כשהסיפור מתחיל אנחנו מרומים מהעמדת הפנים שלו, כאילו המציאות בו נורמלית. אבל די מהר מתברר שהתחושה הזאת הולכת ואובדת. עד סופו של הרומן הסתירה בין מראית העין לבין התהומות הרוחשות מתחת לפני השטח, ואחר כך ממש עולות ומשתלטות על הכול, תתברר כחלק ממהותו הפנימית של הרומן.

"עלינו לגג כשהסופה נגמרה", מספרים לנו בני זוג נשואים, הורים לשני בנים ובת, תל אביביים שלפני זמן לא רב שיפצו דירת גג באחת השכונות הפחות נחשבות של עירם, והם ממשיכים ומספרים: "התעטפנו במעילים, בכובעים ובצעיפים, נעלנו מגפיים. הצטיידנו במטריות כי חששנו מפני הגשם. כל היום הוא ירד, ועתה, בהפוגה הקצרה שלקחו לעצמם השמיים מזעפם, נותר החשש מטפטף בתוכנו, גם בעת שהאוויר עמד סביבנו יבש וצח."

טוב ויפה. ירד הרבה גשם. הם עולים לגג כדי "להבין איך קרה מה שקרה. או ליתר דיוק, איך לא קרה מה שאמור היה לקרות." בינתיים המציאות רגילה ומובנת. 

כי מה קרה? הגג הוצף ומי הגשמים דלפו לתוך הקומה החדשה שבני הזוג בנו; זאת שהתקינו בה את חדר השינה וחדרי העבודה שלהם. זאת שהציגו בה את שכיות החמדה שהביאו אתם מכל נסיעותיהם לחוץ לארץ, בעיקר כדי להוכיח לזולתם עד כמה חייהם טובים. כך הם עצמם מעידים על עצמם. הקומה החדשה שבנו היא פאר גאוותם, אליה הוליכו את אורחיהם כשערכו מסיבה לחנוכת הבית, בידיעה שהכול מקנאים בהם. ובשמחה לאיד שלהם עצמם, על אותה קנאה.

אז כן, מדובר בזוג אנשים לא נחמדים במיוחד. לקראת הסוף הם מגלים לנו שהמורה הרוחני שלהם הוא מקיאוולי, שאותו קראו יחד "בעליצות של מי שמצאו קרוב משפחה רחוק שלא ידעו על קיומו." הם מעריצים אותו, את הישגיו של "מי שלא בחל בכלום בכדי לנצח". הם מספרים: "נהנינו להתגרות מעט במי שלא שפר עליו גורלו." אמנם בדרך כלל, נכתב, שהם "מצליחים להתאפק, אך מפעם לפעם דקרנו כל אחד בעקיצה." 

האם, הם תוהים בדיעבד, עכשיו, אחרי שנראה שגג ביתם עומד לקרוס כי מישהו (מהם?) לא דאג לאיטומו "הייתה זו איסטרטגיה טובה?" אכן, "היינו טיפה ידועים לשמצה, אך איש לא העז להתעסק אתנו. היינו מגודרים ומוגנים מכל השפלה או דחייה."

האמנם?

התדרדרותם של בני הזוג הללו הולכת וצוברת תאוצה, הולכת ונעשית יותר ויותר מבועתת, סיוטית, הם הולכים ומאבדים – את מה בדיוק? איכות של חלום בלהות הולכת ומשתררת על הדברים שהם אומרים במונולוג מתמשך, עתיר שאלות ותהיות שמגיעות לפעמים כמעט כמו בהפגזה של מילים: "האם חיפשנו על מי לכעוס? ממי ביקשנו לשנות את רוע הגזרה? האם זה נחשב לאמונה, למלמל מילים למשהו שמעולם לא הקדשת לו יותר מדי מחשבה? משונה להתחיל ביחסים עם איזה כוח שלא חיפשת עד כה ועכשיו אתה מתחנף אליו כי המצב קשה. חיים טובים לא מזמנים חיטוט בנסתר, אבל צרה אמיתית כן. האם התחלנו להאמין באלוהים או שהפסקנו להאמין בעצמנו? האם נאלצנו עתה ללמוד צניעות? אלוהים היתה אופציה שבאה והלכה. משהו בכך שלא העניקה לנו שום תוצר מוחשי החליש מאוד את סיכוייה להכות בנו שורשים. הנוף שנשקף מהגג ערער אותנו יותר ויותר. האנשים העוברים תחתינו נראו קטנים כנמלים, המכוניות נדמו שבריריות כצעצועים זולים מסין. למה התעקשנו להיות בגובה? האם היינו נענשים כך גם אם היינו נשארים בצמוד הקרקע שמבקשת את קרבת הצמחים והאדמה?" ועוד ועוד שאלות. לא רק כאן. לאורך הרומן כולו.

