אגתה הקונדסית עושה את זה שוב – בעברית. אמנם מדובר כמובן בספר שראה אור לראשונה מזמן: באנגלית, ב־1953, כלומר – לפני שבעים ואחת שנים, אבל הנה, הוא כאן, אצלנו, והוא כמו חדש: מותח, מפתיע, שנון – כפי שרק היא יודעת לעשות.

ככה זה מתחיל: בני משפחת אברנתי – אלה שעדיין בחיים…! – הגיעו כולם אל בית ילדותם, בעקבות מותו של ריצ'רד, שהוא אחיהם הבכור, גיסן, דודם. במקור היו במשפחה שבעה אחים ואחיות, אבל עד לאחרונה נותרו רק שלושה מהם בחיים, ריצ'רד וטימותי, ואחות אחת, קורה. ללוויה הגיעו גם שתי אלמנות אחיו של המנוח, גיסתו, הנשואה לאחיו החי, ושלושה מבני הדור הבא, אחייניו של ריצ'רד: ג'ורג' ההולל, סוזן, אשת עסקים ממולחת ובעלה הבעייתי גריגורי, ובני הזוג רוזמונד ומייקל, שחקנים בוהמייניים.

אילן היוחסין המשורטט בעמוד הראשון של הספר מקל מאוד על ההיכרות עם הדמויות השונות, שמצטרפים אליהן עורך דינם, מנהל משק הבית הוותיק והזקן ובת הלוויה של קורה, אחותו של ריצ'רד המנוח, ציירת נלהבת שנחשבת טיפשה במיוחד. האם היא "השוטה", כמו זה שמופיע במחזותיו של שייקספיר, שתפקידו לחשוף אמיתות, במסווה של ליצן מטומטם? עוד נגלה!

למעשה התקבצו כל בני המשפחה הללו לא רק כדי ללוות את המת בדרכו האחרונה, אלא גם כדי לשמוע את צוואתו ולגלות מה הוריש למי.

רובם (למעט אחיו ההיפוכונדר, שמשוכנע שהכול בעצם מגיע רק לו) מרוצים ממה שקיבלו, ומתחילים לתכנן מה יעשו עם הכסף שירשו.

אבל לפני כן נוטעת קורה, האחות השכולה, הטיפשה הידועה, ספק משמעותי בלבם: האומנם ריצ'רד מת מוות טבעי? והרי, כך היא טוענת, ברור לגמרי שהוא נרצח!

למרבה הזוועה היא עצמה נרצחת למחרת היום.

טוב, ברור שעד מהרה אנחנו פוגשים את הרקול פוארו, הבלש הבלגי המחוכם שהגברת כריסטי המציאה בכישרון כה רב. הוא שנון, חכם, מוכשר מאוד, וכמובן – איך לא? – מצליח לפענח את התעלומה. בעצם – התעלומות. מי רצח את ריצרד? ואת אחותו? ומדוע?

הפתרון, כמובן וכמו תמיד, מבריק!

מדהים איך כבר שבעה עשורים לא נס לחה של אגתה כריסטי; שהיא ממשיכה, מעבר לזמן ולמקום, להפתיע ולשכנע, וזאת מתוך עולם שבו מעבירים הודעות במברקים, שבו שיחות טלפון תלויות במעורבותה של מרכזנית, שבו הכול מתנהל באיטיות מעוררת השתאות…

מעניין גם להיות עדים למציאות החיים באנגליה של תחילת שנות החמישים, שבע שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. אזכורים רבים לאותה מלחמה עדיין עולים תדיר בשיחות שמנהלים הבריות, למשל – מדברים על הסיבות לניצחון האנגלי על הגרמנים, בין היתר – "כי אנחנו אי" (מה שבימינו אפשר לאנגלים להינתק מאירופה בברקזיט ההרסני כל כך לכלכלה ולחברה שלהם).

אחת הסוגיות שהטרידו מאוד את הציבור בשנות החמישים הייתה, כך מסתבר, עניין הפליטים הרבים שהגיעו לאנגליה ושהקונצנזוס הפוליטקלי קורקט היה שיש לעזור להם לפתור את מצוקתם.

מהשיחות בין הדמויות השונות בספר ברור שהעניין קצת מייגע את האנגלים; מצד אחד הם מבינים שאין ברירה, חייבים להירתם ולעזור; מצד שני, נדמה שכבר די נמאס להם לשמוע על הפליטים הללו מאירופה. רובם היו, מן הסתם, יהודים שאיבדו הכול. מעניין להשוות את הפליטות של אותם ימים עם זאת שמתקיימת ברחבי אירופה כיום: פליטות של מוסלמים בעיקר, שנסו מאזורי הקרבות במולדותיהם, ושאינם גורמים לסתם שעמום ומיאוס קל, אלא – להתגברות הנטיות הלאומניות, הימניות, ההולכות ומשתלטות על ארצות המערב.

אחרי ההלוויה הוא "רק" ספר בלשים, אבל יש בו ערך, ונעים להקדיש לו כמה שעות קריאה, גם לטובת הבריחה הקצרה מהמציאות הנוכחית…

עם עובד, 2024
328 עמ'

תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון

Agatha Christie, After the Funeral