הספר מערות הפלדה משויך לסוגה המכונה "מדע־בדיוני", כינוי שאינו חביב עלי במיוחד, כי בעברית יש במילה "בדיוני" גוון של "לא אמיתי", כמעט "מופרך", ובפועל, יצירות רבות מהסוג הזה אינן עוסקות כלל בניסיון לנבא את העתיד, אלא משתמשות בעתיד, בחלל או בטכנולוגיה, כמשל.

הספר ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1954 (ובתרגומו לעברית ב־1975, ושוב – ב־2025). אסימוב, סופר יהודי־אמריקני ממוצא רוסי, מתאר בספרו עולם עתידי, שיתקיים בעוד כשלושת אלפי שנים.

האנושות התכנסה עד אז בתוך ערי ענק סגורות היטב: "מערות פלדה", שמופעלות באמצעות אנרגיה גרעינית. תזונתם של בני האדם מבוססת על שמרים, שמגדלים, מעבדים ומפתחים אותם כך שיזכירו את המאכלים, הפירות והירקות המוכרים לנו כיום.

מבחינתם של אנשי העתיד אנחנו חיים כיום בתקופת ימי הביניים. הם לא מבדילים כמעט בין הזמנים שבהם חיו שייקספיר או וינסטון צ'רצ'יל, בעיניהם שניהם שייכים לאותו פרק זמן…

בעתיד הזה, של עוד כמה אלפי שנים, חיות בית, חתולים, כלבים, וגם ייצורים שאנחנו רגילים לפגוש תדיר בטבע, ציפורים למשל, אפשר לראות רק בגני חיות. הם נדירים מאוד. (זה מזכיר כמובן את הספר Do Androids Dream of Electric Sheep? בעברית – האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? שראה אור לראשונה ב־1968. פיליפ ק' דיק, מחברו, שאב מן הסתם מאסימוב את האימה הכרוכה בהכחדת החיות מעל פני כדור הארץ, והוא מפתח ומתאר להפליא את הגעגועים שחשים בני אדם, בעיקר, אבל לא רק, אל חיות המחמד שהיו להם פעם. החיות הרובוטיות שאמורות למלא את מקומם של כלבי בית או חתולים לא עונות באמת על הצורך האנושי בקשר שבעינינו נראה כיום מובן מאליו. יש לזכור שתיאור הסכנה אינו מופרך לגמרי: כבר בימינו יש זני חיות, וצמחים שמצויים בסכנת הכחדה).

במציאות של הרומן כל בני האדם אגורופוביים. יציאה מתוך תחומי העיר המוגנת אל המרחבים הפתוחים המקיפים אותה נראית להם בלתי אפשרית לחלוטין. עד כדי כך שכשחוקרים רצח, לא עולה כלל על דעתו של חוקר המשטרה שמישהו מסוגל להגיע למקום "מבחוץ", כלומר – לעבור דרך אחת ממאות היציאות הקיימות ולהגיע אל זירת הרצח. המחשבה על אופציה כזאת נראית להם בלתי אפשרית לחלוטין, ומעוררת בהם פלצות ובעתה. אכן, כשאחד מהם נאלץ פעם אחת לצאת לזמן קצר, החוויה של אוויר חופשי, רוח שנעה על פניו, מזעזעת ומחרידה אותו. כשהוא חוזר למקום המבטחים, לעיר הסגורה, הוא חש לראשונה בצחנה העולה ממנה… עד כה לא הבחין בה, כי היה כל כך רגיל אליה, ועד מהרה הוא שב ומסתגל אל הריח המוכר…

במרכזו של הספר נמצאת חקירת רצח, אבל העלילה והפענוח הן רק השלד שמאפשר לאסימוב לבטא את פחדיו מפני העתיד הצפוי לאנושות: פיצוץ האוכלוסין והבעיות שינבעו ממנו.

