"בעודי כותבת את הדברים הללו נודע לי כי חבורה של פליטים מקוסובו מנסה להיכנס לבריטניה באופן לא חוקי, דרך נמל קָלֶה.  המבריחים גובים מהם סכומים כסף עצומים וחלקם נעלמים עוד לפני שהם חוצים את התעלה. 

"עם זאת, שום דבר לא ימנע מפליטי קוסבו, או ממהגרים מוכי עוני אחרים, מלנוס ממולדתם: רק כך יש להם סיכוי לשרוד.

"מבריחי הגבול מושמצים כיום, כמו שנהגו לפני שלושים שנה להשמיץ רופאים שביצעו הפלות. אף אחד לא שואל האם החוקים צודקים ולא מטיל ספק בסדר העולמי התומך בקיומם. אבל למי שעושים כסף על פליטים, כמו למי שהרוויחו פעם כסף מעוברים, יש מן הסתם תחושה של כבוד". 

בספרה  האירוע (בצרפתית – L'Événement), שראה אור ב־2000, סיפרה אנני ארנו, שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2022, על ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור ב־1963.

כיום, עשרים וארבע שנים אחרי שהספר ראה אור, מתרחשת בארצות הברית ריאקציה וחזרה לימים שבהם לא הייתה לנשים זכות על גופן. אחת הקריאות החשובות במסע הבחירות של קמלה האריס נגעה בדיוק בעניין הזה, אבל האריס, כידוע, הובסה. המועמד שדוגל במפורש בענישת כל אישה שעוברת הפלה יזומה, מכל סיבה שהיא – אונס, גילוי עריות, מחלה שמסכנת את חייה של האישה ההרה או של עוברה – נבחר להיות נשיא ארצות הברית.  

ב־14 בנובמבר 2024 התפרסמה במוסף הארץ כתבה שכותרתה "במרפאת הפלות בניו יורק מבינים לאן אמריקה הידרדרה. מדובר בסיפורי אימה" ובה סיפרה מרל הופמן (Merle Hoffman), מחלוצות המאבק למען הפלות, על הזוועות שנשים עוברות מאז שנקבע ב־2022 כי ההפלות שוב אינן חוקיות בחלק גדול מהמדינות בארצות הברית.

"ב–17 מדינות הפלה הפכה להליך כמעט בלתי אפשרי", אומרת הופמן. "זו בעצם עבדות, אני לא מגזימה. כשילדה בת 10 בטקסס לא יכולה לעבור הפלה, זו עבדות נשים. הפסיקה הזאת דחפה אותנו עשורים אחורה".

כשאנני ארנו כתבה את ספרה היא האמינה מן הסתם, כמו כולנו, שהמציאות רק הולכת ומשתפרת, ואין סיכוי שזכויות יסוד יישללו שוב מבני אדם (וכן, נשים הן בני אדם).

מעניינת ההקבלה שארנו עושה בין פליטים ונשים שזקוקות להפלה, שהרי גם עניין המהגרים הלא חוקיים עומד כיום בראש סדר היום במרבית ארצות המערב. 

ססמת הבחירות של טראמפ הייתה Make America Great Again. ההחזרה לאחור נכונה. לא כך באשר ל"גדולה".  

(את הציטוט שלעיל תרגמתי מהספר שיש בידי, בגרסתו באנגלית)

ג'ויס קרול אוטס כתבה באותו עניין את השיר "ד"ר תעזור לי". כדאי לקרוא אותו כאן (בתרגומה של רוני אמיר)

לפני שמונה שנים, לפני הבחירות הקודמות, עלה הקליפ שלהלן ובו הראו שתי קומיקאיות מוכשרות לבושות בסגנון שנות ה־50, מה פירוש המילה Again, שהופיעה כבר אז בססמה הבחירות של טראמפ":

נשים יחזרו למטבח, יסבלו מהתעמרות, אלימות מילולית וגופנית, תקיפות מיניות, לא ירגישו (ולא יהיו!) מוגנות, לא יוכלו להשתמש באמצעי מניעה, יושפלו…

הפעם הססמה הצליחה לו. Make America 

עוד נגלה על חשבון מי. 

 

 

בעצם, החלק הכי חשוב של הספר מופיע בסופו, ב"הערת המחבר" שאורכה קצת יותר משלושה עמודים.

דיאן צ'מברליין מספרת שם כי אמנם הדמויות בספרה "הן פרי הדמיון בלבד", כמו גם מחוז גרייס, ששם הסיפור מתרחש, אבל שהביסוס העובדתי הוא "אמת לאמיתה".

אני מודה שאלמלא הרומן שלפנינו לא הייתי מעלה בדעתי ש"מ-1929 ועד 1975 עיקרה מדינת צפון קרוליינה יותר מ-7,000 מאזרחיה" כדי ש"'לוקים בנפשם', 'רפי שכל', חוסים במוסדות פסיכיאטריים, שוהים במוסדות לעבריינים צעירים, חולי אפילפסיה ואחרים שעיקורם נחשב 'לטובת הציבור'" לא יביאו ילדים לָעולם.

