. חוץ מזה, נשים יכולות לעשות דברים שגברים לא כשירים להם. למשל – להיות נוכחת בחקירה של שבויה. או – להחזיק את ידה של יולדת סורית שהעדיפה לעבור את הגבול ולהגיע לבית חולים ישראלי, לבדה, בין עשרות לוחמים. אישה תיטיב יותר להרגיע ילד פלסטיני מבועת. ובכלל, רופאה – אישה! – רשאית לשאול את עצמה אם יש לה זכות לא לגייס את כל כישוריה כדי להציל חיים, אם יש לה ידע ויכולת, וזקוקים לה?  

חלק מהדוברות סיפרו שעצם נוכחותן גרמה לפעמים לחיילים הגברים להתנהג אחרת. כדבריה של רס"ר א', בת 25, מפקדת פלגת ירושלים, לוחמת איסוף, "לימדנו אותם אפילו לשמור קצת על סדר, קצת לנקות אחריהם."

אישה יכולה לאפשר ללוחמים סדירים להביע רגשות, "איתנו הם יכלו לדבר על הכול" אומרת אותה רס"ר א'. 

ועם זאת, כמעט כולן מתארות התנגשויות עם לוחמים אחרים, שלא מבינים ברגעים הראשונים מה הנשים הללו עושות בשדה הקרב (אבל מתעשתים כשנוכחים בנחישות ובמקצוענות שלהן). הן מספרות על מפקדים שזלזלו בהן, התייחסו אליהן בהתנשאות, אך עד מהרה הבינו עם מי יש להם עסק. 

רוב הלוחמות מתארות איך לא פקפקו אף לרגע ועשו כל מה שנדרש מהן, ואף יותר מכך, אבל יש גם תיאורים של בנות שנבהלו, שביקשו "להישאר בפיג'מות", במעבר בין שני בסיסים, כדי שלא יבינו שהן חיילות (המפקדת שלהן אסרה עליהן בכל תוקף, הן חיילות וכך יראו וכך יתנהגו. בהמשך הן תפקדו למופת). 

החלק העצוב באמת בכל המונולוגים הללו הוא תחושת הכורח שהנשים המרואינות בספר מתארות. אמנם אצל רבות מהן המוטיבציה הגיעה מהקשר עם האבא או אפילו הסבא שהיו לוחמים, והרצון ללכת בדרכם, אבל מעבר לכך, קיים רצונן העמוק לתרום מעצמן למען ארצן.

כמה קשה להשלים עם המצב הישראלי הבסיסי, עם התפיסה המובנת מאליה (חוץ מאשר לציבורים מסוימים, כמובן, אלה שפוטרים את עצמם בקלות ומבטיחים "נמות ולא נתגייס"), שאין ברירה. אנחנו חייבים להגן על עצמנו. כי שוב ושוב נותקף. וחייבים וחייבות להשיב מלחמה שערה, לסלק את האויבים, להציל את מי שנמצא בסכנה, גם את חייהם של זרים גמורים.

כל כך עצוב שאלה הערכים שהצעירים והצעירות שלנו נאלצים לגדול עליהם. כמין גזירת גורל בלתי נמנעת. בכל ארץ אחרת צעירים גומרים את חוק לימודיהם בבית הספר התיכון וממשיכים – ללמוד, להתפתח, לחיות את חייהם! רק כאן מובן מאליו שחייבים להתגייס לצבא, להגנה, שחייבים להיות דרוכים ומוכנים ומאומנים ומיומנים, גברים ונשים. כל כך עצוב שהאידיאלים של השוויון הנשי הישראל מושתתים במידה רבה על היכולת להילחם, לירות, להבין את שדה הקרב, לייצר אסטרטגיה, לשלוט במונחים הצבאיים, להיות חיילות טובות.  

נזכרתי בסרטה של נורית קידר "לוחמות", שגם הוא מספר על הגבורה ועל המחיר שמשלמות נשים לוחמות בישראל, ובמיוחד מאז הטבח בישובי עוטף הנגב, מהיום שפרצה מלחמת שבעה באוקטובר, שלמעשה לא הסתייימה, חרף הפסקת האש. ומי מאתנו לא בטוח שיהיו עוד סבבים. 

אין מילים כדי לתאר עד כמה כל זה עצוב. 