מי שקורא את מערות הפלדה כיום, יותר משבעים שנה אחרי שראה אור לראשונה, לא יכול שלא להשתאות מיכולתו המופלאה של אסימוב לחזות מציאות ופיתוחים טכנולוגיים שהולכים ומתממשים כיום.

בראש ובראשונה – הבינה המלאכותית.

על פי אסימוב בעוד מאות שנים רובוטים יהיו חלק בלתי נפרד ממציאות החיים. רובם המכריע יתפקדו היטב, אבל לא ייראו אנושיים, אפשר יהיה לזהות אותם. בני האדם שיחיו על פני כדור הארץ (במערות הפלדה, כמובן…) יתעבו את הרובוטים, בניגוד לקבוצה שונה ומנותקת מהמציאות שעל פני כדור הארץ.

מדובר ב"חללאים": צאצאיהם של אלה שיהגרו מכאן ויתיישבו בעולמות רחוקים. הם יהיו שונים מאוד, הרבה יותר "מתקדמים" טכנולוגית, והרבה יותר נאים ובריאים. תוחלת החיים שלהם תהיה שלוש מאות שנה, ויותר. כדי לשמור על טוהר הגזע שלהם הם ימיתו ("בהומניות", כך יאמרו לעצמם) תינוקות עם סימני חולשה או פגם. (נזכור: הספר נכתב פחות מעשור אחרי תבוסתה של גרמניה הנאצית עם חוקי הגזע וחתירתה ליצירת "זן משובח" של בני אדם…).

הרובוטים שייצרו ייראו לגמרי זהים לבני אדם. ותהיה להם בינה (מלאכותית) משוכללת מאוד.

אסימוב חזה להפליא לא רק פיתוחים טכנולוגיים, אלא גם את התלות הכמעט מוחלטת שתהיה לחברה האנושית במערכות טכנולוגיות מורכבות, ואת השאלות המוסריות שיצוצו סביבן.

הדיון שלו עוסק בעיקר באתיקה של הבינה המלאכותית: האם אפשר לסמוך על מכונה? מי אחראי להחלטותיה? האם מכונה יכולה לרמות? האם בני אדם יבינו כיצד היא פועלת? (איך יכול היה בכלל לחזות את כל זה כבר בשנות החמישים של המאה העשרים?)

מה שאפילו אסימוב לא העלה בדעתו זה את היכולת של הבינה המלאכותית בת זמננו ללמוד לבד, באופן כזה שבני אדם אפילו לא מסוגלים להבין איך היא עושה את זה.

לפני קצת יותר משלוש שנים פרסמתי כאן, ב"סופרת ספרים", מאמר של שחר צפריר (גילוי נאות: בני הבכור). שחר שאל בכותרת המאמר "האם אנחנו מוכנים לקראת השינוי הגדול שעוד צפוי לנו?" וכבר אז חזה את המהפכה הבלתי נתפשת שצפויה להתרחש במהירות. שכבר החלה להתרחש! הוא הזכיר כבר אז "מודעות של מכונה" ועוד לפני כן סיפר לי על הדגמה מרשימה ללימוד עצמי של חברת Deepmind, בתוכנה שנקראת Alphazero, שלימדה את עצמה לשחק שחמט ו־go ברמה גבוהה להפליא רק מלשחק נגד עצמה, בניגוד לתוכנות AI קודמות שניסו להסיק מה הכללים מתוך צפייה במשחקים של בני אדם.

החזון של אסימוב מעורר השתאות, אבל יש כיום לא מעט התפתחויות שלא עלו אפילו בדעתו של גאון כמוהו. דוגמה קטנה: הוא לא שיער שאפשר יהיה לגלות את מינו של עובר בעודו ברחם. ולא חזה את הרשתות החברתיות, שמנהלות כיום למעשה את חיינו.

לעומת זאת, כן הוא תיאר משהו שמזכיר ג'י פי אס: אצלו מדובר במוט שקצהו מתחמם כשהאדם האוחז בו מתקרב אל היעד…

אסימוב "ידע" ששיחות טלפון לא יהיו רק קוליות, שאפשר יהיה לראות את בן השיח, אבל לא חשב על הטלפונים האישיים שהיום יש אפילו לילדים קטנים.