אחת הדרכים שבאמצעותם נוצרת האיכות המסויטת היא – לשון גוף ראשון רבים שבה הוא נכתב לכל אורכו. אלה שניים נפרדים? סימביוזה? בני זוג שרק מספרים לנו שהם יודעים גם לריב, ולפיכך – שהם לא גוף אחד "מאוחה"? אז איך זה שהכול "אהבנו", "רצינו", "זכרנו", "שכחנו", "ידענו", ואפילו "שתינו", "ירקנו", "טעינו", "נהגנו", וכו'…? שום דבר נראה לעין אינו חוצץ ביניהם. אפילו כשהם מביטים במראה הם רואים "את דמותנו", ביחיד… הכול, כל הזמן, בבת אחת, בגוף אחד. איזה פחד…

הפחד עולה וגובר גם  בשל רמז לבשורה מרה שמגיעה מהרופא, אבל פרטיה לא נמסרים; מאובדן הזיכרון המשותף, הסימולטני, שהולך ומשתלט עליהם. מהתחושה ההדדית של חוסר אונים ילדי, של צורך בהגנה של העולם ומפניו: "את הטעויות שלנו ראינו כפעוטות, כנסלחות, כטעויות של ילדים"; "חיכינו באימה לשמוע מאיזה גורם רשמי שישפוט בינינו ובין העולם". 

לא מופרך לדעתי לחשוב שאולי בעצם מדובר, בין היתר, במשל על מצבה הקיומי של החברה הישראלית: "תמיד לקחנו הלוואות, הקפה הלווה לנו ערנות, הסוכר שמחה, הוויד שלווה, האלכוהול התעלות, הבנק בית ועוד ועוד. חיינו על כוח וכסף ושמחה ורוגע וערנות שלא היו בכלל שלנו בהווה. הם כולם שייכים לעתיד, ואנחנו בחמדנותנו חמסנו אותם ברעבתנות. כי הרגע הזה. העכשיו הזה. הרצון שהתמקם בנקודה הזו בזמן היה עבורנו הזדמנות אל־חזור". ומובהק עוד יותר: "האם ידענו? ודאי שידענו. האם הבנו? אי אפשר שלא הבנו. ואם כן, מה היה לנו שלא אמרנו כלום לאיש סביבנו, התעקשנו לחיות כך, מרמים ומרומים? בדיעבד גילינו שהשק היה שם תמיד, כיסינו את העיניים על ימין ועל שמאל, העיקר להיות חזקים ושמחים ומצליחים. לא נכנענו להרס הצפוי, לזוועות הבאות עלינו לרעה. לא ראינו ולא שמענו ולא הבנו. הרי המצב עמד בעינו, ללא כחל וסרק, כל מה שכיסה עליו היו תמונות ומילים. היינו יכולים לפגוש אותו בכל עת ובקלות גם לראות את הנולד. אבל סירבנו. חיי השעה שלנו היו עבורנו כה יקרים". ומכאן האנחנו, הקול הזה, הקולקטיבי…? המפלה המשותפת, ואפילו חוסר האחריות ועמו – המקיאווליזם…?  גם אם הכותבת לא כיוונה ליצור משל, נראה שהמציאות הישראלית השרתה עליה חלק מהתחושות שתיארה כאן. הרי אפשר לקחת את הפסקה הזאת ככתבה וכלשונה, ולתאר בה את המציאות הישראלית שקדמה לשבעה באוקטובר 2023, לא כן? 

הלפרין מימון מצליחה בכתיבתה לייצר איכות סוראליסטית של ביעות. חבל שמדי פעם היא מוסיפה ביאורים, שרק גורעים מכוחה. למשל: "היינו מאוהבים בעצמנו, כלומר כל אחד בעצמו". או:  "עכשיו היו הימים מוזרים כבחלום". והרי הטקסט עצמו כבר מייצר את האפקטים האלה. את הסימביוזיה. את התחושות המוזרות וההזיה. אפשר ומוטב לסמוך עליו, בלי להוסיף הסברים או פרשנויות פנימיות… 

הוצאת התחנה, 2025
183 עמ'
עורכת הספר: אורנה לנדאו