הוצאת התחנה,2026
עורכת: אורנה לנדאו
215 עמ'

באותו הקשר: הסרט התיעודי "לוחמות" (שאינו קשור לספר, אלא רק בנושאו) הוקרן פעם אחת בטלוויזיה, ורק מדי פעם באולמות. ב־20 בינואר תהיה הקרנה שלו באולם התרבות הנהדר בסביון: אולם נוח מאוד, וחניה אפשר תמיד למצוא שם בקלות.

שחר פלד, "מכתבי שחרור": מה מניע רופאים?

על גבו של הרומן מכתבי שחרור כתוב ששחר פלד "רופא צעיר, שהקדיש את רוב זמנו בשנתיים האחרונות לטיפול בלוחמים בעזה".

כשקוראים את הספר ברור לגמרי שפלד משתוקק לספר לנו על מהות המקצוע שבו בחר לעסוק, ואולי בעיקר – לבדוק עם עצמו אם הוא "רופא בשביל אנשים, ולא רק מטפל באנשים כדי להיקרא רופא". כלומר – מה באמת חשוב לו, הסטטוס, או היכולת לעזור, להציל חיים, לרפא?

האבחנה בין שתי האפשרויות הולכת ומתחדדת לאורך הרומן. השאלה שנשאלת שוב ושוב היא – עד כמה רופא הוא איש מקצוע שרואה את המחלה ומתמקד בה בלבד, ועד כמה הוא רואה את האדם החולה ומבין אותו ואת צרכיו הרגשיים, לא רק את אלה הגופניים. האם אכפת לך מבני האדם הללו שהגיעו אליך לטיפול? שואל את עצמו אסף, גיבור הספר, באופנים שונים, לא ישירות. האם מעניין אותך לדעת על המטופל יותר מכפי שהסיכומים הרפואיים והבדיקות השונות מראים? האם מעורבות יתר בחיים האישיים של מטופל או מטופלת מועילה לריפוי, או שמא ההזדהות אתם עלולה אפילו לחבל במקצועיות של הרופא?

על השאלות כבדות המשקל הללו משיב פלד בעקיפין, על ידי כך שהוא מתאר מקרים שונים של חולים שהתאשפזו, על אופן הטיפול בהם, ועל "ה"אבחנות בשחרור", שאתן מסתיים כל פרק.

יש לרומן שני שלדים שעליהם הוא בנוי. השלד הצורני: כל פרק נפתח בכותרת משנה קצרה: סיבת הפנייה, עם תיאור פורמלי קצר של הסימפטומים, למשל – "כאבים באצבעות", "נפילה", "הקאות"  ומסתיים, כאמור, ברגע השחרור מבית החולים. שם הסיכומים אינם דווקא, או רק, רפואיים, לפעמים נכתבים דברים שהם שילוב בין השניים, למשל  – "ניצחון", "דלקת ריאות | צרכים שלא נענו", "ניסיון אובדני (הצלחה) | מחסור באומץ".

השלד השני הוא – העלילה הסיפורית, העוסקת בחייו האישיים של אסף. האם סיפור האהבה שלו עם שרון יצלח? האם יוכל לשמור על קשר עם יעל, אחותו של יניב, חברו הקרוב שנהרג בתאונה אווירית, בדרכו חזרה מגרמניה, לשם טס כדי לנסות להתקבל ככירורג בבית חולים בווירצבורג?

עד כמה מעיב על חייו אותו קשר חברי קרוב עם אדם שנשאר יקר לו כל כך, גם אחרי מותו? האם המוות מעלים את החברות, את הצורך בה, את שלל הרגשות – חיבה עמוקה, רעות, אבל גם תלות, תחרותיות וקנאה – שהיו כרוכים בה?

פלד מבקש, בין היתר, לספר לנו על מה שמתרחש לא רק במחלקה פנימית של בית חולים, אלא גם בנפשו של הרופא.

מצד אחד מרגש להיווכח עד כמה אסף (האם כל הרופאים כאלה?), שאותו אנחנו לומדים להכיר מקרוב, אכפתי, מעורב רגשית, חי את הטיפול בחוליו, עד כמה גורלם משפיע עליו, מרגש ומסעיר אותו, בשתי מילים – עד כמה הם, חייהם, חשובים לו!