כן, כן! לא בגרמניה הנאצית. בארצות הברית הדמוקרטית, עוד לפני הנאציזם, ועד לפני ארבעים וחמש שנה! מי היה מאמין!

כדי להציג את הסוגיה "מבפנים", לא במאמר עיוני, אלא מתוך נקודת מבט אישית ורגשית, כתבה דיאן צ'מברליין רומן ופיתחה בו עלילה סוחפת שמתמקדת בשתי דמויות עיקריות, אייבי וג'יין. אייבי היא נערה צעירה מאוד, רק בת חמש עשרה, שחיה בעוני מרוד עם אחותה ואחיינה הקטן, ויליאם בן השנתיים, בבית של סבתן החולה. ג'יין היא עובדת סוציאלית בראשית דרכה המקצועית שמקבלת לטיפולה את משפחתה של אייבי.

האם תצליח ג'יין לעזור להם? האם ויליאם  הפעוט יחזיק מעמד בבית שבו מתקשים לטפל בו ולשמור עליו? האם תעשה ג'יין שקר בנפשה ותפעל על פי ההנחיות המחמירות של העובדת הסוציאלית שאותה היא אמורה להחליף? האם תשתלב בעבודה, או שהמרדנות שלה תגבר והיא תעז להמרות את פי הממונים עליה?

כמובן שמעבר לכול השאלות האלה, עולה כל הזמן הסוגיה המהותית, כבדת המשקל, המזעזעת – האם יש למדינה זכות להתערב בגופם של אנשים, לעקר אותם בניגוד לרצונם (ולרמות אותם, כדי שישתפו פעולה, בלי שהם יודעים עם מה בדיוק)? בשיחה עם העובדת הסוציאלית הממונה עליה ג'יין חושבת על צעירה שמועמדת לעבור עיקור, ושואלת את עצמה – אבל מה היא, אותה מועמדת לעיקור, רוצה? "לזה אין שום משמעות?"

הרומן מתרחש בשנות השישים ומיטיב לצייר את ארצות הברית של אותם ימים. למשל, את האפליה הגזעית הבוטה והגלויה: "הוא כבר למד את מה שאנחנו רק התחלנו ללמוד: צבעוניים ולבנים לא מתערבבים בציבור, בעיקר לא בנים צבעוניים ובנות לבנות."

וגם את המיזוגניות שנראתה אז מובנת מאליה. ג'יין נישאת לרוברט, רופא ילדים, שמצפה ממנה להיות אישה בסגנון שרואים כיום בסרטוני פרסומת מאותה תקופה: עקרת בית שמעסיקה את עצמה בפעילויות התנדבותיות בקהילה, לא משפילה את בעלה בכך שהיא יוצאת לעבוד, "לכל החברים שלו בראלי היו נשים שחיכו להם בבית בערב, רחוצות ומסורקות, עם ארוחת ערב על השולחן", וכן, מישהי שגם לא מתלהבת מדי במיטה: "אתמול בלילה הוא אמר שנראה שאני נהנית כמעט יותר מדי"… אישה "נורמלית", לפי אמות המידה המקובלות שבעלה של ג'יין מייצג, אמורה להתמקד בעיצוב הבית שלה, ולא למצוא סיפוק  בעבודתה כעובדת סוציאלית שעוסקת בבעיותיהם של אנשים זרים.

בתחילת שנות השישים, התקופה שבה העלילה מתרחשת, הגיעה לעולם הגלולה למניעת היריון, ששינתה לחלוטין את חייהן של נשים ("אם נצליח לקבל גישה לגלולה החדשה למניעת היריון נגיע לגן עדן"), שלא נאלצו עוד לחשוש מפני היריון לא רצוי. אבל דיאן צ'מרבליין משרטטת בפנינו את המציאות ששררה אז, בימיה הראשונים של הגלולה: מסתבר שבתחילת הדרך היו רופאי נשים שסירבו לתת לנשים מרשם, בלי אישור מהבעל… כשקוראים על כך מבינים מה גדול המהפך שעברה החברה האנושית בחצי המאה שחלפה מאז, אם כי תופעות מסוימות לא נעלמו, אלא כנראה אפילו התעצמו. "אנחנו לא עושים להם טובה כשאנחנו נותנים להם כסף בחינם," אומר בעלה הרפובליקני של ג'יין, ומוסיף: "וככל שיהיו להם פחות ילדים ככה עדיף." אין ספק שדעתו משקפת את דעתם של רבים, גם כיום.

כשקראתי את הרומן נזכרתי בסרטון שהופץ ב-2016 בימי מערכת הבחירות בארצות הברית ובו לועגים לססמה Make America Great again ומראים במה כרוכה אותה "גדולה" שטראמפ מטיף לה בנוסטלגיה:

כאמור, הספר מושך מאוד לקריאה. זאת אולי אינה ספרות גדולה, ויש בה פה ושם רגעים קצת דידקטיים, אבל הוא בכל זאת מוצלח, כי הוא מעביר את העניין שבו הוא עוסק באופן משכנע ונוגע ללב.

 Necessary Lies Diane Chamberlain

תרגמה מאנגלית: שירי שפירא