חייכתי כשקראתי על מכשירי ה"ספר־סרט" שהוא מתאר, כי את מערות הפלדה קראתי (באנגלית) במכשיר הקינדל שבידי. אני מדמיינת כמה היה מתפעל ומתלהב מקורא אלקטרוני כזה…

מה שחזה היטב זה את החשש הגדול מהבינה המלאכותית. כיום אפילו נכדה בת חמש ידעה כבר לייעץ לי: "תשאלי את צ'ט ג'י פי טי" כשהתלבטנו ביחד איזו חיה מיוצגת בבובה פרוותית ששיחקה אתה. הבינה נהפכה לחלק אינהרנטי מחיינו. מתכנתים מאבדים מקומות עבודה בגללה: כפי שאסימוב חזה.

ברובוטים של אסימוב שולטים שלושה חוקים בסיסיים שמובלעים בכל אחד מהם: רובוט לא יפגע באדם, ולא יניח, מתוך אי־עשייה, שייגרם נזק לאדם. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, אלא אם הפקודות הללו סותרות את החוק הראשון. רובוט חייב להגן על קיומו שלו, כל עוד הגנה זו אינה סותרת את החוק הראשון השני.

הרעיון המבריק של אסימוב אינו בעצם החוקים עצמם, אלא במה שקורה כשהם מתנגשים זה בזה.

יש לכך פתרונות, בספריו.

האם גם הבינה המלאכותית, שהיא כבר חלק מחיינו תדע להתגבר על הסוגיות האתיות הנובעות מיכולותיה?

לאחרונה פורסם מחקר שבו תואר כיצד כאשר בינה מלאכותית הבינה שהיא עתידה להפסיד במשחק שחמט, היא פשוט ניסתה למצוא דרך "מחוץ למשחק" כדי לנצח. בקישור אפשר לקרוא מאמר ב־Time שמספר על כך. (את הקישור מצאתי בעזרת הבינה המלאכותית, אבל "היא" הוסיפה במה שנשמע לי ממש כמו מורת רוח קלה: "לא ידוע לי על ניסוי אמיתי שבו AI נכנס לקוד המשחק ושינה את חוקיו", כפי שביקשתי ממנה למצוא).

לא פעם אני מוצאת את עצמי מתאפקת שלא להודות לבינה המלאכותית כשהיא עוזרת לי בחיפוש אחרי מידע, או סתם בעצה טובה.

בספרו של אסימוב מישהו שמח להיזכר שהרובוט שנראה כל כך אנושי הוא בעצם מכשיר. מכשיר בלבד! אפשר לחבוט בו, אם רוצים…

מעניין מאוד לקרוא אותו, דווקא, ובמיוחד, בימינו.

"חיי הנצח הפכו את כולם לדמויות מסרט מצויר", כותבת ביומנה קארי, אישה בת אלמוות שנושאת בתפקיד הרם והמפחיד של "חרמש". 

קטעי היומן שלה ושל חרמש נוסף, דוגרד שמו, משובצים ברומן Scythe, כלומר – חרמש – פנטזיה לבני הנעורים. 

אז איך קרה שקוראת כמוני, בקרוב בת שבעים וארבע, קוראת ספר כזה, שמלכתחילה לא מיועד לשכמותי?

ההסבר פשוט מאוד: הנכד האהוב בן השלוש עשרה, שמתפעל כל כך מהספר, מפציר בי כבר מזמן לתת לעצמי את ההזדמנות וליהנות מספר שבוודאות, כך הוא סבור, יעניין אותי.