יתר על כן – לא פעם מקשר אסף את מה שקורה למטופלים, את מה שהוא לומד מהם, אל חייו, ומפיק מהם לקחים חשובים על עצמו: "כמו המטופלת מאותו בוקר הרגשתי שכל מה שנשאר לי זה לספור את הימים, ולקוות שהלב ילך לפני המוח", הוא אומר לעצמו למשל, ואפילו סופה של העלילה, החלטה שהוא מגיע אליה, נובע מתוך הקשר שנוצר עם אחד ממטופליו.

כל מי שנזקק אי פעם לטיפולו של רופא, במיוחד בבית החולים (ומי לא נזקק להם, במוקדם או במאוחר?) יכול רק להיות מופתע ממידת המעורבות הרגשית שפלד מתאר. "רציתי להאמין שאנחנו יכולים לשנות לאן החיים של אנשים ילכו", הוא אומר לעצמו, ואכן – נאבק, לפעמים גם במערכת, כדי להעניק למטופלים שלו את המענה המיטבי ביותר, לדעתו. מה, ככה זה באמת? עד כדי כך הם מעורבים רגשית? עד שהמחשבות על אפשרויות הטיפול מדירות שינה מעיניהם, רודפות אותם, מטרידות את נפשם? אני רוצה כמובן להאמין שאסף מהרומן מייצג את מסירותם המופלאה של כל הרופאים שפגשתי אי פעם. שהם באמת חדורי תחושת שליחות להציל חיים, לעזור, לרפא. שהם באמת שם מהסיבות הנאצלות שאתן בלי ספק הגיעו אל המקצוע: הרצון העמוק להיטיב עם זולתם. שהתשוקה הזאת לא התפוגגה במהלך השנים. "זה המבט שאני מחפש אצל מטופלים, שנותן לי את התחושה שאני עושה משהו נכון זו המטרה שלי כאן, כבר הסכמתי עם עצמי, להעניק מעט רווחה, ומעט נחת, ומעט תקווה", הוא אומר לעצמו בעקבות הטיפול בחולה שמצבו קשה (אבל גם אסף, כמו שחר פלד, הוא רופא צעיר, בתחילת דרכו. האם הלהט האנושי הזה נשאר גם אחרי שנים רבות במקצוע, או שמא נשחק במרוצת הזמן?)

מצד שני – קצת מפחיד לקרוא את הספר. כי מי שמעדיף להאמין שהרופאים הם לא רק מסורים ונחושים לרפא, אלא גם יודעים בדיוק, או לפחות במידה רבה, מה הם עושים, יכול להיבהל מסיפוריו של פלד.

נכון, אומרים תמיד שרפואה אינה מדע מדויק, אבל – עד כדי כך…?

חלק מהסיפורים של פלד עוסקים בכישלונותיהם של הרופאים. בהתלבטויות שלהם. בחוסר הוודאות. בספקות. בגישושים אחרי פתרונות רפואיים.

אפשר להעריך את הכותב על כנותו, על נכונותו להיחשף כך, כרופא, ומוטב לקרוא את הספר אחרי שמצטיידים במנגנוני ההגנה הראויים: זה רק סיפור, זה לא קשור, ולא יהיה קשור לעולם, אלי או עוד יותר נורא – אל האנשים היקרים לי…

למרות הפחד שהספר עורר בי מדי פעם, קראתי אותו בעניין רב. ובתקווה שלעולם לא אימצא במקום שבו רופאים תוהים מה בעצם השתבש אצלי בגוף, ואיך אפשר לתקן את מה שמתרחש שם, בחשאי…

הוצאת התחנה, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
248 עמ'

מירב אורן, "כל הדרכים מובילות": מה שקרה, ומה שיכול היה לקרות

כל הדרכים מובילות של מירב אורן הוא קובץ של סיפורים קריאים מאוד. האם מדובר בספר ביכורים? מיהי מירב אורן? בשום מקום בגב, או בחלק אחר של הספר, לא מצאתי אף פרט עליה. אי אפשר לתהות אם בחרה באנונימיות, אם היא מסתתרת  מפנינו, ואם כן – מדוע בעצם? האם יש סממנים אוטוביוגרפיים בסיפורים, או לפחות בחלקם?

