השקרן הקטן מאת מיץ' אלבום הוא קודם כול ספר שאי אפשר להניח ואי אפשר להפסיק לקרוא אותו: ברצף, בלגימה ארוכה, בלתי פוסקת, נשנקת. במיומנות רבה ציית אלבום ל"צו" החשוב שהסופר וחוקר הספרות א' מ' פורסטר התווה בספרו Aspects of the Novel: בסיפור ראוי לשמו חייבת להיות עלילה מרתקת. (פורסטר מתלוצץ בספרו ומסביר שבני האדם הקדמוניים הם אלה שהתחילו לספר סיפורים כשישבו במערה סביב המדורה. עונשו של מי ששעמם את מאזיניו היה "ש…אכלו אותו"…).

צו נוסף שהשקרן הקטן מציית לו הוא – יצירתן של דמויות מעניינות. אלה שבסיפור אמנם קיצוניות מאוד, כל אחת בדרכה, אבל הן שובות את הלב, ואנחנו מוכנים, במסגרת הסיפור, להאמין להן.  

ארבעה גיבורים אנושיים ראשיים יש ברומן שלפנינו: סבסטיאן, ואחיו הצעיר מודו, ופאני, ששניהם מאוהבים בה. כל השלושה, שאנחנו פוגשים אותם לראשונה כשהם ילדים, הם ילידי העיר סלוניקי שביוון. הדמות האנושית הרביעית היא זאת של קצין אס־אס נאצי, אודו גראף, שהגיע לסלוניקי כדי לארגן את הגירוש ההמוני של היהודים תושבי העיר "למזרח", כלומר – אל מותם. הוא יודע שכדי להצליח במשימתו עליו לדאוג לכך שלא יהיה ליהודים מושג לקראת מה הם הולכים, וכך ישתפו פעולה ויעלו בשקט על הרכבות שיובילו אותם לאושוויץ. לשם כך הוא נוקט תחבולה מחרידה ושטנית ביעילותה. 

מלבד ארבעת הגיבורים האנושיים יש בסיפור דמות אחת נוספת, מעניינת ומקורית מאוד. היא זאת שמספרת לנו את הסיפור בגוף ראשון, מתערבת בו מדי פעם, מעירה הערות, משיגה השגות, ומסיקה מסקנות: הדמות הזאת היא "האמת". 

האמת מספרת לנו על ההיסטוריה האישית שלה: איך הוגלתה מגן העדן, כי התעקשה לומר את האמת (אלא מה?) על טבעם הצפוי של בני האדם שאלוהים שוקל אם לברוא, והמליצה שלא יברא אותם, כי הם יהיו שקרנים ויסטו ממנה (מהאמת), יעלימו אותה או יתעלמו ממנה. 

הדברים שהאמת אומרת לכל אורך הרומן מרתקים, ממש מהרגע הראשון שהיא מופיעה. (אם מתעורר הרושם שמדובר בספר מיסטי, או פילוסופי, בשל מעורבתה של דמות לא אנושית, זוהי טעות. הספר מחובר לגמרי למציאות ריאליסטית!)

הנה למשל – ההשוואה שהאמת עושה בין מנהגי האכילה של בני האדם, לבין האופן שבו הם מתייחסים אליה: הם בוחרים לזלול אוכל לא מזין, מתעלמים מאוכל שהיה מיטיב אתם, וכך נוהגים  גם עם האמת: בוחרים רק בחלקים ממנה, וכמו שהם מעדיפים אוכל שיזיק לגופם, כך הם מתעלמים גם ממנה, מהאמת. 

היא מביאה כדוגמה את מי שהיא מכנה "הזאב". היא לא קוראת לו בשמו, אבל די מהר ברור שהיא מתארת את היטלר, ומספרת עליו ועל ההיסטוריה האישית שלו. בין היתר היא מציינת באירוניה מרה את מנהגו להאשים את היהודים "בהפעלת כוחות סודיים, בהשפעה חשאית, ביצירת שקר אדיר כל כך עד שאיש אינו יכול להטיל בו ספק – " ומוסיפה: "האשמה חצופה מאין כמותה, כיוון שזה בדיוק מה שהוא עצמו עושה. היהודים הם 'מגפה', הוא מכריז, ויש להשמיד אותם כדי לשקם את בריאותה של גרמניה".

מעניינת במיוחד כניסתה של המספרת ("האמת", כזכור, כן?) לתוך תודעתו של אודו הנאצי. למשל, השיח הפנימי שהוא מנהל עם עצמו כשמעמתים אתו מקץ שנים רבות עם הזוועות שעולל, והפער בין מה שהוא אומר למה שהוא חושב:

"אודו השתדל להיראות מזועזע. 'נודע לי על ההאשמות האלה רק אחרי המלחמה. אני התמקדתי בענייני ההגנה שלנו. ברור שהייתי בהלם כשקראתי על מה שהתרחש שם.'

אודו ראה שקרטר מחזיק את העט ומתבונן בעיניו.

'כגרמני, מובן שרציתי שהארץ שלי תנצח,' המשיך אודו. 'אבל כאדם, אני לא יכול להצדיק מעשי אכזריות כאלה נגד אסירים יהודים. ונגד מישהו בכלל.'