זה אותו נכד שבהיותו בן ארבע וקצת, שאל אותי – "איפה הייתי לפני שהגעתי לבטן של אימא?" תשובתי, "אני לא יודעת…" לא סיפקה אותו. היא גם הייתה תקדימית. עד אז ידענו לענות על תהיותיו ולהשביע את סקרנותו. (בהמשך הגיעו שאלות אחרות שהותירו אותי נדהמת. למשל – "דגים חולמים?"…). "איך זה שאת לא יודעת?" הוא ניסה להבין, וכשעניתי ואמרתי "לא לכל שאלה יש תשובה" הוא הרהר רגע והשיב: "ואלה השאלות הכי מעניינות…"

אכן.

כשהתחלתי לקרוא את Scythe הבנתי מה מושך אותו אליו, שכן מדובר מצד אחד בסיפור עלילתי מורכב ורב תפניות, אך בה בעת גם ביצירה פילוסופית, שמנסה בעצם לברר מה מקומו של המוות בחיינו, לבחון – האם הוא מוסיף להם משהו? או רק גורע? 

במציאות הנפרשת בספר בני האדם הצליחו לגבור על המוות. בגופן של הבריות מותקנים חלקיקים שמרפאים כל פציעה ומשככים כל כאב. לפיכך גם כשמישהו מנסה להתאבד, או כשבני אדם נוהגים זה בזה באלימות, עד כדי הריגה – מתואר למשל מקרה שבו ילדה דחפה את בת כיתתה לכביש וזאת נדרסה "למוות" – בעצם לא קורה לנפגע מאומה, או לפחות – לא נוצר נזק שאינו בר תיקון. 

כמו בסרט מצויר, שבו הייצור הנרדף נהרג שוב ושוב, ובסצינה הבאה הוא חוזר כמו חדש, כך גם בני האדם – שלושה ימים אחרי שהילדה ההיא נדרסה ואושפזה בבית חולים משקם, היא חזרה לעצמה, ולחייה הרגילים. (זה לא מונע מהילדה התוקפת להרגיש אשמה).

בני האדם חיים, כאמור, לנצח, לפיכך הם מגיעים להיות בני מאות שנים, ומדי כמה זמן מאחזרים את עצמם ושבים לאחור לכל גיל שהם בוחרים, אבל אין להם אפשרות לחזור לגיל הנעורים (למה שמישהו ירצה בכלל לחזור להיות בן עשרה? תוהה אחת הדמויות, בקריצה ישירה לקוראי הספר שמן הסתם מזדהים עם ההסתיגות…).

אבל מה עושים כדי למנוע פיצוץ אוכלוסין? 

אהה. לשם כך פיתחה האנושות מנגנון משוכלל מאוד שבו "נפטרים" מאנשים מסוימים, "קוצרים" אותם. וזהו תפקידם של החרמשים: להחליט את מי הם מבקשים לקצור, ולהרוג את הקורבן, אחת ולתמיד. מהמוות הזה כבר לא שבים.

בני האדם מבועתים מפני הקוצרים. אמנם רוב הזמן רובם לא ייתקלו בהורגים הללו, כי מספרם של הנקצרים קטן מאוד בהשוואה עם שיעורי התמותה שהיו נפוצים בעידן הקודם, אבל הקוצרים, שמתהלכים בבגדים שונים מהאחרים – גלימה מיוחדת ועוד סממנים שמבדילים אותם מבני האדם הרגילים – מפחידים מאוד.

הם לא צריכים להסביר את בחירותיהם, אבל הם אמורים לקצור בהתאם למקרי המוות שהיו נפוצים בעבר. כך למשל הורגים מדי פעם גם ילדים, אם כי לעתים רחוקות מאוד, אבל כן הורגים קבוצה שלמה של נוסעים בטיסה, או בני נוער שפעלו בטיפשות המוכרת לנו, ונהגו בשכרות… (אם כי רוב החרמשים "קוצרים" אנשים באקראי, ורק הקפדנים שביניהם שומרים על ההנחיות…)

אחד החרמשים בוחר בשני צעירים, סיטרה ורואן, כדי לאמן אותם, עד שאחד מהם יוסמך להיות חרמש. אמת המידה שעל פיה בחר בהם הייתה – אי נכונותם הבולטת לשמש בתפקיד.