לאמיתו של דבר, זה לא באמת משנה. שהרי  כדבריו של משה אבן עזרא (1135/38־1055) – "לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר", והכוונה כמובן לאו דווקא לשירה בלבד, אלא לכל כתיבה ספרותית. "מיטב השיר כזבו" כתב גם אריסטו לפניו, ומה שאנחנו קוראים ביצירה שכתובה היטב זאת האמת – לא תמיד על מה שהתרחש בפועל, אבל תמיד – על מה שיכול היה להתרחש.

מצד אחד, הסיפורים מגוונים מאוד: אישה צעירה שנמלטת ממי שהיא עתידה להינשא לו, ועושה את זה במהלך טיול באיטליה שיצאה אליו אתו, ועם אחיו וגיסתו; בני זוג שמבקשים לקנות שידה לביתם, ופוגשים נגר מפתיע; נערה שנאלצת להתמודד עם החלטותיה הרומנטיות של אמה; שלוש נשים שצער עמוק מחבר ביניהן; אישה צעירה שמשתדלת להתגבר על ההיקסמות מחברתה; אישה אחרת שמתמודדת עם סודות בלתי נסבלים מילדותה.

כל סיפור קצר והעולם שהוא בורא לרגע, ובו פועלות הדמויות השונות שחיות בו.

מצד שני, יש מכנים משותפים רבים בין הסיפורים: כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט של "דפנות כפולות": לפעמים מדובר בדפנות ממשית – כמו למשל קופסת מתנה שרק מי שקיבלה אותה מבינה מה היא עשויה להכיל, ולפעמים הדפנות הכפולות סמליות וסמויות, אבל נוכחות מאוד, כמו ערוגת פרחים שנחפרה עמוק מאוד, עמוק מדי, ואין לדעת מה טמון בתוכה ומה היא מסתירה.

מכנה משותף נוסף שיש בין הסיפורים הוא הקשרים הזוגיים הפגומים שאנחנו פוגשים שוב ושוב. הזוגיות בסיפורים אמורה לרפא פצעים נושנים ולא תמיד מצליחה בכך. אנחנו נתקלים באי־הבנות, בקוצר רוח, בהתנגשויות. אם כי בחלק מהסיפורים מתגלה בבן הזוג פוטנציאל לגאולה, אם רק יראה ויבחין במה שקשה מאוד להבין, אם רק יראה את מה שהוסתר בכוונה תחילה. (אני שבה אל זהותה של כותבת הסיפורים, שגם היא, כך חשתי, כמו מסתתרת מפנינו, ואין לדעת אם שמה אינו אלא פסבדונים, אם יש לה בכלל זהות אחרת, לא מירב אורן, אז מי בעצם כן? ומה זה בעצם משנה…? והרי יש לכך תקדימים ספרותיים ידועים מאוד: גם זהותה האישית של אלנה פרנטה, להבדיל, מוסתרת כבר שנים רבות… )

חלק מהסיפורים, למשל "דופן כפולה" ו"השידה" מגיעים בסופם למעין סגירת מעגל: ברגע האחרון כמעט נוסף פרט שלכאורה פותר תהיות של הדמות (ואתה – של הקוראת), ואילו האחרים נשארים "פתוחים" לניחושים על מה יקרה מכאן ואילך. האם עדי וגיא יתפייסו, ב"גרעינים שחורים"? האם יבין סוף סוף גם את מה שקשה לה מאוד לספר לו? ויחוס עליה? יפעל כפי שהיא מצפה, וכפי שראוי?

יש סיפורים, למשל "הכלים יחכו", המתארים מצב שטיבו אינו נהיר והוא הולך ומתברר לאורכו של הסיפור, אנחנו מבינים "על מה" נכתב כאן, וברגע שזה קורה אנחנו לא יכולים שלא להתייסר ביחד עם הדמויות.

יש לא מעט תחכום באופן שבו הסיפורים נכתבים. למשל, מספרים לנו על בני זוג שנוהגים לשחק במשחק שהם מכנים "פוליגרף": הם מביטים זה בעיניו של זה ועונים בכנות גמורה על שאלות נוקבות. אבל מתברר לנו שכל והתשובות היו בעצם חלקיות לגמרי. שכולן הסתירו סודות בלתי נסבלים. ושקשר קרוב מאוד יכול להתפתח גם, ואולי אפילו יותר, כשבני הזוג לא שואלים זה את זה מאומה. ואולי לא. אולי האמת בסופו של דבר חייבת להיחשף, ורק אז יתאפשרו חיים מלאים ונכונים?