הסוכן החל לרשום, ואודו המשיך. דבריו ומחשבותיו פנו לכיוונים הפוכים.

'יכול להיות שנעשו שם דברים נוראים.'

היינו מלכים. ונהיה שוב.

'אם כן, חוסר אנושיות כזה הוא לא צודק.'

אלא אם כן הקורבנות הם תת-אדם.

'צר לי על מה שנעשה בשם האומה שלנו.'

אני לא מתחרט על כלום."

דבריו, מחשבותיו, יחסו לנאו־נאצים שמסתובבים כיום בעולם, מפגינים בקולניות, מצדיעים במועל יד, מצדיקים את היטלר, מעניינים ורלוונטיים מאוד, למרבה הצער, לימינו.

בין החלקים הסיפוריים, העלילתיים והמותחים – מה יקרה עכשיו? איפה הם? הם ייפגשו? יבינו מה קרה? יתוודעו סוף סוף לאמת? – משתבצת ברומן ההיסטוריה, המתוארת כך שהקוראים אפילו לא חשים שבעצם הם לומדים מבלי משים פרקים מתוכה. באחרית הדבר הסביר אלבום במפורש שהיה לו חשוב לתאר את מה שקרה בשואת יהודי סלוניקי, שכן דווקא חלקם בהיסטוריה ידוע הרבה פחות מאשר השואה שעברה על יהודי ארצות אחרות באירופה. 

בדברים שהאמת אומרת לאורך הספר אי אפשר שלא לשמוע הדהודים מתוך המציאות העולמית הנוכחית (אלבום התכוון לכך, מן הסתם…). למשל – איך בני אדם נוהגים "לספר לעצמם סיפור", איך הם "יוצרים גרסה חלופית שלי ומניפים אותה כמו גרזן".

נזכרתי מיד בדבריה של קלי אן קונווי, אחת העוזרות של טראמפ בקדנציה הראשונה שלו, שבלי להתבלבל טבעה את מושג המתמיה, שלא לומר מזוויע, "alternative facts": עובדות חלופיות… (לא פרשנות למציאות! עובדות!)

עלילת הספר לוקחת אותנו למקומות וזמנים שונים: יוון, אוסטריה והונגריה בימי מלחמת העולם השנייה; ארצות הברית, הונגריה ואוסטריה, מקץ שנים רבות. אנחנו מתוודעים לדמות אחת שמבוססת על אישה אמיתית, כוכבת הקולנוע ההונגריה קאטלין קראדי, שאחרי מותה הוכרה כחסידת אומות עולם בזכות זה שפדתה את חייהם של כעשרים ילדים. אנשי פלוגות החץ ירו באלפי יהודים על גדת הדנובה, והטילו את גופותיהם לתוך המים. קראדי שילמה לרוצחים שוחד ואת הילדים שהצילה לקחה לווילה בבעלותה, הסתירה אותם במרתף וסיפקה להם מזון, עד שהצבא הצבא האדום הגיע לאזור.

שאר הדמויות בדויות, אבל יכלו בהחלט להתקיים במציאות, על כל המורכבות והקונפליקטים שלהן. סיפוריהם, שנשזרים אלה באלה לאורך שנים רבות – אישה צעירה שנישאת לאחיו של אהובה שנעלם; גבר שרגשי האשמה על כך שבגד (לכאורה?) בבני המשפחה שלו מתווים את דרכו בחיים; צעיר שמגיע לארצות הברית, ורוכש לעצמו מעמד נישא וכסף, אך חי חיי פרישות – כל אלה הזכירו לי להדהים את הספר שלי, מעקב, (ראה אור בעברית  ב־2013, ובאנגלית בשם The Truths We Never Told, ב־2023).  

אבל זאת לא הסיבה העיקרית לכך שהשקרן הקטן ריתק וריגש אותי. הוא פשוט כתוב טוב! 

מילה אחת על עיצוב העטיפה. לדעתי הוא לא מיטיב עם הרומן. יש בו לטעמי נופך זול, שמשווה לו אופי של ספר קליל ואולי אפילו סתמי. אני לא מומחית גדולה בכל מה שקשור בעולם העיצוב והגרפיקה, אבל עניין אותי להבין אם העיצוב ייחודי לגרסה הישראלית. 

נוכחתי שיש קווי דמיון מאוד ברורים לגרסת המקור באנגלית, שנראית כך:

מעניין להשוות בין הגרסאות. באנגלית רואים ילד רץ על פסי רכבת, בגבו אלינו. בעברית פניו גלויות, ולקדמת הציור נוספה צללית של זאב (שמוזכר כאמור בספר כדימוי להיטלר). 

צבעי הכריכה לא השתנו, אבל לדעתי משהו בדימוי של הגרסה העברית מחוסר תחכום או עידון. דווקא תווי פניו של הילד, שהופכים אותו לדמות כמעט ספציפית, מחלישים את העוצמה שלו, וגם היעלמות דמותם של החיילים ושל קרון הרכבת מעמעמים את כוחו. הציורים דומים, לכאורה, אבל בעצם שונים מדי…

המקבילה לפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו" היא באנגלית Don't  judge a book by its cover. במקרה שלפנינו מדובר בעצה טובה…  

, Mitch Albom The Little Liar

הוצאת מטר, 2025
תרגום: עידית שורר
304 עמ'