הוא אמנם נושא אתו יתרונות משמעותיים: בני המשפחה של החרמש זוכים לחסינות מפני קציר, הוא עצמו זוכה ליראת כבוד, מותר לו לקחת כל מה שהוא רוצה מכל אדם, בלי שתהיה לאיש שום זכות להתנגד לו, והחרמש חסין כמעט לגמרי, אבל יש גם תנאים מחמירים. אסור לו למשל להביא ילדים לעולם, והוא חייב לציית לעשרת הדיברות של החרמש. (אחת מהן – כתיבה רצופה ויומיומית של יומן, שאמור להיות חשוף בפני כל קורא שהוא).

סיטרה ורואן מגלים שהם בעצם בתחרות. מתמרנים אותם כך שבסופו של תהליך החניכה אחד מהם ייבחר לתפקיד, ומשימתו הראשונה תהיה להרוג את האחר… כמה קשה! הגורל המשותף קירב ביניהם, הם מחבבים זה את זה ומתנגדים בכל ליבם לבצע את הרצח המצופה מהם!

אספקט מעניין נוסף ברומן הוא קיומו של כוח על ששמו Thunderhead (קראתי את הספר באנגלית כך שאני לא יודעת איך השם תורגם לעברית). זוהי בעצם בינה מלאכותית משוכללת ביותר, שיודעת הכול, רואה הכול, זוכרת הכול. מהרגע שתינוק מתחיל לפתח תודעה, הבינה המלאכותית הזאת קולטת ומתעדת כל מה שהוא חושב, רואה, רוצה, ושומרת את כל המידע הזה במאגריה. בני אדם רגילים יכולים להיעזר בה ולשאול אותה כל שאלה (החרמשים מוגבלים במגע אתה), והיא מכוונת את האנושות, ממלאת את מקומם של כל שלטונות החוק, ומסדירה את אורחות חייהם של בני האדם. אין עוד ממשלות, משטרה, פוליטיקה, אין מלחמות, בתי משפט, סכסוכים… בכול שולטת הבינה המלאכותית.

יש לזכור שהספר ראה או לפני תשע שנים, ב־2016. רוב האנשים לא ידעו כמעט כלום על ה־AI שבימים אלה הולך ותופס מקום נרחב יותר ויותר בחיינו. מדהים לחשוב שניל שוסטרמן חזה את קיומה של המכונה ואת מלוא הפוטנציאל של יכולותיה – אמנם שכלל אותה מאוד, אבל אני מניחה שגם הוא נדהם כיום לנוכח ההתפתחויות האחרונות שמתרחשות במציאות, לא בדמיונו הפורה… (ההווה בספר מתרחש אגב 270 שנה אחרי שהאנושות התגברה על המוות. ההתגברות על המוות התרחשה ב־2042… האם חזה שוסטרמן את העתיד שלנו בעניין זה?).

הספר הוא רק ראשון בסדרה, ויש אחריו עוד שלושה ספרי המשך. לא נראה לי שאקרא אותם, אבל היה בהחלט מעניין לגלות מה מעסיק את בן השלוש עשרה, ומה מושך את לבו. 

אחת השאלות הרבות שהספר שואל היא – האם חיי נצח יובילו בהכרח לשעמום ולניוונה של האמנות? "איש אינו יוצר עוד שום דבר בעל ערך", סבורה אחת הדמויות בספר, ומתעוררת התהייה – איך נראים חיים שאין בהם עוד למה לשאוף, מציאות שבה כולם עסוקים רק בתחזוקה עצמית? 

וגם: "איך נראו החיים בעידן התמותה? גדושי תשוקות, חיוביות ושליליות. הפחד הגביר את האמונה. הייאוש העניק משמעות להתעלות הנפש. אומרים שאפילו החורפים היו קרים יותר באותם ימים, והקייצים – חמים יותר"…

כשאביו של בן השלוש עשרה היה כבן ארבע, הגיל שבו מתחילים בדרך כלל לחשוב על המוות ולפחד ממנו (עד שלומדים להדחיק, להכחיש, להשתמש במנגנונים…) הוא שאל אותי – למה מתים? התשובה היחידה שיכולתי להעלות בדעתי הייתה – כי ככה יש לחיים משמעות.