בסיפור אחר, "יותר ויסקי מצער" אנחנו מלווים את הסתגלותה של הדמות הראשית למקום העבודה החדש שלה, כמלצרית באולם אירועים: "בערבים הראשונים התבוננתי בבעלי השמחה, ביופי שגלש מכל פינה, בסידורי הפרחים, בנברשות, בשפע המאכלים. אחר כך ראיתי גם את השמלות ההדוקות יתר על המידה ואת ההליכה בעקבי סטילטו, שלעיתים גרמה לנשים לדדות ולייצב את שיווי משקלן בין דריכה לדריכה. חודש אחר כך, כבר הרגשתי בטוחה, הכרתי את המלצרים וראשי הצוותים. התרגלתי למאמץ הגופני ולשעות השינה המאוחרות שגלשו אל תוך הבוקר". התיאור אינו ישיר, לא סתם "התרגלתי לעבודה", אלא – תיאור התהליך של ההסתגלות, וזה יפה.

כאמור, אין לי מושג מיהי מירב אורן. אולי פספסתי משהו בדרך, אולי דווקא כן התראיינה והזדהתה, ובכל מקרה, כאמור, זה לא משנה. היא יודעת לכתוב, סיפוריה מעניינים, וזה מה שחשוב באמת…

הוצאת התחנה, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
150 עמ'

רעיה טילינגר, "השכנים החדשים – כי מאחורי כל דלת יש סוד…" השאלות הרות הגורל שהרומן המרתק שואל

מה עוד אפשר לבקש מקריאה של רומן? עלילה – יש! והיא הולכת ונעשית יותר ויותר מותחת. דמויות – יש! והן משכנעות, אמיתיות, משורטטות בקווים בוטחים, וקמות לתחייה: נוח, ניצול שואה שמסור לאשתו רוזה הדמנטית; קטי ובעלה, סולבייצ'יק, קבלן בניין מצליח – דמות שמתחילה שולית ואגבית והולכת וצוברת עומק ומשמעות; אבי עוז, פרופסור אמריטוס בטכניון ששקוע רובו ככולו במחקר, ו"לאף אחד ולשום דבר, למעט כוח עליון כמו מלחמה, אסור להפר את קדושת השעות האלה", ורעייתו שולה, מעצבת פנים.

וסמי וענאן, ושני ילדיהם, אמיר ודליה, הדיירים החדשים בבניין המשותף שסולבייצ'יק השכיר להם את דירתו, לפני שעבר ביחד עם קטי לדיור מוגן, לא הרחק משם.

השכנים החדשים הם ערבים. זוג משכיל, שניהם מרצים באוניברסיטה, שהחליטו לעזוב את הכפר ולעבור לגור בחיפה, כדי להעניק לילדיהם הקטנים הזדמנות להיטיב ולהתערות בחברה הישראלית, כבר בגילם הצעיר. היוזמה למעבר היא של ענאן. היא מאמינה שגם אם הילדים ייתקלו בקשיים בסביבה החדשה, בבית הספר היהודי, בשכונה הזרה והלא מוכרת, הם רק יתחשלו מהחוויה. ואם יחוו גזענות, היא רואה בכך מעין חיסון מוחלש שיקבלו, כדי שבבגרותם כבר יהיו עמידים בפניה.  ברור לה לגמרי שהם חלק ממיעוט דחוי שנאלץ להיאבק על מקומו בחברה הישראלית, וככל שילדיה יקדימו להבין זאת, כך ייטב להם, לדעתה.

אז מה יהיה? האם באמת ייתקלו בגזענות יהודית בלתי נסבלת? האם הסבל של הילדים מצדיק את המאמץ? והרי מנתקים אותם מכל מה שהכירו עד כה – חבריהם בכפר, סבתא שלהם שגרה עד כה באותו בית, בקומה מתחתיהם, ושאליה יכלו ללכת כל יום כשהוריהם עדיין בעבודה – האם יצליחו להתגבר על הקשיים?

יופיו הרב של הרומן בכך שהוא משכיל להיכנס לתוך נפשה של כל אחת מהדמויות. גם אם מישהו מתנהג באופן שאנחנו מתעבים בעולם המציאותי, בין דפי הספר אנחנו מגלים הצדקות פנימיות עמוקות, חמלה והבנה, שמאפשרים לנו, רק במהלך הקריאה, לא בעולם האמיתי, לסלוח על עוולות בלתי נסבלות ועל מעשים שאינם מקובלים עלינו כלל ועיקר. (כמו שכשקוראים את המינגווי, מלחמת שוורים או דיג מקבלים נופך אחר לגמרי מאשר זה שבו אנחנו רואים אותם במציאות. זה כוחה של ספרות במיטבה). 

הכתיבה מדויקת ומפורטת מאוד, ולכן המצבים, בני האדם, הסיטואציות האנושיות, קמים לתחייה, אמיתיים וממשיים, מעוררים מחשבה ונוגעים עמוק בנשמה.

אי אפשר שלא לכאוב את כאביהן של הדמויות, גם כשאלה באים מכיוונים סותרים, וגורמים להן להתנגש זו בזו. אי אפשר שלא לחוש בחסד הרב שהספר מציע לנו, גם ואפילו כשמדובר ברגשות שאנחנו דוחים מעלינו בדרך כלל. פתאום אפשר להבין מה מעורר את שנאת השונה; ממה נובעים מקורותיו העמוקים של הפחד, ואיך בעצם אנשים יכולים להתגבר על הכיעור שמסתתר בנפשם, ולהיות טובים זה אל זה, כמעט בניגוד לטבעם או להיסטוריה האישית שלהם, שלימדה אותם רק להישמר, להתגונן, להיאבק.

הספר כתוב נפלא. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו הארות ותובנות. כמה נוגעת ללב, למשל, הזדקקותו של נוח, ניצול השואה, לתחושה של כבוד עצמי כפיצוי על מה שעבר עליו ועל רוזה, כשברחו שם, אז, וניצלו! הוא מתבונן בביתו שעל הכרמל, שם הצליח, חרף הנסיבות, לקנות דירה, "זה היה המקום המכובד שרכש לו בדין, לא עוד דירה בבית שיכון אפרורי, אלא נחלה בשכונה הוותיקה והשאננה על הכרמל. כאן ביתו, על הרכס, בין הבטוחים והשבעים, אלה שנולדו כאו, והוא שמר עליו מכל משמר". 

כאן המקום לספר עד כמה נוגעים ללב היחסים בין השכנים השונים, כמה מעניינת ההיסטוריה של הבניין שנפרשת לעינינו, ויש בה משהו מתמצית הישראליות: אנשים שכמעט כולם הגיעו "מאותה העיירה" בפולין, והוזמנו לרכוש דירה כדי שיוכלו להתחבר ולהרגיש בבית; הזוג היחיד שמוצאו מארצות ערב, והתערותו בין השכנים, בזכות הילדים שגדלו ביחד; השכנים שבמרוצת הזמן מתחלפים, חלקם מכרו את דירתם, אחרים מתו והורישו אותה (כמה נוגעת ללב דמותו של יניב שנאחז בריהוט הנושן שסבתו השאירה, לו ביחד עם הדירה, כי כך הוא ממשיך להרגיש קרוב אליה); ההזדקנות המוכרת, של האנשים ושל השכונה; תחושת הביחד הנוצרת מאליה, כי כולם הרי מכירים את כולם, וכולם איכשהו מעורבים זה בחייו של זה, כפי שקורה לא פעם בישראל בבתים מהסוג הזה. 

ומעל כל אלה מרחף מה שמסתמן כעיקר: השאלה הקריטית, הקשורה במהות חיינו כאן, בישראל – איך משתלבים יהודים וערבים? איך לומדים בני שני הלאומים לוותר על החשדנות ההדדית ועל הפחד? האם זה יכול להתאפשר? האם הרגש האנושי הבסיסי, הפשוט, והשקפות העולם ההומניות, יגברו על הכול? 

הספר שואל את השאלות החשובות האלה, ועושה זאת בדרך שמושכת מאוד את הלב. 

הוצאת התחנה, 2025
246 עמ'
עורכת: אורנה לנדאו

אסתי הלפרין מימון, "נקודת ההתכה": איך נוצר סיוט

כשהסיפור מתחיל אנחנו מרומים מהעמדת הפנים שלו, כאילו המציאות בו נורמלית. אבל די מהר מתברר שהתחושה הזאת הולכת ואובדת. עד סופו של הרומן הסתירה בין מראית העין לבין התהומות הרוחשות מתחת לפני השטח, ואחר כך ממש עולות ומשתלטות על הכול, תתברר כחלק ממהותו הפנימית של הרומן.