ובזה נסתפק כולנו, כנראה. 

.

בעברית:

ימי מטילדה הוא רומן חריג בנוף הספרותי הישראלי. ניכרת בו חיבתה של הכותבת לאייזיק אסימוב, והיכרותה עם הסוגה הלא כל כך פופולרית בארץ, של מדע בדיוני. בז'אנר הזה במיטבו נוטל הכותב סוגיה מעולמנו, מקצין, מפרק ובודק אותה. כמו כן, שומר הכותב על החוקיות של העולם החדש שהוא בורא. היא נעוצה בחלקה במציאות המוכרת לנו, אבל מתרחבת ונמשכת ממנה והלאה.

בספר שלפנינו, שמתרחש בישראל, אי שם בעתיד, בזמן שבו אנשים משותקים יכולים ללכת בסיוע של אמצעים אלקטרוניים. הם תלויים אמנם בשַׁלָּט שעלול להתרוקן, אבל אפשר להדפיס להם שלט חדש בעזרת "מדפסת חומרים" זמינה. בעתיד המתואר, בני אדם יכולים לתרום תאי לבלב למי שחלה בסוכרת, ומיפוי גנטי מדוקדק מנבא את כל המחלות שבהן אדם עלול לחלות, וגם את אלה שיהיה פטור מהן כמעט בוודאות, בלי קשר לאורח החיים שינהל.

אבל ה"המצאה" החשובה ביותר, המתוארת ברומן בפרוטרוט, היא היכולת לשבט יצורים שנכחדו מהעולם לפני עשרות אלפי שנים, בעצם – ליצור אותם מחדש, מתאי גוף שהתגלו כנראה בחפירות ארכיאולוגיות.

אז מה הסוגיה שבה מבקשת אביבית משמרי לדון?

במציאות של הרומן מתקיימים כמה ניאנדרטלים שפיתחו אותם מכמה תאים עתיקים. נשים מגזע ההומו ספיאנס, כלומר – בני אדם "רגילים", כמונו, קוראי הספר  – הסכימו לשאת בגופן את העוברים שפותחו מאותם תאים, וללדת אותם. לאחר שבגרו הם מכונים "אנדרים".

אחת האנדריות הללו התקבלה בישראל כמתנה מאת ממשלת אוסטרליה. שמה מטי. מטילדה. היא חיה באזור מגודר בסביבות היישוב גזר, ושני מדענים, גבר ואישה, משגיחים עליה. תפקידם – לשמור על שלומה, ולוודא שאינה נחשפת לדברים שלא התקיימו בתקופה שהייתה עדיין הניאנדרטל המקורי שממנו נוצרה.

התיזה הבסיסית שעליה נשען הרומן היא שאם יצליחו באמת לשחזר את הניאנדרטלים, שהיו סוג שונה של בני האנוש מאלה שממנו התפתח האדם המודרני, ההומו-ספיאנס, אותם ניאנדרטלים יידמו בהתנהגותם לאבותיהם הקדמונים: הם לא יוכלו לדבר, ולמעשה שום תקשורת של ממש לא תתאפשר בינם לבין בני ההומו ספיאנס. לא תיווצר שפה משותפת. אלה לא יצליחו לעולם להבין את אלה.

אכן, בפרה-היסטוריה התחולל מאבק בין שני זני בני האדם. ההומו ספיאנס ניצחו, כבשו את העולם והביסו את הניאנדרטלים, שהוכחדו.