"עלינו לגג כשהסופה נגמרה", מספרים לנו בני זוג נשואים, הורים לשני בנים ובת, תל אביביים שלפני זמן לא רב שיפצו דירת גג באחת השכונות הפחות נחשבות של עירם, והם ממשיכים ומספרים: "התעטפנו במעילים, בכובעים ובצעיפים, נעלנו מגפיים. הצטיידנו במטריות כי חששנו מפני הגשם. כל היום הוא ירד, ועתה, בהפוגה הקצרה שלקחו לעצמם השמיים מזעפם, נותר החשש מטפטף בתוכנו, גם בעת שהאוויר עמד סביבנו יבש וצח."

טוב ויפה. ירד הרבה גשם. הם עולים לגג כדי "להבין איך קרה מה שקרה. או ליתר דיוק, איך לא קרה מה שאמור היה לקרות." בינתיים המציאות רגילה ומובנת. 

כי מה קרה? הגג הוצף ומי הגשמים דלפו לתוך הקומה החדשה שבני הזוג בנו; זאת שהתקינו בה את חדר השינה וחדרי העבודה שלהם. זאת שהציגו בה את שכיות החמדה שהביאו אתם מכל נסיעותיהם לחוץ לארץ, בעיקר כדי להוכיח לזולתם עד כמה חייהם טובים. כך הם עצמם מעידים על עצמם. הקומה החדשה שבנו היא פאר גאוותם, אליה הוליכו את אורחיהם כשערכו מסיבה לחנוכת הבית, בידיעה שהכול מקנאים בהם. ובשמחה לאיד שלהם עצמם, על אותה קנאה.

אז כן, מדובר בזוג אנשים לא נחמדים במיוחד. לקראת הסוף הם מגלים לנו שהמורה הרוחני שלהם הוא מקיאוולי, שאותו קראו יחד "בעליצות של מי שמצאו קרוב משפחה רחוק שלא ידעו על קיומו." הם מעריצים אותו, את הישגיו של "מי שלא בחל בכלום בכדי לנצח". הם מספרים: "נהנינו להתגרות מעט במי שלא שפר עליו גורלו." אמנם בדרך כלל, נכתב, שהם "מצליחים להתאפק, אך מפעם לפעם דקרנו כל אחד בעקיצה." 

האם, הם תוהים בדיעבד, עכשיו, אחרי שנראה שגג ביתם עומד לקרוס כי מישהו (מהם?) לא דאג לאיטומו "הייתה זו איסטרטגיה טובה?" אכן, "היינו טיפה ידועים לשמצה, אך איש לא העז להתעסק אתנו. היינו מגודרים ומוגנים מכל השפלה או דחייה."

האמנם?

התדרדרותם של בני הזוג הללו הולכת וצוברת תאוצה, הולכת ונעשית יותר ויותר מבועתת, סיוטית, הם הולכים ומאבדים – את מה בדיוק? איכות של חלום בלהות הולכת ומשתררת על הדברים שהם אומרים במונולוג מתמשך, עתיר שאלות ותהיות שמגיעות לפעמים כמעט כמו בהפגזה של מילים: "האם חיפשנו על מי לכעוס? ממי ביקשנו לשנות את רוע הגזרה? האם זה נחשב לאמונה, למלמל מילים למשהו שמעולם לא הקדשת לו יותר מדי מחשבה? משונה להתחיל ביחסים עם איזה כוח שלא חיפשת עד כה ועכשיו אתה מתחנף אליו כי המצב קשה. חיים טובים לא מזמנים חיטוט בנסתר, אבל צרה אמיתית כן. האם התחלנו להאמין באלוהים או שהפסקנו להאמין בעצמנו? האם נאלצנו עתה ללמוד צניעות? אלוהים היתה אופציה שבאה והלכה. משהו בכך שלא העניקה לנו שום תוצר מוחשי החליש מאוד את סיכוייה להכות בנו שורשים. הנוף שנשקף מהגג ערער אותנו יותר ויותר. האנשים העוברים תחתינו נראו קטנים כנמלים, המכוניות נדמו שבריריות כצעצועים זולים מסין. למה התעקשנו להיות בגובה? האם היינו נענשים כך גם אם היינו נשארים בצמוד הקרקע שמבקשת את קרבת הצמחים והאדמה?" ועוד ועוד שאלות. לא רק כאן. לאורך הרומן כולו.