משמרי מתארת את המאבק המשוחזר ההוא. את כוחם הגובר של ההומו ספיאנס, שמרשים לעצמם שוב לקבוע את הכללים, ולהכתיב לניאנדרטלים את "כללי המשחק". כמו אז, בימי קדם, גם כיום רק ההומו ספיאנס הם אלה שמסוגלים לשתף פעולה, לכרות בריתות, להערים, ולכן גוברים שוב ושוב על האנדרים שיצרו מחדש. הם בזים לאפשרות שלאנדרים יש דחף אמנותי: "'סביר להניח שהם רק מחקים את מה שלמדו מאתנו, עכשיו או בעבר'", והם מרשים לעצמם לנסח חוקים שנוגעים בגורלם של האנדרים. למשל החוק המנסח "'הסכמה מובלעת'" שלפיו "אין צורך לקבל את הסכמתם הפעילה [של האנדרים] לכל דבר ודבר, וכל עוד לא הביעו התנגדות אקטיבית, משמע שהם מסכימים למה שנעשה בם".

יש ברומן לא מעט תיאורים רבי חן, בזכות המבט החיצוני-לכאורה על האנושות. הנה למשל, מריבה קולנית בין שני גברים: "אמירתו של אלקלעי הגביהה את הסטנדרט שנקבע בתחילת הדיון בכמה וכמה דציבלים, וגם לוותה בשפת גוף תואמת. לאחר שצעק, עמד על פי כל הסימנים להתנפל על שוקו. את כוונתו זו הדגיש בתנועה שכמוה ניתן לראות לא פעם אצל זכרי הומו ספיאנס. התנועה שילבה את הטיית פלג הגוף העליון קדימה כאשר התחתון נשאר נטוע במקומו, באופן המעורר רושם של השתלחות שאם לא תרוסן – תתפרץ מיד."  ובהמשך:

"'אתה לא תגיד לי!'

'באמת!'

'מה אתה אומר!'

'זה מה שאני אומר!'

האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה. באוויר עמד ריחה הסמיך של אלימות קרובה".

הקטע המצוטט מבקש להדגים לפנינו את הקשר הקרוב מאוד שבין ההומו ספיאנס למקורותיו הרחוקים: הנה שני גברים, שני זכרים, שמזכירים בהתנהגותם ספק בני אדם ספק חיות.

ההתנגשות בין המין האנושי לבין הנידאנדרטלים שיצרו הולידה בספר קטע הגותי יפה להפליא: "זמן רב כל כך ישבה האנושות לבדה. זמן רב כל כך חיפשה לה חברים. שלושים אלף שנה נמשך החיפוש. בכל מקום חיפשה אותם: על כוכבים אחרים, בחלל החיצון בלב כדור הארץ. לבסוף קנתה לה מחדש חברים ישנים. אבל בהם נהגה בחד צדדיות, כמו ילדה המשיחה את לבה באוזני הדובי שלה. היא ידעה אותם לכל פרטיהם, אבל לא הצליחה לזהות בהם דבר שלא זיהתה קודם כל בעצמה. מעולם לא הצליחה לקבוע מה שיעורו של האנושי בהם, או לחלופין להבין את החלקים האחרים בהם, שאינם אנושיים. קיצורו של דבר, האנושות קבעה לה מבחן חברות ונכשלה בו."

בשביל קטעים כאלה כדאי לקרוא את הספר, גם אם אינו נטול פגמים. עלילתו, ויש בו עלילה, תזזיתית באופן מוזר ולא משכנע. לפעמים היה נדמה לי שהכותבת אינה בטוחה לאן באמת היא מובלת, או מובילה את דמויותיה. התחלות מובילות להמשכים קטועים ולא תמיד משכנעים, וגם הסיכום המופיע בסופו של הרומן, שבו כל אחת מהדמויות מקבלת את אחרית הדבר לקורותיה, נראה מודבק וקצת מיותר.

עם זאת, הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית.

אני שמחה במיוחד לציין לטובה את איור הכריכה של שירה לימון. הוא אסתטי ומסקרן.

הסופרת העלתה לרשת גרסת PDF מלאה של הרומן. אפשר לקרוא אותו כאן.