אחת הדרכים שבאמצעותם נוצרת האיכות המסויטת היא – לשון גוף ראשון רבים שבה הוא נכתב לכל אורכו. אלה שניים נפרדים? סימביוזה? בני זוג שרק מספרים לנו שהם יודעים גם לריב, ולפיכך – שהם לא גוף אחד "מאוחה"? אז איך זה שהכול "אהבנו", "רצינו", "זכרנו", "שכחנו", "ידענו", ואפילו "שתינו", "ירקנו", "טעינו", "נהגנו", וכו'…? שום דבר נראה לעין אינו חוצץ ביניהם. אפילו כשהם מביטים במראה הם רואים "את דמותנו", ביחיד… הכול, כל הזמן, בבת אחת, בגוף אחד. איזה פחד…

הפחד עולה וגובר גם  בשל רמז לבשורה מרה שמגיעה מהרופא, אבל פרטיה לא נמסרים; מאובדן הזיכרון המשותף, הסימולטני, שהולך ומשתלט עליהם. מהתחושה ההדדית של חוסר אונים ילדי, של צורך בהגנה של העולם ומפניו: "את הטעויות שלנו ראינו כפעוטות, כנסלחות, כטעויות של ילדים"; "חיכינו באימה לשמוע מאיזה גורם רשמי שישפוט בינינו ובין העולם". 

לא מופרך לדעתי לחשוב שאולי בעצם מדובר, בין היתר, במשל על מצבה הקיומי של החברה הישראלית: "תמיד לקחנו הלוואות, הקפה הלווה לנו ערנות, הסוכר שמחה, הוויד שלווה, האלכוהול התעלות, הבנק בית ועוד ועוד. חיינו על כוח וכסף ושמחה ורוגע וערנות שלא היו בכלל שלנו בהווה. הם כולם שייכים לעתיד, ואנחנו בחמדנותנו חמסנו אותם ברעבתנות. כי הרגע הזה. העכשיו הזה. הרצון שהתמקם בנקודה הזו בזמן היה עבורנו הזדמנות אל־חזור". ומובהק עוד יותר: "האם ידענו? ודאי שידענו. האם הבנו? אי אפשר שלא הבנו. ואם כן, מה היה לנו שלא אמרנו כלום לאיש סביבנו, התעקשנו לחיות כך, מרמים ומרומים? בדיעבד גילינו שהשק היה שם תמיד, כיסינו את העיניים על ימין ועל שמאל, העיקר להיות חזקים ושמחים ומצליחים. לא נכנענו להרס הצפוי, לזוועות הבאות עלינו לרעה. לא ראינו ולא שמענו ולא הבנו. הרי המצב עמד בעינו, ללא כחל וסרק, כל מה שכיסה עליו היו תמונות ומילים. היינו יכולים לפגוש אותו בכל עת ובקלות גם לראות את הנולד. אבל סירבנו. חיי השעה שלנו היו עבורנו כה יקרים". ומכאן האנחנו, הקול הזה, הקולקטיבי…? המפלה המשותפת, ואפילו חוסר האחריות ועמו – המקיאווליזם…?  גם אם הכותבת לא כיוונה ליצור משל, נראה שהמציאות הישראלית השרתה עליה חלק מהתחושות שתיארה כאן. הרי אפשר לקחת את הפסקה הזאת ככתבה וכלשונה, ולתאר בה את המציאות הישראלית שקדמה לשבעה באוקטובר 2023, לא כן? 

הלפרין מימון מצליחה בכתיבתה לייצר איכות סוראליסטית של ביעות. חבל שמדי פעם היא מוסיפה ביאורים, שרק גורעים מכוחה. למשל: "היינו מאוהבים בעצמנו, כלומר כל אחד בעצמו". או:  "עכשיו היו הימים מוזרים כבחלום". והרי הטקסט עצמו כבר מייצר את האפקטים האלה. את הסימביוזיה. את התחושות המוזרות וההזיה. אפשר ומוטב לסמוך עליו, בלי להוסיף הסברים או פרשנויות פנימיות… 

הוצאת התחנה, 2025
183 עמ'
עורכת הספר: אורנה לנדאו